חיפוש בתוכן האתר

כד תמוז תשס"ט - ברית ליוסף יצחק הכהן בר שלום הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כד תמוז תשס"ט - ברית ליוסף יצחק הכהן בר שלום
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
כל הדפים

כ"ד תמוז ס"ט – ברית יוסף-יצחק הכהן בר שלום – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו שאמיל. מזל טוב מזל טוב.

 

א. סודות המספר יד

רמזי יוסף יצחק – יד פעמים הוי' (רמז להיות הרבי הריי"צ הדור הששי לאדה"ז והשמיני לבעש"ט)

קוראים לרך הנימול יוסף יצחק. נפתח ברמז של השם: ידוע בספרי הקבלה שגם יוסף וגם יצחק הם כפולות של שם הוי' ב"ה – יוסף עולה ו"פ הוי' ו-יצחק עולה ח"פ הוי'. זאת אומרת שהשם המלא, יוסף-יצחק, עולה יד פעמים הוי'. יד עולה גם דוד, "דוד מלך ישראל חי וקים". כשאומרים יוסף-יצחק מעוררים את הכוונה של משיח בן יוסף – היסוד-יוסף נוטה לשמאל, מקבל בעיקר מהגבורה-מיצחק, מהצחוק של הגבורה, בסוד "יצחק מצחק את רבקה אשתו" מכח היסוד, ה"צדיק יסוד עולם" – לכן חושבים שכל השם יוסף-יצחק הוא בחינת משיח בן יוסף. אבל כשעושים את החשבון של שני השמות רואים שיש כאן גם דודדוד פעמים הוי'. או שזו היתה הכוונה של הרבי הרש"ב כשנתן את השם, או שזו לא היתה הכוונה הגלויה, אבל ודאי הענין נמצא בכוונה הנסתרת בשמו של הרבי הקודם, ששמו יוסף יצחק. הרבי הריי"צ הוא הנשיא הששי לבית חב"ד והוא הוא הדור השמיני לבעל שם טוב (ידוע שסופרים את שני הסדרים, כמו שהרבי הוא השביעי לאדה"ז והתשיעי לבעש"ט), ושתי הספירות רמוזות בצורה הכי מופלאה בשם יוסף יצחק, כי יוסף הוא ו"פ הוי', זאת אומרת שהוא הדור ה-ו לחב"ד, ו-יצחק זה ח"פ הוי', לומר שהוא הוא הדור ה-ח למורנו הבעל שם טוב. ביחד זה יד – "יד הוי'".

קבלת דוד מיוסף ויצחק – מלכות ושמחה

יוסף זה לשון תוספת, מדת קירוב לבבות, ויצחק זה שמחה. קירוב והוספה מתוך צחוק ושעשועים, כך מפרשים תמיד. כעת הדגשנו גם את הקשר של זה לדוד – דוד פעמים הוי'. צריך להסביר שמה שדוד מקבל מיוסף זה חוש המנהיגות (יוסף הוא מנהיג למופת, משביר, וגם קוראים לו מלך), אבל את תכונת "בדחנא דמלכא", הצחוק והבדיחות, זה שמפזז ומכרכר ובכלל שמח, הוא מקבל ודאי מיצחק אבינו. כמו שאומרים על רשב"י שהוא 'רבי שמח', כך "דוד מלך ישראל חי וקים" – אחד מסימני המלך, דוד המלך – זה מלך שמח. מצד אחד רבי נחמן כותב שכל מי שמשרש דוד המלך הוא בכין, רואים שגם ששמח יש לו השלמות של "בכיא תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". לפי זה מחפשים מלך שמח. גם שמח, וגם שמח להיות איתו יחד. לכן רואים בתנ"ך שהדבר שהכי משמח את העם זה העמדת מלך. ב-מלך שמח ו אותיות, והמספר מתחלק ב-ו – ו"פ חכמה. כמו שאהבת ישראל זה אהבה פעמים חכמה, גם ב-מלך שמח הצד השוה של כל אותיותיו הוא חכמה. צריך להיות "כולו אומר חכמה". בלי החכמה הזאת ודאי יהיה מלך עצוב. רק מי שהוא חכם באמת רואה את הנולד הטוב, יכול להיות אופטימי.

הרמב"ם – סוד "היד החזקה"

ידוע שיש ג ידות, המופיעות כולן ביציאת מצרים – "יד הגדֹלה", "יד החזקה", "יד רמה" – חסד, גבורה, תפארת (האמצע, הגוף, אך "ביד רמה" מתורגם "בריש גלי" – היד האמצעית עולה עד לראש, ואפילו יותר גבוה מהראש). יותר מכל אחד מגדולי ישראל, מי שהכי אהב את המספר יד זה הרמב"ם, כמובן, שחבר לעם ישראל את ספר "יד החזקה" בו הוא מקבץ את כל הלכות התורה. למה זה יד? בגלל שהוא מחולק ל-יד ספרים. יש פג הלכות, אבל יש יד ספרים – החלוקה העיקרית, הבסיסית, היא ל-יד ספרים. לכן יש שיחה של הרבי שמי שבסוף ליל הסדר אומר את הפיוט "אחד מי יודע", שלפי המסורה מגיע עד המספר שלש עשרה ("שלשה עשר מי יודע? שלשה עשר אני יודע – שלשה עשר מדיא", יג מדות הרחמים, ענין הקשור לברית מילה שנכרתו עליה יג בריתות, ולכן יש נוהגים לומר יגהמ"ר בעת גילוי העטרה), יכול גם להוסיף "ארבעה עשר מי יודע? ארבעה עשר אני יודע – ארבעה עשר ספרי הרמב"ם" (כמו שיש חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה). יד ספרים בהם כל התורה כולה כפי שמסר לנו הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה". היות שהרמב"ם קרא לספרו "יד החזקה" דווקא, סימן שהוא – בכוונה מכוונת על פי סוד, או שלא בכוונה מכוונת (שזה עוד יותר סוד) – מכוון דווקא ליד שמאל, שהיא היד החזקה. זה מתאים למה שהאריז"ל גילה ששרש נשמת הרמב"ם הוא בפאה השמאלית של אדה"ר (הרמב"ן הוא הימין והרמב"ם הוא השמאל). האריז"ל אומר שבגלל זה הרמב"ם הוא הגדול בחלק הנגלה של התורה – ההלכה, נגלה שבתורה, באה מהשמאל, מהדין. ואילו הרמב"ן, ששרשו בימין, הוא גדול בנסתר בגלוי (גדול בנגלה, ועוד יותר גדול בנסתר – מגלה סתרי תורה בפירושו על התורה). בכל אופן, מזה מובן שמתאים לרמב"ם לקרוא לספרו – מבין ג הידות – דווקא "יד החזקה".

שלש ידות ב"יד הוי'"

שוב, אנחנו יוצאים מכך שיוסף יצחק זה "יד הוי'" – יד פעמים הוי'. היות ששם הוי' סתם שייך למדת התפארת, אז הייתי בוחר בפשטות כסתם "יד הוי'" את ה"יד רמה", שבתפארת, אבל בכל אופן "יד הוי'" כוללת את כל הידות, בחלוקת אותיות שם הוי' ב"ה: ה-י של שם הוי' – יוד לשון יד – היא "יד הגדֹלה", ה עילאה ו-ה תתאה יחד הן "יד החזקה", וה-ו היא "יד רמה", סוד "בריח התיכון המבריח מן הקצה עד הקצה", עולה עד מעל הראש ויורד מטה מטה (לכן יש מי שאומר שבשם הוי' גופא האות העיקרית היא ו, על אף שהוא מתחיל ב-י).

חבת הרמב"ם למספר יד – יד שרשים במנין המצוות

נחזור לרמב"ם: חוץ מזה שהרמב"ם קורא לספרו יד, אם הרבי אומר שצריך להוסיף "ארבעה עשר מי יודע וכו'" יש לומר שחבה יתרה נודעת לרמב"ם אל המספר יד חוץ ממספר ספריו. נזכיר כמה מהם: לפני שהוא כתב את הספר הגדול, משנה תורה, "היד החזקה", היו חיבורים נוספים. החיבור הראשון שהרמב"ם חבר, בערבית, הוא פירוש המשניות. אחר כך, החיבור השני – כבר לקראת היד החזקה – הוא ספר המצוות, אותו נזקק לחבר היות ששיטתו במנין המצוות שונה משיטות הראשונים שקדמו לו במנין המצוות, כפי שנסביר בהמשך. חז"ל מסרו שיש תריג מצוות, ואין חולק על כך, וגם החלוקה ל-רמח מ"ע ו-שסה מל"ת מפורשת בגמרא, אבל אף אחד בחז"ל לא פרט לנו בדיוק מה הן תריג המצוות. אלה שהתחילו לסדר את המצוות, אחת לאחת, היו הגאונים, כמו רבינו סעדיה גאון (שבעצם יש לו שתי שיטות, שיטתו ב"אזהרות" על עשה"ד והמשנה האחרונה שלו בסה"מ לרס"ג – לכן במקומות הספורים שיש הבדל בין שתי השיטות הדעה האחרונה והמוסמכת היא ספר המצוות שלו) ובמקביל אליו הבה"ג. יש גם את המנין של רבי שלמה אבן גבירול, שגם כתב "אזהרות". יש עוד כמה וכמה וכמה, לפני הרמב"ם, שרשמו אחת לאחת מה הן תריג מצוות התורה. בעיני הרמב"ם לא מצאו חן – בגדול מאד – השיטות של מנין המצות של אלה שקדמו לו. היות שעל מנין המצוות מבוססת כל התורה, אז לפני חיבור ספר ההלכות – שנובע מהשאלה מה המצוה מדאורייתא וכו' – הוא היה צריך לקבוע מה הן המצוות, ולשם כך כתב את חבורו ספר המצוות. גם חבור זה נכתב בערבית, ולכן כל תרגום מתרגם קצת אחרת, וגם במה שנסביר לקמן נראה שיש מלה מאד עיקרית שמתחלפת בתרגומים השונים. לפני שהרמב"ם מונה את המצוות הוא מניח את הכללים ההגיוניים לפיהם קובע מה היא מצוה ומה לא. בכל התרגומים הישנים קוראים לכללים הללו "שרשים", ובתרגומים החדשים יותר קוראים לזה "כללים". זה המינוח, אך לנו לא משנה אם קוראים כללים או שרשים, והשאלה שלנו היא כמה כללים-שרשים יש לו. כללים אלה הם משהו מאד יסודי אצלו. למשל, כל התורה כולה היא על פי יג מדות שהתורה נדרשת, המקבילות גם ל-יג מדות הרחמים ("שלשה עשר מי יודע וגו'"). יש בחז"ל, עוד לפני רבי ישמעאל שקבע יג מדות בהן התורה נדרשת, את הלל הזקן שלמד את התורה על פי ז מדות. אבל שוב, המשנה האחרונה היא יג מדות, שמקבילות בפנימיות ליגהמ"ר של הקב"ה, ולפי הקבלה הן מקבילות ל-יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין. הלל, שקדם, הסתפק ב-ז מדות, שלפי הסוד הן מקבילות ל-ז תקוני גלגלתא שלמעלה מ-יג תקו"ד. בכל אופן, המספר יג הוא מרכזי. אז הייתי חושב שכמו שיש יג מדות שהתורה נדרשת, כך אם צריך לקבוע כמה כללים שכליים יש על מנת להחליט מה מצוה ומה לא – הכי מתבקש שיהיו יג כללים. אבל הנה פלא, עוד פעם, הרמב"ם עובר את ה-יג – כנראה שהוא מחשיב את הכולל (צריך לחפש עוד גימטריאות ברמב"ם שמחשיב את הכולל...) – וכמו שלא מסתפק ב-יג ספרי הלכה וצריך דווקא יד, גם כאן (עוד לפני כתיבת היד החזקה) יש לו יד כללים.



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com