חיפוש בתוכן האתר

חביב אדם - שיעור לבית הספר לתורת הנפש בדרך הבעל שם טוב - כא אייר תש"ע - חכמה בינה דעת הדפסה דוא
אינדקס המאמר
חביב אדם - שיעור לבית הספר לתורת הנפש בדרך הבעל שם טוב - כא אייר תש"ע
תיקון האדם - הנפש השכלית
הסתכלות מתוקנת על האדם - חולשה איננה חסרון
חולשה - הגדרת האנושיות - אדם דתיקון
אדם איש גבר אנוש
פרצוף הבחינות של
חכמה בינה דעת
חסד גבורה תפארת
נצח הוד יסוד מלכות
השלמות
כל הדפים

חכמה: "חכמת אדם" – מוחין דגדלות

הכי פשוט זה החכמה, עליה כתוב שאדם נקרא כך על שם גדלות המוחין שלו. עיקר גדלות המוחין של האדם זה מוחין דאבא, חכמה, ועל זה יש פסוק "חכמת אדם תאיר פניו" כל הדבור על הנפש השכלית שייך בעיקר לחכמה (פניו זה פנימיותו; וכן "ויפח באפיו נשמת חיים" – "מאן דנפח מתוכיה נפח", מתוכיותו ופנימיותו). יש גם פסוק "בינת אדם לי" – יש "חכמת אדם" ויש גם "בינת אדם". בלשון הקבלה "בינת אדם לי" – הפסוק אומר "ולא בינת אדם לי", בניגוד לפסוק האמור בחיוב "חכמת אדם תאיר פניו", זה מה ש"נבונים לא אשתכחו" – זה התכללות אמא עילאה באבא עילאה, הכל בכללות זה מוחין דגדלות דאבא. זה מה שכתוב בחסידות שאדם זה על שם השכל, ולא סתם שכל אלא מוחין בעצם (מתאים ל"מה שמו ומה שם בנו" שהתבאר, כח-מה). אדם צריך להיות עם שכל (נקרא גם "משכיל", אף שעיקרו "מדבר", כנ"ל). לכן דבר ראשון כאשר מישהו בא והוא מבולבל צריך לחזק את השיפוט הבריא והשפוי אצלו – שתהיה בן אדם שפוי. לא להכנע לבלבולים, אלא תתייחס לבעיה שלך במלוא השפיות, עם כמה שיותר מוחין.

 

בינה: כח הנבואה

מה זה להיות אדם בדרגת הבינה נטו (ולא רק ה"ולא בינת אדם לי")? הווארט הוא שאדם הוא כלי לנבואה. מאיפה לומדים את זה, ששיך דווקא לאדם? יש בספרים שעל הבחינה הזו נאמר "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי". אחר כך הוא ממשיך "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי" – שזה מופרך. המפרשים מסבירים שמי שהוא בדרגת אדם כי "ידבר אלהים את האדם וחי", אבל מי שהוא בחינת "בשר" ("בשר אדם" בלשון החסידות) – "כי מי כל בשר" – לא יכול לשמוע ולקבל נבואה מאת ה', רק מי שהוא בחינת "אדם". המפרשים מקשרים את זה גם למשה רבינו, שנקרא אדם, וגם שמי שהוא בחינת אדם יכול – כדרך הנביאים – להגיע להתפשטות הגשמיות, ואז הוא נעשה כלי לקבל נבואה.

מה זה יכול להיות בהקשר יותר אנושי ופשוט? קודם כל, כתוב שכמו שחכמה זה חכמה נבואה זה בינה. כל מה שקשור לנבואה לפי הקבלה בא מאמא. כתוב "חכם עדיף מנביא", זו עדיפות החכמה לגבי הבינה", אבל כמובן שיש מעלה בבינה – לא כל חכם הוא נביא. כשנשאל כל אחד מאתנו אם חכם או נביא עדיף, בשכל ראשון נאמר שנביא יותר יקר המציאות מחכם. בכל אופן חכם עדיף, כמו שזה מוסבר בחסידות. יש יחס ביניהם – צריך להיות זיווג, "תרין ריעין דלא מתפרשין", שהחכם האמתי הוא חכמה והנבואה זה בינה, כמו אבא ואמא (והרמז הידוע אצלנו: חכמה נבואה – ר"ת חן – עולה קבלה). הנביא בעיקר שומע. יש גם דברים שהוא רואה, אבל על מה שהוא רואה כתוב "חכם עדיף מנביא", שהחכם בעין השכל שבלבו יכול לראות דברים אין סוף יותר גבוהים ממה שהנביא יכול לראות במראה הנבואה. במראה הנבואה הנביא יכול לראות דברים רק בעולמות התחתונים, לא באצילות וכ"ש לא למעלה מאצילות, אבל אין גבול ליכולת החכם לראות בעין השכל שבלבו (לא בעינו המוחשית). נבואה זה בעיקר קול – שמיעה, מצד אמא (כלשון הפסוק "אשר שמע קול... מדבר מתוך האש").

אם רוצים לתרגם, אדם זה אחד שיכול להיות נביא (שאר השמות לא שייכים לנבואה) – היינו אדם שהוא בעצם מאד קשוב, גם כשמקשיב לזולת. יושבים אחד מול השני, אחד שיכול לשמוע הדים פנימיים מתוך הנפש של השני – או על ידי הדבורים שלו, או גם בלי דבורים שלו – זה מעין נבואה. יכולת ההקשבה, לקבל מסרים מהנעלם – מה שלא נראה לעין – זו תכונה של אדם, תכונה של "בינת אדם" נטו, בספירת הבינה ממש [השלמה: הבינה מקננת בבריאה, ושם רגישים ל"בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו" – "ניב שפתים" זה נבואה (ומבואר בחסידות שפסוק זה מלמד על כך שבדבור מתגלים דברים מהעל-מודע), ומשם יכולת התקשורת העושה "שלום שלום לרחוק ולקרוב", המשפיע מקרב את המושפע הרחוק (כאשר שרש תגובת המשפיע, ה"ניב שפתים" שלו, הוא גם בעל-מודע שלו), ועל ידי זה אפשר להמשיך רפואת הנפש לזולת, "אמר הוי' ורפאתיו". כשזה נפול – בחינת חוה ראשונה, שצריך להחזיר אותה לעפרה – זה שרש של כל מיני שיטות שמתקשרות עם העל-מודע וכו', ו"מינה דינין מתערין" לעבור על איסור ניחוש, שמתיימר לפתח חוש נבואה בדיבור (כלומר, זה "סם המות" שרק רופא מומחה יכול להשתמש בו, כפי שמבאר הבעל שם טוב). כתוב שאם אדם היה זוכה ולא היה חוטא הנחש היה משמש גדול שלו – אז היתה יכולת ניחוש בקדושה (כמו אצל יוסף, תיקון אדם – אדם במספר קדמי עולה יוסף, שהוא אדם-פלא, בחינת "פלא יועץ" – ש"נחש ינחש איש אשר כמוני" בקדושה). אבל כשהנחש בא דרך חוה – חוה ראשונה – יכולת הניחוש נפלה ("רגליה יֹרדות מות").].

על בחינה זו כתוב "היום הזה ראינו" – אין הכוונה שראינו את ה'. יש שלש פעמים בתורה שכתוב צמד המלים "האדם וחי" (= עד, ממוצע כל מלה הוא הבל – ורת"ס עולה הכל, "כי הכל הבל" – וג"פ "האדם וחי" זה ו צרופי הבל העולים יחד בחר) – "כי לא יראני האדם וחי" (שאפילו משה רבינו נכלל בזה, כפי שנאמר לו), "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (כל מצוות התורה, כפי שקראנו בשבת שעברה), "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי" [הסדר כאן חש-מל-מל: הראשון שלילה, "לא יראני האדם וחי", השני "מל" לשון ברית מילה – הכוללת כל מצוות התורה, ובפרט זו הקדמה לפרשת עריות, קדושת הברית – והשלישי זה המתקה שה"לא יראני האדם וחי" הופך ל"ידבר אלהים את האדם וחי", מל לשון מילול ודבור (הראיה הופכת לשמיעה, אבל נשאר מקיף של "היום הזה ראינו")]. "ידבר אלהים" – דבור שומעים. במתן תורה יש גם ראית דבור, אבל זו התכללות החושים, ובפשט הדבור נשמע. ראינו שיש מציאות שהאדם ישמע את ה' וחי, וממילא זה לא נכלל ב"לא יראני האדם וחי". "לא יראני האדם וחי" זה בחכמה, אבל "ידבר אלהים את האדם וחי" – שהולך על אותו משה רבינו – זה בינה, "משה זכה לבינה" (שעובר מ"לא יראני האדם וחי" ל"ידבר אלהים את האדם וחי", סוד "לא כן עבדי משה"). עוד פעם, היכולת בנפש לשמוע תדרים פנימיים – מהקב"ה או מלב הזולת – זו סגולת אדם (גם בשמיעה יש חוש שמיעה מיוחד לאדם, "חביב אדם", ומזה מגיעים לחוש המיוחד לישראל, שלמעלה גם מהנפש השכלית של ישראל, "חביבין ישראל" – "שמע ישראל", ששומע מה שלמעלה מנבואה, "הוי' אלהינו הוי' אחד"). היכולת להיות קשוב תלויה בשתיקה מול ה' ומול הזולת – שרש הבינה ברדל"א ("פנימיות אמא פנימיות עתיק" שלמעלה מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – החכמה מקבלת מרישא דאין, "החכמה מאין תמצא", ואמא מקבלת מאמונה).

[השלמה: בכל מקום זכר ונקבה זה כמו חפצא וגברא, אובייקטיביות לעומת סובייקטיביות, וגם כאן אבא ואמא – משכיל ומדבר – זה אותו יחס. המשכיל זה היכולת לצאת מעצמך, להביט במבט אובייקטיבי, בשביל שיפוט שפוי. בבינה-הנבואה התפשטות הגשמיות של הנביא היא משהו מורגש, בגלל שאדם תפוס בגופו ובתדמיתו האישית זה חידוש גדול מאד שיכול להתפשט בזה. לעומת זאת בחכמה זה משהו טבעי, שהאדם מחוץ לעצמו ומסוגל להסתכל על עצמו מבחוץ. זו "התפשטות הגשמיות" בלי צורך להתפשט מהגשמיות. זה גם "חכם עדיף מנביא". הרבה פעמים אומרים ש"פושט צורה ולובש צורה" זה בחכמה (לפעמים אומרים שהחכמה שבבינה זו היכולת להתפשטות – כח הפשטה, חשיבה אבסטרקטית – אבל מה שפשוט בעצם זו החכמה, וההגדרה העצמית של הבינה זו הלבשה, רק שבשביל להיות נביא צריך גם התפשטות הגשמיות, חכמה שבבינה).]

 

דעת: כח הבחירה

כתוב שהבחירה החפשית של האדם זו ספירת הדעת – "דעת מכריע" בין טוב לרע. בתחלת התורה הדעת היא בעץ הדעת טוב ורע. מה זה תיקון הרע, שעל זה כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב"? בחירה חפשית, איך לנצל ולכוון את הבחירה החפשית לבחור בטוב ולמאוס ברע. כל המושג "שמאל דוחה וימין מקרבת" זה ה גבורות ו-ה חסדים שבדעת.  יכולת האיזון, מה דוחים ומה מקרבים, זו הדעת של האדם ("דעת מכריע", העולה דעת משה – ניצוץ  משה רבינו שבכל אחד זה הדעת, הכח למצוא את ה', כמבואר בתניא). מפורש בחסידות שלשם "אדם" שייכת בחירת האדם – אדם נקרא על שם כח הבחירה שבו. יחסית, לאיש-גבר-אנוש אין בחירה – בחירה זה אדם, כך מפורש בחסידות. ממילא, זה שאני מסוגל לבחור – זה אדם.

זה יסודי לגמרי ביעוץ נפשי: כשמישהו בא לקבל עזרה אומרים לו – יש בידך לבחור, לבחור בדרך הטובה, שלך יהיה טוב, ואתה יכול גם לבחור בדרך האחרת. זה נקרא לחזק את הדעת של האדם – יש לך בחירה חפשית, יסוד היסודות של כל התורה (ורמז: בחירהבחר יה – זה יה ברבוע, יחוד אבא ואמא, י ו-ה, על ידי הדעת; העיקר: ממוצע כל אות ב-בחירה הוא אדם – ה"פ אדם כנגד נרנח"י).

[השלמה: חכמה זה לא להתפס בבלבולים וחוסר השפיות, אלא להגיע להסתכלות נכונה על המצב – להיות 'מבחוץ' – אבל הבחירה היא לא מבחוץ אלא מבפנים. זה פרדוקס, שהשפיות היא מבחוץ וכח הבחירה היא מתוך הגברא. הוא לא בוחר ממקום גבוה אלא מבפנים. בכך זה שונה מהחכמה ומשלים את ההסתכלות השפויה של החכמה.]

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com