חיפוש בתוכן האתר

כד תמוז תשס"ט - ברית ליוסף יצחק הכהן בר שלום הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כד תמוז תשס"ט - ברית ליוסף יצחק הכהן בר שלום
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
כל הדפים

כ"ד תמוז ס"ט – ברית יוסף-יצחק הכהן בר שלום – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו שאמיל. מזל טוב מזל טוב.

 

א. סודות המספר יד

רמזי יוסף יצחק – יד פעמים הוי' (רמז להיות הרבי הריי"צ הדור הששי לאדה"ז והשמיני לבעש"ט)

קוראים לרך הנימול יוסף יצחק. נפתח ברמז של השם: ידוע בספרי הקבלה שגם יוסף וגם יצחק הם כפולות של שם הוי' ב"ה – יוסף עולה ו"פ הוי' ו-יצחק עולה ח"פ הוי'. זאת אומרת שהשם המלא, יוסף-יצחק, עולה יד פעמים הוי'. יד עולה גם דוד, "דוד מלך ישראל חי וקים". כשאומרים יוסף-יצחק מעוררים את הכוונה של משיח בן יוסף – היסוד-יוסף נוטה לשמאל, מקבל בעיקר מהגבורה-מיצחק, מהצחוק של הגבורה, בסוד "יצחק מצחק את רבקה אשתו" מכח היסוד, ה"צדיק יסוד עולם" – לכן חושבים שכל השם יוסף-יצחק הוא בחינת משיח בן יוסף. אבל כשעושים את החשבון של שני השמות רואים שיש כאן גם דודדוד פעמים הוי'. או שזו היתה הכוונה של הרבי הרש"ב כשנתן את השם, או שזו לא היתה הכוונה הגלויה, אבל ודאי הענין נמצא בכוונה הנסתרת בשמו של הרבי הקודם, ששמו יוסף יצחק. הרבי הריי"צ הוא הנשיא הששי לבית חב"ד והוא הוא הדור השמיני לבעל שם טוב (ידוע שסופרים את שני הסדרים, כמו שהרבי הוא השביעי לאדה"ז והתשיעי לבעש"ט), ושתי הספירות רמוזות בצורה הכי מופלאה בשם יוסף יצחק, כי יוסף הוא ו"פ הוי', זאת אומרת שהוא הדור ה-ו לחב"ד, ו-יצחק זה ח"פ הוי', לומר שהוא הוא הדור ה-ח למורנו הבעל שם טוב. ביחד זה יד – "יד הוי'".

קבלת דוד מיוסף ויצחק – מלכות ושמחה

יוסף זה לשון תוספת, מדת קירוב לבבות, ויצחק זה שמחה. קירוב והוספה מתוך צחוק ושעשועים, כך מפרשים תמיד. כעת הדגשנו גם את הקשר של זה לדוד – דוד פעמים הוי'. צריך להסביר שמה שדוד מקבל מיוסף זה חוש המנהיגות (יוסף הוא מנהיג למופת, משביר, וגם קוראים לו מלך), אבל את תכונת "בדחנא דמלכא", הצחוק והבדיחות, זה שמפזז ומכרכר ובכלל שמח, הוא מקבל ודאי מיצחק אבינו. כמו שאומרים על רשב"י שהוא 'רבי שמח', כך "דוד מלך ישראל חי וקים" – אחד מסימני המלך, דוד המלך – זה מלך שמח. מצד אחד רבי נחמן כותב שכל מי שמשרש דוד המלך הוא בכין, רואים שגם ששמח יש לו השלמות של "בכיא תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". לפי זה מחפשים מלך שמח. גם שמח, וגם שמח להיות איתו יחד. לכן רואים בתנ"ך שהדבר שהכי משמח את העם זה העמדת מלך. ב-מלך שמח ו אותיות, והמספר מתחלק ב-ו – ו"פ חכמה. כמו שאהבת ישראל זה אהבה פעמים חכמה, גם ב-מלך שמח הצד השוה של כל אותיותיו הוא חכמה. צריך להיות "כולו אומר חכמה". בלי החכמה הזאת ודאי יהיה מלך עצוב. רק מי שהוא חכם באמת רואה את הנולד הטוב, יכול להיות אופטימי.

הרמב"ם – סוד "היד החזקה"

ידוע שיש ג ידות, המופיעות כולן ביציאת מצרים – "יד הגדֹלה", "יד החזקה", "יד רמה" – חסד, גבורה, תפארת (האמצע, הגוף, אך "ביד רמה" מתורגם "בריש גלי" – היד האמצעית עולה עד לראש, ואפילו יותר גבוה מהראש). יותר מכל אחד מגדולי ישראל, מי שהכי אהב את המספר יד זה הרמב"ם, כמובן, שחבר לעם ישראל את ספר "יד החזקה" בו הוא מקבץ את כל הלכות התורה. למה זה יד? בגלל שהוא מחולק ל-יד ספרים. יש פג הלכות, אבל יש יד ספרים – החלוקה העיקרית, הבסיסית, היא ל-יד ספרים. לכן יש שיחה של הרבי שמי שבסוף ליל הסדר אומר את הפיוט "אחד מי יודע", שלפי המסורה מגיע עד המספר שלש עשרה ("שלשה עשר מי יודע? שלשה עשר אני יודע – שלשה עשר מדיא", יג מדות הרחמים, ענין הקשור לברית מילה שנכרתו עליה יג בריתות, ולכן יש נוהגים לומר יגהמ"ר בעת גילוי העטרה), יכול גם להוסיף "ארבעה עשר מי יודע? ארבעה עשר אני יודע – ארבעה עשר ספרי הרמב"ם" (כמו שיש חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה). יד ספרים בהם כל התורה כולה כפי שמסר לנו הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה". היות שהרמב"ם קרא לספרו "יד החזקה" דווקא, סימן שהוא – בכוונה מכוונת על פי סוד, או שלא בכוונה מכוונת (שזה עוד יותר סוד) – מכוון דווקא ליד שמאל, שהיא היד החזקה. זה מתאים למה שהאריז"ל גילה ששרש נשמת הרמב"ם הוא בפאה השמאלית של אדה"ר (הרמב"ן הוא הימין והרמב"ם הוא השמאל). האריז"ל אומר שבגלל זה הרמב"ם הוא הגדול בחלק הנגלה של התורה – ההלכה, נגלה שבתורה, באה מהשמאל, מהדין. ואילו הרמב"ן, ששרשו בימין, הוא גדול בנסתר בגלוי (גדול בנגלה, ועוד יותר גדול בנסתר – מגלה סתרי תורה בפירושו על התורה). בכל אופן, מזה מובן שמתאים לרמב"ם לקרוא לספרו – מבין ג הידות – דווקא "יד החזקה".

שלש ידות ב"יד הוי'"

שוב, אנחנו יוצאים מכך שיוסף יצחק זה "יד הוי'" – יד פעמים הוי'. היות ששם הוי' סתם שייך למדת התפארת, אז הייתי בוחר בפשטות כסתם "יד הוי'" את ה"יד רמה", שבתפארת, אבל בכל אופן "יד הוי'" כוללת את כל הידות, בחלוקת אותיות שם הוי' ב"ה: ה-י של שם הוי' – יוד לשון יד – היא "יד הגדֹלה", ה עילאה ו-ה תתאה יחד הן "יד החזקה", וה-ו היא "יד רמה", סוד "בריח התיכון המבריח מן הקצה עד הקצה", עולה עד מעל הראש ויורד מטה מטה (לכן יש מי שאומר שבשם הוי' גופא האות העיקרית היא ו, על אף שהוא מתחיל ב-י).

חבת הרמב"ם למספר יד – יד שרשים במנין המצוות

נחזור לרמב"ם: חוץ מזה שהרמב"ם קורא לספרו יד, אם הרבי אומר שצריך להוסיף "ארבעה עשר מי יודע וכו'" יש לומר שחבה יתרה נודעת לרמב"ם אל המספר יד חוץ ממספר ספריו. נזכיר כמה מהם: לפני שהוא כתב את הספר הגדול, משנה תורה, "היד החזקה", היו חיבורים נוספים. החיבור הראשון שהרמב"ם חבר, בערבית, הוא פירוש המשניות. אחר כך, החיבור השני – כבר לקראת היד החזקה – הוא ספר המצוות, אותו נזקק לחבר היות ששיטתו במנין המצוות שונה משיטות הראשונים שקדמו לו במנין המצוות, כפי שנסביר בהמשך. חז"ל מסרו שיש תריג מצוות, ואין חולק על כך, וגם החלוקה ל-רמח מ"ע ו-שסה מל"ת מפורשת בגמרא, אבל אף אחד בחז"ל לא פרט לנו בדיוק מה הן תריג המצוות. אלה שהתחילו לסדר את המצוות, אחת לאחת, היו הגאונים, כמו רבינו סעדיה גאון (שבעצם יש לו שתי שיטות, שיטתו ב"אזהרות" על עשה"ד והמשנה האחרונה שלו בסה"מ לרס"ג – לכן במקומות הספורים שיש הבדל בין שתי השיטות הדעה האחרונה והמוסמכת היא ספר המצוות שלו) ובמקביל אליו הבה"ג. יש גם את המנין של רבי שלמה אבן גבירול, שגם כתב "אזהרות". יש עוד כמה וכמה וכמה, לפני הרמב"ם, שרשמו אחת לאחת מה הן תריג מצוות התורה. בעיני הרמב"ם לא מצאו חן – בגדול מאד – השיטות של מנין המצות של אלה שקדמו לו. היות שעל מנין המצוות מבוססת כל התורה, אז לפני חיבור ספר ההלכות – שנובע מהשאלה מה המצוה מדאורייתא וכו' – הוא היה צריך לקבוע מה הן המצוות, ולשם כך כתב את חבורו ספר המצוות. גם חבור זה נכתב בערבית, ולכן כל תרגום מתרגם קצת אחרת, וגם במה שנסביר לקמן נראה שיש מלה מאד עיקרית שמתחלפת בתרגומים השונים. לפני שהרמב"ם מונה את המצוות הוא מניח את הכללים ההגיוניים לפיהם קובע מה היא מצוה ומה לא. בכל התרגומים הישנים קוראים לכללים הללו "שרשים", ובתרגומים החדשים יותר קוראים לזה "כללים". זה המינוח, אך לנו לא משנה אם קוראים כללים או שרשים, והשאלה שלנו היא כמה כללים-שרשים יש לו. כללים אלה הם משהו מאד יסודי אצלו. למשל, כל התורה כולה היא על פי יג מדות שהתורה נדרשת, המקבילות גם ל-יג מדות הרחמים ("שלשה עשר מי יודע וגו'"). יש בחז"ל, עוד לפני רבי ישמעאל שקבע יג מדות בהן התורה נדרשת, את הלל הזקן שלמד את התורה על פי ז מדות. אבל שוב, המשנה האחרונה היא יג מדות, שמקבילות בפנימיות ליגהמ"ר של הקב"ה, ולפי הקבלה הן מקבילות ל-יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין. הלל, שקדם, הסתפק ב-ז מדות, שלפי הסוד הן מקבילות ל-ז תקוני גלגלתא שלמעלה מ-יג תקו"ד. בכל אופן, המספר יג הוא מרכזי. אז הייתי חושב שכמו שיש יג מדות שהתורה נדרשת, כך אם צריך לקבוע כמה כללים שכליים יש על מנת להחליט מה מצוה ומה לא – הכי מתבקש שיהיו יג כללים. אבל הנה פלא, עוד פעם, הרמב"ם עובר את ה-יג – כנראה שהוא מחשיב את הכולל (צריך לחפש עוד גימטריאות ברמב"ם שמחשיב את הכולל...) – וכמו שלא מסתפק ב-יג ספרי הלכה וצריך דווקא יד, גם כאן (עוד לפני כתיבת היד החזקה) יש לו יד כללים.


חלוקת תריג מצוות אצל הרס"ג

אם יש משהו שכלי עמוק בכל ספרות הרמב"ם – בדומה למורה נבוכים, המאוחר עוד יותר (נכתב אחרי היד החזקה) – זה השרשים האלה (לפי תקנת הרבי בעיקר נשים לומדות את ספר המצוות, אך גברים שלא לומדים אותו מפספסים – זה פספוס כל היסוד המלמד איך קובעים בכלל מה נמנה כמצוה). כללים אלה הם משהו הלכתי עם שכל עמוק של הרמב"ם, שגם מתווכח חזק מאד עם כל אלה שקדמו לו, וכמעט עושה מהם לעג וקלס שכלי – מה פתאום אתה לוקח מצוה דרבנן ועושה ממנה מצוה דאורייתא?! אחד הדברים שהכי 'צוחק' על הקודמים, שאצל הראשונים כמו אצל הרס"ג והבה"ג, חוץ מחלוקת רמח ו-שסה יש גם עא עונשי מיתה. בספר המצוות של הרס"ג הוא כותב כמובן שיש רמח ו-שסה, אבל החלוקה אצלו לא בדיוק כזו. חלוקת הרס"ג היא ל-200 מ"ע המוטלות על היחיד ו-277 (זרע) מל"ת המוטלות על היחיד. ביחד יש 477 מצוות המוטלות על היחיד. בנוסף יש עא עונשים – עונשי מיתה – שמוטלים על הציבור (כנגד עא זקני סנהדרין גדולה, ע זקנים והמופלא שעליהם, כי בסופו של דבר אפשר לתת עונש מות רק מכח סנהדרין גדולה אפשר לתת עונש מות). עא המיתות מתחלקות ל-7 סוגים שונים ("כל השביעין חביבין", "'ואהבת לרעך כמוך' – ברור לו מיתה יפה"): ארבע מיתות בית דין, כרת, מיתה בידי שמים, הגונב את הקסוה והבועל ארמית קנאין פוגעין בו (מדין תורה, ועל אף שזו "הלכה ואין מורין כן" – ו"קנאין פוגעין בו" זה דווקא תוך כדי המעשה, ולא עונש אחרי החטא – הוא מכניס דינים אלו כשתי מצוות מדאורייתא בין עא המיתות). "בועל ארמית קנאין פוגעין בו" הוא מעשה פינחס, שמזכירים בתחלת כל ברית – "הנני נותן לו את בריתי שלום" (וזה מתאים במיוחד למשפחת קנאים, לכהנים). יש עוד "קנאין פוגעין בו" במשנה, "המקלל בקוסם", שמשום מה הוא לא מביא (ויש בכך אריכות שאין כאן מקומה). בכל אופן, בין עא עונשי מיתה הוא כותב שיש שנים שהם דין "קנאין פוגעין בו". סה"כ, אם כן, יש שבעה סוגים. בנוסף ל-477 מצוות ו-71 מיתות יש עוד 65 'פרשיות' המוטלות על הציבור (סה"כ 136 דברים המוטלים על הציבור – הצירוף הנמוך ביותר של הספרות 613). כך מחלק הרס"ג את תריג מצוות, אך כמובן שבתוך קול המצות של הצבור יש גם חלוקה של עשה ול"ת (48 עשה ו-88 ל"ת), ולכן בסוף הוא מגיע לחלוקת רמח ו-שסה.

[סדרה ריבועית בחלוקת המצוות

ובדרך רמז: אם רוצים לעשות סדרה ריבועית לפי סיעה זו במוני המצוות, במקום החלוקה הפשוטה ל-רמח ו-שסה, החלוקה היא ל-136, 200, 277. זו סדרה מסודרת בצורה מופתית, שבסיסה 13. את הכל מובילה כאן אהבה, זה הזרם המוביל. סדרה מסודרת היינו שיש בה מספרים גם לפני, וכאן אחורה: 85 (ה-קול יוצא מה-פה), 47 (אצלנו זה בטול ובקבלה זה יחו"ע הוי'-אהיה), 22, 10 – ומכאן מתחיל לעלות, 11 וכו'. המספר התחתון זה 10 ואח"כ 22, י ספירות בלי מה ו-כב אותיות יסוד – הסדרה לקוחה מס"י, הספר עליו כתב הרס"ג את הפירוש הראשון. מגיעים ל-תריג מצוות מתוך עשר ספירות, שהן בעצם עשרת הדברות, ודרך 22 האותיות – בשביל זה צריך את ה-ט של כבוד הורים בפעם השניה – 47 ו-85, ואז באה החלוקה ל-3 של המצוות – קול, עצם, זרע. לפי זה יש שבעה מספרים בסדרה עד להשלמת ה-תריג, 4 מספרים לפני ההתחלה, "כל השביעין חביבין". סה"כ = 777, אז ממוצע כל מספר הוא פלא. רואים שזו סדרה יפהפיה. ששת הראשונים עולים 500= פרו ורבו. זה אומר שכל התורה כולה זה "פרו ורבו" – זרע. ראוי להמשיך את הסדרה עד 13 או עד 14, בזמן הפנוי...]

477 מצוות היחיד – רמז ליום הזה (ועוד ענינים מהרס"ג)

המספר 477 – המצוות המוטלות על היחיד לפי הראשונים – רומז ליום הזה, כד תמוז, ועולה גם בעתה. "בעתה אחישנה" – הגיע היום זמן הגאולה האמיתית והשלמה. נברך את הרך הנימול שחוץ מזה שיהיה בקי ברמב"ם יהיה בקי גם ברס"ג. האבא שאל אם אפשר לשים לילד תמונות של ג'ירפות – לאור הקפדת הרבי שיהיו רק חיות טהורות – ואמרנו שלפי הרס"ג זה בסדר, כי לפי המסורת שלו ג'ירפה זה ה"זמר", המלכות של שבע החיות הטהורות. אז בהשגח"פ הזכרנו את הרס"ג. גם אבי הרך הנימול הזכיר מה שאמרנו הרבה פעמים, שהבעל שם טוב אמר שהוא גלגול של הרס"ג – זה אחד מהמרכיבים הרבים של נשמתו הקדושה (בהקשר של משל התשובה התמידית שלו, שאכמ"ל – עבודת התשובה התמידית, כל ימיו בתשובה של הבעל שם טוב, זה מהרס"ג).

עוד כוונות יד ו-יד – במצוות התורה ובברכת כהנים

נאמר כאן עוד משהו מאד חשוב בכל התורה שקשור במושג יד (יד הוי'): רמח במספר קטן = יד, ו-שסה במספר קטן = יד (גם חיים במספר קטן = 14 וגם מות במספר קטן = 14, סוד "החיים והמות נתתי לפניך... ובחרת בחיים", והוא גם בסוד יד עתים לטובה ו-יד עתים לרעה ב-כח עתים דספר קהלת – "בידך עתתי"). רמח מ"ע היינו "יד הגדֹלה", חסד, יד ימין, ו-שסה מל"ת "יד החזקה", גבורה, יד שמאל. כוונה זאת שייכת במיוחד לכהנים – הרך הנימול נוסף למשפחת כהנים, "בית אהרן ברכו את הוי'" – המברכים את כולנו בנשיאת כפים (להמשיך את הברכה מהוי'). אחת הכוונות הכתובות בקבלה היא שבכל יד יש ה אצבעות, אבל יש יד פרקים (באגודל ב פרקים ובשאר האצבעות ג פרקים) – סה"כ יחי פרקים בשתי הידים. האריז"ל כותב יותר מזה: יש כב אותיות, "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" – בנחת, בקול רם – וצריך להזכיר בברכה את כל אותיות התורה. יש שם של כב בברכת כהנים, אבל אם מוסיפים את ה אותיות מנצפך זה כבר כז אותיות, ואם סוגרים את המעגל ("חזרת הגלגל" בלשון ר"א אבולעפיא) בסוד "איכה ירדף אחד אלף" – שאחרי ץ סופית שעולה 900 חוזרים ל-א שעולה 1000 – יש סה"כ כח אותיות. אם מחלקים את זה לשתי ידים, איזה אותיות באמצע (ומתחברות בחיבור הידים)? נס. זו גם כוונה – כשמכוונים את ה-יד ו-יד, מה שמחבר את הידים יחד זה אותיות נס. מה הקצוות? א-א, אבל א אחת עולה 1000 ו-א אחת עולה 1. ביחד – א-נ-ס-א – הכל עולה 1111. זו כוונה של יד הפרקים בכל אחת משתי הידים.


השגת הרמב"ם על הראשונים – אי אפשר למנות מיתות בידי שמים ב-תריג מצוות

נחזור: אמרנו שהרמב"ם יורד חזק, ואפילו עושה צחוק מהראשונים, בקשר לכל מה שדברנו עכשו. הוא אומר שמנין העונשים, כולל אלה שהלאו שלהם כבר נכלל כלאו על היחיד, הוא לא הגיוני. בפרט הוא צוחק על זה שהמנין כולל מיתה בידי שמים וכרת (שגם בידי שמים) ואומר למונים שקדמוהו – עשיתם את תריג המצוות חלקן על האדם וחלקן על ה'. אם כתבת שיש מצוה שאסור לאדם לעשות כך וכך ואם עושה כך וכך יש מצוה שיקבל מיתה בידי שמים עשית מצוה על הקב"ה. הוא חושב שבצחוק הגדול הזה מבטל אותם כליל, אבל כמובן שאי אפשר לבטל לא את הרס"ג ולא את הבה"ג ולא את שאר הראשונים, רק צריך להסביר את הראש שלהם. לכן יש אחד מגדולי האחרונים, בדור הראשון, שכתב פירוש על סה"מ של הרס"ג – הרב ירוחם פישל פערלא – והוא מתרץ הכי טוב. הראשון שהתחיל לתרץ היה הרמב"ן בהשגותיו על סהמ"צ. כל פעם שהרמב"ם תוקף את אחד הראשונים מי שמגן, בעיקר מליץ יושר על הבה"ג, זה הרמב"ן עצמו. אחריו יש עוד ראשונים ואחרונים שדנים בזה. בפרט, ביחס לרס"ג, יש אחד הנ"ל בדור הקודם-הקודם שהרבי מאד מאד אוהב אותו, וכל גדולי ישראל מאד אוהבים אותו – הרי"פ פערלא. יש לו שלשה כרכים גדולים על ספר המצוות של הרס"ג (שכולו שירה בחרוזים שאפשר לכתוב אותה על שני עמודים...). הרבה מאד פעמים מסקנת הרי"פ פערלא היא שאפשר להבין את השכל של הרס"ג, אבל את הרמב"ם איני מבין – הפוך על הפוך. כל זה גם היה מאמר מוסגר לגמרי, בשביל להתמקד על עוד משהו שהוא יד:

יד מצוות (למנין הרמב"ם) בעשרת הדברות

אמרנו שאצל הרמב"ם יש יד החזקה, ועוד יד – שאפשר לומר שזה ה"יד הגדֹלה" שלו – יד השרשים לפיהם הוא קובע את מנין המצוות. שוב, לפני ה-יד ספרים שלו יש לו יד שרשים של הגיון, של שכל. אם כן יש לו שתי ידים עצומות – נקרא לזה "יד הגדֹלה" שלו ו"יד החזקה" שלו (כפי שהוא עצמו קרא לה). צריך לחפש את ה"יד רמה" שלו, ויש כמה מועמדים (בעוד שני הראשונים זה פשיטא, כי הם מופיעים בהדיא, בגלוי). הלב של כל התורה כולה זה עשה"ד, ולכן הראשונים כתבו את האזהרות שלהם על עשה"ד, בהם מצאו את כל המצוות. בפרט על פי הרמז המפורסם שיש כתר אותיות בעשה"ד בפרשת יתרו, כנגד תריג מצוות דאורייתא ו-ז דרבנן (או ז מצוות בני נח, כפי שיטה אחרת). האחרון שעשה בזה הקבלה אחת לאחת זה הרבי מקאמארנא שלקח את מנין המצוות לרמב"ם – וספר החינוך – ועשה הקבלה מפורטת של המצוות לאותיות עשה"ד (על דרך הסוד). הראשונים לא עשו את האזהרות לפי האותיות, אלא רק לפי הרעיון שהכל נכלל בעשה"ד. במחשבה ראשונה הייתי חושב שעשה"ד זה עשר מצוות מתוך ה-תריג, אבל ראה זה פלא – זה לא נכון. ודאי לפי שיטת הרמב"ם זה לא נכון, וגם לפי השיטות האחרות. הרמב"ם מונה בפסוקי עשה"ד יד מצוות – "אנכי" (לא כמו הבה"ג וסיעתו, וכן הרס"ג, שלא מונים את "אנכי", הרמב"ם כן מונה את זה כמצות האמנת אלקות), בדבור השני, "לא יהיה לך וגו'" הרמב"ם מונה ארבע מצוות ל"ת ("לא יהיה לך", "לא תעשה לך", "לא תשתחוה להם", "ולא תעבדם"), אחר כך "לא תשא", ובשבת שוב שתי מצוות (עשה ול"ת – "זכור" ו"לא תעשה כל מלאכה"), "כבד" וכו' (חמשת הדברות של הלוח השמאלי הן חמש מצות). אז סה"כ יש יד מצוות בעשה"ד – זה מאד חשוב, זה לב התורה, אפשר לומר שזה התפארת של כל התורה כולה – זה כולל את הכל, את כל ריבוי הגוונים של התורה. שם יש לא פחות ולא יותר מ-יד מצוות. אז אפשר לומר שזה ה"יד רמה" של הרמב"ם, אך יש קצת בעיה, בגלל שבעשה"ד שבפרשת ואתחנן נוספה עוד מצוה אחת – "לא תתאוה". בפרשת יתרו כתוב רק "לא תחמד", ומה ההבדל? כתוב ש"לא תתאוה" זה בלב, אפילו בלי שום מעשה, בעוד "לא תחמד" זה עם מעשה, שמפציר באדם למכור לו את החפץ (ואח"כ עלול להגיע למעשים יותר חמורים). בעשרת הדברות הראשונים לא כתוב שאדם עובר איסור – ממש כאילו אכל חזיר – אם מתאוה בלב, אבל בעשה"ד השניים נכלל האיסור הזה ואז יש טו מצוות. אבל זו לא בעיה גדולה, כי יש הרבה דעות שעל הלוחות – גם הראשונות וגם השניות – כתובים עשה"ד דיתרו עם כתר אותיותיהם. כשמשה חזר מפי ה' הוסיף מצוה, אבל יש יד מצוות בלוחות הברית.

 


ב. יחידה של יד מצוות החל מכבוד אב ואם

לימוד ספר המצוות – עם יד השרשים – על ידי נשים

עד כאן הקדמות, בשביל להגיע לעוד יד – עד כה היו ידים ידועות, אבל יש יד חדשה ("כי יקח איש אשה חדשה... נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" – יש כאן משהו חדש בתורה, אז צריך לשמוח בו ולשמח אותו לפחות שנה אחת): אחרי שהזכרנו את הרס"ג וכו', נחזור לרמב"ם. כמובן, רוב הראשונים אחרי הרמב"ם הולכים בשיטה שלו, וגם הרבי אמר ללמוד זאת. קצת פלא שדווקא הנשים לומדות את השרשים. כנראה שאם היה נותן לגברים ללמוד את השרשים הם היו מתבלבלים – בלי המפרשים מקבלים רושם גרוע על הראשונים – אבל כנראה שנשים כל כך טהורות שזה לא מערער אצלן את האמונה בצדקת הצדיק של הראשונים. צריך ללמוד "תורת הוי' תמימה", כתוב שזה כנגד סדר נשים – הן תמימות. אם קוראות שהרמב"ם מבטל את הראשונים, או שאחרים מבטלים אותו, אז "אלו ואלו דברי אלהים חיים" וזה לא מפריע להן, "ראשונים כמלאכים".

יחידה סמויה של יד מצוות בסהמ"צ

נפתח בספר המצוות של הרמב"ם במצוות עשה, ונראה שיש יחידה נעלמת מן העין – בלי להתבונן אף אחד לא ישים אליה לב – שמוסתרת בתוך רמח מ"ע, יחידה של יד מצוות שיש קשר מובהק ביניהן. כאילו שזו סדרה מיוחדת של יד מצוות מתוך רמח מ"ע שקובעת ברכה לעצמה. להוי ידוע שמאד מאד קשה להבין איך הרמב"ם סדר את המצוות, הן מ"ע והן מל"ת, וגם הוא לא טורח להסביר בכלל את הסדר. כל יד השרשים בהתחלה זה רק ההגיון להסביר מה נקרא מצוה ומה לא, אבל איך הוא מסדר אותם אחר כך – זה דבר שנשגב לגמרי מבינתנו. כשפותחים את מנין המצוות לא רואים שום סדר הגיוני – פה ושם יש קשר, אבל לא רואים משהו שיטתי. המנין הוא לא לפי איך שהרמב"ם מסדר אחר כך את ההלכות, אלא סדר אחר לגמרי, וגם במ"ע וגם במל"ת אין קשר ולא רואים מה הולך. בכל אופן, מתבוננים ורואים יחידה של מצות, החל ממצוה רי עד מצוה רכג (כבר לקראת הסוף).

כבוד ומורא הורים, פריה ורביה, קידושין, נקי יהיה לביתו, מילה

שלש המצוות הראשונות ביחידה זו הן: רי – כבוד אב ואם. ריא – מורא אב ואם. ריב – פרו ורבו (זו מצוה רבי). זה העיקר אליו חתרנו. פו"ר היא המצוה הראשונה בתורה, והייתי מצפה שתופיע בהתחלה – לא מובן למה היא פתאום מופיעה כאן (שוב, זה לא לפי סדר התורה ולא לפי סדר הלכות הרמב"ם). אפשר לשאול גם על כבוד הורים ומורא הורים, זו מצוה "חמורה שבחמורות" – אצל הרס"ג היא באה בהתחלה – ולמה היא מנויה רק כאן? גם אם יש קשר בין פו"ר לכבוד הורים, הייתי מקדים פו"ר לכבוד הורים – מה קודם למה? כבר דברנו על זה שיש קשר בין פו"ר לכבוד הורים, אבל מדוע כבוד הורים קודם כאן לפרו ורבו? נמשיך הלאה: ריג – מצוה לקדש אשה (להתחתן בחפה וקידושין). הרמב"ם לומד מצוה זו מהפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה". לכן הוא אומר שעיקר הקידושין מדאורייתא זו בעילה דווקא, אפילו לא שטר, אם כי בהמשך אותו פסוק כתוב שטר ("והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות וגו'" – זה הפסוק של מצות גירושין, וממנו לומדים גם את מצות קידושין בשטר). יש כמה פעמים "כי יקח איש אשה" (גם הפעם הבאה היא מ"ע אצלו, כדלקמן), אבל כאן כתוב "ובעלה" ומכאן לומד שיש מצוה לקדש אשה ועיקר הקידושין בתורה הם "ובעלה". זו מצוה ריג. עוד פלא, למה שם את מצות קידושין אחרי פרו ורבו? הייתי שם אותה לפני פרו ורבו, שהרי קודם מתחתנים. את כל הסדר כאן הייתי הופך. המצוה הבאה, ריד – שהחתן יתייחד לכלתו שנה אחת (כך לפי התרגום מערבית), שיקדיש עצמו לאשתו שנה אחת. איפה זה כתוב בתורה? בפסוק אחרי פרשת גירושין. אחרי "כי יקח איש אשה ובעלה..." יש כמה פסוקי גירושין, והפסוק הבא הוא "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא וגו' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". זה הדבר הראשון בסדר הזה שכן מובן, שמצוה זו באה אחרי קידושין. אח"כ מצוה רטו – מצוה על האב למול את בנו, המצוה שלנו היום. עד המצוה הששית הגענו לברית מילה – אתה מתחתן, יש לך ילד, ואז אתה צריך למול אותו. מה המצוה הבאה? היה אפשר לנחש שזו תהיה מצות פדיון הבן, אבל למרבה הפלא מצוה זו לא נמצאת כאן בכלל. הוא מגיע עד מצות מילה, המצוה הששית כאן, כאשר את התחלת הסדר איני מבין ואת ההמשך אני מבין קצת.

השלמת הסדרה במצוות "בינו לבינה"

אחר כך המנין ממשיך הלאה. הייתי חושב שיבא פדיון או עוד כמה דברים בהמשך התפתחות הילד, אבל לא –הוא חוזר לענינים בינו לבינה. מההמשך אני מבין שהכל זה מצוות בינו לבינה, כולל כבוד הורים ופריה ורביה (אף שהאשה לא מחויבת): מצוות רטז ו-ריז – יבום וחליצה. אם ח"ו הבעל מת ללא ילדים יש מצוה לאחיו לייבם (מדאורייתא זה לכתחילה), ואם לא יש לה מצוה לחלוץ נעלו וכו'. אחר כך, ריח – דין אנוסה ("ולו תהיה לאשה... לא יוכל שלחה כל ימיו"). ריט – דין מוציא שם רע (לכאורה זה היה צריך להיות לפני דין אנוסה, שכך הסדר בתורה, ואז היה לכאורה יותר קל לסדר את המצות כנגד הספירות כדלקמן). רכ – דין מפתה. רכא – דין יפ"ת. רכב – מצות גירושין. רכג – דין סוטה. בכך נגמרת הסדרה – יש פה יד מצוות. הייתי יכול לומר שכבוד ומורא הורים לא בתוך הסדרה, ואז היו רק יב מצוות – מפו"ר עד סוטה – שכולן בינו לבינה, חוץ מברית מילה. כמו שהוציא את פדיון הבן ושם אותו במקום אחר הוא היה יכול להוציא גם ברית מילה. אם כל הסדרה היא של מצוות שנוגעות לדברים שבינו לבינה, אז צריך לשאול מה עושה כאן ברית מילה, אבל באמת מילה (המצוה שלנו היום) כן חשובה בסדרה הזאת כך – זה הפשט בכך שמצות ברית מילה נכנסת בתוך הסדרה ומצות פדיון הבן לא, בגלל שמילה באמת שייכת לפו"ר ואישות. בשביל להמשיך את הטפה מהדעת, לקיים את הפו"ר כמו יהודי, צריך למול – הכל זה לצורך זיווג. כמו שתמיד דורשים שבשעת גילוי העטרה ונתינת ה' בברית מילה יש כבר גילוי בת הזוג. הפשט של ברית מילה הוא בשביל הזיווג, זה חלק ממעגל הדורות של דור ישרים יבורך, מה שאין כן פדיון הבן – יש לו טעם אחר לגמרי, לא משהו של אישות. כמו שמילה שייכת לסדרה זו, גם שתי המצוות הראשונות הן היסוד והשרש של הכל – מצוות "כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו".

כבוד הורים גם כאשר פו"ר קדם לקידושין

ידוע לפי הרמב"ם שגם ממזר מצווה לכבד את ההורים שלו, אפילו שהם רשעים. יש בזה מחלוקת – הטור וההולכים בעקבותיו אומרים שאין מצוה לממזר לכבד הוריו כל זמן שלא עשו תשובה (אם עשו תשובה זה משהו אחר, כמובן), והרמב"ם חולק ואומר שיש מצות כבוד הורים בכל מקרה. היתה לי שאלה, איך הרמב"ם שם במנין המצוות את פו"ר לפני קידושין? סימן שיש היכי תימצי של פו"ר – שמקיים בזה "מצוה רבה" (במדה מסוימת המצוה הכי גדולה בתורה) – עוד לפני שמקדש אשה. על פי הלכה, גם מי שלא קדש אשה קיים מצות פו"ר, אא"כ בא על השפחה או כמה מקרים שאין יחס בינו לבין הילד. אבל כל עוד יש יחס, אפילו שההולדה לא היתה בקדושה, הוא קיים את מצות פו"ר – מצוה בפני עצמה. בכל אופן, פתחנו כעת משהו, ומה שאנחנו אומרים שכבוד ומורא הורים מתחיל את הסדרה הזאת.

כבוד הורים יוצא מכבוד חכמים, אך פותח סדרה חדשה

רק כדי להיות 'פייר' צריך לציין כי מי שיפתח את הספר יראה שהמצוה לפני הסדרה שלנו היא מצות כבוד חכמים – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". אחרי כבוד חכמים, שהוא מ"ע מדאורייתא, באה מצות "כבד את אביך ואת אמך". השכל כאן פשוט, שמדבר על כבוד חכמים ומתוך כך עובר לכבוד הורים. את זה שכבוד הורים בא אחרי כבוד חכמים אני מבין בפני עצמו, אבל בסדרה שאני בונה עכשו איני שם את כבוד חכמים – אם כי הוא היה הסבה להגיע לכבוד הורים (בסדר של הרמב"ם) – וכבוד הורים מתחיל סדרה חדשה, שהמשכה פו"ר וקדושין וכו'. כלומר, יש משהו מאד מאד גדול בכבוד הורים, שבעצם זה איזה מין שרש של נישואין על פי תורה.

בעשרת הדברות קדושין ופו"ר שייכים ל"כבד את אביך ואת אמך"

אם עושים אזהרות שמחלקות את כל המצוות על פי עשרת הדברות, באיזה דבור אכניס קידושין ופו"ר וכו'? יכול לבוא איזה מקובל ולשים "פרו ורבו" בשבת, כי זו עונת ת"ח, ויכול לבוא איזה חסיד וישים "פרו ורבו" ב"אנכי הוי' אלהיך" כי הלידה היא גילוי עצמות בגוף (בגילוי כח הא"ס שבלידה ובריבוי הדמות). אם כן, יש כמה סברות איפה לשים את פו"ר בעשה"ד. אבל הפשט הוא שגם פו"ר וגם קידושין וכו' יכנסו בכבוד אב ואם (איסורי עריות ודאי יהיו ב"לא תנאף", אבל קדושין ופו"ר הן מצוות עשה).

סדר המצוות לפי פנימיות התורה

עד עכשיו הכל היה רק כדי לעשות סדר בראש, וכעת צריך לבדוק איך נעשה סדר פנימי מכל המצוות הללו. יש כאן תופעה, דוגמה להתבוננות אצלנו. אני לומד תורה – הכי טוב ללמוד נגלה, שם יש את הבשר – ומשהו תופס את העין שלי, איזו סדרה בתוך הרמב"ם שאיני מבין את הסדר ההגיוני שלו. היות שב"ה זכינו לתורת החסידות, הקבלה וכו', אז רוצים לנסות לעשות פה איזה סדר פנימי. נעשה שלש דוגמאות – בתוך תופעה אחת יכולים להיות כמה סדרים, ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" והכל אמת, והעיקר שכל מבנה יהיה הגיוני לפי פנימיות התורה (שיש לה גם את ההגיון שלה, ובמדה מסוימת אפילו יותר מנגלה – פנימיות התורה מאד מסודרת, מאד הגיונית, יש ע"ס ויגהמ"ר וכו' וכו' וכו').


מבנה שבע המצוות הראשונות

נקח רק את השישיה הראשונה, מ"כבד את אביך" עד "ברית מילה". אחרי ברית מילה כבר תבוא המצוה השביעית והסדר יהיה מובן מאליו, אבל נתחיל מהשש. נעשה סדר פשוט ששש המצוות הן מחסד עד יסוד – ו"ק:

חג"ת – כבוד, מורא, פו"ר

"כבד את אביך ואת אמך" כנגד חסד-אהבה ו"איש אמו ואביו תיראו" כנגד גבורה-יראה. זה פשוט ומפורש – פותח בשתי המדות העיקריות של הלב, כבוד הורים ומורא הורים. אחר כך "פרו ורבו" – עכשיו זה כבר מאד מובן לי. כשיש בעיה בנגלה, בפשט, אז ברגע שעולים בחסד ה' על איזה מבנה פנימי הרבה מהקושיות מתבהרות באופן פלאי. חו"ג הן מצד אחד שרשי המדות, אבל זה גם שני קצוות – ימין ושמאל, ואילו האמצע זה תפארת. כתוב שתפארת זה לשון פארות, ענפים מעץ, לכן בספר יצירה ברכת התפארת היא ההולדה, ברכת הבנים – כך מכוונים בשבע ההקפות של סיבובי הכלה סביב החתן. ברכת "פרו ורבו" שייכת לתפארת, ואפילו המלה "פרו" כוללת אותיות "פאר", לכן בתנ"ך "פארות" היינו ענפים שיש לפני הפירות – על הפארות צומחים פירות. ענפים נקראים גם שבטים, ושבטים הם גם בנים, כמו יב שבטי י-ה בני יעקב אבינו. יעקב הוא התפארת ומטתו שלמה – עיקר ענינו של יעקב הוא לידת וגדול הבנים, קיום "פרו ורבו". לפי זה "כבד את אביך ואת אמך" שייך לאברהם, שדווקא אצלו התורה דאגה להסתיר שעזב את אביו זקן ובא לא"י על פי צווי ה'. יצחק הוא "פחד יצחק", ויש לו מורא הורים (עד כדי נכונות שיוקרב על ידי אביו על גבי המזבח, וד"ל). אבל את יעקב שולחים הוריו, יצחק ורבקה, לעזוב אותם – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" – כדי לקיים "על כן יעזב איש וגו'", וזו הנחת האמיתית להורים. לעשות נחת רוח זו עבודת התפארת לפי הבעל שם טוב – עבודה כדי שהאבא יוכל להתפאר. עיקר הנחת להורים היא כשהילדים עוזבים את הכיבוד החיצוני כדי לקיים פו"ר בפנימיות ולהקים עוד דור ישרים יבורך.

נו"ה – קדושין ויחוד לשמח את אשתו

אחר כך באות עוד שתי מצוות – לקדש אשה ולשמח את האשה. פשיטא שלשמח את האשה זה "בינה עד הוד אתפשטת" – בינה היא שמחה, והתייחדות החתן לאשתו כדי לשמח אותה שנה אחת זה תיקון ההוד. קידושין צריכים להיות בפני שני עדים כשרים, ו-עד עד עולה נצח. הקידושין בפני שני עדים כשרים עושה מהקשר – מהזוגיות הזו, כמו שאומרים היום – נישואין כשרים, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". בקידושין מזכירים את משה רבינו – באמירת "כדת משה וישראל" – ומדת משה היא נצח. אז קידושין זו מצות הנצח, "נצח ישראל", ומצות ההוד היא להתייחד לאשה שנה שלמה כדי לשמח אותה (כנראה שאלישבע אשת אהרן הכי שמחה, כמבואר בחז"ל בנוגע ליום השמיני למילואים, כי אהרן הכי משמח אותה; אלישבע אותיות איש בעל, שמתיחד לה לגמרי, עד שהיא נקראת על שם יחודו עמה, ובשתי הבחינות של איש ובעל). דיוק לשון הרמב"ם – כתרגום קאפח, "שיתייחד החתן לאשתו שנה שלמה" – הוא מאד יפה, שלא סתם יש אדם שצריך לשמח אותו, אלא שצריך לייחד את עצמי אליו – שכל כולי מיוחד לה ובשבילה (בפנימיות זה מקור לכל מה שאנו דורשים על קנין האיש לאשה – "מיינר זאגט" – שאמור להיות הרשימו של השנה הראשונה על כל חיי הנישואין). זה "נקי יהיה לביתו" – נקיות זה אמא, אור אמא יונק ממזל ה-יג, מזל "ונקה" – "ושמח את אשתו אשר לקח".

יסוד ומלכות – ברית מילה ויבום (או חליצה)

אחר כך, אחרי חמש אלו, המסתדרות מאד יפה כנגד ה"ק, באה מצוותנו היום – המצוה למול את הבן, שזה ה"צדיק יסוד עולם", ה"אות ברית קדש". מה בא אחר כך? יבום. זה גם מובן, שאם חלילה וחס האח מת אז אח אחר צריך לרחם עליו ולעשות לו טובה, ולהמשיך אותו בחזרה לתוך העולם – ששמו יוזכר ונחלתו תנתן לו בעולם הזה – וזה מצות יבום. מי קיים את זה בתורה? יהודה, שהוא המלכות. על המלכות דווקא נאמר "רגליה יורדות מות", ודוק (ולגבי חליצה, המצוה השמינית, נאמר שהיא באה כאשר אין כח במלכות להחיות את המת, לאסוף את רגליה היורדות מות, וד"ל). עד כאן סדר אחד, רק לשבע המצוות הראשונות (שמונה המצוות, יחד עם חליצה):

חסד

כבוד אב ואם

גבורה

מורא אב ואם

 

תפארת

פריה ורביה

 

נצח

קדושין

הוד

יחוד לשמח את אשתו שנה אחת

 

יסוד

ברית מילה

 

 

מלכות

יבום (או חליצה)

 

       

 

מציאת משמעות לכל מספר – ראשית החינוך

אם אני רוצה להרחיב את היריעה ולעשות סדר לכל ה-יד צריך לעלות על רעיון אחר, יותר רחב, אם כי שהסדר הקודם היה מצוין והאיר את עיני. שוב, אני לא יודע אם הרמב"ם חשב על זה, אבל לי זה עזר מאד. אבל עכשו יש לנו 14, אז צריך לדעת איזה מבנה זה יכול להיות. אם היה 13 אז כתוב "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" (שאלת התלמידים לרב האי גאון, המובאת בספר הפרדס לרמ"ק, שאתמול היה יום ההילולא שלו), ויש שתי תשובות – או שה-13 זה תוספת ג רישי רישין (למעלה מי"ס) או ג עולמות (למטה מי"ס). אבל 14 באמת "איני יודע" איזה מודל לעשות לו. ככה מתחילים ללמוד את התורה בכלל – לעשות מודל לכל מספר. למה אומרים "אחד מי יודע?" בליל הסדר? כי זה הלילה של ראשית החינוך, וצריך לתת משמעות למספרים. לא כתוב ב"אחד מי יודע" בכלל על יצי"מ – ולכן כולם שואלים מה זה עושה בהגדה ("חד גדיא" עוד מובן, אבל זה בכלל לא מובן) – וצריך להסביר שליל הסדר זה ליל החינוך (ובו מצות "והגדת לבנך" כוללת את כל ענין חינוך הילדים), וחינוך ילד מתחיל מזה שתודעת המספרים אצלו הולכת עם משהו. כשהילד רואה שלש צריך מיד לחשוב שזה שלשה אבות, וכך הלאה. בסדר של "אחד מי יודע" אפשר לומר "שלש עשרה ידענו ארבע עשרה לא ידענו". מי שלומד כתבי האריז"ל יכול יחסית בקלות למצוא מודל לכל מספר. מי שלומד רק קבלת הראשונים זה קשה לו, אבל מי שלומד כתבי האריז"ל לא צריך להיות קשה לו שום מספר, כי יש כל כך הרבה ואריאציות ואפשרויות, רק צריך למצוא את המודל המוצלח לענין שבו מתבוננים.


הקבלת יד המצוות

לעניננו, נאמר את המודל ואחר כך נראה איך הוא עובד:

כבוד ומורא – חו"ג דעתיק המלובשים בגלגלתא ומו"ס דאריך

ב-13 מתחילים מרדל"א בדרך כלל, אבל כאן לא נעשה כך, כי שתי המצוות הראשונות הן כבוד ומורא, אהבה ויראה, שמקורן בחסד וגבורה דעתיק המתלבשים בגלגלתא ומו"ס דאריך. אז כאן אני מתחיל מאריך, שבתוכו יש את החו"ג דעתיק. את רדל"א איני צריך במודל הזה (ידוע שבינה דרדל"א שורה על גבי הגלגלתא דאריך, מצות "כבד את אביך ואת אמך", והיינו מה שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאשר אביו בטבע, וד"ל. הדעת דרדל"א שורה באוירא שבין הגלגלתא למו"ס דאריך, והיינו שהיא מיחדת את שתי המצות של "כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו", ועד שמורא הורים נכלל בכבוד הורים ממש, לאכללא שמאלא בימינא דלית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא, וד"ל). כבוד אב ואם – חסד דעתיק בגלגלתא דאריך. אני לא סופר כאן סתם ספירות פרטיות (כמו הספירות שבתוך הכתר, אך כן נסדר אח"כ עשר ספירות), אלא מה שנקרא פרצוף. חסד דעתיק בגלגלתא דאריך נקרא פרצוף הגלגלתא שיש בו ספירות (אפילו עשרים ספירות). מורא אב ואם – גבורה דעתיק המתלבשת במו"ס דאריך.

פו"ר – יחוד המזלות (סוד הדיקנא)

פו"ר – סוד יחוד המזלות, כי הרי פו"ר זה זכר ונקבה שמתחברים (אם כי המצוה מוטלת על הזכר, לפי מסקנת חז"ל, אבל כתוב "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו...", אין פו"ר בלי איש ואשה), והמקום הראשון שיש בו זיווג הוא זיווג המזלות (דעת עליון), מזל "נוצר" ממנו יונק מי שעתיד להיות האבא (וזה "אין מזל לישראל", והוא מקיים מצות פו"ר) ומזל "ונקה" ממנו יונקת מי שעתידה להיות אמא. בשביל יחוד או"א עילאין צריך קודם את יחוד המזלות. זה נקרא דעת עליון – "והאדם ידע את חוה אשתו". זה קצת חידוש, שאנחנו מכוונים כאן את יחוד המזלות כדרגה בפני עצמה – ודרגה זו כוללת את כל הדיקנא. זה לא סתם פרט, אלא מדרגה בפ"ע, כי יש באריז"ל עסמ"ב רק באריך – גלגלתא, אוירא, מו"ס, דיקנא (הדעת דרדל"א שמאיר באוירא כנ"ל מאיר אחר כך בדיקנא בכלל ובפרט בפומא, "דעת גניז בפומא").

קדושין, שמחת האשה וברית מילה – חב"ד

קדושין ושמחת האשה – חכמה ובינה. זה עוד יותר טוב מקודם, קודם היה "בינה עד הוד אתפשטת" ועל דרך זה חכמה מתפשטת עד נצח. כאן יותר טוב, שקידושין – לעשות את הקשר לקדש עליון, "כדת משה" (שהוא חכמה במוחין, כמו שהוא בנצח במדות, ועיקר מקומו במוחין כמובן) – זה בחכמה, והשמחה זה בבינה (השמחה היא פנימיות הבינה). ברית מילה – דעת, שרש היסוד (היסוד, כמו בכוונת הלולב, עולה עד הדעת להמשיך משם את הזרעא חייא וקיימא). עד שלא עושים ברית מילה לילד הוא לא יכול להמשיך מהדעת הפנימית שמבדילה בין ישראל לעמים. בברית הילד נעשה מובחן מהגוים, כי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" (עם כל כמה סינים שיש, אין להם דעת בעצם לעשות פרי חדש).

"כי יקח איש אשה" ו"כי יקח איש אשה חדשה" – חוה ראשונה וחוה שניה

אגב, עכשיו נתבונן במשהו עמוק: אמרנו שקידושין ו"ושמח את אשתו" מסודרות כך לפי סדר התורה, אבל מהפלאים בענין זה הוא שמצות קדושין נלמדת מתחלת הפסוק של גירושין – "כי יקח איש אשה ובעלה והיה [לשון שמחה] אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו". אחרי כל הסיפור הזה פתאום נאמר "כי יקח איש אשה חדשה". לכל מי שקורא את התורה ברור שכנראה זה אותו איש. לפי ההלכה "אשה חדשה" היינו אשה שהיא חדשה לך. יכול להיות שאלה נישואין שניים, ולא ראשונים, אבל לך היא חדשה (אפילו אם לך זה נישואין ראשונים ולה זה נישואין שניים). על פי פשט, הפסוק לא מחייב שבשבילך זו אשה שניה, אבל לפי איך שקוראים את התורה נראה מאד ברור שקודם היה "כי יקח איש אשה וגו'" ומיד אחרי הגירושין כתוב "כי יקח איש אשה חדשה נקי יהיה וגו'". על פי פשט יש כאן איזה "ברישא חשוכא והדר נהורא", כברייתו של עולם. אני אומר ממש בקיצור – יש כאן איזה רמז לחוה ראשונה וחוה שניה (נושא שדברנו עליו באריכות בשיעורים קודמים). כלומר, הפסוק ממנו הרמב"ם לומד קידושין הוא כמו קידושי חוה ראשונה, שדווקא שם העיקר מדאורייתא זה "ובעלה" (ורק מהמשך הפסוק, מההיקש לקידושין, "והלכה והיתה", לומדים שאפשר גם לקדש בשטר, ובכסף זה עוד לימוד רחוק – אבל היום לפי הלכה הכסף זה העיקר. שוב, אין המקום להאריך בזה. לגבי כל חתן – לכל בחור יש את הסיפור של החוה הראשונה לפני החוה השניה. חוה הראשונה היא לא מישהי שהבחור מתחתן איתה, אלא מחשבות – זה קיים אצל כל בחור. כמה ש"לא תמצא חן בעיניו" וכו', השרש של התיקון – "כי יקח איש אשה חדשה" – יותר גבוה גם מחוה שניה. התיקון של חוה ראשונה זה לאה, אותיות המחשבה, ותיקון חוה שניה זה רחל, אותיות הדבור – לכל אחת מעלה לגבי השניה. בכל אופן, פסוק הקידושין זו חכמה ("איזהו חכם הרואה את הנולד", וד"ל) ופסוק השמחה זו בינה, זה כבר חוה שניה (שהיא חדשה בהיותה צדקת בגלוי, הוא שלח רשעה מתוך ביתו ולקח לעצמו אשה חדשה, אשה עם מדות מחודשות, אשה צדקת). כתוב הרבה פעמים באריז"ל שחכמה זה עולם הבא ובינה זה עולם הזה, כמו תפלין דר"ת זה תפלין דעלמא דאתי ותפלין דרש"י של עולם הזה. זה שעולם הבא נברא ב-י של השם ועוה"ז ב-ה (גם ה עילאה, בינה).

[השלמה: שמחה על בטול דמיון התהו

אמרנו ששני הפסוקים שמהם הרמב"ם לומד את מצוות קידושין ושמחה כתובים זה אחר זה – קודם קידושין ואז שמחה. הראשון בפרשת גירושין, המתחילה ממצות קידושין, ולכן אמרנו שכאשר קוראים את הפסוקים ומבינים שדווקא מהם לומדים את המצוות זה עושה רושם של חוה ראשונה וחוה שניה, על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא", "קליפה קדמה לפרי", "תהו קדם לתיקון". לפי זה, הפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה" לא מתפרש רק על מי שקודם לא היה נשוי ("תהו") ואז התחתן (מצות "שבת"), אלא גם על מי שקודם היה נשוי בבחינת תהו, בבחינת "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצאה בה ערות דבר". בנישואין של תהו יש שמחה ("אין 'והיה' אלא לשון שמחה") בכך שלא תמצא חן, שהשידוך הזה לא מתקיים וצריך לפנות מקום לנישואין המתוקנים. אמרנו שברוחניות כל בחור עובר את זה, שחוה הראשונה זה הדמיון שלו – כח המדמה – ויש לו שמחה אם נגמל מהדמיון.


"אשה חדשה" – תיקון אחרי תהו, כמו שם מה החדש

איך אני יודע שעל פי פשט "אשה חדשה" היא לאו דווקא אשה שניה, אך לפי פנימיות חדשה באה דווקא אחרי משהו שקדם? כשאני אומר חדש אז על פי פשט לא חייב להיות שהיה משהו לפני כן, אבל באמת גם בעומק הפשט ברגע שאני אומר חדש ודאי שהיה משהו אחר לפני, כמו הפשיטות לפני התחדשות – התחדשות העולמות באה על רקע של פשיטות האלקות. המקור לכך בקבלה הוא המושג של שם מה החדש, שבאמת בא לתקן את אור התהו שנשבר מאור העינים (ולעניננו: לתקן את ההליכה אחרי העינים). כשאומרים "הוי' אחד" אחד מהנוטריקון שאוהבים לכוון הוא "אור חדש" (רמז למה יש שמוסיפים לברכות ק"ש "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו"). כמו ש"אור חדש" נוטריקון אחד כך גם "אשה חדשה" (אור חדש = חתן וכלה, רמז שאנחנו דורשים בהרבה חתונות, "משמח חתן וכלה"). ורמזים: אשה חדשה = 623 = ז"פ (ממוצע כל אות) פט. יש עוד שני ביטויים מרכזיים של ז אותיות העולים כך – "רוח הקדש" ו"משפט צדק". "משפט צדק" זה תפארת ("משפט רחמי") ומלכות ("צדק מלכותא קדישא") והיכולת ליחד "משפט צדק", תפארת ומלכות, תלויה בשיקול הדעת, ב"רוח הקדש" (רוה"ק, דעת, היחוד). הלשון המשותפת, "כי יקח איש אשה" (בלי התוספת של "ובעלה"/"חדשה" – החידוש הוא שהוא לא חושב על הבעילה, שזה עיקר היצר הרע, עיקר כח המדמה) = 765 = מה פעמים טוב (מספר שדובר אודותיו כמה פעמים, בשנת תשסה), אדם פעמים טוב (שהרי אדם השלם זה איש ואשה יחד), שם מה פעמים שם אהוה (שם הדעת ושם היסוד). אם זוכים זה "מצא אשה מצא טוב" –  יש בחינה ראשונה של "מוצא אני מר ממות את האשה", "והיה אם לא תמצא חן בעיניו", אבל אחר כך מגיעים ל"מצא אשה מצא טוב". יש כאן רז שהתיקון יהיה שם מה החדש, סוד "חדשה", שיתקן את ה'אני' שבא לידי ביטוי בתוך ה"ובעלה".]

שיטת הרס"ג – מצות עונה במקום מצות "ושמח את אשתו"

כאן המקום להזכיר שוב את הרס"ג. לרס"ג אין מצוה לייחד עצמו לאשתו ולשמחה, אלא רק מצות ל"ת לא לצאת בצבא. איזו מצוה יש לו שאין לרמב"ם? ב"כמשפט הבנות יעשה לה" הוא מונה שלש מצוות עשה – שאר, כסות, עונה. אצל הרמב"ם כל שלשת הדברים שהאדם חייב לאשתו נכללים במל"ת אחת – "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". אצל הרס"ג זה בכלל לא מצות ל"ת, אלא שלש מצוות עשה. זו דוגמה שהרמב"ם 'יורד' עליו בכל הכח – איך עושה מ"לא יגרע" מצות עשה?! מסביר הרי"פ פערלא בטוט"ד את השכל של הרס"ג, שכל שלשת הדברים לא נלמדים מ"לא יגרע" אלא מ"כמשפט הבנות יעשה לה", ולפי שיטתו אם יש שלשה פרטים בתורה כל פרט הוא מצוה בפני עצמה. אנחנו עכשיו דנים רק במ"ע. יש מעלה ברס"ג לגבי הרמב"ם, שאצל הרמב"ם כנגד הבינה זו מצוה לשנה אחת בלבד, אבל אם נוציא אותה ונכניס מ"ע של עונה – שאחרי שאתה מתחתן יש מ"ע של עונה, "כמשפט הבנות יעשה לה" – זו מצוה לכל החיים. אז במדה מסוימת עדיפה לי שיטת הרס"ג אפילו מהרמב"ם. גם מצות עונה זה לשמח אותה, לענות על צורך נפשי וגם גופני. אז לפי הרס"ג יש לנו כאן מצוה על כל החיים ולפי הרמב"ם על שנה אחת (אך ראה עוד לקמן ביחס לדברי הרמב"ם). לפי שניהם מצוה זו היא בבינה, והיא מצוה של תיקון הנישואין. יש מצוה להתחתן ויש מצוה שהנישואין יהיו תקינים, יהיו טובים, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'". רק להתחתן, לקיים מצות קידושין ותו לא, זה חוה ראשונה, אבל שהנישואין יהיו טובים זה חוה שניה. זה חו"ב, שתי המצוות של לקדש ולשמח (או מצות עונה). מה אחרי קידושין ושמחת אשתו שכנגד חכמה ובינה? יש את הדעת, כנגדה כוונו כעת ברית מילה. יש דיון אם מצות קדוש ה' חלה על ילד, ויש איזה תנועת מס"נ של התינוק בברית. יש דעה שכבוד הורים חל על הילד מדאורייתא, שזה פלא, ויש דיון לגבי קדוש ה'. בכל אופן, כאן בדעת מצות מילה (אשה כמאן דמהילא דמיא).

שש מצוות – מחסד עד יסוד

אח"כ יש מצוות יבום וחליצה, שצריכות להיות באיזה מקום 'זוגי' בספירות, וזה מאד מתאים – ברור שיבום בימין וחליצה בשמאל, חסד וגבורה. אחר כך יש שלישיה – אונס, מוציא שם רע, מפתה. מאד מתאים שמפתה בהוד, שם "הודי נהפך עלי למשחית" – פיתוי האשה ודאי בספירת ההוד. האונס כאן בתפארת, המקום של הגוף (אפילו שבמקום אחר הסברנו שאונס ומפתה זה נו"ה, אבל כאן נסדר לפי סדר הרמב"ם, וראה מה שכתבנו לעיל שלפי סדר התורה באמת מוציא שם רע בא לפני אונס, ועל פי פשט מוציא שם רע היינו פגם ב"לשם ולתפארת"). מוציא שם רע פוגם אותה ואת משפחתה, שזה פגם בנצח. הקבלת יפת תאר ליסוד היא מצוינת – זה אימפולסיביות מותרת על פי תורה. בהרבה מקומות הסברנו שאימפולסיביות זה עיקר פגם הברית, אבל כאן "דברה תורה כנגד יצר הרע" והתירה במקום מלחמה – "תמורת שלום מלחמה" בספירת היסוד. החידוש הוא שדווקא האימפולסיביות כאן מותרת. לא שהיא מומלצת, אבל לפחות התורה מתירה אותה, וזה קובע ברכה של מצוה ב-תריג מצוות התורה.

גירושין וסוטה – שתי בחינות במלכות

אחר כך יש גירושין, כנגד המלכות. גירושין מתחילים מגירושי אדה"ר מגן עדן מקדם. בפירוש כתוב בכל ספרי הסוד שגירושין היינו גלות השכינה, גלות המלכות. לכן הרבה פעמים מלכות נפרדת מהספירות העליונות. למה המלכות פגיעה עד כדי שלפעמים לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר? כי יש במלכות יניקת החיצונים, "רגליה יורדות מות", ואם יש הרבה יניקת החיצונים אז לא מוצאת חן בעיני הבעל (שהוא כאן בקדושה, כמו ז"א דאצי') והוא מגרש אותה. "מצא בה ערות דבר" זה לאו דווקא שזנתה, יש בכך הרבה דרגות, אבל סוטה כבר ספק זינתה – זה עוד יותר שקיעה של המלכות למטה בחיצונים, בעולמות התחתונים. אם כן, בגירושין המלכות עדיין יחסית במקומה, "והלכה והיתה", יכולה לחזור ולהתחתן עם מישהו אחר, וסוטה היא המלכות שכבר ירדה ממקומה לגמרי.


סיכום מבנה יד המצוות

אז איך הגענו כאן ל-יד? שלשה בכתר (גלגלתא, מו"ס, יחוד המזלות בדיקנא), חב"ד, ז ספירות מחסד עד מלכות, ובמלכות חלקנו לשתי בחינות, גירושין וסוטה (בה כבר ממש "רגליה יורדות מות"). יש הרבה ששואלים על הרמב"ם למה לא מונה מצות קינוי, ואכמ"ל. מצות קינוי היא ודאי ביסוד, ולא במלכות, אך כאן יחד את ספירת היסוד למצות יפת תאר ואת ספירת המלכות לגירושין וסוטה, ודוק:

 

גלגלתא

כבוד הורים

 

 

מו"ס

מורא הורים

 

 

דיקנא

פריה ורביה

 

חכמה

קדושין

בינה

יחוד לשמח את אשתו שנה אחת

 

דעת

ברית מילה

 

חסד

יבום

גבורה

חליצה

 

תפארת

אונס

 

נצח

מוציא שם רע

הוד

מפתה

 

יסוד

אשת יפת תאר

 

 

מלכות יורדת במקומה

גירושין

 

 

מלכות שיורדת מטה

סוטה

 

       

 

ארבע מצוות בסוד הוי' – חמר-צורה-פעל-תכלית

כל זה היה בשביל להגיע למודל השלישי, שנאמר עוד יותר בקיצור ונסיים בע"ה: רוצים רק לצמצם הכל לתוך י-ה-ו-ה, כלומר לבחור כאן ארבע מצוות שמייצגות את הכל ולשים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה. זה על פי רעיון שכתוב בספרי הקבלה, שאחד מפירושי י-ה-ו-ה הוא חֹמר-צורה-פֹעל-תכלית. חמר הגלם הוא ה-י של שם הוי', חומר ללא צורה, חומר היולי (= אין). ברגע שחומר הגלם מקבל איזו צורה שהיא יש כבר צורה, סוד ניקוד צירה (חומר ללא צורה זה ניקוד פתח). צירה הוא ניקוד הבינה, אמא, כי השהות ברחם האם נותנת את הצורה. אחר כך הפועל – ה-ו של שם הוי' מוציא מהכח אל הפועל. התכלית, התכל'ס, זה המלכות – תכלית הפעולה. שוב, זה מבנה עם מילים שמאד חשוב לזכור אותן (מופיע בקבלת הראשונים וכו').

תכלית הכל – כבוד הורים

תכלית כל המצוות הללו, כמו שהתחלנו לדבר בשיעורים הקודמים, היא מצות כבוד הורים. גם פו"ר וגם ברית מילה הם לתכלית של כבוד הורים. לכן הרמב"ם היה צריך לשים ברית מילה בסדרה הזאת. מה שהרמב"ם שם כאן כבוד הורים בתחלה (חוץ מההגיון שיוצא מכבוד חכמים, רק בתוך ה-יד בפ"ע) זה ה"סוף מעשה במחשבה תחלה" – זה התכלית כאן. נלך מלמטה למעלה: קודם שמנו את כבוד הורים או בחו"ג (במודל הראשון) או בחו"ג דעתיק (במודל השני), אך כעת הופכים את הקערה על פיה. כבוד בקבלה זה או כבוד נאצל, אבא, או כבוד נברא, מלכות – חכמה בראש וחכמה בסוף (לב נתיבות, העולות כבוד, בתחלה ובסוף). הבסיס של נתינת כבוד הוא דווקא במלכות. גם מורא – או שזה מורא מלך (במלכות) או יראה עילאה (בחכמה). תכלית הבריאה, במדה מסוימת, היא כבוד ומורא ("אשה יראת הוי' היא תתהלל"). על פי פשט ה' רוצה "פרו ורבו" כדי להרבות את הדמות – שכמה שיותר נפשות אלקיות יהלכו בעולם התחתון, ובכך עושים לו יתברך דירה בתחתונים (ו"אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף"). אבל בשביל דירה בתחתונים צריך לכבד את הבורא יתברך. צריך גם לכבד את הבית שיהיה נקי והמלך יוכל להכנס. בבבלי כתוב שהשוה ה' כבוד הורים לכבוד המקום – "כבד את אביך ואת אמך" ו"כבד את הוי' מהונך". בירושלמי כתוב שהעדיף הכתוב כבוד הורים יותר מכבוד עצמו – על ה' כתוב "כבד את הוי' מהונך", רק ממה שיש לך, אבל בכבוד הורים יש מצבים שגם אם אין לך אתה צריך לחזר על הפתחים כדי לכבד את ההורים. בסופו של דבר המושג של נתינת כבוד במובן פנימי – לא כבוד חיצוני – היינו לעשות את הכלי להכניס את ה' לתוך העולם, ובשביל זה ברא את העולם. היות שיש עדיפות בכבוד הורים – שיש איזה ממד שהוא יותר כבוד ה' מאשר לכבדו ישירות – מובן שזו איזה "דרך ארוכה וקצרה" להגיע לעצמות ה', יותר מאשר לכבד את ה' עצמו (זה עולה משיחה של הרבי שלמדנו, שכבוד הורים הוא כבוד ה' בעצמו – לכאורה אתה מכבד את ההורים, אבל בעצם אתה מכבד את עצמותו יתברך, זה החידוש של כבוד הורים).


מבנה ארבע המצוות

לפי זה הכל מסצדר כפתור ופרח, כשיש כאן בעצם ארבעה ענינים. יש "הנסתרֹת להוי' אלהינו", יחוד י-ה (י של איש ו-ה של אשה, "שכינה ביניהם"). כעת נסביר לפי הסדר: שאלנו למה הרמב"ם לא מקדים קידושין לפו"ר, אך כעת הכל מסתדר – לקדש, לשמח, לפרות ולרבות (מצוה רבה מתוך השמחה), ברית מילה (זה יהיה היסוד, בין התפארת ובין המלכות-התכלית), כבוד הורים (המלכות-התכלית, שמזה התחיל – "כתר עליון איהו כתר מלכות", נעוץ סופן בתחילתן). זה עדיין רק מבנה, שצריך להאריך בו, אבל המבנה הכללי ביותר:

י             קדושין

ה                        שמחה

ו             פרו ורבו וברית מילה (תפארת ויסוד)

ה                        כבוד ומורא הורים

וההסבר בקצרה: נתינת כבוד היא העלאה ממטה למעלה, אבל זה מה שממשיך את העצמות ממש מטה מטה, להיות דירה בתחתונים. חומר הגלם זה הקידושין והצורה זה השמחה-העונה. כמו ששואלים מה הצורה של חיי המשפחה אצל זוג? איך הזוג הזה חיים בשמחה ביחד. חומר הגלם זה שיש כאן איש ואשה. כמו שכל חומר גלם הוא "כחומר ביד היוצר", כאן חומר הגלם הוא שאיש קדש אשה, אבל אין צורה עדיין. הצורה היא איזה חיי משפחה יש פה, איך חיים באהבה ואחוה שלום ורעות. אפשר לדייק (דיוק שלפי נגלה לא מדייקים), שכתוב "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", אבל לא כתוב ש"ושמח את אשתו אשר לקח שנה אחת". כלומר, ה"שנה אחת" מתייחס ל"נקי יהיה לביתו". כלומר, בשנה הראשונה צריך להיות מסור לבית גם בחיצוניות, לא לנוע רחוק וכו', ואז בונים את הצורה. אחר כך נשארת לתמיד – לא רק ל"שנה אחת" – המשימה של "ושמח". זה שעצם הקידושין זה החומר ההיולי מתאים עם המאמר שממליצים לחתנים ללמוד ממגן אבות, שם מבואר שהטבעת היא התורה ש,מחכמה נפקת", ובמושגים כאן זה אומר שהטבעת היא חומר הגלם. לפי זה, כל פעם רוצים להתחיל את ה-י-ה-ו-ה מחדש כדאי לתת לאשה טבעת (או תכשיט אחר שלנו...) – זה חמר הגלם. אחר כך הפועל זה "פרו ורבו" – כתוב שפעולה זה גם לשון בעילה (פ-ב מתחלפות באותיות השפתים בומפ). הפעולה שהיא תוצאת הבעילה היא "פרו ורבו". אבל התכלית זה "כבד את אביך ואת אמך".

סוד הוי'' במלכות – קימה-הידור-כבוד-מורא

נשלים רק את זה: בתוך המלכות יש כבוד ומורא, שהם בכל אופן חסדים וגבורות. לפי הרמב"ם "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" זה מצוה אחת ואצל הרס"ג שתי מצוות ("קימה לחוד והידור לחוד"). זו עוד סוגיא גדולה (ויש כאן גם דוגמה לכך שהרס"ג משנה מהאזהרות לספר המצוות – באזהרות הוא כותב כמו הרמב"ם, שזו מצוה אחת, אך בספר המצוות הוא מחלק לשתי מצוות). יש מצוה גם לקום בפני אבא ואמא – כשאבא שלך נכנס לחדר צריך לקום, לא משנה אם הוא ת"ח או לא. שוב, לפי הרמב"ם קימה והידור הן מצוה אחת, אבל לפי הרס"ג שתי מצוות. אם רוצים לעשות י-ה-ו-ה רק בתוך המלכות הסדר יהיה קימה-הידור-כבוד-מורא. את ה-יה של המלכות לומדים מכבוד חכמים, אבל הדברים שייכים גם לכבוד הורים. הידור כאן זה ה עילאה, קימה זה ה-י כאן וכו' – לא נאריך כאן, הכל בתוך המלכות:

י             קימה

ה                        הדור

ו             כבוד

ה                      מורא

סיכום

נסיים ונאמר תן לחכם ויחכם עוד. עשינו כמה מבנים, והכל יצא לנו מ-יד הוי', יד מצוות מ"כבד וכו" עד סוטה. הכל קשור לחיי משפחה, והסוף היה שתכלית חיי משפחה – אחרי שהזוג עצמם חיים יחד ב-ה עילאה – משתקפת במלכות (הא בהא תליא). עיקר השיקוף הוא של היחס בין ההורים, וזה התכלית, זה הכבוד מלמטה. זה ממשיך גילוי עצמות ממש, גם בהורים גופא – פנימיות אבא פנימיות עתיק ופנימיות אמא פנימיות עתיק – וזו התכלית.

לחיים לחיים, שיוסף-יצחק, יד פעמים הוי', ייחד את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – שנזכה להתגלות משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, לכל עם ישראל.

 


השלמות (אחרי השיעור):

סוד הוי' בארבע המצוות הראשונות של הרס"ג

ארבע המצוות הראשונות אצל הרס"ג הן מורא שמים, תפלה, ק"ש ערבית, ק"ש שחרית – הוי' מלמטה למעלה. מורא שמים – ה תתאה. תפלה – עבודה שבלב, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", ו שבשם. הרמב"ם מונה את ק"ש כמצוה אחת, והוא מחלק את זה לשתי מצוות – מסתדר טוב עם זה שזה תרדלמ"ל. ק"ש של ערבית זה "במחשכים הושבני" – יחוד ה' של תלמוד בבלי, מוחין דאמא, ה עילאה שבשם. ק"ש של שחרית זה או – "יהי אור" זה תלמוד ירושלמי, מוחין דאבא, י שבשם. אין לו מצות יחוד ה' בפני עצמה, כמו שיש לרמב"ם מצוה תמידית של יחוד ה'. מכל שש המצוות התמידיות של הרמב"ם יש לרס"ג שתים, וצריך להבין את זה אבל אין כאן מקומו (איך נסדר לפיו את ה'קוביה' של "לחיות במרחב אלקי", "ועשו לי מקדש" ברוחניות – כל הספר שלנו, לפי הרמב"ם, לא מכוון לרס"ג ובה"ג בכלל – זה נושא מאד גדול, מענין וחשוב). רק לגבי הפרט הזה – ק"ש זה הזמן של יחוד ה'. אצל הראשונים, לפני הרמב"ם, יחוד ה' זו מצוה שבאה עם קבלת עול מלכות שמים תוך כדי ק"ש (וזה גם פשט הגמרא). ולסיכום:

י             ק"ש של שחרית

ה                        ק"ש של ערבית

ו             תפלה

ה                        מורא שמים

שלש מצוות מורא של הרס"ג

יש לו ג מצוות מורא – מורא שמים, מורא אב ואם, מורא מקדש. וכמה רמזים בזה: מורא שמים = 637 = יראת הוי'. בתורה, לשון "מורא" נדיר יחסית ל"יראה". כמו שיש אצל הרביים 'ניגונים מכוונים', כך יש 'גימטריאות מכוונות', שזו אחת מהן. יראת = תורה = מז פעמים יג. הוי' = ב"פ יג. יחד זה ז ברבוע פעמים יג – מספר מאד מושלם (תורה-הוי', "אורייתא וקוב"ה כולא חד"). ידוע ש"יראת" זה ר"ת "אחתי רעיתי יונתי תמתי" – זה שייך ל"אשה יראת הוי' היא תתהלל". לכן באמת אמרנו שרס"ג מתחיל את המצוות מ"מורא שמים", שזה "אשה יראת הוי'". כשמחפשים שידוך העיקר זה יראת שמים – לא מדברים על אהבת ה' או יחוד ה'. אפילו הרצון שהחתן יהיה תלמיד חכם זה רק דבר שני אחרי יראת שמים. אצל האשה יראת שמים היא ודאי מספר אחד, וגם אצל החתן היא מספר אחד – "יראתו קודמת לחכמתו". מורא אב ואם = 297. מורא מקדש = 691. יחד = 988 = 38 פעמים הוי' = 76 פעמים אהבה. מורא שמים עומד בפני עצמו, ככפולה של יג, וכן כל מלה בעצמה היא כפולה של אהבה. שני האחרים צריכים להשלים זה את זה (על זה אולי יהיה שיעור בפני עצמו, שבמקום אחד כתוב "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" ובסוף הפרשה "את שבתתי תשמרו ואת מקדשי תיראו" – שמה שבעצם מקשר בין אב ואם לבין מקדש זה שבת). בכל אופן, צריכים את שניהם יחד כדי שכל המורא יהפוך לאהבה (כפולת אהבה). איך אומרים את זה באותיות של נגלה? כתוב שגם יראה היא מצות עשה, והמניע של כל מצוות עשה הוא אהבה, לכן הכל נכלל באהבה. יש סברא שמורא הורים הוא בכלל פרט בתוך כבוד הורים. אב ואם מקדש = 494 =  מורא מורא. אם כן, מורא אב ואם מורא מקדש זה מורא מורא מורא מורא. לפי"ז בכל שלש מצוות המורא יש ה"פ מורא ועוד שמים. מורא שמים מורא אב ואם מורא מקדש = 1625 = השראה 29 = 13 פעמים 5 בחזקת 3 = 25 פעמים א-דני. אמרנו שמה שמקשר בין אב ואם לבין מקדש זה שבת. אין מצות מורא שבת בנגלה של התורה, אבל בפנימיות התורה זה מפורש – בראשית אותיות ירא-שבת. בהתאמה ללשון יש גם מורא שבת, ביטוי שגם הוא כפולת יג. שבת הכי קרוב לשמים – שבת זה שם של ה' ושמים זה כינוי של ה'. עד כאן לימוד שגם כל המורא הוא אהבה, שהיא הזרם המוביל (זרם = מורא).

מעשר לעשרים ושתים

אמרנו שאחת מסגולות האריז"ל היא האפשרות לעשות מבנה בסיסי מכל מספר. הכי חשוב איך להפוך 10 ל-22 (מספרים יסודיים, שגם הופיעו לעיל בראשית הסדרה של מנין המצוות לפי הרס"ג) – זה תרגיל מאד חשוב בכתבי האריז"ל. לא ש-22 הוא המספר הכי גדול שאפשר להגיע אליו במבנים לפי האריז"ל, אבל זה ודאי יש בו איזה מין שיא. קודם נסביר את השלד: 8 מדרגות בתוך הכתר (הוא הכי מורכב, אף שאמור להיות הכי פשוט הוא הכי אין סופי – 8 רומז לאין סוף). אחר כך כל אחד מהחב"ד הוא "שיר כפול" – בחכמה יש אבא עילאה וישראל סבא ובבינה יש אמא עילאה ותבונה ובדעת יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורה. כל אחד כפול בעצם, לכן בזהר המוחין נקראים "שיר כפול" (כשהפשט היא שה"כפול" היינו חו"ב). השכל כאן הוא שככל שמדרגה יותר גבוהה כי היא מתחלקת ליותר הרבה חלקים, על דרך מה שכתוב בזהר ש-127 זה כתר (100) ומוחין (20) ומדות (7). כאן הסדר הוא: 8 כתרים, 6 שכלים, וצריך עוד 8 מדרגות (הסימן חוח, אף בדרך כלל כתוב בקבלה ש-22 זה חטה, אבל הרבה יותר 'חן' יש ב-חוח). בשביל 8 בז"ת נוסיף ליסוד את העטרה. אמרנו שכל מדרגה זה לא סתם ספירה בתוך הספירה, אלא צריכה להיות מהות בפני עצמה. בשכלים הסברנו שבכל אחד יש שתי מהויות (שני פרצופים בחו"ב, וחו"ג דדעת זה שני בתים בתפילין). לגבי הכתר: אמרנו היום שרק באריך האריז"ל אומר שיש עסמ"ב – כל בחינה מזה היא מהות, כמו עולם שלם, פרצוף שלם. עב – גלגלתא, סג – אוירא, מה – מו"ס, בן – דיקנא (כולל – הכי חשוב כאן – את הפומא קדישא שמקבל ההארה מהדעת דרדל"א ששורה באוירא). אם יש עסמ"ב בתוך אריך צריך להיות עסמ"ב גם בתוך עתיק (אם ה-ח יתחלק ל-דד במקום חו – של כתר ומוחין – יהיה דוד). אם נאמר שהעסמ"ב כולל את ז"ת דעתיק זה לא יהיה טוב, כי הם כבר נכללו בגלגלתא וכו'. הכל צריך להיות ברדל"א. אף על פי שהרדל"א כולל ד"ס, ואמרנו שסתם ספירה זה לא מספיק מהות, אבל ככל שעולים יותר גבוה הפרטים יותר משמעותיים. ארבע ספירות דרדל"א זה "ארבעה המה נפלאו ממני" – דרך נשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים, דרך גבר בעלמה (כמוסבר בהרחבה בחסדי דוד הנאמנים ועוד). כך יצאו ח מדרגות של ד-ד בכתר. ורמז: ח"פ כתר, ב"פ חכמה-בינה-דעת, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד עטרה מלכות = 8580 = 330 (יה פעמים כב, מספר התבות של "כבד את אביך ואת אמך" שביתרו כפול מספר התבות שבואתחנן) פעמים הוי' ב"ה = ברוך אתה הוי' (תוכו כברו , כמבואר בשיעור הקודם) פעמים אחד!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com