א-ב – אמונה-בושה

כדי להבין את זה אני צריך להוסיף עוד פרק: אמרו קודם שה' לא ברא את העולם עם א כי התבייש כנראה – א' זה גילוי עצמי, ולכן עם בושה הלביש עצמו ב-ב, שזה מקור הברכה. כך הבעל שם טוב מסביר בכש"ט שה-ב זה לבוש ה-א (וכך הלאה בכל האותיות). ה' מקיים בעצמו "למען תהיה יראת הוי' על פניכם". כתוב בתקו"ז שבראשית זה ירא-בשת – הצירוף העיקרי של בראשית – אז רואים שזו ב של בושה. השאלה היא מה ה-א? בכל אופן יש א. הבושה לא שוה בלי רקע. לפני שנמשיך נאמר ווארט, שכתוב שיש שלשה סימנים ליהודים ומי שאין לו ספק אם עמדו רגליו על הר סיני – רחמנים-בישנים-גומלי חסדים. כתוב בחסידות שרחמנות וגמ"ח תמיד היה, אברהם ויעקב ("הוי'... הוי'"), אבל בושה התחדשה במ"ת. זה יצחק, זה התחדש במ"ת שבו היה שופר גדול מאילו של יצחק (ודווקא הקרן השמאלית שלו, בעוד הקרן הימנית שמורה לשופרו של משיח), אימה יראה רתת וזיע. קודם היו ישראל "עזין שבאמות" ("עז פנים" לעומת "בשת פנים"). נאמר שלפני בושה צריכה להיות אמונה (אמץ זה אמונת צדיקים). ידוע שלפי הרבה ראשונים האמונה בה' אינה נמנית כמצוה – שאם אין אמונה אי אפשר לצוות, אי אפשר לומר "אנכי" ו"שמע", ועל אותו משקל אנחנו אומרים שבלי זה אי אפשר להתחיל לקרוא "בראשית ברא". צריך להאמין בזה, גם הקב"ה צריך להאמין. שואלים אם יש עולם, הרי כולה קמיה כלא חשיב, ויודעים שאכן יש עולם רק מזה שכך כתוב בתורה – צריך להאמין בזה. צריך להאמין שאתה נכח פני ה', ולכן מתביישים. יותר עמוק, אמונה זה גם ברית – אמון – כך לא מתביישים בפני חיות, כי אין שום ברית איתם. אפשר לעמוד ערום מול כל הנמלים בעולם (אדרבה, זה אחד הסגופים), ויתכן שגם בפני מלאכים לא תתבייש אם אינך מרגיש אליהם שום זיקה. יש באמונה זיקה, כי זה מלשון אמון. בדרך כלל כשאומרים א-ב זה אמונה-בטחון, וכאן מחדשים אמונה-בושה, שבהשקפה ראשונה פחות מבינים את הקשר (כאן קשור למה שרצינו, לקשר צניעות לבטחון הישוב).

[(מישהו אמר שלפעמים מישהו נראה כבעל בטחון, פשוט כי מתבייש לגלות פחד). זה מהיסודות של ר' אשר – על הכל – שמה שאדם עושה, לרוב זה בגלל בושה מהסביבה, לחץ חברתי. הוא היה מתאר את זה שעני דופק בדלת, אז אם אני לבד אני נותן כמה גרושים לצאת ידי חובה, אבל אם עומד מישהו לידי ועני דופק בדלת אז אני בשמחה וברצינות הולך לקופה ומוציא שטר שמן ונותן לו. ר' היה מתאר את זה הרבה יותר טוב ממני. זה שאדם מבין מי הוא ומה הוא. יחד עם זה זה טוב – זה טוב להכניע את הגאוה על ידי ההתבוננות בזה שלא אני סבת המצוה אלא שיש סבה אחרת וכו' עד שמכירים בנוכחות השי"ת בעצמו שהוא סבת כל הסבות והוא זה שעומד כאן ממש ומעשה ("גדול המעשה יותר מן העושה") אותי לקיום מצותו יתברך. דווקא בגלל שהזולת, הסבה, עומד כאן אני צריך לתת יותר, כל זה עלי לחשוב – שה' שלח אותו כדי שאתן יותר. יש גם הכנעה וגם "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"].

רמזי צירוף אמונה-בושה-צניעות ל"בראשית"

אם נוסיף כעת גם אמונה יעלה 3650 = י"פ שסה (שסה = ה"פ חכמה) = נ"פ חכמה, והרי רק הפסוק המקורי – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – היה לז פעמים חכמה, כלומר שיש כאן תוספת של יג פעמים חכמה = אהבת ישראל (אהבה פעמים חכמה). כלומר, מה שעשינו כאן – הוצאנו בושה מה-ב ו-צניעות מה-צ והוספנו אמונה – זה להוסיף אהבת ישראל לפסוק, ויצא שלמות של נ"פ חכמה, שזה יחוד חו"ב, כי נ זה חמישים שערי בינה. זו פנינה בפני עצמה.

סוד הסיפור: חיזוק הצניעות – מתוך הרכבת אמונה ובושה

כתוב בהערה לתיקון חצות בסידור אדה"ז (שמצוה גדולה לכל אחד ללמוד) שיראה תתאה זה יראת מלך, אבל אם רוצים לדעת מה זה יראה עילאה הדוגמה זה רק יראה בפני חכם אמת. זה "ירא בשת". עיקר הבושה של חסיד שנכנס לרבי ומרגיש שעיניו חודרות אותו (עיני רשב"י, יכול להיות גם מסוכן שיהפוך לגל של עצמות – "גל עיני"). הסיפור הראשון זה בושה שמחזקת את האמונה. אמונה זה תוקף שפותר אותך מהפזילה הזאת של אחד שלא עושה שום דבר, אבל במחשבה חושב שחבל שהוא לא נמצא בפריז. העצה – מה שהרבי פעל שם על האשה – את ההרכב הזה של תוספת אמונה בבושה שקבלה. היא לא הבינה מה זה הבושה שלה, אבל התביישה ממה שהרבי אמר, וזה התבטא ב"הצנע לכת" בשמחה. הצניעות עכשיו זה לא משהו מעושה. אם רוצים להשפיע על הבנות בישוב זה לא יכול להיות באופן מעושה – צריך לבוא מתוך בושה ושמחת הצניעות.

"עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת"

"הצנע" זה ה-צדיק נע, איך הצדיק זז, כמו שמבואר. אם צניעות זה איך נעים, ברור שזה קשור לבטחון – אם יש שומרים, צריך צניעות התנועה. אם מישהו עובד במשהו חשאי בצבא – הוא לומד איך להיות צנוע בתנועה שלו (זה לאו דווקא מצד הקדושה, אבל בטחון מאד קשור עם צניעות התנועה). אם כבר, נדרוש את כל הפסוק, שיש בו שלשה דברים כנגד ג רישין שבכתר (צניעות זה רדל"א) – "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת". זו דוגמה הכי חשובה של ג"ר: "עשות משפט" זה מו"ס (משם כל התיקונים – לעשות-לתקן), "אהבת חסד" זה גלגלתא, ו"הצנע לכת" זה רדל"א. זה כלל גדול אצלנו. "עשות משפט" זה גם להלביש – לתקן זה להלביש. עיקר הצניעות בא לידי ביטוי בתנועה, אבל זה קשור ללבוש, והמלה של לבוש כאן זה "עשות" – לתקן, שזה להלביש ("לא ילבש גבר" ת"א "לא יתקן גבר"; "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר כלי אשה" = פחד פעמים הוי', קשר מובהק בין פחד לבושה לצניעות). סיום מע"ב זה "לעשות" – "אני את שלי עשיתי [ב-ב של בראשית] ומכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם [ב'לעשות'-לתקן-להלביש]". לפי זה הדבר הראשון זה לתקן את המשפט, "עשות משפט". יש בעיה צבורית בארץ, אז הכל מתחיל מתיקון המשפט. כשהמשפט לא מתוקן אז "במקום המשפט שם הרשע". תיקון המשפט זה הלבשתו בצדק – "מעיל צדקה", "צדק לבשתי". זה הלבוש שמתקן את המשפט, זה "עשות משפט" וזה צריך חכמה. אמרנו בשיעור בבת עין (ב"שלשים" לשלמה נתיב הי"ד) שמי שיש לו שרש בקדושה לא אוהב להעניש, אבל לפעמים חייב לעשות זאת. זה הפסוק אומר – "עשות משפט ואהבת חסד" – מה שאוהב לעשות, שכיף לו, זה חסד. לפני כן, בלית ברירה, צריך גם לעשות משפט – שיהיה סדר. זה בדיוק מה שכתוב בחסידות לגבי הקב"ה בבריאה, שברא בגלל טבע הטוב להיטיב אבל תפס כביכול שבלי מלכות וחוקים ומשפט אי אפשר לעשות חסד, אז בשביל להשיג את הכיף שלי, אהבת חסד, צריך פה לעשות איזה מדיניות, חוקים, שכר וענש וכו' וכו'. ח"ס מקבילה לעולם המלבוש – שם ה' עושה משפט, מתכנן סדרי המלכות. אבל זה בשביל מה שה' אוהב, "אהבת חסד" – תכלית השלמות בגילוי האלקות למטה. בשביל זה צריך "הצנע לכת", זה רדל"א – מגלים את ה' בהצנע לכת.

שרש הצניעות – תיקון המחשבה

הסיפור הראשון היה בשביל תשובה לשאלת הצניעות בישוב. אם כי שבסיפור לא מדובר על אי צניעות – זו אשה חרדית – אך הכל מתחיל מפזילה, דהיינו אי צניעות בלבוש המחשבה של הנפש. המשפיע הדגול, ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, היה אומר לבחורי הישיבה שמקטנים אי אפשר לדרוש את ענין שמירת המחשבה, הם אינם שייכים לזה (רק לשמירת הדבור והמעשה), אבל מגדול – ובכך אתה מוגדר כגדול – אפשר לדרוש שמירת המחשבה, צניעות המחשבות, ודוק. הבנות עושות מסיבה (כמו שספרו) כי חושבות שחסר לנו בחנוך שקבלנו בישוב, ואם אי אפשר לקבל את זה בפאב נעשה את זה בבית. יש מי שלא תעשה את זה אף פעם בחיים, אבל בפנימיות היא פוזלת. כמובן, כמו אצל בת כך זה אצל בן. [מה גורם לפזילה הזאת? אם לא באים עם זה במגע בכל זאת תהיה פזילה? ודאי, זה באויר. החרדים משתדלים כמה שיותר להסתגר. בלא-מודע זה בגלל שחושבים שבחוץ טוב, אבל לא אומרים את זה. לפעמים ההסתגרות עוזרת, בחיצוניות על כל פנים. אבל למה לא לתת אותו דבר בקדושה? זה הסיפור של ילתא, אשה, שרוצה את טעם האיסור בהיתר של התורה].