מבנה שבע המצוות הראשונות

נקח רק את השישיה הראשונה, מ"כבד את אביך" עד "ברית מילה". אחרי ברית מילה כבר תבוא המצוה השביעית והסדר יהיה מובן מאליו, אבל נתחיל מהשש. נעשה סדר פשוט ששש המצוות הן מחסד עד יסוד – ו"ק:

חג"ת – כבוד, מורא, פו"ר

"כבד את אביך ואת אמך" כנגד חסד-אהבה ו"איש אמו ואביו תיראו" כנגד גבורה-יראה. זה פשוט ומפורש – פותח בשתי המדות העיקריות של הלב, כבוד הורים ומורא הורים. אחר כך "פרו ורבו" – עכשיו זה כבר מאד מובן לי. כשיש בעיה בנגלה, בפשט, אז ברגע שעולים בחסד ה' על איזה מבנה פנימי הרבה מהקושיות מתבהרות באופן פלאי. חו"ג הן מצד אחד שרשי המדות, אבל זה גם שני קצוות – ימין ושמאל, ואילו האמצע זה תפארת. כתוב שתפארת זה לשון פארות, ענפים מעץ, לכן בספר יצירה ברכת התפארת היא ההולדה, ברכת הבנים – כך מכוונים בשבע ההקפות של סיבובי הכלה סביב החתן. ברכת "פרו ורבו" שייכת לתפארת, ואפילו המלה "פרו" כוללת אותיות "פאר", לכן בתנ"ך "פארות" היינו ענפים שיש לפני הפירות – על הפארות צומחים פירות. ענפים נקראים גם שבטים, ושבטים הם גם בנים, כמו יב שבטי י-ה בני יעקב אבינו. יעקב הוא התפארת ומטתו שלמה – עיקר ענינו של יעקב הוא לידת וגדול הבנים, קיום "פרו ורבו". לפי זה "כבד את אביך ואת אמך" שייך לאברהם, שדווקא אצלו התורה דאגה להסתיר שעזב את אביו זקן ובא לא"י על פי צווי ה'. יצחק הוא "פחד יצחק", ויש לו מורא הורים (עד כדי נכונות שיוקרב על ידי אביו על גבי המזבח, וד"ל). אבל את יעקב שולחים הוריו, יצחק ורבקה, לעזוב אותם – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" – כדי לקיים "על כן יעזב איש וגו'", וזו הנחת האמיתית להורים. לעשות נחת רוח זו עבודת התפארת לפי הבעל שם טוב – עבודה כדי שהאבא יוכל להתפאר. עיקר הנחת להורים היא כשהילדים עוזבים את הכיבוד החיצוני כדי לקיים פו"ר בפנימיות ולהקים עוד דור ישרים יבורך.

נו"ה – קדושין ויחוד לשמח את אשתו

אחר כך באות עוד שתי מצוות – לקדש אשה ולשמח את האשה. פשיטא שלשמח את האשה זה "בינה עד הוד אתפשטת" – בינה היא שמחה, והתייחדות החתן לאשתו כדי לשמח אותה שנה אחת זה תיקון ההוד. קידושין צריכים להיות בפני שני עדים כשרים, ו-עד עד עולה נצח. הקידושין בפני שני עדים כשרים עושה מהקשר – מהזוגיות הזו, כמו שאומרים היום – נישואין כשרים, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". בקידושין מזכירים את משה רבינו – באמירת "כדת משה וישראל" – ומדת משה היא נצח. אז קידושין זו מצות הנצח, "נצח ישראל", ומצות ההוד היא להתייחד לאשה שנה שלמה כדי לשמח אותה (כנראה שאלישבע אשת אהרן הכי שמחה, כמבואר בחז"ל בנוגע ליום השמיני למילואים, כי אהרן הכי משמח אותה; אלישבע אותיות איש בעל, שמתיחד לה לגמרי, עד שהיא נקראת על שם יחודו עמה, ובשתי הבחינות של איש ובעל). דיוק לשון הרמב"ם – כתרגום קאפח, "שיתייחד החתן לאשתו שנה שלמה" – הוא מאד יפה, שלא סתם יש אדם שצריך לשמח אותו, אלא שצריך לייחד את עצמי אליו – שכל כולי מיוחד לה ובשבילה (בפנימיות זה מקור לכל מה שאנו דורשים על קנין האיש לאשה – "מיינר זאגט" – שאמור להיות הרשימו של השנה הראשונה על כל חיי הנישואין). זה "נקי יהיה לביתו" – נקיות זה אמא, אור אמא יונק ממזל ה-יג, מזל "ונקה" – "ושמח את אשתו אשר לקח".

יסוד ומלכות – ברית מילה ויבום (או חליצה)

אחר כך, אחרי חמש אלו, המסתדרות מאד יפה כנגד ה"ק, באה מצוותנו היום – המצוה למול את הבן, שזה ה"צדיק יסוד עולם", ה"אות ברית קדש". מה בא אחר כך? יבום. זה גם מובן, שאם חלילה וחס האח מת אז אח אחר צריך לרחם עליו ולעשות לו טובה, ולהמשיך אותו בחזרה לתוך העולם – ששמו יוזכר ונחלתו תנתן לו בעולם הזה – וזה מצות יבום. מי קיים את זה בתורה? יהודה, שהוא המלכות. על המלכות דווקא נאמר "רגליה יורדות מות", ודוק (ולגבי חליצה, המצוה השמינית, נאמר שהיא באה כאשר אין כח במלכות להחיות את המת, לאסוף את רגליה היורדות מות, וד"ל). עד כאן סדר אחד, רק לשבע המצוות הראשונות (שמונה המצוות, יחד עם חליצה):

מציאת משמעות לכל מספר – ראשית החינוך

אם אני רוצה להרחיב את היריעה ולעשות סדר לכל ה-יד צריך לעלות על רעיון אחר, יותר רחב, אם כי שהסדר הקודם היה מצוין והאיר את עיני. שוב, אני לא יודע אם הרמב"ם חשב על זה, אבל לי זה עזר מאד. אבל עכשו יש לנו 14, אז צריך לדעת איזה מבנה זה יכול להיות. אם היה 13 אז כתוב "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" (שאלת התלמידים לרב האי גאון, המובאת בספר הפרדס לרמ"ק, שאתמול היה יום ההילולא שלו), ויש שתי תשובות – או שה-13 זה תוספת ג רישי רישין (למעלה מי"ס) או ג עולמות (למטה מי"ס). אבל 14 באמת "איני יודע" איזה מודל לעשות לו. ככה מתחילים ללמוד את התורה בכלל – לעשות מודל לכל מספר. למה אומרים "אחד מי יודע?" בליל הסדר? כי זה הלילה של ראשית החינוך, וצריך לתת משמעות למספרים. לא כתוב ב"אחד מי יודע" בכלל על יצי"מ – ולכן כולם שואלים מה זה עושה בהגדה ("חד גדיא" עוד מובן, אבל זה בכלל לא מובן) – וצריך להסביר שליל הסדר זה ליל החינוך (ובו מצות "והגדת לבנך" כוללת את כל ענין חינוך הילדים), וחינוך ילד מתחיל מזה שתודעת המספרים אצלו הולכת עם משהו. כשהילד רואה שלש צריך מיד לחשוב שזה שלשה אבות, וכך הלאה. בסדר של "אחד מי יודע" אפשר לומר "שלש עשרה ידענו ארבע עשרה לא ידענו". מי שלומד כתבי האריז"ל יכול יחסית בקלות למצוא מודל לכל מספר. מי שלומד רק קבלת הראשונים זה קשה לו, אבל מי שלומד כתבי האריז"ל לא צריך להיות קשה לו שום מספר, כי יש כל כך הרבה ואריאציות ואפשרויות, רק צריך למצוא את המודל המוצלח לענין שבו מתבוננים.