ד. חולשה – הגדרת האנושיות – אדם דתיקון

שוב, כמו שאמרנו, הדבר הזה הוא יסוד היסודות. לא רק שחלש זה לא בהכרח חסרון, אלא שבנושא שפתחנו בו – שכל ספירת העומר היינו שהאדם יתקן את הבהמה – ההגדרה של אדם, של שם מה בקבלה, זה חולשה, למרבית הפלא. את זה לומדים ממה שאנחנו מתפללים בחנוכה, ב"על הנסים", שאומרים "מסרת גבורים ביד חלשים", וההסבר הוא שמי שהוא מצד הקליפה הוא הגבור, ומי שמצד הקדושה – בעצם זה ששייך לקדושה – נקרא חלש. לא משנה שזה יהודה המכבי, שגבור פי מליון מכל היוונים – מצד העצם הם מעולם התהו, גבורים, ואנחנו שייכים לעולם התיקון, ומי ששייך לעולם התיקון נקרא חלש.

למה הוא נקרא חלש? קודם כל, כי האורות בעולם התיקון, בהתחלה, חייבים להיות חלשים ומעטים – "כי אתם המעט מכל העמים" – ביחס לאורות המרובים והחזקים והתקיפים והגבורים של עולם התהו. אבל הרבה יותר חשוב מזה זה מה שמוסבר בחסידות שלהיות חלש זה להיות מסוגל להתכלל עם הזולת. למה לא אוהבים סופרמנים? כי הם לא יכולים להתחבר עם אף אחד. להיות חלש זה להיות מספיק אנושי, שדווקא נקודת התורפה של החולשה משמשת מכנה משותף ביני לבינך, כדי שעל רקע זה נוכל להתחבר אחד עם השני באהבה וחיבה. לכן הגדרת עולם התיקון זו חולשה. הנקודה הזו היא העיקר מכל מה שנסביר.

בתואר אדם, הפן החלש של האדם זה ה"אנוש" שבו (עליו נאמר "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה"). כמו שאמרנו קודם, שאם רציתי לבחור איזה מונח בין מעלה לבין חסרון (חלל) אולי הייתי אומר טבע אנושי – אישיות, אופי. אופי של מישהו זה לא המעלה שלו ולא החסרון שלו – זה האופי שלו, זה הטבע שלו. רק שכדי לחדד את זה אמרנו שאם זה טבע אנושי זה ודאי כולל חולשות. אין טבע אנושי שהוא רק חזק.

נעצור רגע ונתבונן בתנ"ך: אם מדברים על המושג חולשה, תמיד צריך להתבונן איפה זה כתוב בתורה. חלש זה לכאורה שרש חשוב, אבל למרבית הפלא הוא מופיע אך ורק חמש פעמים בכל התנ"ך – פעמיים בתורה ועוד שלש פעמים בנ"ך. הפעם הראשונה – "ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב", במלחמת עמלק.

יהושע לא הרג את כולם – לא השמיד אותם, כמו שלכאורה יש מצוה בתורה, "תמחה את זכר עמלק", וחז"ל אומרים שלא עשה את זה "על פי הדבור" – אלא רק החליש אותם, ואפילו זה לא כתוב בלשון כבד ("ויחליש") על פי דקדוק אלא בלשון קל, "ויחלוש". עמלק זה אחד שחושב שהוא סופר-מן, והתיקון שלו הוא לגלות אצלו שהוא חלש. לפעמים יותר טוב רק לגלות את החולשה – שזה ראשית התיקון, אפילו של עמלק – מאשר להרוג אותו. אם היית הורג אותו הוא לא היה יודע בסוף שהוא חלש, לכן "על פי הדבור" – דרגה גבוה-גבוה, למעלה מטעם ודעת הרגיל גם של התורה (שמצוה "תמחה") – "ויחלֹש יהושע". צריך רק להכניס בו חולשה, להוכיח לו שהוא חלש, שבעצם – כולי האי ואולי (יש מחלוקת אם מקבלים גרים מעמלק) – אולי יש שם ניצוצות שצריך להוציא, להוציא יקר מזולל, וזה על ידי שמוכיחים לו את החולשה שלו, שהופכים אותו קצת להיות בן אדם. זו הפעם הראשונה שכתוב חלש בתורה.

הפעם השניה היא כאשר משה יורד מההר עם הלוחות – שתיכף ישבור אותם – ויהושע חושב שיש מלחמה במחנה, ומשה אומר לו "אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע". אין קול של גבורים שמנצחים ולא קול של חלשים שמפסידים, אלא רק קול שמענה את הנפש. שם חלש זה מול גבור. מבין חמש הפעמים שיש את השרש חלש בתנ"ך שלש – הרוב – זה חלש מול גבור, החל מפסוק זה (היום היו אומרים שמול חלש זה חזק – חלש חזק, ר"ת חח, עולה מלך המשיח).

הנביא אומר "החלש יאמר גבור אני". גם רואים שחלש רוצה להיות גבור – הוא מסכן שהוא חלש. אנחנו רוצים להחדיר שלא כל כך גרוע להיות חלש. אדרבה, אם אתה חלש אתה בן אדם. צריך לדעת מה עושים עם החולשה כדי שהיא לא תהפוך להיות חסרון, ליצור חלל בנפש.

יש פסוק שבו חלש לכאורה במובן אחר – "חולש על גוים". זה גם בלשון קל, כמו "ויחלוש יהושע". היום חושבים שחולש זו איזה שליטה במקיף, מלמעלה, אבל אף אחד מהמפרשים המקוריים לא מפרש ככה (אפשר להבין מאיפה לוקחים את זה – אם אתה מחליש יש לך שליטה במקיף, שליטה "על", מלמעלה, אבל איך שמשתמשים היום כבר לא זוכרים שהמקור זה לשון חולשה). רוב המפרשים מסבירים ש"חולש על גוים" זה גם לשון חולשה, שמחליש את הגוים, ממש כמו "ויחלוש יהושע". אבל חז"ל בגמרא דורשים ש"חלש" כאן זה גם לשון גורל – חידוש חשוב לגבי לשון זו, שבארמית חלש זה גורל, הטלת או הפלת גורל. "חולש על גוים" מפרשים מלשון הטלת גורל.

נאמר ווארט רק לגבי פירוש זה, שיש משהו בחלש שזה גורל: לכל אדם יש גורל בחיים, כמו שכתוב בתניא. יש פרק שלם בתניא, באגרת הקדש, על כך שהגורל שלך זה הדבר המיוחד שלך באופי, בשרש הנשמה, שבכך אתה מיוחד – זה מאד חשוב, מי שרוצה לעזור לך צריך להכיר את המיוחד שבך, את הגורל שלך. הקשר בין חלש לגורל אומר שהגורל שלך מתבטא בחולשה שלך.

[השלמה: לפי הענין של "גורל" בעל התניא מפרש את מאמר חז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – שיש ענין שהוא גורלו, שייך לשרש נשמתו, ובו הוא "זהיר טפי". הדרוש שהוא זוהר בענין זה, אבל הפשט שהוא נזהר בענין. נפשית זה הפוך, היינו שאתה כל הזמן מודע לענין ודואג שזה יהיה בסדר ואילו לזהור בענין זה במודעות טבעית, כמו קירון אור פני משה, שאתה מקרין במצוה ולא מצוי כלפיה בדאגה. באמת "הא בהא תליא" – אם מפרשים רק "זהיר" לשון זוהר זה נקודת החוזק שלו, אבל אם מבינים שתחלת העבודה היא מודעות של זהירות בענין זה אדרבא, אולי זה החולשה שלו – הוא מרגיש שמשהו חלש אצלו בזה, ולכן צריך להזהר בזה, ומתוך זה שנזהר חזק מתגלה שמה שהוא חשב לחולשה זו בעצם מעלתו, גורלו הטוב. אחד הדברים שאומרים על התינוק לפני שהוא נולד זה גבור או חלש – זה בעצמו הוכחה שזה לא מעלה או חסרון, אלא גורל. ממילא לא מגיע לך עונש על זה שאמרו לפני שנולדת מה תהיה – זה לא שכר או עונש, אלא גורל. כאן מחדשים שדווקא מי שגזרו עליו "חלש" זה יכול להיות בקדושה הכי חשוב. זה קשור למה שדברנו הרבה פעמים על האבחון בין דברים עיקריים ודברים טפלים בתפקיד – דבר שמתפקידי המשפיע להדריך בו, מה טפל ומה עיקר – שבדברים טפלים אם לא הולכים לא צריך להתעקש, אבל במה שהוא הגורל שלך, העיקר שלך, אם לא הולך, אם זה "חלש", צריך לגלות שם את הנצח שלך, את הלא-אדם שלך, ולהתעקש עד ש"החלש יאמר גבור אני"]

הייתי חושב שהגורל שלך יתבטא בחוזק שלך, אבל הנה גורל זה חלש. איך זה יכול להיות? חוץ מזה ש"חלש" זה היכולת להתחבר, יש עוד משהו – שדרכו נבין למה זה יכול להגיע למעלת כל המעלות וגם לרדת להיות חסרון גדול מאד. מה זה שאני אומר שיש למישהו חולשה? אם יש למישהו איזו תאוה, שהוא גם לא יכול להסביר למה יש לו תאוה זו, וגם לא יכול להשתלט על זה. יש לו תאוה למתוק, 'שן מתוקה', ולא יכול להסתדר בחיים בלי לשים בפה משהו מתוק. מה זה? זו חולשה. אם יש לך תאוה או אהבה שאתה לא מסוגל להתגבר עליה – משהו כל כך מושרש בך ש'ככה זה, זה הגורל שלי, כך ה' ברא אותי', תשוקה לא רציונאלית – זו חולשה. אם זה מתוק בגשמיות זה יכול לעשות חור בשן המתוקה – זה כבר חסרון, לשון חור, שחסר לך משהו. אבל לכולם יש תאוות. גם לצדיקים יש תאוות, בהיותם צדיקים, שהתאוה אפילו עושה אותו צדיק. יש שני פסוקים במשלי – "תאות צדיקים יתן" ו"תאות צדיקים אך טוב". גם ל"צדיקו של עולם" יש תאוה, כל החולשות מתחילות מהחולשה של ה'. מה החולשה שלו? "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". מה פתאום? אומר אדמו"ר הזקן 'על תאוה אין קושיות' – אי אפשר לשאול על חולשה. ככה הוא 'ברא את עצמו' כביכול, קדמון לכל הקדומים – ככה הוא. אין תירוץ. אם ה' לא היה 'חלש אופי' – במרכאות – לברוא אותנו, לא היינו יושבים כאן. אם כן, כל המציאות מתחילה מחולשה. מי שאין לו חולשה כזו גם לא אוהב שום דבר.

כעת אפשר להבין יותר טוב למה חולשה קשורה לעולם התיקון. בעולם התהו אין אהבת ישראל – יש רק שנאת חנם, אין אהבת חנם – ועולם התיקון זה "עולם חסד יבנה", זה אהבות, ואהבות זה חולשות. מי שלא אוהב אף אחד הוא סופר-מן (יש בין השיטות הרבות שיטה אחת ותיקה – בכל העולם וגם בארץ, באמריקה אפילו רוצים לאסור זאת – סיינטולוגיה, שם המשימה להפוך את האדם לרובוט, וראיתי בעינים איך זה מצליח, איך הופכים אדם ליצור בלי רגש וסופר-מוצלח בחיים. כמובן, יש עוד שיטות כאלה. זה ממש עומק קליפת הגוי – ממש איבוד צלם אנוש). הוא חזק, הוא לא אוהב אף אחד, אין לו תאוה לשום דבר, רק "אני ואפסי עוד" – הוא לא מענין אותנו בכלל, הוא שייך לפרה-הסטוריה, הוא מהעולמות שנבראו וה' שבר אותם כי לא מצאו חן בעיניו, כי אין שם אהבה. עד שהוא הגיע לעולם הזה, שבמדה מסוימת משקף אותו. דבר מוצא חן אם הוא משקף אותי – ה' ברא עולם שמשקף אותו. משקף אותו בכך שיש אהבות, יש חולשות. לכן 99.99 אחוז של התורה זה האותיות הבינוניות האלה.

אבל, כמו שאמרנו, תלוי מה החולשה. אם החולשה היא תאוות גשמיות – יש משהו גם בחולשה גשמית, איך אפשר ללמד זכות גם על חולשה שיש בה תאוה לדבר רע? זה חוזר לשאלה מאד יסודית בתורת הנפש – מה יותר גרוע, תאוה או גאוה? הכרעת החסידות – במיוחד בחב"ד – ששרש כל הרע בעולם, כל השלילי, זה גאוה. במושגים של הלכה זה "להכעיס" – "אני ואפסי עוד" – בעוד שעברה מתוך תאוה זה "לתיאבון", זה הרבה פחות גרוע ממי שעושה את העבירה מתוך 'אני'. תאוה במדה מסוימת משפילה את האדם, זה מוריד אותו מהגבהות שלו, מהגיבוריות של עולם התהו. לכן אפילו בתאוה של הלעו"ז יש תועלת – שזה מיד יכול לשמש, אם רק תדע להתבונן בזה נכון (שזה תפקיד היועץ), להשפלת הגאוה. תסתכל בראי ותראה באיזה שפל אתה בתאוה הלא-טובה שלך – זה שובר את הגאוה שלך. אז במדה מסוימת היה כדאי, בשביל להגיע לשפלות – אם באמת תגיע לשפלות – מתוך זה שיש לך חולשות ותאוות, גם תאוות אשר לא לה' הנה. אבל החולשה הטובה – "תאות צדיקים אך טוב" – זו החולשה של כל אהבה בקדושה.

נסביר את זה עוד יותר בהמשך – הצורך להתחתן בנפש (שכתוב בחסידות שהוא מגדיר את עולם התיקון) זו בעצם חולשה, שאיני יכול להיות לבד. בעולם התהו לא התחתנו, כי לא היו חולשות – לא חולשה זו, שהיא שרש התיקון. לכן כל התקופה שלקראת חתונה זה 'ליישר ראש' עם החולשה, וגם להגיע לחולשה טובה – עצם הזיקה להתחתן.

[השלמה: עוד שני ענינים בנוגע לחולשה, שמזכירים בדרך כלל. בספר יצירה יש שבע כפולות, דגש ורפה, שהדגש הוא החזק והתהו והרפה הוא החלש והתיקון. תמיד מסבירים את זה על טבע ראשון וטבע שני, אבל מי שנולד בתיקון נולד עם נתונים של טבע שני – עם החולשות שלו, מה שהוא רפה. מענין לענין – גם בגוף, המצב הבריא הוא האיזון הנכון בין מתוח לרפוי (כמו שנתבאר בסמינר על קינזיולוגיה), אבל גם שם המתוח זה התהו והתיקון זה הרפוי.

ענין נוסף: מאחז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז". הארז אדיר וחזק אבל יכול להשבר על ידי רוח חזקה, והרך כקנה לא נשבר – מתכופף לכל הרוחות, ואף על פי כן יש לו שרש מאד חזק. כמו ששם מה החדש, החולשה, שרשו שלא זז הוא בשם עב – זה מתגלה בכך שיכול להיות "לא אדם", בנצח שלו – האיתן שבנשמה, מה שלמעלה משבירה ותיקון לגמרי.]

אם כן, החולשה הראשונה זה מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". אחר כך יש חולשות-תאוות של צדיקים. הרבי אמר ש'אני משוגע על משיח' – זו חולשה בנפש, הוא חלש בנקודה הזו, הוא לא יכול להיות בלי משיח, עד כדי כך שהוא משוגע על זה. כך הרבי התבטא על עצמו, אני משוגע על משיח (משוגע = אני משיח). מי שמשוגע על מישהו אחר – זו גם חולשה. אבל בלי זה אתה לא בן אדם בכלל. כמובן שצריך להבין איך זה מסתדר עם זה שכתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – יש משהו אצל הקב"ה שהוא "לא אדם", וכמו שנסביר בהמשך יש גם אצל האדם פן של "לא אדם". משלמות האדם שיש לו גם את האפשרות להיות "לא אדם", שזה חלק מהאדם, לא משהו נפרד ממנו. שוב, אם זה לא היה חלק מהאדם זה לא היה מענין אותי בכלל.

[השלמה: הפסוק החמישי הוא באיוב (פסוק מאד נחמד) – "וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו". כל המפרשים 'חוגגים' – מה זאת אומרת שאחרי שהוא מת הוא נחלש?! המנחת שי אומר שאם ה-ו היה בשוא אומר שזה אחרי, ואם זה עם פתח הכוונה שזה כבר קרא קודם. ווארט יפה בדקדוק, שצריך בדיקה (מביא עוד דוגמאות). הפסוק הזה בא בהמשך לפסוק שמתאר כריתת עץ, שאף על פי שנכרת יכול לצמוח משרשיו ("נצר משרשיו יפרה", המשיח שלנו), ולא כן הגבר-האדם שמת לגמרי, שאחרי שהגבר מת אין לו שרשים באדמה שיכול לצמוח מחדש, אלא נחלש לגמרי, נעשה לגמרי רפוי (כמו שרפאים זה מתים). זה גם המצאה מיוחדת – שאפשר להיות מת חזק, כמו עץ, ולהיות מת חלש, כמו אדם – אבל מתאימה להמשך הפסוקים (זה חוזר ל"ויחלוש יהושע", שלפעמים יותר גרוע להחליש מלהרוג – שאפשר למות ולהמשיך תולדות, וצריך להחליש כך שלא יהיה המשך. רק ה' יכול להגיד "מחה אמחה", עם מקור, ואצל האדם רק "תמחה". אצל יהושע כתוב "כי מחה אמחה", זה ה"על פי הדבור" – החולשה אחרי שהוא מת). כל הפסוק הוא כפולת 37 (הבל), ורק ואיו עולה 23 (השרש של משה) הנקודה הפנימית של אדם.

עוד פשט בפסוק הזה: הפסוק מדגיש את השמות ה'חזקים' של האדם – אדם וגבר – ואומר שהם מתים בסופו של דבר. האדם הוא בן תמותה, בן חלוף, ולא נצחי (נצחי זה נצח – "לא אדם" – כדלקמן). גם שם המעלה, "אדם", וגם שם ההתגברות, "גבר" – שניהם בני אנוש לחלוטין. זה מה שהפסוק רוצה לומר. עוד דיוק בפשט, ש"ויחלוש" מקביל ל"ואיו" – זה קצת קושר את החולשה של האדם דווקא עם ה"רישא דאין" שלו (כדלקמן). חלק מהחולשה העצמית של האדם היא שאיננו, "ואיו", שלא נמצא בכלל. ויחלש ואיו = שמואל.]