מה שלא הסברנו זה למה יפתח נודר להקריב את הדבר הראשון שיוצא מן הבית. איזו מן מחשבה זו? מה הרעיון בנדר כזה לקב"ה? חייל נקרא יוצא ובא, סוד המילה צבא. הפסוק הכי חשוב לזה הוא הפסוק "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם", תיאור המנהיג שמבקש משה עבור ישראל. המנהיג הזה הוא איש צבא, שיוצא ובא. כתובים כאן ארבע מדרגות של יוצא ובא: שתים על עצמו ושתים על מה שעושה לכלל ישראל, כנגד שם הוי'. בעבר הסברנו שיש קשר ל-יג מדות שהתורה נדרשת, שיש הרבה דרכים איך להחזיר את היוצא מן הכלל בחזרה. כל יציאה היא על דרך יוצא דופן. כך זה גם אצל יפתח. כל מי שבא אל תוך הבית הוא בא אל תוך הכלל, וכל מי שיוצא ממנו זה אחד שיוצא מן הכלל. יפתח יודע שנדר הוא עבודת פרט, כמו יציאה מן הבית וכך היא היציאה למלחמה. חיל שיוצא למלחמה יוצא למען הכלל אבל הכוחות שהוא יוצא איתם הם כוחות נעלים של יציאה מן הכלל. אחרי המלחמה צריך לחזור הביתה, כדי להיות אדם – "תפארת אדם לשבת בית". בחוץ אתה איש, בבית אתה אדם – "אדם כי ימות באהל". נאמר עוד נקודה עמוקה ביחס לכלל. מתי צריך לגלות נקודה של פרט שיותר גבוהה מן הכלל? כאשר הכלל נמצא במצב של שוקט על שמריו – בקדושה זה שיושב על התורה ועל העבודה בשקידה ושלא בקדושה זו אדישות לאתגר חדש – בשאיפת מנוחה. הוא מסתפק רק בהארה מועטת שמספיקה לקיים אותו בשלום, לפי תפיסתו. כדי שלא יכנס הכלל למצב כזה אדיש, וכל השלום הזה הוא מצב מדומה צריך הפרט לקיים בעצמו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". לא כתוב להשתדל להיות אדם ולא חיה, למרות שמאמר חז"ל הזה הובא בפרקי אבות, שהוא ספר מוסר. הכלל הוא בסדר גמור, והשאיפה שלו היא רק להפנים את המצב הזה יותר ויותר, ואז זו ההוראה מן השמים שאתה, הפרט, צריך לצאת מן הכלל. הכלל הכי חשוב בתורה הוא הכלל ש"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", כי הכלל הזה הולך ומדרדר מדחי אל דחי, והיוצא מן הכלל הוא זה ששומר עליו. יפתח ידע את כח זה והרגיש בעצמו את כח האיש שבו וגם ברצון לנדור והוא יודע שדאת הכח הזה צריך להחזיר לכלל, לבית. הזכרנו, שהקרבת קרבן שייכת דוקא לבחינת אדם ויפתח רוצה שלאחר חזרה מן המלחמה, כשבא הביתה, אז כל מה שיצא מן הבית, מן הכלל, הוא מיד יחזיר אותו לבחינת אדם בהקרבתו לקרבן. הוא יודע שהוא רוצה לחזור לתוך הכלל, שהיציאה תסתיים בביאה, ולכן הוא מתנה עם אחיו את היציאה למלחמה במיניו אחריה למנהיג, לקצין. הוא מכיר את הנטיה שלו להיות יוצא דופן, יוצא מן הכלל, לכן אחר היציאה העבודה שלי היא לבוא בשלום. הדבר הראשון שאני אזהה אצלי כיציאה מן הכלל אני אהיה צריך להקריב אותו, להחזיר אותו לבחינת אדם. האדם מקריב את הבהמה והיא נכללת באדם, בלשון הקבלה.

מה היה הפגם בזה? הוא רצה להקריב את היוצא דופן לה', לחבר את האיש עם אדם, ויש בזה שתי דרכים. יש דרך ישירה. אם "יפתח בדורו כשמואל בדורו" אז יש קשר בין שניהם. מה אמר שמואל לשאול כאשר לא קיים את ציוויו להחרים את עמלק וחמל על מיטב הצאן? שאול טען ש"האתי אותם להקריב לה' אלקיך" וחבל סתם להרוג. כדאי להכליל גם את האיש הבליעל, של ה"לעומת זה", באדם של הקדושה. שמואל עונה לו: "הלא שמוע מזבח טוב". אפשר להחזיר את האיש לאדם על פי האיש שלך, שזה עדין אתה. אדם חושב שחיבור היציאה מן הכלל אל הכלל החזרה צריך להיות על פי דעתך והאמת היא שאפשר וצריך להחזיר אותו לפי רצון ה'. אתה עושה בדיוק לפי מה שכתוב בתורה. אם אתה בזמן יציאה לקרב אתה לא תמיד חושב על מה שכתוב, והתורה בעצמה התירה לחיילים בשעת היציאה. הוא יוצא מן הכלל, מן הכללים של התורה. אין אדם אלא תורה, ואם בתורה כתוב שלא טוב ואסור להקריב בני אדם, אז עם כל הרצון הטוב שלך, תבקש מהרב להתיר את הנדר. זו הכנעה אמיתית וזה התקון האמיתי וזה היה הפגם של שניהם.

נחזור ליחס בין שני הנדרים. מצד אחד ראינו התקדמות מן הנדר של ישראל לנדר של יפתח בכך שהוא נודר על משהו אישי, ובכל זאת הנדר לא היה בסדר. עדין נשאר בבחינת איש. על אדם הראשון כתוב בקבלה שהוא אדם דוד משיח, שדוד מתקן את החטא שלו הרבה יותר מוצלח מאשר אדם הראשון ובכל זאת זה רק שלב ב. שלב ג שייך למשיח, עדין לפנינו. אז אף על פי שיש התקדמות  בסך הכל, ובכל זאת יש דברים שביחס לאדם הראשון הוא נופל. כך גם ביחס לשני הנדרים. יש התקדמות, אבל צריך לבוא המשיח, הבן אשה, ולתקן. כל התקופה הזו של השופטים היא תקופה של אישים. שמשון היה איש שצריך הרבה תקון. צריך עוד נדר של המשיח שיאמר 'אם נתן תתן את... בידי'. מה ינדור? אם יאמר מהתחלה שאחרי המלחמה ילך אל הרב לשאול מה לעשות – אז זה לא נדר... על איזה נדר יצטרך לוותר? אם הנדר הראשון היה להחרים את האויב, והשני להקריב את היוצא מן הבית שלי, אז מה יהיה הנדר השלישי ? כתוב על החמור של המשיח שיש בו שלוש תקופות, וחמור עולה נדר. קודם היה אצל אברהם אבינו, אחר כך אצל משה, ולבסוף אצל המשיח – "הנה מלכך בא... עני ורוכב על חמור". מה ההבדל בין נדרי אברהם לנדרי משה? יש שיחה חשוב של הרבי שליט"א שמסביר, שהחמור של אברהם היה לצורך העצים, כלומר לצורך הרכוש, החמור של משה היה לצורך האשה והילדים בני ביתו, אבל החמור של המשיח יהיה נוגע לעצמו. המשיח ירכב עליו. אלו הם גם שלושה סוגי נדרים. הנדר הראשון של ישראל היה לגבי חפצים ויקחו מן העם הזה. הנדר של יפתח הוא על היוצא מפתח ביתו, על אחד מבני ביתו. אבל המשיח ינדור להקריב את עצמו. 'וידר המשיח נדר לה' ויאמר אם נתן תתן וכו'...'. זה יהיה הנדר שלו, אבל ה' לא רוצה מות. ה' רוצה שהוא ינהיג באותה מסירות נפש. כשמשה ירד מהר סיני כתוב שירד מיד אל העם, ולא הביתה. למנהיג אין זמן אישי, אין לו עסקים לעצמו, הוא מסור אל העם – "מן ההר אל העם". יפתח הלך הביתה להקריב את היוצא ראשון מביתו.

אצל המשיח צריך לומר שהתכונה הזו תהיה אפילו יותר ממה שכתוב אצל משה. איך אפשר להסביר? כתוב שמשה הוא ממוצע המחבר, וכל ממוצע המחבר צריך להיות שייך מצד עצמו אל העליון. יש ממוצע המפסיק, שהתחתון לא רואה את העליון. למרות שהוא מעביר את המסר מן העליון הוא נתפס כממוצע המפסיק. אבל ממוצע המחבר מגלה את המהות של העליון לתחתון ומרקב ומחבר אותם. כתוב, שאם יש ממוצע המפסיק זה בגלל שהוא שייך אל התחתון. הוא מספיק מורם מעם כדי לקבל מן העליון אבל לא העביר את זה בשלמות לתחתון. התחתון מגיע רק עדיו ולא דרכו, עם כל הכבוד לו. הוא עדיין שייך לכלל של התחתון. ממוצע המחבר צריך להיות שייך בעצם אל העליון כדי לחבר בין העליון והתחתון ולאחד אותם. מה שאנחנו מסבירים כעת הוא מאמר של הרבי הרש"ב. נאמר קודם במילים של קבלה: כל גילוי שבא אחר הצמצום, כמו רשימו וקו ואדם קדמון, עם כל הגדולה שלו לא יכול להיות ממוצע המחבר כי הוא שייך אל התחתון. יכולים להמשיך אור ושפע, אבל עצמות ה' לא תתגלה דרכם. עולם האצילות, ביחס לעולמות התחתונים בי"ע, עם כל היותו מורם מעם ו"איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון", שאדמו"ר הזקן היה קורא לו 'למעלה' סתם, הוא עדין אחר הצמצום. הוא הראש העליון של המערכת הזו. מי כן מסוגל? התורה. היא ממוצע שמצד עצמו הוא לפני הצמצום הראשון. בלשון הקבלה היא שייכת לעולם המלבוש, ל"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ל"גליף גליפו בטהירו עילאה". זו המדרגה כי נמוכה באור אין סוף לפני הצמצום, ולכן אפילו כאשר יורדת אחר הצמצום היא יכולה לחבר ולגלות את עצמות ה' בעולם. עד כאן המאמר. לענייננו, המנהיג האמיתי שמחבר צריך להיות שייך בעצם ל"הר". ההר הוא אור אין סוף שלפני הצמצום ואת זה צריך המנהיג להוריד. אלא שבזה גופא יש שתי מדרגות: יש גופא דאורייתא ויש נשמתא דאורייתא, שעליהם נאמר "עוטה אור כשלמה". אור הוא הנשמתא ושלמה – עולם המלבוש, המדרגה התחתונה שבאור – היא הגופא. אצל משה נמשך בגילוי רק גופא דאורייתא אבל על המשיח כתוב שיגלה רזי תורה ורזין דרזין – "ישקני מנשיקות פיהו" – שיחברו את פנימיות המציאות עם העצמות. גם בעצמות ה' יש סתים וגליא – "וכולהו סתים וגליא" – ומשה מחבר את הגליא בעוד המשיח מחבר את הסתים. כך זה גם לגבי המסירות נפש. עם כל המסירות של משה – "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" – המסירות של המשיח תהיה יותר גבוהה. על המשיח כתוב שהוא "איש מכאובות וידוע חולי" והכל בשביל עם ישראל. הוא מקריב את עצמו למענם. זה מסביר את שלושת החמורים. מה שמשה הקריב את עצמו, בנדר שלו, זה עדיין כמו יפתח. זה ביחס לבני ביתו, לפי ערך. אבל המשיח יקריב את עצמו לגמרי.

איך זה שייך לכל אחד מאיתנו? זה מאד קל, במיוחד אחד שחוזר בתשובה. הרגש הפנימי של חזרה בתשובה הוא קפיצה ודילוג הערך עם סכנה. זו סכנת מלחמה עם עצמו, עם האגו והתאוות, עם הסביבה והעולם כולו. בלי זה הכל רק 'טריפ' נעים, כיף, זה שום דבר. זו יציאה למלחמה וצריך לנדור נדר. זה לא פשוט ואסור לצייר את זה פשוט. יש אנשים שרוצים לקרב יהודים בתשובה אז מסבירים כמה זה טוב, נחמד. ודאי שאם יש קטנות מוחין אז ככה מתחילים, מסוכריות, אבל ברגע שמגיעים לבגרות, בחינת איש – איש מלחמה עבורו ועבור כל עם ישראל – אז זה לא שיגרתי בכלל. כל הענין של תשובה היא הוראת שעה, כמבואר בחסידות. הוראת שעה זה למעלה מן התורה – "גדולה תשובה שדוחה מצוות לא תעשה מן התורה". לכאורה לחזור בתשובה זה לחזור לקיים את התורה, אז איך יתכן שתוך כדי התשובה עוברים על מצוה? אלא שלומדים את זה מן הקב"ה שאומר בירמיהו [פרק ג], שלמרות שישראל בגדו והלכו עם בעל אחר ואסורה על הבעל הראשון ובכל זאת ה' יקח אונתו אליו בחזרה: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד? הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם הוי'". מכאן למדו חז"ל שתשובה דוחה לא תעשה שבתורה. הקב"ה הרי מקיים את התורה כולה, ככתוב "מגיד דבריו ליעקב". על אלישבע בן אבויה ['אחר'], שהיה גם צריך להיות בעל תשובה, נאמר ששמע קול מאחורי הפרגוד שאומר "שובו בנים שובבים – חוץ מאחר" ולא היה צריך להקשיב לקול הזה. מה היתה הטעות שלו? על זה כתוב "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מ-צא".

לענייננו, מה תשובה דוחה? תשובה דוחה כל מה שבתורה אומר לך צא. יש הרבה דברים בתורה שכאילו אומרים לך 'צא, תסתלק מכאן, לא רוצה לראות את הפנים שלך'. כמו שמישהו יפתח ספר הזהר, ספר פנימיות התורה, ויראה דברים על פגם הברית שאין לו תקנה, אפילו עם פסוק בתורה – "נכתם עוונך לפני", ראשי תבות נעל, כאילו הדבר כבר נעול והלכלוך כבר לא ירד בשום סבון – ועל זה כתוב שגדולה תשובה שדוחה לא תעשה מן התורה. הקב"ה בעצמו מעיד על זה. אפילו פגם כזה של אשה שנשאת לאחר אני מפר אותו ומחזיר אותך. כל זה היה בשביל לומר שאדם בתחילת התשובה הוא כמו אחד שיוצא למלחמה. זה קשה ולא פשוט. זה כמו נדר. מה התכלית של התשובה? להקריב את עצמו. החויה הפנימית של התשובה היא בדיוק החויה הזו של הנדר, שאם אתה הקב"ה תעזור לי לעבור את המשבר בחיים שלי אז אני מקריב את עצמי. אני נותן את עצמי אליך לכל החיים. בלי זה אין תשובה ואין משיח. אתה רואה משבר לפניך ואתה קופץ אליו תוך כדי נדר שאם אצא בחיים אתן את עצמי אליך. זהו הניצוץ הכי פנימי של המשיח שיש בכל אחד ואחד. כל זה לפני. מה קורה אחר כך? אחרי שהמשבר עבר ואני רוצה לקיים את הנדר אז באים כל מיני אנשים ואומרים לי שלא צריך לעשות ככה. לדוגמה, מעלת תשובה שנודרת שלא תתחתן אף פעם. היא תקדיש את כל החיים לה'. אז, עם כל הגדולה של הנדר הזה, היא צריכה ללכת אל הרב ולהתיר את הנדר הזה. כעת העבודה שלה תהיה לחבר את מדרגת האיש למדרגת האדם. לכופף את הראש ולהיכנע למה שהתורה אומרת, לדעת שזה מה שה' רוצה. זה התקון של יפתח ובתו וזה התקון של פינחס, של ה-ו קטיעא שלו. אם אתה יודע מה הנדר שלך אתה צריך לפרט אותו.