חיפוש בתוכן האתר

שער פרשת הנדרים (מסוד ה' ליראיו) - דף 15 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
שער פרשת הנדרים (מסוד ה' ליראיו)
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
Page 12
Page 13
Page 14
Page 15
Page 16
Page 17
Page 18
כל הדפים

 

הערה ב

התחלנו לפני שני שיעורים את ההערה וכעת נמשיך אותה. ההערה באה להסביר דוקא את המדרגה של אדם כדי שמתוך כך נבין יותר טוב את המושג שלנו, את מדרגת האיש. את הביטוי המקורי – אדמה לעליון – אומר ישעיהו הנביא בשם נבוכדנצר הרשע. דוגמה מובהקת למה שעושים חז"ל הרבה פעמים, שלוקחים ביטוי שמקורו אצל רשע ומעלים אותו לקדושה. הוא מתכוון להיות שולט על העולם כמו ה', אז מזה אפשר ללמוד ש"מרובה מידה טובה" ואפשר להידמות לה' למעליותא. יש מצוה בתורה, וכך פוסק הרמב"ם, להידמות לה' – "והלכת בדרכיו".

בלי הפסוק הזה הייתי לומד את משמעות המילה אדם ממעשה בראשית, מלשון אדמה – "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". אבל אם מתבוננים באותו הפסוק חייבים להבין אותו יותר עמוק. רואים שיש באדם שני מצבים: אחד ללא נשמה, ובזה הוא שונה משאר מעשה בראשית שנבראו נפש וגוף יחד, ואחד נפיחת נשמה. קודם לא היתה לו נפש בכלל ואחר כך "נתוספה לו דעה ודבור" (רש"י) [דעה ודיבור הם ה' חסדים וה' גבורות שבדעת – ובזה הוא נעשה טוב. "גם בלא דעת נפש לא טוב"], ושני המצבים נקראים אדם. מתבקש מן הפסוק שיש עוד הסבר למילה אדם, מלבד הדמיון לאדמה שמצד בריאת הגוף, והוא הדמיון לה' – "אדמה לעליון". מה זה אומר בעבודת ה' שבריאת האדם מלשון אדמה קדמה לבריאת האדם מלשון דמיון לה'? צריך לעבוד את ה' בשתי מדרגות: קודם שפלות האדם ואחר כך רוממות ה'. בפנימיות, רוממות אל זו שאיפה להידמות לרם ונישא. זה ההבדל בין יהודי לגוי. "רם על כל גוים ה'" – רם הוא עמלק, המכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו. ככל שמכיר את רוממותו מתרחק ממנו כי "עזב ה' את הארץ", אבל אצל יהודי זה מניע להידמות. קליפת נבוכדנצר זה שבכלל לא מרגיש את ה', אלא נדמה לו שהוא ה'. לפני שמרגישים את הרגשת הרוממות צריך להקדים את הרגשת שפלות האדם. נספר סיפור מפורסם על שני האחים – ר' אלימלך מליז'נסק ור' זושא מאניפולי – תלמידי המגיד שהתווכחו על כך. ר' אלימלך טען שצריך להתחיל מרוממות ה' ור' זושא טען הפוך. הלכו שניהם למגיד לישב את השאלה והוא השיב, שמלכתחילה היה ראוי להתחיל משפלות האדם אלא שבדורות שלנו, דורות ירודים, יכולים ליפול ליאוש ועצבות ולכן צריכים להתחיל דוקא מרוממות ה'. אז הסדר בפסוק הוא הסדר שלכתחילה – קודם "עפר מן האדמה" בשפלות של אברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר", ורק אחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים" – ושייך לדורות כתקנם, ואז כאשר באים לרוממות אל יש כח גדול מאוד, לפי ערך השפלות, להתעלות לקראת הרוממות של ה' ולא רק להישאר בתמיהה ושממון ביחס אליה. אצל אליעזר עבד אברהם כתוב "והאיש משתאה לה מחריש", ומוסבר בחסידות שבזה גופא יצא מכלל ארור כנען ונכנס לכלל ברוך, ובכל זאת כתוב שלא היה מסוגל להתעלות לקראת אותה המדרגה ורק יכל לעמוד בשממה ותימהון. אצל יהודי יש כח להתעלות ולהתכלל בתוך אותו הדבר שממנו השתומם. הכח הזה הוא לפי ערך השפלות שבתחילה. השפלות מורידה אותו למטה מבלי להתייאש. הוא מרגיש את הקשר בינו ובין העפר, כמאמר הבעש"ט לפני הסתלקותו שהיה יכול לעלות השמימה בסערה כאליהו רק שרוצה לקיים את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". השפלות הופכת את הרוממות למדרגה העצמית שלה. אצל אליהו, עם כל המעלה, זה היה רק בבחינת "אם אסק שמים שם – רחוק ממני עדין – אתה", ואילו שפלות אמיתית היא להרגיש "ואציע שאול הנך" ממש. שאול זה הקבר ומשם יש התקשרות לעצמות ממש. כל זה כשהדורות כתקנם, אבל בדורות נמוכים כמו שלנו זה הפוך. צריך ללמוד דברים עמוקים אף שבאמת לא שייכים לזה. למה? המגיד אמר שזה בגלל ירידת הדורות. זה קשור עם נושא אחר, היחס לתעניות וסגופים בדורות שלנו. פעם – לפני החסידות – היו מתענים הרבה כדי להגיע לשפלות, להשפיל את עצמו ואת כל התאוות איתו. ידועים הרבה סיפורים, שגם אחר שמתענה משבת לשבת וכיו"ב יכול מזה דייקא להגיע לגאוה עוד יותר גדולה. אבל נניח שעושים את זה כפי שצריך וזה באמת פועל, בכל זאת החסידות חידשה שזו לא הדרך. למה? "דור דור ודורשיו". חידוש אמיתי זה להיות עם היד על הדופק ולהרגיש את המציאות החדשה. לא רק שהישנה לא פועלת אלא "פנים חדשות באו לכאן". מה השינוי? האדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות שלו כותב שיש ירידת הדורות ושבדורות הללו יש תגבורת מרה שחורה, יותר ויותר מתקרבים ליסוד העפר. בנפש הבהמית יסוד העפר הוא עצבות ויאוש. כאשר זה היולי זה נקרא מרה שחורה וכאשר זה יוצא החוצה זה דיכאון וכו'. על אותה תמצית מרה שחורה, שזה נקודה עצמית של שפלות בנפש ו"דאגה בלב איש" [העולה משיח] פנימית, נאמר ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". יש לו כבר את ההכשרה הפנימית לכך ולכן אפשר למסור לו רזי תורה. זה נקרא שהגריעותא של הדור היא היא המעליותא שלו. יש בדור הזה יותר מרה שחורה בתוך הנפש מאשר בכל הדורות הקודמים וממילא ההכשרה קימת, ויותר מדאי להתבונן בהכשרה הזאת זה מזיק. רזי תורה, שהם בסוד רוממות אל, יתחילו להמתיק לו את הדאגה ומכח זה יקבל כח לברר לו את מידת השפלות. לכן צריך להתחיל בדורות שלנו עם רוממות אל ורזי תורה. הדור שלנו הכי מוכשר ללימוד פנימיות התורה ולכן אין לקרוא תגר על התופעה. להיפך. בדרך כלל מסבירים שצריך לשמור על שיווי משקל, ולכן ככל שאנחנו יורדים יותר כך רק דברים גבוהים יותר יכולים להציל אותנו. אבל עכשיו אנחנו מסבירים בעומק יותר, שהירידה הכי גדולה גופא עושה אותנו להיות מוכשרים לקבל את הפנימיות, ואילו האיזון יעשה בדרך ממילא.

כל זה היה להסביר יותר את המילה אדם. כתוב בחסידות שאדם היא הארה של אור העצם ואילו איש היא כח העצם. כל ההסבר שלנו היה איך להגיע לאור העצם על ידי מידת השפלות. איש זה משהו אחר. על המשיח כתוב שהוא "מלך רב". רב זה שהוא מגלה רזי תורה. זו בחינת האדם שבו. מלך זה גילוי האיש שבו, כל העצם שמגלה. זו הנהגה – "איש על העדה", וזה לא קשור על כל מה שדברנו. זה הכל היה עבודה פנימית בנפש, שתכליתה גילוי אורות והתעלות. זה בפנימיות. איש זו עבודה בחיצוניות, כמו המידות ביחס לשכל וכמו הרצון ביחס לתענוג, ואדרבה זה עיקר התקון. התקון היא ההנהגה של המלך, שמתקן את החיצוניות של עם ישראל והעולם. עבודה בחיצוניות היא אור ישר ועבודה בחיצוניות היא אור חוזר. לכן איש הוא מלשון אש העולה מלמטה למעלה.

אם אדם זה מלשון אדמה אז אפשר ללמוד עוד דבר. כתוב שאדמה זו המלכות האצילות בהיותה למעלה, "אדמת קדש". כאשר היא יורדת לעולמות התחתונים להחיותם ולקיימם ולהנהיג אותם היא נקראת ארץ. לפי זה, אדמה זה בחינת אדם כפשוטו, המשכת מוחין בנוקבא דז"א, בעוד אדם זה המשכת מוחין בז"א עצמו מאבא ואמא. "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה", ארץ זה מלשון רצון [האות א היא הקשר לאמונה], וממילא זה בדיוק הסוד של איש. זה שיש פנימיות בתוך הארץ זה נקרא חפץ – "ואתם תהיו לי ארץ חפץ נאום ה'". חפץ זה להלביש את ה-ז תחתונות של עתיק בתוך גלגלתא דאריך, בלשון הקבלה, אבל ארץ מצד עצמה זה הקשר של הרצון עם האמונה. אז יוצא פה כלל נוסף, שכל פעם שכתוב ארץ זו בחינת איש וכל פעם שכתוב אדמה זו בחינת אדם.

כיוון שהגענו להגדרת ההבדל בין חיצוניות לפנימיות, אז יש עוד טעם והסבר לכך שדוקא בפנימיות יש מדרגה של אין ובטול בין מדרגה למדרגה. יש הרבה תופעות בחסידות של אין בין דרגה לדרגה, כמו ריקבון הגרעין באדמה אחר הזריעה שרק אחריו מתחיל לצמוח הצמח מחדש. לכן כתוב שאם מסתכלים במיקרוסקופ בגרעין אפשר לראות קוי דמיון למה שיצמח אחר כך בעץ. היום זה על אחת כמה וכמה בגנים של האדם. בכל זאת זה רק דמיון. המעבר אינו ישיר. כך זה גם בגנטיקה. זו בחינת אדם, שעם כל הדמיון יש בטול הצורה הראשונה. עם כל הדמיון, רק מי שמסתכל בצורה פנימית יכול להבחין באין הזה, אבל מי שחי את החיצוניות, כמו הרגש, לא רואה את האין הזה. הוא רואה את זה ברצף. האיש מסתכל בחיצוניות. לכן יש הרבה דוגמאות בחסידות איך להתבונן באין הזה, כי זה דורש התבוננות והשכלה. צריך עין חודרת. בלשון אחרת: "אין כל חדש תחת מן השמש" ובזהר כתוב שלמעלה מהשמש, בתורה, הכל חדש. למטה מהשמש זה הרגשת החיצוניות, ולמעלה ממנה זו הרגשת הפנימיות – "אורייתא מחכמה נפקת". מי שזוכה רואה את החידוש שמעל לשמש תמיד.

 

נמשיך בהערה ב. כתוב בחסידות, אדם הוא מלשום אדם שמתדמה לעוד אדם. ללא זה אין לך שום דמיון, אין לך למה לדמות. אדם העליון הוא האדם שראה יחזקאל מעל המרכבה, לא מהחיות שתחתיה. כתוב בחסידות, שמה שאני מרגיש דמיון ביני ובין האדם העליון זה כי מה שלמעלה גם מתואר כאדם. איך אני רואה שהוא אדם? כתוב שאני יכול להרגיש שהוא מתנהג כמו אדם מתוקן. הליכה במידותיו – "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו' [זה יכול לעורר קושיות כמו איך היתה השואה. אגב, להבין דבר כזה כמו השואה זה לא בשביל בן אדם. זה בשביל איש. באדם אתה מחפש את ה' כאדם המתוקן להידמות אליו. אם אתה לא מבין את מה שהוא עושה אתה לא יכול להידמות. מה שאנשים נופלים בעקבות קושיות כאלו זה בגלל שלא השיגו עדיין את עבודת האיש, את המשיח, שהוא אמונה ורצון פשוטים. אין הרגשת תענוג בענין כזה של יסורים. המשיח הוא קודם "איש מכאובות וידוע חולי" והדבר הראשון שהוא בא לרפא זה חוליי נפש, שמאבד צלם אדם-אלקים. זו תכונה ששייכת לעבודת איש]. זו מנטאליות של מי שמחפש איך האדם המתוקן צריך להראות. לכן כתוב בחסידות שאותו אדם שראה יחזקאל, שהוא ז"א דאצילות, הוא עצמו מדמה לעוד אדם – לאדם קדמון. לפי אותו ערך הדמיון כך אני ואתה מתדמים לז"א. כל ההדמות שלו זה כדי להמשיך מוחין, אור ישר, מלמעלה על ידי צמצומים מבלי להגיע לעצמות המדרגה שמעליה. כל זה מלבד מה שהמדרגה הזו אינה עצמות ה' אלא אור שאחר הצמצום. לפני הצמצום אין מדרגת אדם ולכן לא שייך שם עבודת אדם. ידוע שהמדרגה האחרונה שלפני הצמצום נקראת השערה בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל, ובלשון הנביא היא מכונה בשלוש מילים: "איש לא נעדר". כל פרט שעתיד להבראת נמצא שם בבחינת 'איש לא נעדר'.

חסר קצת בקלטת

בלשון הקבלה, המשכת מוחין על מנת להידמות זה נקרא מוחין דישסו"ת ואילו המשכת המוחין השניים, לאחר הדימיון, זה נקרא מוחין דאבא ואמא עילאין. אלו שני שלבים בהתבגרות. הראשונים הם גדלות א והשניים הם גדלות ב. מה שכתוב בהמשך, בסוגריים, זה שבביטוי אדמה לעליון יש את שתי הבחינות הללו: אדמה היא הדמיון הראשוני והעליון זה בדיוק להיפך, זו השגת העליונות. את זה נצטרך הסביר בפעם הבאה, רק נאמר שהדמיון, הרמוז במילה 'אדמה', בא מצד אמא ואילו העליונות עצמה באה מצד אבא. גדלות א הם שני שלבים של אבא ואמא תתאין – ישראל סבא ותבונה. הרגשת דמיון קשורה לאמא. אחים דומים אחד לשני, והם נקראים אחים על שם האיחוי ביניהם והאחוה. זה נפעל על ידי האמא. להרגיש למעלה זה מה שהילד מרגיש מהאבא. שיש משהו למעלה. האמא נותנת לבן יכולת להידמות לאבא שלו. אם יש רק אבא ללא אמא, ה' ירחם, אז יש לילד הרגשת עליונות ללא יכולת להידמות אליה. אמא זה בינה, והיא נותנת לו להבין שהוא הבן של האבא, ואף על פי שהוא עליון אתה מסוגל להידמות אליו. יחד הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין".

 

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com