* * * 

דברנו בשיעור הקודם על ארבעת המצבים של אשה ביחס לדיני הנדרים: נערה בבית אביה, נערה המאורסה בבית אביה שאביה ובעלה מפרים את נדריה, אשה נשואה בבית בעלה שבעלה הוא המפר היחיד עד סוף החיים שלה לפי הכללים המיוחדים בזה [סוגי נדרים וכו'] ואלמנה וגרושה שדינה כאיש וחייבת לקיים את כל נדריה. אגב, המצב האחרון דומה גם אצל כל אשה בוגרת – מעל גיל 12.5 – שלא נישאה. הקבלנו את אותם המצבים לארבע אותיות שם הוי', כאשר ההקבלה נקבעת על פי הרשות בה היא נמצאת באותה העת. ברשות האב זה כנגד החכמה, י שבשם, נערה מאורסה כנגד ה עילאה, ברשות בעלה היא כנגד ו שבשם ואילו המצב הכי פחות רצוי הוא כשהאשה נמצאת ברשות עצמה הוא כנגד ה תתאה שבשם. הזכרנו, שסדר הפרשיות בתורה אינו כסדר הזה אלא לפי הסדר של תפילין דרבינו תם. מדוע באמת דין אלמנה וגרושה מופיע באמצע הפרשה ולא בסופה? פעם היתה המציאות שהאשה הולכת עם שלוחי האב שמוסרים אותה לשלוחי הבעל. מאותו הרגע היא עדין ארוסה, מקודשת – שלא כמו היום ואילו השלב הבא הוא הכנסה לבית הבעל, ושלב זה נקרא חופה – אך יצאה כבר מרשותו של אביה אך לבית בעלה עוד לא הגיעה. שלב הביניים הזה, בין אירוסין לנישואין, נלמד מן הסדר שיש בפרשה בו האלמנה והגרושה, שהן במעמד עצמאי, באות בין פרשת נערה מאורסה לאשה בבית בעלה. בפנימיות, יש לאשה מצב של אין בין יש ליש, בו אם תתגרש או תתאלמן באותו פרק זמן לא תחזור לבית אביה אלא תמשיך להיות ברשות עצמה [בעוד אם האלמנות או הגירושין היו בזמן האירוסין שבו שהתה בבית אביה חוזרת האשה לרשות אביה]. כמו כן, התחלנו לדבר בפעם הקודמת על הפסוק הפותח את הפרשה, ועל הביטוי הפותח "איש כי ידור" ועל ההבדל בינו לבין הכינוי אדם.

נושא חשוב שלא דיברנו עליו, וצריך ללמוד אותו, הוא ההבדל בין נדר לשבועה. ההבדל הכי חשוב ביניהם מתבטא בכך ששבועה לא חלה על מצוה ואילו נדר כן. על שבועה הדין הוא ש"מושבע ועומד מהר סיני", שכולנו נשבענו במתן תורה לקיים את כל הכתוב בה ואם נשבע שלא לקיים מצוה אזי "אין שבועה חלה על שבועה". בנדר זה שונה. נדר חל על דבר מצוה. אם אדם נודר לא לקבל הנאה מסוכה – "הנאת סוכה עלי" – אסור לו לשבת בסוכה. מה ההבדל? גם נדר וגם שבועה באים לבטא את המהות הכי פנימית של האדם, שקראנו לה ניצוץ משיח. הדיון כאן הוא מה קורה כאשר אותה מהות פנימית, אותה גילוי עצמותו, סותרת דברי תורה. אז נדר חל ושבועה לא. כמובן שלא רצוי אבל הנדר חל. אז מה ההבדל? זה מההבדלים החשובים בין איסור 'חפצא' לאיסור 'גברא'. יש הבדל בפעולה שפועל האיש בנדר לבין שבועה. נדר הוא איסור החפץ על האדם. הוא פועל על החפץ שייאסר עליו ואילו שבועה היא פעולה שפועל האדם על עצמו ובה אוסר האדם את עצמו על החפץ. באחרונים מדייקים את לשון הפסוק "או השבע שבועה לאסור איסר...", שהשבועה נקראת איסור. איסור הוא לשון קשר, וברגע שנשבע האדם הוא קשר את האיסור על עצמו, בעוד שהנדר הוא שהשליך בכח הפה שלו את האיסור על החפץ שמחוץ לו. לכן נדר הוא חידוש יותר גדול מאשר שבועה, ובלשון של חז"ל "כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך וכל הנשבע כאילו נשבע במלך עצמו". בקבלה מוסבר שחיי המלך זה יותר גבוה מאשר במלך עצמו, שכן המלך עצמו הוא גופו של המלך בעוד חיי המלך הם החיים הרוחניים שלו. כיוון שאנחנו "מושבים ועומדים מהר סיני" ממילא אי אפשר להישבע באיסור 'גברא' עוד הפעם ולכן שבועה לא חלה על שבועה, אבל אם אדם נדר הנאת ישיבת סוכה עליו – גם סגנון הנדר שונה מסגנון השבועה – הנדר חל כי הסוכה לא מושבעת ואת הגוף לא אסר. החפץ פנוי לחלות הנדר וכעת אסור לו לשבת. מה הדין אם כן ישב? לרוב הדעות לא יקיים בכך את המצוה כי זו "מצוה הבאה בעברה", והוא יוצא קרח מכאן ומכאן. גם הנדר וגם השבועה כתובים באותו פסוק הראשון של הפרשה, כאשר הנדר בו קודם לשבועה.

כעת נוכל להבין יותר את השייכות בין נדר והשבועה לביאת המשיח. יש פתגם ידוע בין הרבה צדיקים בסגנונות שונים שרוצה להסביר את סיבת התעכבותו כי המשיח לא בא כי אין לו אל מי לבוא. הוא רוצה לבוא – "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק" – ומתוסכל מזה שלא מוכנים לביאתו. החיסרון הוא רק בנו [זה מסביר את ה'רעש' שעושה הרבי שליט"א בזמן האחרון שכל אחד יתבע בעזות ובחוצפה את ביאת המשיח, ומי שנשאר אדיש ולא איכפת לו – ה' עשה את האבות והאמהות עקרים כדי שיתחננו ויבקשו וכך גם בענין הרעשת העולם בזעקת 'עד מתי' מתוך פנימיות הנפש – אז אין אל מי לבוא]. המושג הזה של להכין מקום לביאת המשיח על ידי הרצון הגדול לביאתו נקרא בקבלה עשיית צמצום ומקום פנוי לצורך עמידת העולמות בהמשכת הקו מאור אין סוף. בכל מקום הביטוי ביאת המשיח מקביל לביטוי בתורה 'ביאת הארץ' או 'ביאת מקדש' – שבאים וחודרים למקום פנוי לכך. פנוי במובן החיובי של מוכנות לכניסת האור. למה המשיח הפרטי, הניצוץ שיש לכל אחד, לא בא? כי הנפש מלאה מכל מיני רצונות אחרים, תאוות, גאוה וכו'. הוא מלא וגדוש על אפס מקום ואין בו מקום לביאת המשיח. אמרנו שעיקר הפירוש של נדר הוא צמצום בנפש, שאם הנפש – נפש מלשון רצון – מתפשטת ללא שום מעצור אז האדם מלא ואינו כלי לקבל שום דבר ואז הוא עושה צמצום כדי להחדיר לתוכה אור. הפעולה הראשונה צריכה להיות היא הרחקת החפצים הלא-רצויים, שמכבידים ומטמטמים את הנפש. איסור 'חפצא' הוא לסלק אותם מעליו. כמו אחד שנכנס לחדר מבולגן ומתחיל לזרוק חפצים מיותרים או לסדר אותם. לסלק את הבלגן זה בחינת איסור 'חפצא' שעושה מקום רואי לביאת העצם, למי שרוצה לדור בו. לכן זה לא חייב להיות משהו שאסור על פי תורה ואפילו יכול להיות הפוך ממנה. זה איסור עצמי של ביטוי עצמי. הרגשה פנימית שיש משהו שמבלבל אותי, שמטריד את דעתי, וכל עוד עומד מולי גורם לי הפרעה נפשית לגילוי העצם. המקום תפוס ואין לי מקום לחדור ולהופיע ולכן אפילו יתכן – אם כי ודאי לא רצוי ותוצאה של חינוך לא טוב שהתחיל במצוה באופן מקולקל – שגם מצוה תהיה לו הפרעה ויצטרך לרגע אחד להרחיק מעליו את סיבת הבלבול וההפרעה הנפשית. זו כמובן הוראת שעה, שרק לעיתים נדירות מגיעה, שבה הפרט צריך לחרוג מן הכלל, כמבואר באריכות אצל הרבי מאיז'ביצא. לעומת זאת, השבועה "לאסור איסר על נפשו" היא נתינת תאוצה לעצמו לבוא אל אותו המקום הפנוי הראוי להיכנס אליו. היא בדרך כלל תנועה של חיוב, שנשבע כן לעשות משהו. נדר זה רק שלילה ממשהו, אבל שבועה יכולה להיות חיוב או שלילה. אם נשבע בחיוב, לעשות משהו, אז ודאי שזו נתינת תאוצה ואם השבועה היא בשלילה זה כמו לתת כח על ידי כח הפכי, כמו בפיזיקה.

זו הסיבה להקדמת הנדר לשבועה בפסוק הראשון. נדר הוא בבחינת פינוי מקום, כדי לעשות מקום בנפש לביאת המשיח. המשיח לא יכול לבוא אם המקום יותר מדאי מבולגן. אין לו מקום. אחר כך צריך שבועה, שזה לקשור את עצמו לענין במחויבות עד כדי מסירות נפש. הוא מתחייב לגמרי לענין הזה.