חיפוש בתוכן האתר

שער פרשת הנדרים (מסוד ה' ליראיו) - דף 10 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
שער פרשת הנדרים (מסוד ה' ליראיו)
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
Page 12
Page 13
Page 14
Page 15
Page 16
Page 17
Page 18
כל הדפים

 

נחזור, בקצרה, לצדיקים שנקראו איש בתורה. הראשון אחרי אדם הראשון הוא נח – "נח איש צדיק". די היה לומר נח צדיק וזה סימן שיש כאן דגש על האיש שבו. לפני כן כתוב "וינחם ה' על האדם ויתעצב אל לבו ויאמר אמחה את האדם...". בחטא כתוב "ויהי כי החל האדם [המקור לכינוי אדם לכללות האנושות]". 

הכלל הזה לא מוצא חן בעיני ה', ורק נח מוצא חן בעיניו. הוא לא אדם, הוא איש. הכלל כבר לא מוצא חן, רק היוצא מן הכלל. נח אפילו לא הרגיש זיקה אל הכלל ולכן כתוב שלא התפלל על הדור [נחשב לו לגריעותא]. לא המשיך את הפרטיות לתוך הכלל, כפי שצריך מנהיג אמיתי לנהוג, כדי להעלות אותו. לכן יש דורשים אותו לגנאי. בתוך המילה איש יש שבח וגנאי, שבי על היותו איש צדיק לעצמו וגנאי שנשאר בזה בלי להחדיר בדור שלו את זה. האור החיים הקדוש מסביר שהמושג מציאת חן – שמובא פה לראשונה – לא שייכת לכלל. כל פרשת בראשית היתה סיפור הכלל ופה מופיע סיפור הפרט. הוא מסביר שאם אדם יקיים את כל מצוות הכלל, בשלמות, זה לא יעזור לו להימלט מגזירה שנגזרה על הכלל, גם אם הוא צדיק בבחינת הכלל. העבודה שלו לא יוצאת מן הכלל, למעליותא, ממדרגת הכלל. מציאת חן היא מעבודת פרט שלא בקשר עם הדור. נקודה אישית מובהקת. יש הרבה עוד מה להתבונן.

אחריו יצחק נקרא איש ויוסף נקרא איש – "איש מצליח". יש עוד אחד, שהתורה מעלימה את שמו, והוא המקור של משה רבינו, הגואל. כתוב "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". כל סיפור הלידה שלו הוא מאד נעלם. רק סותמים ואומרים שיש איש אחד. אחר כך במראה הסנה אומרים חז"ל ששמע את קול ה' בקולו של אביו עמרם, כפי ששמואל שמע את קול ה' בקולו של עלי הכהן רבו. הקול של ה' התלבש בקולו של עמרם, ולכן אמר לו "אנכי אלקי אביך", ביטוי שייך בתורה רק לאבות ["אלקי אברהם וכו']. יש לו שייכות לאלוקות. בתורה לא ניכר הקשר בין משה רבינו לאביו. יותר מובא הקשר עם אמו, שהניקה אותו בשנתיים הראשונים לחייו. בקבלה כתוב, שלאבא אין כל כך קשר עם הבן בשנים הראשונות. התקיים בו "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" במהירות הכי גדולה, בגיל שנתיים. מה המטרה? "ודבק באשתו". משה הוא בעלה דמטרוניתא, כנסת ישראל, השכינה. בסנה ניכר הקשר בין משה לעמרם, ובעיקר בשימוש בתואר איש ובמיוחד ללא השם. שם הוא ביטוי כללי, כמו בפסוק הראשון של דברי הימים, ולא אישי. עמרם תיקן תקנה בה גרש את אשתו ואחר כך החזיר אותה, וכולם בעקבותיו. זה כמו אחד שנודר נדר ואחר כך הולך לחכם שיתיר לו אותו. גזירה ותקנה היא כמו חרם. "וילך איש" לאן הלך? חז"ל אומרים שהלך בעצת בתו, מרים. ללכת בתורה זה ללכת בעצה של מישהו, "אשר לא הלך בעצת רשעים". לקבל עצה זה להימלך, נקודת המלכות, בה נבדלים בני האדם מן המלאכים, המהלכים מן העומדים. מרים היא בית המלכות, שממנה יצאה מלכות כשהתחתנה עם כלב כשכר על החייאת הילדים – "ויעש להם בתים – בתי כהונה ובתי מלכות". אותה המלכות, הבת, נותנת עצה לעמרם. הוא נמלך בה, הוא מקבל ממנה עצה. הוא גזר, ובזה שאסר הוא נטה אחר מחשבת הכלל, אסר בתור גדול הדור, מייצג הדור. מה שהוא עשה מיד התקבל על כולם, וכולם גרשו אחריו. על גזירה כזו אומרת הגמרא בפירוש שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה וכאן עשו כולם אחריו. מכאן לומדים שמעשהו מייצג את פנימיות מהלך מחשבת הדור. לא עשה בניגוד למנטאליות שלו. בשביל להגיע לבטול גזירת עצמו הלך רחוק וזו אמיתת בחינת האיש שבו. במה יוצא משה רבינו מן הכלל? כל הגדילה שלו אצל פרעה, בצל תרבות מצרית. אצטגניני פרעה לא ידעו לראות אם הגואל של ישראל יוולד אצל אשה יהודית או מצרית. בקבלה מוסבר שהסיבה היא ששורש הגואל כל כך גבוה, מן המקיף הגדול, שלא ברור אם ישתלשל דרך הקדושה או דרך הקליפה. הוא כל כך יוצא דופן מן הכלל שעלול אפילו להיוולד גוי. יש הוא אמינא כזו. עם זה הוא בא להמשיך בתוך הכלל את האיש שלו במסירות נפש של "ואם אין מחני נא מספרך". המוצא של איש כזה הוא מ"וילך איש מבית לוי". כשנולד כתוב "ותרא אותו כי טוב הוא" ולפי אחת הדעות – מלבד הדעה שקראו לו טוביה – זהו השם שקרא לו עמרם, טוב, ורק אחר כך ראתה יוכבד שהשם הולם אותו. גם הטוב שלו הוא טוב יוצא מן הכלל. או שנולד מהול, או שהבית נתמלא אורה. יש דעות במסורה שהאות ט במילה טוב היא אות גדולה, אות רבתי, שזו עצמה תופעה יוצאת דופן בתורה. בקבלה אות גדולה זו אות מלפני הצמצום הראשון. זה טוב אחר לגמרי. זו השתלשלות האישיות של משה רבינו, החל מאביו עמרם ועד לידתו.

 

כעת נעבור לקרוא את הערה ב. הנושא שלה הוא דוקא המושג אדם, בעוד שעד כה דברנו על איש שקשור עם נדרים. להשלמת התמונה והיחס ביניהם צריך להבין גם את אדם. האיש עוזב את האדם, יוצא מן הכלל כדי ללמד עליו. יש אחד שיצא כל כך רחוק עד ש"אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפרוש". החל מן המידה השביעית מ-יג המידות שהתורה נדרשת בהן – כלל ופרט וכלל – עוסקות המידות ביחסי כלל ופרט. אצלנו, זו יציאת הפרט למעליותא כדי לגלות ניצוץ מנהיגות משיחי שהכלל זקוק לו. הכי קל זה שהכלל עוד לא התרחק, ואז "אי אתה דן אלא כעין הפרט" והקצה השני הוא שהפרט התרחק עד כדי ש"אי אתה יכול להחזירו לכללו".

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com