ו. פרצוף הבחינות של "אדם"

נתחיל לבנות את הפרצוף, אחרי כל החשבונות האלה. אמרנו שבעצם אדם כולל את כולם, היות שהוא הכלל הגדול של כולם.

הפסוק בקהלת אומר "אדם אחד מאלף מצאתי". יש הרבה רמזים בפסוק זה, וחז"ל דורשים אותו על משה רבינו, ודורשים אותו גם על חינוך בכלל. אומרים שבכל בית ספר – כולל בית הספר כאן – אלף נכנסים למקרא, מאה יוצאים למשנה, ומהמאה יוצאים עשרה לתלמוד, ומהעשרה יוצא אחד בלבד להוראה (כל פעם מעשר). זה היחס. צריך גם לקחת בחשבון, שאלף נכנסים לבית ספר – וזה מצוין, כל האלף זוכים למקרא, מתוכם מאה זוכים למשנה, מתוכם עשרה זוכים לתלמוד (סברות עמוקות בנושא של הנפש), ואחד יכול לקבל הסמכה להוראה – יכול להורות ממש, להיות יועץ בפועל. אבל כל אחד הרויח הרבה מאד.

היות שכתוב "אדם אחד" דורשים ש"אדם אחד" עולה נח – שבא עשרה דורות אחרי אדם (כמו ש-משה – אדם עם "רוח אלהים" בתוכו – ועוד אחד עולה משיח). היות ש-אחד עולה 13 דורשים שצריך שיהיה שלם בכל יג הבחינות הפנימיות של הנפש. לכן ננסה לעבור, קצת בקיצור, על כל 13 המדרגות, ואיך מוסברת בחסידות בחינת ה"אדם" שבזה, וממילא מה צריכה להיות העזרה לזולת להיות "אדם", עוד לפני שמגלים בו את ה"ישראל" שבו. שכאמור, רוב רוב בעיות הנפש הן בגלל אי-תיקון האדם.

רדל"א: אדם לשון דומיה

איך יש שלש עשרה בחינות? ג ראשי ראשים ועוד י ספירות. הראש העליון שבכתר זה רדל"א – אמונה. על הפסוק "דום להוי' והתחולל לו" רש"י כותב ש"דום" זה "המתן" – לא רק דממה, אלא שדממה זה לשון המתנה. ככה רש"י כותב בפירוש, וידוע – מקוה שלמדו כאן – שיש בכתר שלשה פירושים, לשון כיתור, לשון עטרה ולשון המתנה. לשון המתנה זה כמו שאליהוא אומר לאיוב, "כתר לי זעיר ואחוך", וזה הפירוש הכי גבוה. תחתיו הפירוש של כתר לשון עטרה, ותחתיו הפירוש של כיתור-סיבוב (כמו "כתרו את בנימין"), שזה כח הרצון. הדרגה הכי גבוהה היא המתנה, ורש"י אומר ש"דום" זה המתן (ומביא לכך עוד דוגמאות מהתנ"ך). זה חלק מגדר האדם, הדרגה הכי גבוהה במציאות האדם. כתוב שכחו של עם ישראל בפה – כח התפלה. כמו שמבואר בספר גוף נפש ונשמה, יש תפלה שותקת, שבעצם לא אומרים שום דבר – "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", "בעתיקא תליא מילתא", שכולו רק "דום להוי'", בלי ששום מלה יוצאת מהפה וגם לא חושבים שום מחשבה, רק כולי לה'. אם זה לא "להוי'" זה לא שוה כלום, אבל יש "דום להוי'", "לך דומיה תהלה", הדומיה היא "לך". זה שיש יצור שיכול לקיים בעצמו הוראה זו – זו הדרגה הכי גבוהה של להיות אדם. היכולת לעמוד דום, גם במובן של שתיקה וגם במובן של המתנה לישועת ה' כהרף עין – זה חייב להיות יחד, לא שאני דומם ביאוש (שאז זה שרש כל הקליפות), אלא דום של אמונה ובטחון ב"ישועת הוי' כהרף עין", רק שלי אין מה לעשות בכלל, גם לא להתפלל – זה הרדל"א, האמונה, של פרצוף האדם.

כשכתוב "דום להוי' והתחולל לו" יש כמה פירושים ב"התחולל". רש"י – וכך רוב המפרשים – אומר ש"התחולל" זה לשון תוחלת, לייחל לה'. אבל האבן-עזרא – הפשטן הכי פשטן – אומר שזה לשון חיל ורעדה. שגם כאשר אתה במצב נפשי של פחד וחרדה – תשתוק. זו הוראה מאד מאד עמוקה. מישהו מגיע עם חרדה, הוא ממש רועד, אז אומרים לו "דום להוי' והתחולל לו" – תרעד שותק מול ה'. כך אתה ב"כתר כל הכתרים" של האדם שבך. אדם זה היכולת שגם כשהוא נמצא במצב של חיל – שרועד מפחד, מחרדה – הוא יכול לשתוק ולהמתין לישועת ה' כהרף עין.

יש גם פירוש של חז"ל, שמי שיש לו אויבים – מה צריך לעשות? "דום להוי'" – אתה רק תעשה את שלך, תשכים ותעריב לבית המדרש, בלי לומר שום דבר, בלי להתפלל על מפלת האויבים שלך – "והוא יפילם חללים חללים לפניך". זה ודאי לא פשט הפסוק, זה דרוש, אבל בכל אופן הדרוש הוא קדש קדשים של התורה שבעל פה (והוא קשור לפשט באיזה אופן). אמרנו שחולשה זה לא חסרון, בגלל שחולשה לא חייבת להיות חור – חסרון זה משהו חסר. אבל יש גם מצב של חור חיובי – "לבי חלל בקרבי", הדרגה של צדיק גמור (זה מופיע בתהלים קט, הפרק של הרבי השנה) – יש לו חור בלב, זה חיובי. גם כאן, מה זה "התחולל"? זה לשון התפעל, היינו שאני עושה זאת לעצמי. אז "דום להוי' והתחולל לו" היינו תעשה את עצמך חלל – על ידי ה"דום להוי'" אפשר להגיע ל"לבי חלל בקרבי", ואז "הוא יפילם חללים חללים לפניך" מדה כנגד מדה (הכלל הגדול של כל הנהגת הקב"ה בעולם). כדי שהוא יפילם חללים קודם אתה צריך להיות חלל.

אם כן, יש מגוון שלם של פירושים ב"והתחולל לו", אבל הדגש הוא "... להוי' ... לו", הכל מול ה'.

[השלמה: איך אני יודע שדומיה היא שרש האדם? הצ"צ גם כותב זאת, שעל זה כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – אדם מלשון אדמה זה לשון דומם, וזה שרשו הכי עליון. הצ"צ מקשר זאת גם לפסוק "שויתי ודוממתי" (נוטריקון שדי). לא מסביר, אבל ברור שרומז לכך ש"שויתי" כמו "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – הכל "להוי'... לו" – וגם לשון השתוות, מדת ההשתוות של הבעל שם טוב. כדי להיות דומם וממתין במובן החיובי צריך להגיע למדת ההשתוות.

היות שהבחינה הבאה, התענוג, זה אין – צריך לחדד את ההבדל בין הרדל"א לאין. הייתי יכול לומר שלהתאיין זה יותר מאשר להגיע להשתוות, אבל כאן יוצא שיש משהו בהשתוות שיותר מ"אין". ההשתוות זה שהכל שוה כי יש רק גילוי של ה', וזה "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העליות". זה שהוא שחור ביחס לעילת העילות, שתמיד עומד מולה, זו מדת ההשתוות. להיות אין זה הכיף שלך, אבל זה לא כל כך מדגיש את ההשתוות מול עצמותו יתברך. זה ה"שויתי ודוממתי" – השתוות. מעלת ה"שויתי ודוממתי" על ההתאיינות זו מעלת שרש הכלים ברדל"א על שרש האורות ברישא דאין – אין זה האור הכי גבוה, אבל ה"שויתי ודוממתי" זה מעלת הכלים. זה כרמז הידוע אצלנו: אמונה תענוג רצון = עצמות אין יש – רדל"א ו"חביון עז העצמות" שבפנימיותו זה ה"עצמות" שלמעלה מה"אין", ושם שרש הכלים שלמעלה משרש האורות (אותו מספר זה גם "כתר שם טוב" ש"עולה על גביהן" בגלל שכולל את כולם, ועולה גם "שמע ישראל הוי'", שלש המלים הראשונות של פסוק היחוד; שם טוב עולה אנוש, היינו ש-כתר שם טוב זה כתר אנוש, כתר כל הכתרים – "כתר תורה" זה אדם, "כתר מלכות" זה גבר מן הסתם, "כתר כהונה" זה פולחן-תפלה שהצ"צ אומר ששייך לאיש, וכש"ט שעולה על כולם זה אנוש, כמו שאמרנו שדווקא אנוש בטבע מתכלל, מתוך חולשתו. כש"ט הוא אנושי, מצויר במהדורת השל"ה הראשונה כילד שעולה על הכתרים).

אחר כך הצ"צ כותב עוד משהו – הכי גבוה, אף שכמובן לא אומר כך – שזה בחינת "קול דממה דקה", עליו כתוב "תמן אתי מלכא". הצ"צ מזכיר זאת כדי להשוות לאש של איש, ושם נאמר "ולא באש הוי'" (היו ארבע מדרגות באותו חזיון, אז כנראה שהן אנוש-גבר-איש-אדם ממטה למעלה). מה שמחזק את זה שמדובר כאן ברדל"א, שה"תמן אתי  מלכא" מתאים לרדל"א – אין הכוונה שהוא עצמו יתלבש, כי הוא "ריש גלי", אבל אם הוא מתוקן מיניה וביה – "אוכם איהו קדם עילת העילות", "שויתי ודוממתי" – אז מתקן את הראש העליון בכך שנכנס בו חביון עז העצמות, שזה ה"תמן אתי מלכא".]

רישא דאין: כח ההתאיינות

הראש השני של הכתר הוא "רישא דאין". על זה כתוב בפירוש בספרים הקדושים, מהזהר והלאה, שהשם "אדם" – לאפוקי שאר השמות – הוא בחינת "אין". מביאים על זה שני פסוקים, אחד בתחלת הבריאה – "ואדם אַיִן לעבוד את האדמה", ובקהלת – "ומותר האדם מן הבהמה אַיִן כי הכל הבל" (אין ו-הבל הם שני מספרי שבת סמוכים, והממוצע ביניהם הוא מט – כוונת הספירה להגיע לאיזון בין האין ובין ההבל; רמז מוסגר: אין הבל בהכאה פרטית עולה כה פעמים אין. התופעה בתורה בה מופיעים שני מספרים אלו זו התופעה של שני הפסוקים "אתה הראת לדעת וגו'" ו"וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" – בראשון יש הבל אותיות ובשני יש אין אותיות. אַיִן עם הניקוד עולה מזל – בו תלוים הדברים ש"לא בזכותא תליא מילתא"). לכאורה שני הפסוקים האלה אינם חיוביים על פי פשט – בראשון הכוונה שעוד לא היה אדם בעולם, לא היה מישהו להתפלל שירדו גשמים לפי חז"ל. אבל דורשים את זה גם חיובי, שגם אחרי שאדם נברא, דווקא אדם בהיותו אדם מסוגל להגיע לדרגת "אין" – בטול כל הרצונות. אפשר לחשוב שדרגת אין ודרגת רדל"א זה אותו דבר, אבל זה לא אותו הדבר. דרגת אין זה גם התענוג מההתאיינות שלך – תכונה יחודית לאדם הישראלי. הראש השני נקרא תענוג – כמה שאני יותר קטן, עד שאני שואף להיות גארנישט, אני יותר נהנה. זה תענוג מיוחד, תענוג מהתאיינות. כתוב שהתענוג של הגוי הוא מהתפשטות היש – כמה שיותר ישות עצמית, יותר כיף לו. יהודי, כמה שהוא יותר קטן – "כי אתם המעט מכל העמים" – יותר כיף לו. זה "רישא דאין", זו תנועה נפשית. הפסוק השני, שנשמע מאד שלילי – כאילו אין הבדל בין אדם לבהמה, "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" – נדרש ש"מותר האדם מן הבהמה" בניחותא, יתרונו של האדם על הבהמה, הוא שיש לו חוש ב"אין". לבהמה אין חוש באין אלא רק חוש ביש – חוש באוכל טוב – אבל לאדם יש חוש ותענוג באין. זה "מותר האדם מן הבהמה אין".

מה זה אומר לגבי אדם בצרה? אם הצרה היא בגלל שחסר לו משהו, אז יש פסוק "אין מחסור ליראיו". אם האדם הוא ירא שמים הדבר היחיד שחסר לו זה רק ה"אין" – "אַיִן מחסור ליראיו", כל מה שנקרא מחסור לא קיים אצל יראי ה', ואם כבר חסר משהו זה רק ה"אַיִן". לחנך את היהודי שיש לו מקום בנפש שהוא לא זקוק לשום דבר. תיכף נגיע לכך שלאדם הזה יש חולשות, שהוא זקוק לאשה, וכמובן שזקוק גם לאוכל מינימלי, אחרת לא יכול לחיות בעולם. אבל זה שיש איזה נקודה בנפש של "אין מחסור ליראיו", לא צריך כלום, זה בכתר. כתר זה בעל-מודע, אבל לפעמים האדם צריך 'ליפול' על זה – לחזור לזה שיש לו איזה יכולת בנפש להגיע לנקודה שהוא לא צריך. כל היום אני צריך, צריך, צריך – "מרובין צרכי עמך ודעתם קצרה", יש הרבה צרכים כי הדעת קצרה, אין דעת. לכן צריך להגיע למצב של אין, "ואדם אין לעבוד את האדמה" – מי שבאין גם לא צריך לעבוד (אפשר להסביר הפוך – בראש של עבודה עברית – שכדי "לעבוד את האדמה" צריך להיות בחינת אין, צריך לרדת). זה ה"מותר האדם מן הבהמה".

נסכם רק את זה: הדרגה השניה של להיות אדם זה 'חוש באין'. 'חוש' זה תמיד כיף.

רישא דאריך: כח האדם לגרום נחת רוח

יש מדרגה שלישית של אדם, עדיין בכתר. בזהר שאומר על כך שיש אדם-איש-גבר-אנוש יש כמה קושיות על בעל המימרא – רבי יצחק – להקשות מפסוקים בהם משמע שאדם לא הכי נעלה. אחת הקושיות מתחלת ויקרא, "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" – אם "אדם" זה איש המעלה, אז למה הוא החוטא שצריך להביא קרבן לכפר על עצמו? היה מתאים לומר "אנוש כי יקריב", או "איש", אבל לא "אדם" שהוא שם המעלה. כך רבי יהודה מקשה לרבי יצחק בזהר. הוא עונה לו – יש שני סוגי קרבנות, יש חטאת על חטא, אבל יש קרבן שכל מטרתו לגרום נחת רוח לבורא עולם, "דורון" בלשון חז"ל. כל הנושא של לגרום נחת רוח זה על פי נסתר, כי על פי נגלה הקב"ה לא צריך שנעשה לו נחת רוח. דווקא על קרבנות כתוב "ריח נחוח" – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". אדם זה מי שיכול לגרום נחת רוח לבורא עולם (זה גם חוש, אבל זו גם יכולת בנפש). אם זה לא היה אדם, אלא שם אחר – איש או גבר או אנוש – הוא לא יכול להביא "קרבן להוי'". הוא יכול וצריך להביא חטאת, אבל הוא לא יכול להביא דורון – הקרבן שכאן – שרק כדי לעשות נחת לה'. אבל לאדם זה שייך, כי זה חלק ממהות האדם.

עוד פעם, ננסה לתרגם את זה לאדם שבא לעזרה: היכולת לגלות אצלו שלפעמים במצב קשה שלך, במעשה הכי קטן שאתה עושה אתה גורם נחת רוח, כמו ילד לגבי אבא. דווקא כשאתה במצב קשה אתה יכול לעשות מעשה קטן שיגרום נחת רוח, ואם אתה מבין שיש משהו שדווקא אתה במצבך יכול לעשות – ומישהו אחר לא – זה מגדיר אותך כאדם. "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" שייך בקבלה לאריך אנפין, "לבעל החוטם אני מתפלל". זה דימוי גשמי, כמובן, אבל זה הדימוי של הקבלה – שהריח עולה לחוטמא של חיצוניות הכתר. נחת רוח היינו שה' ירצה בנו. לא רק שחטאתי וחייבים לכפר על עצמי, אלא אני בסדר אבל רוצה עוד יותר לרצות ולקרב. על ידי שאני עושה פעולה שגורמת נחת רוח אני מגלה יותר ויותר רצון טוב ביני לבינך. זו גם יכולת, סגולה מיוחדת של אדם, לעשות נחת רוח – מזה נעשה קירוב של רצון טוב אחד לשני.

אם כן, נשים פירוש זה של הזהר הקדוש, על "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" – שמגדיר כך מהות האדם, שרק הוא יכול לעשות נחת רוח – כנגד הראש השלישי בכתר. גם בין אנשים – אמרנו שאדם זה להיות מענטש. בתוך משפחה, זה שהבעל מסוגל לעשות נחת רוח לאשתו, שאשה מסוגלת לעשות נחת רוח לבעלה, סימן שהם 'אדמים', הם אנשים. ואם אדם לא חושב על זה – הוא לא 'מענטש', לא בן אדם. שוב, חלק מהגדרת האדם זה עשית נחת רוח נטו – לא בשביל לכפר על עצמי, אלא נחת רוח לזולת נטו. לא להשיג מזה שום דבר – לא על מנת לקבל שום פרס, שום דבר בחזרה. זה חוש – שתמיד הולך יחד עם כיף – לעשות נחת רוח, ואת זה לומדים מהפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'".