חיפוש בתוכן האתר

חביב אדם - שיעור לבית הספר לתורת הנפש בדרך הבעל שם טוב - כא אייר תש"ע הדפסה דוא
אינדקס המאמר
חביב אדם - שיעור לבית הספר לתורת הנפש בדרך הבעל שם טוב - כא אייר תש"ע
תיקון האדם - הנפש השכלית
הסתכלות מתוקנת על האדם - חולשה איננה חסרון
חולשה - הגדרת האנושיות - אדם דתיקון
אדם איש גבר אנוש
פרצוף הבחינות של
חכמה בינה דעת
חסד גבורה תפארת
נצח הוד יסוד מלכות
השלמות
כל הדפים

כ"א אייר תש"ע – בית ספר לתורת הנפש (ת"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. תיקון האדם בימי הספירה (מ"חביב אדם" ל"חביבין ישראל" במעגל השנה)

צהרים טובים. אנחנו עכשיו בתקופת ספירת העומר, כהכנה לחג שבועות, "זמן מתן תורתנו". בתחלת השבוע חגגנו את לג בעומר. זה כבר קשור למ"ת – כתוב שזה "מתן תורה של פנימיות התורה". תורת הנפש, מה שנלמד כאן, קשור בעיקר לפנימיות התורה – שצריך להבין לעומק את נפש האדם. לכן אפשר לומר שהחג של תורת הנפש זה לג בעומר, החג של רשב"י. עכשיו אנחנו בין לג בעומר לשבועות. יש בחסידות (ד"ה "שיר המעלות לדוד הנה מה טוב" תשכ"ב הערה 6, סה"מ מלוקט ח"ד עמ' רנא), על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ש"שבת אחים" זה ה'ווארט', ה'תנאים', שעושים החתן והכלה ב-לג בעומר, ואחר כך "גם יחד" זה היחוד ממש – הנישואין. בזמן חז"ל זה קידושין ונישואין. שבועות זה הנישואין – "יום חתונתו" זה מתן תורה. כל התקופה הזו יש געגועים ליחוד קוב"ה ושכינתיה, לכן כתוב בזהר ששבעת שבועות הספירה זה כמו שבעת הנקיים שהכלה סופרת לחתונה. עד לג בעומר זה ברעותא, רצון פנימי, געגועים פנימיים של הלב, אבל לפי מה שכתוב בחסידות זה כבר יורד מ"רעותא" ל"מילולא" – זה 'ווארט', יושבים ליד שולחן ועושים התקשרות עם מילה. בזמן רבותינו זה היה הקידושין – כאשר הקידושין והנישואין היו בשני תאריכים – זה גם 'ווארט', "הרי את מקודשת לי", ויש גם מעשה, נתינת טבעת. אבל היחוד ממש, הנישואין ממש, זה בחג מתן תורה, בשבועות, זה מעשה היחוד ממש – "עובדא".

שוב, הקשר בין חתן וכלה מתחיל בפסח – "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אז הכלה הולכת קצת 'על עוור' אחרי החתן שלה, אחרי האהוב שלה. ב-לג בעומר זה מתחיל להתממש ולהתגשם, ותכלית ההתגשמות בפועל ממש – ב"עובדא", במעשה – זה בשבועות. ככה דורשים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים" – שה"אחים", הרעים האהובים, החתן והכלה, יושבים ועושים ווארט – ו"גם יחד" ("גם" זה ריבוי) רומז ליחוד ממש, זמן מתן תורה. למה דווקא הפסוק הזה? כי כתוב שרשב"י, בעל ההילולא והשמחה של לג בעומר, דרש את הפסוק הזה. לכן זה פסוק שקשור ל-לג בעומר, כמו "גל [אותיות לג] עיני ואביטה נפלאות מתורתך". כתוב שבזמן שהעולם היה צריך גשם – גם הגשמה והתגשמות, סימן אהבה בין החתן והכלה – רשב"י לא היה צריך אפילו להתפלל, רק פתח ואמר דרוש על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" וירדו גשמי ברכה, הענינים התחילו להתגשם בפועל ממש, "גשם נדבות תניף אלהים".

בתקופה הזאת האדם צריך לתקן את האדם שבו – זה יהיה הנושא שלנו היום. ספירת העומר מתחילה מהקרבת קרבן העומר שמביאים מהשעורה, מאכל בהמה, שם בן בגימטריא בהמה בלשון הקבלה, וצריך לבוא שם מה – העולה אדם – ולהתייחד עמו. צריך יחוד של "אדם ובהמה תושיע הוי'", האדם צריך לתקן את הבהמה, וכל זה כדי שנזכה לשם המיוחד שלנו – ישראל. זה רמוז גם בפרקי אבות. בתקופה זו נוהגים לומר פרקי אבות, דבר שגם קשור למאחז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה" (דרך ארץ זה להיות 'מענטש' באידיש), ולפני שמקבלים תורה צריך קודם כל להיות בני אדם. בכל הנוגע לבית ספר שלנו, לתורת הנפש, רוב הבעיות הם בזה. יש יהודים שיש להם תורה, אז למה יש בעיות? כנראה שלא תקנו את הפן האנושי שלהם, את ה"דרך ארץ קדמה לתורה". עוד לפני שמקבלים את התורה צריך להיות בן אדם, 'זיי א מענטש', וצריך להבין מה זה אדם. זה יהיה הנושא שלנו היום. הזמן הכי טוב להבין מה זה בן אדם, "דרך ארץ קדמה לתורה", קודם בן אדם ואז לזכות לשמנו המיוחד – ישראל. "אתם קרויים אדם", אבל כדי לזכות לשם ישראל צריך להיות קודם אדם כפשוטו. הזמן הכי מתאים לזה הוא ספירת העומר.

אחת המשניות בפרקי אבות – משנה שאמר רבי עקיבא, הכלל הגדול בין התנאים, עמוד התווך של התורה שבעל פה (כמו שמשה רבינו הוא העמוד של תורה שבכתב), שגם אמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (קשור גם לתיקון של לג בעומר) – אומרת "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'בצלם אלהים עשה את האדם'". אולי בין כל המשניות, זו המשנה הכי חשובה שקודם צריך להיות אדם – יש ענין ובחינה של אדם – ורק לאחר מכן באים לישראל. כי רק אחרי "חביב אדם" נאמר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום [משהו נוסף על אדם], חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר 'בנים אתם להוי' אלהיכם". אחר כך עוד בחינה של ישראל, עוד שלב – "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'".

על פי פשט השלב האחרון כאן, "שניתן להם כלי חמדה", זה מתן תורה. אם כן, משנה זו רומזת במפורש למתן תורה – "כי לקח טוב נתתי לכם". בארבע לשונות של גאולה – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי – כתוב ש"ולקחתי" רומז למ"ת, על פי אותו פסוק, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". לפי זה אפשר להתבונן שאולי יש כאן סדר של זמן בלוח השנה שלנו, שקודם יש "חביב אדם שנברא בצלם", אחר כך "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" ולבסוף "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" במ"ת על הר סיני. במ"ת היה בטול הגזרה ש"עליונים ירדו למטה" ב"וירד הוי' על הר סיני" ו"תחתונים יעלו למטה", "ומשה עלה אל האלהים" – החידוש העיקרי של מתן תורה שהעליונים והתחתונים נפגשו, זה היחוד הממשי ב"עובדא" של החתן והכלה, הקב"ה ואנחנו, "גם יחד".

שוב, אם בפירוש "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" זה מתן תורה, אז מה יכול להיות בלוח השנה ה"חביב אדם"? אפשר לומר שזה בריאת האדם בצלם אלקים, שהיתה בראש השנה. אפשר לומר שהשלב הזה, התיקון הזה של "חביב אדם שנברא בצלם", הוא תיקון מיוחד של ראש השנה – היום בו האדם נברא בצלם. אחר כך כתוב "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר 'בנים אתם להוי' אלהיכם'" – מתי זה? אפשר לומר שכמו שיש ר"ח תשרי, ראש השנה, יש גם ר"ח ניסן, עליו כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים". כמו שראש השנה הוא ר"ה לכל מלכי העולם, כולל מלכי או"ה – שבגדול כולם תחת הכותרת "אדם", כולם בני אדם הראשון – אבל ר"ח ניסן הוא ר"ה למלכי ישראל, ולא רק למלך אלא לכל יהודי. כל יהודי הוא מלך ובן מלך – כך כתוב בגמרא. אפשר לומר ש"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום זה כבר "החדש הזה לכם ראש חדשים". ואחר כך השלב השלישי, "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", זה מתן תורה – "תעבדון את האלהים על ההר הזה", תכלית יציאת מצרים ("משה קבל תורה מסיני").

אמרנו שיש שלשה שלבים במשנה – "חביב אדם", "חביבין ישראל", "חביבין ישראל" – זה מיד אומר לנו הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל (בחינה של חש ושתי בחינות של מל). אדם בשרש זה לשון דומיה – להיות אדם זה קודם כל היכולת לשתוק. זה חידוש, כי האדם הוא מדבר, אבל לפני שהוא מדבר צריך לדעת איך לשתוק לפני ה' – "לך דומיה תהלה אלהים בציון", "דום להוי' והתחולל לו" (תיכף נסביר יותר). אחר כך, זה שאנחנו "בנים למקום" זה מל לשון ברית מילה, ו"שניתן להם כלי חמדה" זה הכח להמתיק את המציאות ממש – זה ה"ישראל" השני. יש כאן דוגמה יפהפיה של חש-מל-מל, אדם-ישראל-ישראל. אבל בלימוד שלנו הכל מתחיל מהכנעה – אם אין את הדרך ארץ, את תיקון האדם שבי, ודאי לא אזכה לגלות את הישראל שבי, וכל שכן את פעמיים ישראל שבי, "כפלים לתושיה" של ישראל שבי.

אם כן, אמרנו שאפשר לראות את ה"חש", את ה"חביב אדם", כראש השנה, בו נברא האדם בצלם. אחר כך "חביבין ישראל" אולי זה ר"ה למלכי ישראל, "החדש הזה לכם" – חדש ישראלי, ראשית התנוצצות היחוד, 'אור ישראל'. היות שאנו בנים הקב"ה מוציא את בנו מגלות מצרים. אם לא היינו בנים למקום הקב"ה לא היה כל כך דואג להוציא אותנו ממצרים. היות שאנחנו הבנים שלו, בנסים ובנפלאות הוא מוציא אותנו מכל המיצרים, מכל הבעיות הנפשיות שלנו. בסוף "תעבדון את האלהים על ההר הזה" – צריך להגיע להר סיני, שם נקבל את כלי החמדה, את התורה, שנותנת לנו כח ליישם את היעוד האמתי שלנו בעולם, לא רק להיות בנים לה' אלא "לתקן עולם במלכות שדי".

אבל אפשר לצמצם את זה: בריאת האדם בר"ח תשרי היא לפי דעת רבי אליעזר, אבל לפי רבי יהושע "בניסן נברא העולם" והאדם נברא בר"ח ניסן. כלומר, ר"ח ניסן יש בזה בחינה של ישראל, אבל גם בחינה של "אדם", כדעת רבי יהושע. לפי זה אפשר לומר שישראל שנקראו בנים למקום זה בחג הפסח, כמו שאמרנו קודם שהקב"ה – האבא – פודה ומציל את בנו מעוני מצרים, מגלות מצרים. זו גם אהבת חתן לכלה העתידה, "לכתך אחרי במדבר", וגם אהבת אב לבן, שהביטוי והסימן הגלוי לו הוא יציאת מצרים. אחר כך, שוב, ה"כלי חמדה" עדיין חל על חג השבועות.

אפשר אולי לצמצם עוד יותר, שהכל בתוך ספירת העומר, בתוך עבודת ההכנה למתן תורה, והוא כמו שפתחנו – שכל תקופת ספירת העומר, שמתחילה מהיום השני של חג הפסח, היא לתקן את ה"אדם" שבי. שהאדם שבי גם יתחבר ויתקן את הבהמה שבי – "אדם ובהמה". אם כן, ספירת העומר כולה היא בחינת אדם. מי שמכיר קצת כוונות של האר"י הקדוש יודע שכל יום כאשר סופרים את ספירת העומר צריך לכוון בשם הקדוש שהוא בגימטריא אדם, שם מה בקבלה. כל ספירת העומר זה שהאדם יבוא ויתקן את הבהמה, אבל צריך לגלות את האדם – זה הולך להיות הנושא שנפתח עוד, בע"ה.

יש עוד יום חשוב בספירת העומר שלא הזכרנו – פסח שני, חג בתורה. מוסר ההשכל של פסח שני הוא 'אין מקרה אבוד', תמיד אפשר לתקן. זה מוסר מאד חשוב בתורת הנפש. אם מישהו הוא יועץ ומחנך – זה מוסר מאד חשוב, באיזה מצב שאתה לא נמצא אפשר להתרומם ולהשתקם. מסר זה, שהוא יסוד היסודות, הוא המסר של פסח שני – שגם מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, וגם אם זה היה "לכם", מרצון, שנפל והתרחק במזיד – תמיד אפשר לקום. "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך הוי' אור לי". המסר הזה הוא פסח שני.

פסח שני קשור גם לצדיק – הוא ההילולא של רבי מאיר בעל הנס. כמו ש-לג בעומר הילולת רשב"י – הם שני התלמידים הכי גדולים של רבי עקיבא. לרבי עקיבא היו חמשה תלמידים חשובים אחרי שמתו כד אלף הראשונים, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, לא היו 'מענטש' (היו תלמידי חכמים גדולים, אבל כנראה שהיה חסר להם במענשליכקייט, לא היו בני אדם, ולכן מתו כולם) – ופסקו למות ב-לג בעומר, זו הסיבה על פי פשט שחוגגים יום זה – אחר כך רבי עקיבא סמך חמשה תלמידים עיקריים מהם יוצאת כל התורה שבעל פה (והוא, ר"ע, הכלל הגדול). חמשת התלמידים עצמם הם כנגד הנרנח"י – חמש דרגות הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – של רבי עקיבא עצמו. שני הגדולים ביניהם – החיה-יחידה של ר"ע – הם רבי מאיר ורבי שמעון. ימי ההילולא שלהם סמוכים – קודם רבי מאיר, בפסח שני, כט לעומר, ואחר כך (בתוך ההיקף, בתוך השבוע) יש את לג בעומר, הילולת רשב"י. יש המון דברים מיוחדים של רבי מאיר. הוא רבי מאיר בעל הנס, כשאדם נמצא בצרה נותנים צדקה ואומרים "אלהא דמאיר ענני". כך מקובל בעם ישראל – לא אומרים משה רבינו, לא אברהם אבינו, לא רבי עקיבא, לא משיח (אולי זה כן משיח...), אלא רק משום מה "אלהא דמאיר ענני". אז יש לו זכות מיוחדת, שהוא מציל אנשים מצרות. גם על רבי שמעון כתוב שהוא מציל את הלחוצים – מי שהוא לחוץ כדאי לו להתקשר לרבי שמעון. אבל כל צרה שלא תבוא לעולם – "עת צרה היא ליעקב", גם צרה של הכלל וגם של הפרט, וביחס לפרט צרה יותר גשמית ובעיקר צרה יותר פנימית, צרה נפשית – אותו צדיק שהכי מסוגל לעזור בנושא הזה הוא רבי מאיר. ושוב, היום שלו זה פסח שני.

אחד הדברים הכי חשובים שהוא אמר – במחלוקת על שאר החכמים – ששאר החכמים אומרים שיש מצב שאנחנו נקראים עבדים לה', כאשר לא עושים רצונו של מקום, וכאשר עושים רצונו של מקום נקראים בנים. לכן בראש השנה, למשל, כל הזמן פוסחים – "אם כבנים אם כעבדים". מבקשים רחמים, שאם אנחנו במצב טוב, של בנים, ודאי שתענה, וגם בוכים ומתחננים שאם לא זכינו להיות בנים אלא גם עבדים – בכל אופן תרחם עלינו. אבל בא רבי מאיר ומחדש משהו נפלא – "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים". אין כזה דבר שעם ישראל נקראים רק עבדים – תמיד בנים. מצד הגברא שלי אני צריך לחשוב שאני עבד של ה', ויש בזה מעליותא, אבל העבד מול הבן – שזה לגריעותא – לא צריך לבוא בחשבון כלל וכלל.

המסר של פסח שני הוא שאין אף פעם אבוד. לאן שלא תפול – יש תמיד תקוה טובה לצאת מה'ברוך' שלך, בין בגשמיות ובין ברוחניות. מי יכול להיות בטוח ש"אין אבוד"? עבד לא יכול להיות בטוח, כי אם העבד מורד ברבו יש כל מיני דרכים שהרב-האדון יכול להפטר מהעבד – לא צריך עבד מרדן. אבל בן, אפילו אם הוא מורד באביו – אפילו אחד כמו אבשלום, המקרה הכי קיצוני בתנ"ך – האבא אף פעם לא יזרוק את הבן. לכן, אם "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" זאת אומרת ש"אין אבוד". בין אם אני בסדר ובין אם אני לגמרי לא בסדר אני בן של ה', ועל זה אני בוטח ש"אין אבוד". לכן יש איזה אור גדול שמאיר בפסח שני של "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". כללות ספירת העומר זה להיות אדם, אבל יש את היום המיוחד של רבי מאיר – פסח שני – שההלכה שלו בתורה אומרת ש"אין אבוד", וזה קשור למאמרו של רבי מאיר ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים". לכן, בתוך ספירת העומר גופא, זה ה"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום".

אמרנו כבר בהתחלה ש-לג בעומר הוא כבר מתחיל להיות מתן תורה. לא רק שהוא מתחיל להיות מ"ת, אלא שהוא המ"ת של "נשמתא דאורייתא", של פנימיות התורה – הוא האש של התורה. לכן מדליקים אש לכבוד רשב"י, המסמלת את פנימיות התורה – אש שלא מזיקה, לא שורפת, אלא רק מחממת. כתוב בספרים שכאשר עומדים ליד מדורת לג בעומר צריך לעמוד מספיק קרוב כדי להתחמם מהאש. מי שזוכה להתחמם מהאש של לג בעומר זו רפואה לכל השנה כולה. בחום האש של רשב"י הכל מתרפא. בכלל חדש איר זה ר"ת "אני הוי' רופאך", ואחת הסגולות להתרפא זה החום ממדורת לג בעומר, האש של רשב"י. זה כבר מתחיל להיות מ"ת.

אם נחזור לדרוש בחסידות – מהרבי הקודם – ש-לג בעומר זה 'ווארט', "שבת אחים". הכל תחת הכותרת של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – "שבת אחים" זה הווארט וה"גם יחד" זה הנישואין. מה קורה בין זה לזה? הוא מביא במאמר שאחרי הווארט – ובימי קדם אחרי הקידושין (האמירה של "הרי את מקודשת") – בין הווארט לנישואין, בין לג בעומר למתן תורה (הימים שאנו בהם כעת), העבודה היא שהחתן שולח לכלה סבלונות, מתנות. זה מתחיל ממתנה אחת שהוא נתן לה בווארט – או שהאמא שלו נתנה לכלה בווארט, לפי המנהג – ואחר כך הוא ממשיך לשלוח לה מתנות כל יום. כל יום בין לג בעומר לשבועות צריך לשלוח סבלונות לכלה. החתן זה הקב"ה והכלה זה אנחנו, אז המתנות, השפע, צריכים להיות כל יום. בכל ספירת העומר "יושפע שפע רב בכל העולמות", אבל שפע של סבלונות זה מ-לג בעומר עד מתן תורה. זה לחזק את הענין שה"לקח טוב נתתי לכם" בעצם מתחיל מ-לג בעומר, כי זה כבר מתן תורה, כבר "כלי חמדה". ה"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" מתחיל מ-לג בעומר, ה"בנים למקום" רמוז בפסח שני, וה"אדם" זה כללות תקופה זו. לכן קוראים משנה זו בפרקי אבות בתוך ימים אלה, ואפשר לומר שהיא מסכמת את כל הספירה – הכלל, ה"אדם", ושני פרטים חשובים, פסח שני ו-לג בעומר.

אם כבר אמרנו ענין זה של משלוח הסבלונות מהחתן לכלה בתקופה בין הווארט לבין החתונה נדרוש למה זה נקרא סבלונות: זה לשון נושא-סבל, כמו "משאת". קודם כל, זה רומז שצריכה להיות מתנה רצינית מאד, שצריך סבל בשביל להביא את המתנה, "משאת", בחינת "ישא הוי' פניו אליך". יש ווארט שככל ששולחים יותר סבלונות ממתיקים את כל מה שהכלה עתידה לסבול מהחתן במשך החיים. המתקה זו, הקדמת רפואה למכה, על ידי משלוח הסבלונות [השלמה: הצ"צ כותב בביאורי הזהר – המוזכר לקמן – שבתהו הכלים נשברו כי לא יכלו לסבול את האורות ובתיקון הכלים סובלים את האורות, הכלים זה הכלה והאורות זה החתן, והחידוש של עולם התיקון שהכלה מסוגלת לסבול את החתן, ואז יש שלום בית. היכולת שלה לסבול אותו תלויה בריבוי כלים – צריכים לשלוח לה בסבלונות הרבה כלים, זה פשט]. ושוב, כתוב בפירוש בחסידות שזה הימים האלה, בין לג בעומר לשבועות.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com