חיפוש בתוכן האתר

כד תמוז תשס"ז - סיפורי ר' שלמה מקרלין הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כד תמוז תשס"ז - סיפורי ר' שלמה מקרלין
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
Page 12
כל הדפים

כד תמוז סז – סיפורי רבי שלמה מקרלין – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

נמשיך לספר את הסיפורים של רבי שלמה מקרלין. ספרנו לילדים את החידוש הכי נפלא אצלו, וזה שהוא מת על קידוש ה' בדעת צלולה, מתוך ידיעה ומתוך רצון. ידוע שהצדיק האמיתי הוא בוחר בדיוק מה קורה איתו, שולט על הכל. במיוחד מי שהוא בבחינת משיח, ודאי שולט על כל מה שמתרחש איתו. רבי שלמה מקרלין ידע שהוא בבחינת משיח בן יוסף וצריך לההרג על קידוש ה' – אחרת מכל שאר תלמידי המגיד. נאמר מילה אחת לגבי זה – דבר שדברנו עליו לפני כמה שבועות – מי שמקדש שם שמים בפועל, מת על קידוש ה', הסברנו שהוא בחינת גבורות. עיקר החסידות זה חסדים, המשכה, כמו שרשב"י אמר – אחרי עשרה הרוגי מלוכה (כולל רבי עקיבא, הכלל הגדול של התושב"ע, האחד המיוחד מהרוגי מלכות), שהם בחינת גבורות דאמא עילאה – ש"אנן בחביבותא תליא מילתא", כל הגבורות צריכות להתהפך לחסדים. הדבר הזה קורה עוד ועוד בתולדות עמ"י – שיש תקופות של גבורות, קידוש ה' בפו"מ. כולל גם בדור הקודם, דור השואה, דור של גבורות. זה הדור של הריי"צ, והדור של הרבי שלנו זה "אנן בחביבותא תליא מילתא". כדי להגיע לשלמות צריך לדעת שזה משלים – "רצוא ושוב", "אורות דתהו [רצוא, גבורות] אבל בכלים דתיקון [שוב, חסדים]". מכל הסיפורים שיעלו לנו על אודות הצדיק של השבוע, של ההילולא של כב תמוז, רבי שלמה מקרלין – שנורה למות ב-יז תמוז, היום הראשון של בין המיצרים, ערב שבת לפני קידוש, ונפטר מכך ב-כב תמוז. בדבר מלכות הרבי מסביר את הבחינה המשיחית של תמוז. בכל הדורות הקודמים היה ידוע ש-תמוז עולה צדיק גמור (שענינו מוסבר בתניא – שעשה אתהפכא לגמרי, בניגוד לצדיק שאינו גמור, שעדיין באמצע עבודת האתהפכא). בדור שלנו זה שוה עוד משהו – מלך המשיח. מי שהוא הצדיק הגמור של הדור, חד בדרא, הוא הוא מלך המשיח של הדור – חושבנא דדין כחושבנא דדין. יז זה טוב, ויוצא משהו מופלא – יז תמוז זה צדיק גמור טוב. יש שני כינויים לצ"ג בתחלת התניא – צדיק גמור, צדיק וטוב לו. זה לשון חז"ל, ואדה"ז מביא את זה בפרק הראשון של ספר היסוד של כל תורת הבעש"ט, ספר התניא קדישא. אם כן, אין יום מושלם כמו יז תמוז – באותו יום רבי שלמה בקרלין בחר שהקוזאק יירה בו למות, לקיים בעצמו בחינת משיח בן יוסף. כמו שספרנו קודם, לקח חמשה ימים עד שהסתלק בפועל – כב תמוז. הצדיקים, ממשיכי דרכו בקרלין וכו', אמרו שזה יום כל כך מקודש שאם היה כח בידם (גם מאדה"ז יש ביטויים של "אם היה לי כח לעשות תקנה" שתחול על כל עם ישראל) היו מוציאים כב תמוז מכלל אבלות שלושת השבועות, שמותר להתחתן באותו יום, יום שמחה וששון. לא היה להם עדיין כח – לעתיד לבא הכל יתהפך לימי שמחה וששון וימים טובים "והאמת והשלום אהבו", אבל כאן יש כבר הארה מאד חזקה של אהתפכא בתוך התקופה הזאת. הכל בזכות מסירות נפשו ושרש נשמתו. ברור שיחסית לכל שאר התלמידים, מאדמו"ר הזקן (במיוחד הוא) והלאה, כל עבודת רבי שלמה מקרלין היא בחינת דבקות אלקית ו"רצוא", שיחסית לעבודה של "שוב" זה "אורות דתהו". בשביל להביא משיח צריך אורות דתהו בכלים דתיקון – יוצא שכל הנוסחא הזאת של הרבי זה עצמו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אף שהרבי לא אמר בפירוש. זה שמשיח בן יוסף מת, זאת אומרת שהוא רצוא, רק שאם נזכה – נזכה להחיותו. כתוב שמשיח בן דוד מתפלל עליו – "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד", אם זוכה הוא מחיה אותו. זה נקרא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". לפי הרמב"ם זה הכל דמות אחת, אין שני משיחים אצלו, כידוע. בכל אופן, מה שכעת הסברנו זה הסבר מאד פנימי לאור איך שהרבי מנסח זאת מה זה שתי הבחינות של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. בין תלמידי המגיד והבעל שם טוב אין לך נשמה של רצוא כמו רבי שלמה מקרלין.

החבר אולי הכי טוב שלו היה, אולי, אדמו"ר הזקן – היו כמה ויכוחים ביניהם, אבל מתוך הערכה וחיבה ודבקות מאד גדולה ביניהם, וכפי שנספר. אדמו"ר הזקן אמר מילת הערכה והערצה כלפי עמיתו רבי שלמה מקרלין, והמופתים שהוא מחולל, ש"הוא טפח מעל הקרקע", הוא חי בנס, ברמה אחת יותר גבוהה מהטבע. אחר כך הוא השווה לעצמו, ואמר ש"אנחנו אלפיים אמה באויר". לכאורה, לפי זה אדמו"ר הזקן עוד יותר מרחף – הוא מרחף רק טפח, ואדמו"ר הזקן מרחף לגמרי, באיזה רקיע אחר לגמרי – אבל לא זו הכוונה. צריך להבין את הלשונות לפי הסוד – טפח בקבלה זה ספירת היסוד, הצדיק יסוד עולם, לכן הווארט הזה של אדה"ז ממקם את רבי שלמה מקרלין במקום היסוד, ואפילו נותן לו את הכינוי של "צדיק יסוד עולם" של דורו. הקרקע זה המלכות, המציאות, והוא טפח יותר מזה. אלפים אמה למעלה מהקרקע זה "אאלפך חכמה" "אאלפך בינה" – זה חב"ד, לכן אדמו"ר הזקן מייסד חב"ד, זה "אלפים אמה", "ואהיה שעשועים יום יום". הוא טפח ואנחנו אלפים אמה – איך זה מסתדר עם הנ"ל שרבי שלמה מקרלין זה "רצוא" ואילו אדמו"ר הזקן (ככל אדמו"רי חב"ד) זה "שוב" של "אנן בחביבותא תליא מילתא"? כתוב שדווקא ה"שוב" בא מהמוחין – זה המקור של "אם רץ לבך שוב לאחד". מי מרגיש את אחד האמת? כתוב בתניא (פל"ה) בשם המגיד ש"אחד האמת" מתגלה דווקא בספירת החכמה, ב"אאלפך חכמה". שמה אפשר להבין שהכוונה שאחד האמת, א"ס שלפני הצמצום, מתגלה בספירת החכמה – אבל חכמה זו ראיה, להרגיש שאחד האמת נמצא בקיום התורה והמצוות למטה, למטה מעשרה טפחים ולמטה גם מטפח אחד, על הארץ ממש, זה רק העין הפנימית של החכמה רואה בבירור, וממילא היא הופכת את הכיוון מ"רצוא" ל"שוב". עוד הפעם, מי שהוא טפח למעלה מהקרקע, יש לו "רצוא" – הוא בתנועת התרוממות מהקרקע, אבל מי שהוא אלפים אמה למעלה מהקרקע, הוא באמת משקיף מלמעלה, על דרך "תמונת הוי' יביט", שאדה"ז מפרש על ראית העולם מלמעלה, אבל רואה שרצון ה' דירה בתחתונים ומכריח הכל לרדת, יודע שאת "אחד האמת" מוצאים למטה ולא למעלה, "אם רץ לבך שוב לאחד". זה ההסבר להתבטאות זו של אדמו"ר הזקן על רעו רבי שלמה מקרלין.


נמשיך: אמרנו שאם כי כל החסידות ודאי חסד, צריכה להיות גם התבוננות – צריכים לפחות דמות אחת שהיא גם חסד, אבל רואים אצלו עוצמת הגבורה, רואים את רצונו המתממש למות על קידוש ה'. ידוע שהיו צדיקים גדולים שרצו למת על קידוש ה' ולא זכו לכך – כמו הבית יוסף. הוא הבין שיותר חשוב למות על קידוש ה', אבל ה' אמר לו שחשוב שיכתוב השו"ע. אבל, יש כאלו שכן זכו, כמו רבי שלמה מקרלין. אחרי שקרה מה שקרה, שהוא הסתלק בן 52 – הגיל של שלמה המלך, שהוא כנראה בא לתקנו – היה לו בן, רבי משה, אברך צעיר, שנסע לרבי ברוך ממעז'יבוז', שאז נחשב בין צדיקי פולין כצדיק הגדול של הדור, והוא אמר לו (מיד אחרי מה שקרה) שאם היה נשאר בעולם יהודי אחד שצריך אותו למטה הוא לא היה מרשה לעצמו להסתלק למעלה. הבית יוסף גם רצה למות על קידוש ה', אבל אמרו לו – לא, אתה צריך לכתוב את השו"ע, יש לך תפקיד למטה אז לא מגיעה לך הסוכריה של מיתה על קידוש ה'. בחב"ד יש מסורת שלאדמו"ר האמצעי גם היתה תשוקה פנימית להסתלק מהעולם הזה, ובנסיעה האחרונה שלו לניעז'ין – שם הסתלק – ראו שהוא מאד מאד שמח, יותר מהרגיל, בשמחה גדולה. כשהצמח-צדק חתנו ורבי נחום בנו שאלו אותו מה זה, רמז להם שקבלתי רשות מאבא, אדה"ז, לחזור הביתה – לצאת מהעולם הזה. למה הוא קבל רשות? מתי אבא נותן רשות ומתי לא? כל זמן שאין ממלא מקום, שאין ממשיך, צריכים אותך – כל זמן שצריכים אותך לא נותנים לך להסתלק. אם לא צריכים אותך – נותנים לך. זה אצל אדמו"ר האמצעי בחב"ד. נחזור לרבי ברוך ממעזיבוז – אמר לרבי משה בנו של רש"ק שאם היה יהודי אחד שצריך לך לא היה מסתלק. אבל, אתה עדיין צעיר לימים, ואתה כן זקוק לאבא. אתה בן של אביך ואתה זקוק לו, לכן אני אומר לך "אל תתנחם" – בשבילך אסור היה לקב"ה, כביכול, לקחת את אביך ממך. בכלל, ווארט זה של רבי ברוך ממעזיבוז הואמקור למי שמכיר קצת פסיכולוגיה היום, כשהורה ל"ע מסתלק בגיל צעיר, לילדים יש איזו טינה עמוקה בלב למה ההורה הזה עזב אותי, והטינה הזאת יכולה להשפיע כל החיים (משהו מאד מאד עמוק בלא מודע של הנפש של מקרים כאלו, ל"ע) – הנה, יש מקור לזה בסיפורי הצדיקים של החסידות (אם כי לא היה ילד קטן אלא אברך נשוי). אל תתנחם – וכל עוד לא תתנחם יפצו אותך עוד מהשמים, כי מגיע לך. כל פעם שלא תתנחם תעלה יותר ויותר גבוה, תהיה עם אבא ויעלה אותך. מה הווארט בפסיכולוגיה – או שהילד לא סולח לאביו, או שלא סולח לקב"ה. לכאורה, הפסיכולוג הטוב, המשפיע החסידי, צריך ללמד אותו לסלוח – זו כאילו בעיה שלו. כאן רבי ברוך אומר לו "אל תסלח" – כל זמן שלא תסלח לה', לאבא שהוא עזב, אז תעלה יותר גבוה. זה גם ווארט מאד מאד פנימי לגבי ההסתלקות המיוחדת במינה הזאת של רבי שלמה מקרלין.

בכל אופן, אמרנו שבתוך החסד של החסידות, של הבעל שם טוב, יש ודאי ניצוצות של "רצוא" אדיר – אולי הניצוץ הכי חשוב של ה"רצוא", של הגבורה, בתוך החסד זו הנשמה הזאת. אחרי כל זה, ספרנו לילדים את שלוש הרמות של הכתר – ולא נחזור על זה. נתחיל עם החכמה.


חכמה:

נקדים שבשנה זאת, כהרבה שנים, ההילולא של רבי שלמה מקרלין חל בפרשת מסעי – שהנושא שלה זה מב מסעות במדבר, שכולם זה טלטולים וטרטורים, אדם נוסע ממקום למקום, עוקר דירה וקובע דירה. הכל כדי להגיע ליעד הסופי האמיתי, ארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, אבל כדי להגיע ליעד צריך המון המון טלטול. היו הרבה צדיקים גם כן שנסעו מסעות, הרבה מסעות, כל החיים בנסיעות. גם הבעל שם טוב נסע – היה לו מקום, ישב במעזיבוז, אבל כל הזמן היה בנסיעות. אם יש צדיק אחד שכל הזמן חיפש דירה (כמו היום, אחד שמתיישב באיזה מקום, וכעבור זמן קצר שצריך לעקור ולחפש דירה), זה רבי שלמה מקרלין. לא שממש עבר דירה, אבל אחרי הסתלקות המגיד התלמידים ישבו – אדמו"ר הזקן, הצעיר, היה מזכיר החבורה – וחלקו את המפה לאזורים, ונתנו לכל אחד מהצדיקים את האזור שלו. רבי שלמה מקרלין קבל רוסיה הלבנה, אבל הרבה מרוסיה הלבנה היה קשור לרוסיה הגדולה, וזה היה תחת אדמו"ר הזקן בעצמו. עד שהוא התיישב בקרלין – שבעצם גם היה לו יסוד שם – נסע המון המון לחפש עיירה או עיר להתיישב שמה. לכן יש הרבה סיפורים עליו בהקשר זה, ואפשר לומר שרוב הסיפורים בחב"ד עליו זה תוך כדי שנוסע ממקום למקום באיזורים שקשורים לאדה"ז בעצמו, לחפש מקום להתיישב בו ולנהוג שם נשיאותו. יש מוטיב בחייו שמזכיר את המסעות – קשור לפרשת שבוע. יש כמה סיפורים על זה, אבל נספר ליפ סדר הספירות, וכעת אנו בחכמה.

במסעותיו לחפש מקום הגיע ליאנוביץ' – עיירה ברוסיה הלבנה – ושמה גרו שני חסידים של אדמו"ר הזקן, שלשניהם היה אותו שם פרטי, שמאי. היו שמה שני שמאי (צווי שמאי) חסידי חב"ד. רבי שלמה מקרלין הגיע לשם, וכמו בכל מקום התבונן ובחן את המקום בחושיו האלקיים ובחר לו אכסניה. שני השמאי הגיעו אליו ואמרו לו בשיא הנימוס ושיא ההערכה, "להוי ידוע למר שיאנוביץ' שייכת למגיד מלאזנא (אדמו"ר הזקן)". אמרו לו בפשטות שלא יחשוב להתיישב שם כי זה שייך למגיד מלאזנא. סה"כ שני שמאי אומרים לו זאת – זה נראה חוצפה גדולה מאד – אבל הוא קבל את זה, וכעבור כמה ימים הוא נסע משם. כשהוא נסע אותם שני שמאי ליוו את מרכבתו, והיו לו את האנשים שלו שישבו איתו בתוך המרכבה. הוא הסתכל על שני השמאי שמלוים אותו, ואז פנה לחבר'ה שלו ואמר להם – יהודים עם ביטול וענוה כזאת לא ראיתי מימי.

זה סיפור מופת. כמובן שהווארט כאן בסוף זה הבטול והענוה, ובטול וענוה זה פנימיות החכמה – לכן ממקמים סיפור זה בחכמה. אם מתבוננים – סיפור צריך לציירו, כמו סרט שמתרחש מול העינים – אין לך סיפור פלא כזה. בדרך כלל לצדיקים יש תוקף, ומי כרבי שלמה מקרלין בעל תוקף, וכאן לכאורה הוא מתקפל בפני שני החסידים. אם בסוף הוא אומר עליהם, כשהם מלוים אותו, שכזה בטול וענוה לא ראיתי בחיים – זה ודאי משקף, אומר על עצמו, אותו דבר. הסיפור הזה בעצמו משקף את עוצמת הבטול והענוה של הצדיק, שלא תמיד רואים זאת. יש צדיקים שרואים זאת אצלם, אבל אצל רוב הצדיקים לא רואים (זה קיים, לצדיק יש ניצוץ משה גדול, ומשה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה) – כאן רואים היטב. זה משקף את הבטול שלו, פנימיות החכמה, כח-מה.

יש עוד כמה דברים כאן. קודם כל, זה שבח עצום לאדמו"ר הזקן. ידוע שכמה שאהבו אחד את השני – רבו לפעמים. למשל, רבו על חסיד. רבי שלמה מקרלין עשה הרבה מופתים גלוים – טפח מעל הקרקע עושה הרבה יותר מופתים גלוים ממי שאלפים אמה מעל הקרקע – היה מחיה מתים (תיכף נראה שאמר שזה לא קונץ). פעם הוא החיה את רבי בנימין קלעצקער (מגדולי חסידי אדה"ז) – הוא מת, ורבי שלמה מקרלין החיה אותו, פשוטו כמשמעו. רבי שלמה מקרלין חשב שבכך הוא קנה אותו – ברא אותו, אז הוא שלו. כשר"ב התאושש אמר לו בפולנית (כי ידע שאוהב לשמוע פולנית) משפט מפורסם בחב"ד – אדון אתה אדון, אבל לא שלי, ועבד אני עבד, אבל לא שלך. היה מקושר לאדמו"ר הזקן באופן עמוק, ולכן יכול לומר – אתה אדון (רבי גדול), אבל לא שלי, אני עבד, אבל לא שלך. בכל אופן, בסיפור הזה הקצר, של שני שמאי, יש את הבטול שלהם והבטול שלו. זה השבח הכי גדול לחסיד חב"ד – המלה שמסכמת כל חב"ד זה בטול (גם אם לדאבוננו לא תמיד רואים זאת אצל כל חסיד). יש שיחה של הרבי רש"ב בתורת שלום שאצל אדמו"ר הזקן היו שני סוגים של חסידים – היו כאלו שבטלו חסידים של צדיקים אחרים (גאות יחידה, אני זכיתי לחב"ד, הכי טוב, ואני משיחיסט, עוד יותר טוב, וכולם בטלים ומבוטלים – גם אצל אדה"ז היו כאלה), והיו חסידים שלא בטלו אף אחד. הסוג השני היו בעצמם בטלים, כמובן שהיו בעלי תוקף – כמו אצל רבי בנימין קלעצקער – תקיפות הבטול, כפי שאומר אדמו"ר הריי"צ. אין סיפור שממחיש זאת יותר מסיפור שני השמאי – אומרים לו בשיא התוקף שזו עיר של הרבי, ואחר כך באים ללוות אותו מתוך כניעה, עד שהוא אומר שלא ראיתי מימי כזה בטול וענוה. זה כח מה – השילוב האמיתי של תקיפות ובטול. הרבי הרש"ב אומר שאלו שבטלו אחרים – החסידות לא התקיימה בידם, ואצל האחרים כן התקיימה בידם. הדברים עתיקים – ענינים אלו נשארים בכל דור, גם אם מתלבש קצת אחרת זה בדיוק אותו הדבר. אם כן, זה סיפור של חכמה.

היות שיש בסיפור פרט פיקנטי – שלשני החסידים קוראים שמאי – צריך לומר על זה משהו, לפני שעוזבים את הסיפור. זה שם לא שכיח ביותר, וכאן יש באותה עיירה שני שמאי. מה זה שמאי? חז"ל אומרים שזה מי ששם אורחותיו, מי שאומד אורחותיו, מעריך את עצמו, עושה חשבון נפש, "ידע איניש בנפשיה" מי הוא, ויודע לבטל את עצמו נכון. כתוב ש-שמאי זה משולש של כו – "הוי' בחכמה". ב"פ שמאי זה יהלום של שם הוי' – עולה שבת (ככתוב בכתבי האריז"ל ששבת זה שני משולשים של שם ה', לכן כתוב בזהר ששבת זה "שמא דקוב"ה"). שבת זה מוחין דאבא, זה בטול, כפי שדובר גם בשבוע שעבר. שני שמאי יחד זה סוד השבת – גם לשון "לא תהו בראה לשבת יצרה" – והם באים ואומרים לרבי שלמה מקרלין "להוי ידוע למר שהמקום הזה שייך למגיד מלאזנא", ואחר כך בתכלית הבטול מלוים אותו עד ששם לב שאין כאלו יהודים ענוים ובטלים בכל העולם.

יש הרבה סיפורים על רבי שלמה מקרלין, יותר מעשר, לכן יש כמה ספירות שצריך לספר כמה סיפורים ולהבחין להיכן שייך כל אחד בתוך אותה ספירה. רק בחכמה יש לנו שלושה סיפורים, ואחרי שנספר נבין היכן הם מסתדרים:

הסיפור השני גם על רבי שלמה מקרלין ואדמו"ר הזקן. לאחד מחשובי חסידי אדמו"ר הזקן (ששמו לא נמסר) היו בעיות של מחשבות זרות שהטרידו את דעתו, בפרט בעניני אמונה, אז הוא לרבי – בעל התניא – ופורש לפניו ביחידות כל מה שעובר עליו. לא כל חסיד זוכה שהרבי כל כך יקדיש לו תשומת לב ויעשה מאמץ נפשי לעזור לו כמו בסיפור הזה – הרבי הואיל לומר לפניו ביחידות מאמר חסידות (דבר שמסופר רק על גדולי החסידים ממש), והמאמר הזה מיישב לו את הראש. הכל בסדר, הוא הלך הביתה עם הראש בסדר, אבל זה לא מחזיק מעמד – כעבור כמה חדשים עוד הפעם מתחילים בלבולים בראש (כמובן, הכל זה לפי ערך – לפי ערך מה שהיה אותו חסיד, זה מה שנקרא אצלו בלבול בראש), אז צריך לחזור לרבי. שוב פעם הרבי הקדיש לו את כל כולו, ואמר בפניו עוד מאמר חסידות, וזה עזר, אבל רק לתקופה מסוימת. לכן, שוב, כעבור חצי שנה חזר והרבי אמר מאמר והועיל לחצי שנה. זה לא תכל'ס ככה – לא מתאים כל פעם להתבלבל מחדש וכו'. איפה שאדמו"ר הזקן מסתובב גם רבי שלמה מקרלין באזור, אז הוא החליט שאולי יעזור לו (זה סיפור חריג, בדרך כלל חסיד חב"ד כלל לא ילך לאחר, אבל יש מה ללמוד מזה). הוא נסע לרבי שלמה מקרלין, והגיע לשם לפני תפילת שחרית בבקר – נכנס לבית המדרש, ושמה הוא רואה את רבי שלמה מקרלין באמצע הנחת תפילין. כשמניחים תפילין וקושרים רצועת תפילין של יד על האצבע אומרים "וארשתיך" (בחב"ד אין את זה בסידור, ולא אומרים, אבל כולם אומרים) – שומע אותו אומר "וארשתיך לי באמונה" (המשך הפסוק, שלא נזכר בסיפור, "וידעת את ה'" – הוא שמע רק שלוש מילים). מי יכול להיות עם ספקות ובלבולים לגבי ה' – אחד שלא מחותן, לא מאורס, מספיק. שמע "וארשתיך לי באמונה" וקרה משהו בראשו ולבו כל כך, שהכל נפתר לו – הכל הסתדר, וכל כך הסתדר שנפתר על המקום והוכיח את עצמו לאורך זמן, יצא מכל הבלבולים והספקות לחלוטין. הוא לא דבר איתו בכלל, רק שמע איך הצדיק אומר "וארשתיך לי באמונה" – זה מספיק. אפשר לחשוב שאם כך מיד צריך להתקשר אליו, שזה הרבי שלי, אבל לא – הוא בכל אופן חסיד חב"ד. לפי הסיפור אפילו לא דבר איתו – שמע זאת, היה מספיק, הכל הסתדר, אז נסע חזרה לרבי. נכנס עוד הפעם ליחידות וסיפר כל הענין – שלוש פעמים עזרת לי, אבל הבעיה חזרה, ורק נסעתי אליו ושמעתי שלוש מילים שלא היו מופנות אלי, והכל הסתדר לעולם ועד. מה זה? אדמו"ר הזקן אמר לו, בניגון כדרכו, "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים" – יש שני סוגי צדיקים, יש צדיק אחד שנקרא "ציון" וכל מה שהוא פועל זה על ידי התורה שהוא אומר, ובכך רמז על עצמו, אבל יש צדיק אחר שהוא פועל רק באיזה "דבר ה'", באיזה 'ווארט' (שיש בו עוצמת ה', אך אינו תורה), אבל בשביל זה הוא צריך להיות "ירושלים", שלמות היראה, יראה עילאה, בחינת חכמה. כך אמר – אנחנו בחינת "כי מציון תצא תורה" – חיבים לפעול מכח התורה, תורת החסידות (לא שלא יכולים לעשות קונצים כאלו, אבל אנו מלבישים זאת) – ואילו שם קבלת איזה 'ווארט', שלוש מילים, שבתוכן היתה חשופה כל נשמת אותו צדיק. אצלנו הכל מלובש בתורה, כך ה' נתן תורה לישראל. שוב, יש צדיק שהוא "ציון", אצלו הכל מלובש בתורה – זה חב"ד, זה אנחנו – ויש צדיק שהוא "ירושלים", שלמות היראה, ואז יכול להשפיע בשלוש מילים.

מה יוצא מהסיפור הזה? כמה דברים – קודם כל, הוא נשאר חסיד חב"ד. אדרבה, כעת הוא הבין – חסיד חב"ד זה אחד שמבין שכל מה שקרה לי זה לא סוף החיים. חסיד חב"ד מחפש אמת לא מתפעל ממשהו פרטי – גם מתתי והחיו אותי, כר"ב קלעצקער – העיקר אצלו הענין הכללי, ומה שקורה לי זה ענין צדדי. מענין אותו לדעת למה הוא עזר לי ואתה לא, אבל זה לא משנה לו בכהוא זה את ההתקשרות לאדמו"ר הזקן ותורתו, ואת ההכרה שזה התורה שתביא משיח לעולם. חש שלי קרה כזה סיפור, ומענין לדעת מה קרה כאן, ואדמו"ר הזקן הסביר לו – אני ציון, פועל על ידי התורה, ואם האדם לא מספיק ראוי שהתורה תשפיע עליו לאורך ימים ושנים טובות פג התוקף של זה. התורה לא אמורה לפעול כל הזמן אם לא תחדש אותה – יש מצוה ללמוד תורה תמיד. צדיקים שלא בנויים על תורה זה עבודת מלאכים – חיים חיים נצחיים, לא צריכים תורה, לא צריכים התחדשות. תורה מענינת אותם – באים להקשיב, "חברים מקשיבים לקולך" – אבל זה לא חיוני להם, לא מתבלבלים מספקות באמונה. אפשר לעשות אותך מלאך ברגע אחד, אבל זה לא הענין – ה' ברא את העולם ונתן תורה, וצריך כל הזמן לחדש תורה. יש צדיק שהוא עיקר המשה רבינו שבדור – "תורה צוה לנו משה". משה הוא ודאי ציון, "כי מציון תצא תורה". בכל אופן, יש משהו גדול מאד ב"דבר הוי'" – שם ה' בגלוי, זה על שמו, שלא כמו ב"תורה" – בשביל זה צריך שלמות היראה. סיפור זה גם שייך לחכמה – תורה זה חכמה, ירושלים זה חכמה, וגם החסיד הזה חכם (גם כשהוא מבולבל הוא מחזיק ראש – זו גם תכונה של חסיד חב"ד). בסופו של דבר אנחנו רואים שאדה"ז משפיע על ידי תורה, אבל צריך לחדש זאת, ואילו רבי שלמה מקרלין משפיע על ידי ווארט – אבל מתקן בעית הבלבולים והספקות לגמרי. מה הווארט שלו? "וארשתיך לי באמונה". בתניא (פי"ח) אומר שהאמונה מאירה בחכמה, על דרך שקודם אמרנו שאחד האמת מאיר בחכמה – כותב שחכמה זה לא שכל, אלא אמונה. בתניא אין כתר, כידוע, והכי עליון שם זה חכמה (שבעצם היא "כתר כל הכתרים", הדרגה הכי גבוהה בכתר עצמו). גם נישואין – "וארשתיך", "קדושין" – זה מוחין דאבא (קדש), גם כמבואר בתניא. בשלוש מילים "וארשתיך לי לעולם" מתקן בשרש. אמרנו שחשוב לדעת את ההמשך – "וידעת את הוי'". זה גם משהו מאד יפה, שצדיקים – גם כשיש להם שיטות קצת שונות, לפי שרש נשמתם – אם באמת חברים, ויש להם רבי משותף ודרך משותפת, אז המון פעמים (ויש הרבה סיפורים כאלו) הם עובדים בשיתוף פעולה, במבצע אחד. כאן זה לא כתוב, אבל אנחנו יכולים לסיים את הסיפור במה שהיה אחר כך – בזכות זה שרבי שלמה מקרלין הכניס בחסיד זה "וארשתיך לי באמונה", זה אפשר אחר כך, כאשר חזר לאדמו"ר הזקן, שזכה גם ל"וידעת את הוי'" (את הדעת נותן משה רבינו, על ידי התורה). קודם צריך להיות "וארשתיך לי באמונה", ואחר כך יכול להיות "וידעת את הוי'". אם כן, זה גם סיפור של חכמה.

יש ווארט שלישי של חכמה: מסופר על רבי שלמה מקרלין – שאמרנו קודם שיש לו גבורות ותוקף – שהיה יכול לשרוף אדם במבטו, אולי יותר מכל אחד מתלמידי המגיד. זה תהו ובהו – צריך לחשוב אם זה דבר טוב או לא, אבל זה עובדה. בגמרא כתוב על חכמים גדולים שהיו יכולים גם להעיף מבט על מישהו ו"נעשה גל של עצמות". מסופר על יונתן בן עוזיאל שבהבל פיו, כשלמד תורה, העופות שעפו מעליו נשרפו – לא התכוון דווקא לשרוף אותם, זה קרה ממילא. כאן זה לא בדיוק לעשות אתו גל של עצמות – הביטוי (ביידיש ובתרגומו לעברית) הוא פשוט 'לשרוף אותך'. יש כמה משמעויות בשריפה: אפשר לשרוף אותך עד שתשאר אפר (כמו שאברהם אבינו אמר על עצמו), ויתכן שזה מצב טוב בעבודת ה', כשאתה זקוק לזאת. אפשר לשרוף אותך שתהפוך להיות חסיד שרוף – אם אתה לא מספיק בוער באש כדאי ללכת לרש"ק שישרוף אותך במבטו. איך שלא נפרש, זה הווארט – כמו שמילה אחת שלו יכולה לעשות מהפיכה נפשית אצל השומע, מבט אחד שלו שורף . זה גם חכמה – מבט זה חכמה, ובארמ"ע האש זה גם חכמה. רק שהכל יחסית זה חיצוניות החכמה – הגבורות של החכמה.

נסדר את שלושת הדברים בתוך החכמה עצמה: הבטול הפנימי (של שני שמאי ושלו עצמו, שאומר שלא ראיתי כזה בטול מעולם, ובשביל זה הוא צריך להיות בתכלית הבטול) זה המושכל, החב"ד, של החכמה. זה שב"וארשתיך לי באמונה" יכול להשפיע על מישהו אחר – לסדר לו את הראש, להוציא ממנו ספקות, זה בגלל שהוא שלמות היראה, "ודבר הוי' מירושלים. זה החג"ת, זה המורגש של החכמה. זה שהוא שורף אנשים כשמסתכל עליהם – זה הנה"י, זה ההשפעה החיצוניחת של החכמה. כך נסדר שלושת אלה בתוך החכמה.

 


בינה:

בבינה יש שני דברים שונים. כתוב שבינה זה מקום התשובה, ובכל ספר הזהר סתם תשובה בינה – לומדים זאת מהפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – פסוק המלמד שהתשובה באה עקב הבינה. כשמבין שב בתשובה, "וגדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם". מה התשובה של הצדיק? "וסביביו נשערה מאד" ואפילו כחוט השערה נתפס כהר גדול. אז על מה הוא עושה תשובה? הבעל שם טוב אומר שעושים תשובה על רגע כמימרה של הפסק בדבקות שלהם בה'. הצדיק האמיתי, "ועמך כלם צדיקםי" – כל הזמן צריך לשמור על זה, כל הזמן קשור במחשבה. סימן של ביאת משיח זה משהו טבעי – לא כעבודת בינוני של "שבע יפול צדיק וקם" – ואם לרגע נופל מדבקות ה', אם מחטיא את הכוונה שלו, זה נפילה ועבירה בשבילו. כך מפרש הבעל שם טוב "אשרי מי לא יחשוב הוי' – לו עוון". בשבילו לא לחשוב על ה' כהרף עין זו העבירה הכי גדולה בעולם. זו מדרגת הצדיקים, ולכל אחד ראוי לשאוף לכך, וכאן שני סיפורים שלו שממחישים זאת מאד יפה:

סיפור אחד זה סיפור הסוסים והשוורים, והסיפור השני של מורד ההר. כמו שנראה, שני הסיפורים האלה זה להפסיק את הדבקות. מה מפסיק דבקות? איזה מן אויב רוחני נכנס ומפסיק לך את הדבקות? או אהבה זרה או פחד זר. זה אחת משתי המדות בנפש, שרשי כל המדות, ואם להרף עין נכנסת מחשבה זרה בראש זה מפסיק את הדבקות והבטול, ואז הצדיק תופס את עצמו ("ולבבו ימין") ומשנה אורחותיו. הבינה הכי גדולה זה להבין שנפלת (זה אצל כל אחד) – לא תוכל להתעלם. הסיפור הראשון זה הפסק הדבקות על ידי פחדים זרים, והסיפור השני הפסקתם על ידי אהבה זרה.

בסיפור הראשון, הסוסים והשוורים, שנסעו – הוא היה בדבקות בעגלה, והחסידים בעינים פקוחות, לראות להיכן נוסעים. הגיעו לאיזו צומת וראו מחזה מענין – מצד אחד בא מישהו שמוביל קבוצת סוסים, ומצד שני בא מישהו שמוביל קבוצת שוורים. הם נפגשים בצומת, ולא מוותרים אחד לשני מי עובר ראשון, ואז מתחילה מלחמה בין הסוסים לשוורים. כל הצדיקים רואים זאת – זה מחזה מאד מבדר – ומתחילים לצחוק, כדרך בני אדם. רבי שלמה מקרלין לא מבין מה קורה – העגלה נעצרה וכל החסידים צוחקים ממה שקורה. הוא שואל מה זה, והם מציעים לו לראות רגע – רואה רגע, וגם מחיך, וחוזר לדבקותו, וממשיכים לנסוע. רואים שמאותו רגע הצדיק נסע מאד מאוים (רואים זאת על פני הצדיק), והם ממשיכים בנסיעה. כאשר מגיע זמן מנחה והם ממשיכים, והצדיק לא עושה שום סימן שמגיע זמן מנחה. כל החסידים תמהים, עד שאחד החסידים המכובדים נגש לרבי ואמר 'מנחה'. הוא הסתכל עליו ואמר שרשע כמוני לא יכול לעמוד בתפילה לפני ה'. מה זה רשע כמוני? עברתי על מאחז"ל "אל ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה", ולרגע צחקתי על מחזה זה, וממילא אני הרשע הכי גדול בעם ישראל ולא יכול לעמוד להתפלל. זה סיפור אחד, של רגע אחד של הפסק דבקות, והפסק דבקות על ידי צחוק.

תיכף נחזור להסביר יותר עמוק, רק קודם נשוה לסיפור השני: פעם אחת נסע עם החסידים ורואים מורד הר-נורא זקוף, והעגלה מתחילה לאבד עצמה – סכנת נפשות, וכולם צועקים – ולרגע בתוך המצב המסוכן הזה גם הפסיק דבקותו. אז הוא שמע בת קול בשמים – כך ספר אחר כך, ודבר כזה מסופר אצל הבעל שם טוב – שהפסיד את כל העולם הבא שלו. מה הספיק לו הדבקות? איזו פחד, רגע של סכנה. מה יסוד היסודות של הבעל שם טוב? לא לפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה.  הנה, יורדים לתוך התהום, שניה אחת הוא מפסיק את הדבקות, ובאותה שניה שומע כזו בת קול. כל החיים ה' עושה לך, הכל זה נסיונות – היה לך נסיון ולא עמדת בו, נפלת (כל הסיפור הזה רק בשביל לדעת אם אתה מפסיק את הדבקות או לא, ונכשלת), אז אבדת כל חלקך בעולם הזה.

שלא כמו שאר הסיפורים כגון אלו, כאי יש משהו מיוחד (בכל סיפור צריך להיות חידוש) אז הוא לא מקבל את הדין – אומר שזה פסק שיצא ממתיבתא דרקיעאה, ואני לא מוכן לשמוע זאת מכם אלא רק מהקב"ה עצמו (גם כיום יש כזה נוער שאומרים – לא שמים עליך השופט, רק הקב"ה, ואם יש לכך מקור זה סיפור רבי שלמה). השופט בבי"ד של מעלה, על פי תורה, אומר "אין לך חלק לעולם הבא" – והוא אומר שלא מקבל הפסק, רק מפי ה'. כאשר אמר זאת קרה משהו בשמים, והוא שמע – את הקב"ה, או קול אחר – שאם כך ניתן לך חזרה העולם הבא. כשספר זאת לחסידיו אמר שבאותו רגע הרויח שני דברים – הקבלת פני שכינה ועולם הבא.

שני הסיפורים קשורים לבינה, אמא עילה, שהוא הבינה. אחד הדברים שיהיו לעולם הבא זה הקניגיא, המלחמה בין שור הבר והלויתן. על זה נאמר "אז ימלא שחוק פינו" – לחוית הקניגיא צריך לחכות לעולם הבא.

כנראה סיפור הסוסים והשוורים קצת הקדים לטעום את חוית מעין עולם הבא – הרגיש חוית "אז ימלא שחוק פינו". היתה לו חויה של עולם הבא, אבל זה לא היה בתיקון. השחוק של הקניגיא בעולם הבא זה הדבקות. בסיפור השני הפסיד לרגע עולם הבא, אבל הרויח שני דברים. מה זה מזכיר. הוא נורה ב-יז תמוז, ו"היום יום" שהרבי שם שם, היות שב-יז תמוז נשתברו הלוחות הראשונים, זה ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים, ומעלת הלוחות השניים זה "כפלים לתושיה" – בסוף זכה לשני דברים, כפלים לתושיה. כל הסיפור הזה הוא פחד מתוך ירידה – ירידה של נפילה לתוך התהום. מה יצא מהסיפור הזה? ירידה צורך עליה. לא רק המורד, אלא גם ירידתו הנפשית, שירד מהדבקות – אז פסוק לו שהפסיד הזיקה שלו לאמא עילאה, והוא אומר לא – רוצה לשמעו יתר מפי ה'. אז זכה בבת אחד, כפלים לתושיה – ממש כמו "ישר כחך ששברת", שאז "זוכה לבינה" ובאופן של כפלים לתושיה. כל הענין הזה, של ירידה צורך עליה, למדנו בהרבה הזדמנויות שזה מוחין דאמא (חוץ מהענין של תשובה שיש כאן). הכל תיקון אמא – תיקון עולם הבא על ידי תשובה.


דעת:

כידוע, רבי שלמה מקרלין הוא תלמיד המגיד ממעזריטש. למגיד היו תלמידים גדולי וגאוני עולם, הצדיקים הכי גדולים – התלמידים המובהקים היו סועדים סביב לשולחנו, במיוחד בשבת וכו' – לכל אחד היה המקום שלו, והמגיד ממעזריטש היה מחלק את המנות המגיעות לכל אחד. פעם רבי שלמה מקרלין ישב שם במקומו ליד השולחן, ויש לידו עוד תלמיד, והמגיד מושיט לתלמיד שלידו חתיכת דג והוא צריך להעביר ליושבים הלאה. תוך כדי שחתיכת הדג עוברת לפניו הוא רואה שהמגיד נותן בה רוח הקדש – למי שיזכה לאכלה – אז מאד קשה לו להעביר את המנה הלאה, אבל מה יכול לעשות? הוא מאד מאד מצטער, אבל זה מה יש – לוקח את חתיכת הדג ובעל כרחו שם לפני התלמיד שיושב לידו. פתאום, לתדהמתו, אותו אחד פונה אליו ואומר שיש לו קדחת, ואסור לו לאכול, ומציע לו לאכול מנתו. במקרים כאלה אסור לחשוב פעמיים – בלי לחשוב פעמיים הכניס חתיכת הדג לפיו, כמה שיותר מהיר. אחרי הסיפור הזה הוא התבטא ביידיש "אני אכלתי רוח הקדש, והוא נשאר עם הקדחת".

רש"י אומר בחומש שדעת זו רוח הקדש. "גם בלא דעת נפש לא טוב". בכלל, זה שיש הזדמנות לקבל רוח הקדש – צריך לחזר אחרי זה או לא? יש הרבה סיפורים שצדיקים דווקא לא רוצים מתנות ברוחניות. אפילו לפני שבוע למדנו בדבר מלכות שמי שמבקש הטבות ברוחניות – זה "אל ישעו בדברי שקר", וצריך "תכבד העבודה על האנשים". זה ענין לחזר אחרי רוח הקדש? אפשר לומר שזה קצת חילוק בין חסידי חב"ד לגישה אחרת, שחב"ד לא כל כך מחזרים כי מבינים שהעבודה צריכה להיות מכח עצמו, ולא חתיכות דג עם רוח הקדש. אדמו"ר הזקן הציע לחסידו הגדול, רבי אייזיק מהומיל, שיבוא איתו למקוה ויהפוך אותו לצדיק גמור – רבי אייזיק אמר שמוותר, "שונא מתנות יחיה", אחר כך בסוף ימיו הצטער. אמר שחשבתי שצדיק גמור גמר את העבודה, אבל כעת אני מבין שגם לצדיק גמור יש מה לעשות. בכל אופן, רואים שהגישה היסודית בחב"ד זה "שונא מתנות יחיה", אפילו אם זה מתנה רוחנית מהרבי. רואים שרבי שלמה מקרלין לא שנא מתנות. אפשר לומר שזה גישה שונה, אבל זה תירוץ בדיעבד – צריך לנסות להבין גם לכתחילה. צריך לומר שיש סוג רוה"ק, דרגה כזאת, שכן צריך לחזר אחריה – אם נותנים לך תחטוף. זה לא רוח הקדוש לראות מרחוק, לעשות קונצים, אלא דעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב". לפי חב"ד רוח הקדש זה בהירות הדעת – בשביל זה נוסעים לרבי, נוסעים לרבי בשביל רוח הקדש. אם הרבי יכול להלביש לך את הבירות הדעת בתוך חתיכת דג אז מה טוב – כדאי לחטוף את זה.

בכל אופן, הדבר הזה הוא סיפור שאומר דעת, בכמה דרגות: יש הדעת של רוח הקדש. דעת זה גם קבלת החלטה "מה עושים עכשיו" – בר דעת זה מי שיכול לקבל החלטה נכונה על המקום. זה אחת ההגדרות הבסיסיות של דעת – מי שלא בר דעת לא מסוגל לקבל החלטה, ואם כן מחליט משהו הוא ודאי שוגה, ככלל. איך מרגיש שיש רוח הקדש בדג הזה? כנראה כבר יש לו רוח הקדש. על זה כתוב "יהב חכמה לחכימין". אם אני מרגיש שיש רוה"ק בתוך הדג, אז בר דעת יודע באיזה מקום עמוק שזה מיועד עבורו – אם לא היה מיועד עבורי, לא הייתי מרגיש שיש בזה משהו. אז למה הרבי מעביר את זה לשני? אני לא יודע, זה גם דעת (איך וויס ניט). אני יודע שזה שייך לי. רבי אייזיק מוחל טובות להיות צדיק גמור, כאן כשהוא מעביר את הדג מרגיש בו רוח הקדש – סימן שכן בשבילו – ולא יודע למה עובר לחבר. הרבי הוא פלא יועץ, וגם רוח הקדש זה לא סוף העולם – זה שלי, והרבי שולח אליו. נקח דוגמה קיצונית – כמו שאחד מכיר שאשה היא בת זוגו, ופתאום מתחתנת עם מישהו אחר. מה קרה פה? אני באמת לא יודע, זו תעלומה, ורק יודע נסתרות יודע מה קרה. גם רוח הקדש זה לא הכל, יש משהו יותר גבוה מזה. ככה גם פה – מה יותר גבוה? שרש הדעת ב"לא ידע", ברדל"א. כל זה קורה בן רגע, כמו סרט עובר. הדג עובר, מרגיש שיש בו רוה"ק, סימן שיש קשר אליו, אבל עובר לחבר, לא יודע למה, אחר כך בנס חוזר אליו הדג ויש לו דעת לא לחשוב פעם אלא מיד לחטוף ולהכניס לפה. כל מה שקורה בסיפור הזה – זה סיפור רווי דעת. גם נלמד מסיפור זה שאו דעת או קדחת – אחד מן השנים.

יש עוד סיפור של דעת: פעם אחת רבי שלמה מקרלין ברך את החסידים – שם את ידיו למטה והרבה חסידים באו תחת ידיו הקדושות והוא ברך את כולם. בא יהודי זקן, עם זקן לבן, מכובד – רבי שלמה מקרלין רק האריך ימים עד 52, לא היה זקן כמוהו – והכניס את ראשו תחת הידים, שגם הוא יהיה שם בברכה. מיד כשהכניס ראשו רבי שלמה מקרלין הוריד את הידים – זה היה מאד בוטה ומורגש, שלא סובל את הראש הזה תחת ידיו. הזקן שאל אותו למה לא רוצה לברך אותו גם כן, והוא ענה שיש מאמר חז"ל בסוף מסכת פסחים – "ארבעה אין הדעת סובלתן". הוא מנה רק שלושה מהם – דל גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף (הרביעי זה פרנס המתגאה על הציבור) – והסביר: בשביל מה הקב"ה עושה שמישהו יהיה עני? בגלל שאותו אחד היה עם הרבה גאוה, והעניות זה עינוי בשביל לשבור את הגאוה. אם ה' עשה לו טובה בעצם, שעשה אותו דל, והוא נשאר להיות גאה – אין הדעת סובלת את הבן אדם הזה. ה' עשה אותך עני כדי שתכנע – בטבע, בלי עבודה – ואתה נשאר גאה. אין הדעת סובלת היינו שיש כאן תופעה שנגד הטבע לגריעותא. אם אתה דל אתה אמור להיות בהכנעה, בשביל זה ה' עשה אדם עני – אם אתה נשאר גאה הדעת לא סובלת זאת. יש את המצב ההפוך – עשיר מכחש, משקר. ה' עושה מישהו עשיר כי מבין שכל זמן שהוא עני, לא עשיר, בגלל שתלוי באנשים אחרים הוא נוטה לשקר ולהחניף. אבל עשיר כבר "יענה עזות", כבר לא תלוי באף אחד – ה' עושה מישהו עשיר כדי שלא ישקר יותר, מי שיש לו שקר לא צריך לשקר. אם אתה עשיר וממשיך לשקר – הדעת לא סובלת אותך. מאד חשוב לזכור את הפירוש הזה. הדבר השלישי שהדעת לא סובלת זה זקן מנאף, ורמז לו – אתה זקן, לא רק בזקן הלבן אלא "זה קנה חכמה", אחד שמראה פנים של ת"ח וחסיד, ואם הוא עדיין מנאף – בהיותו תלמיד חכם – אז אין הדעת סובלת, וד"ל.

כשהדעת לא סובלת הוא לא מסוגל לשים עליו ידיו. ידים זה לא רק חו"ג, אלא זה ה"ח וה"ג של הדעת שבהן מברך את החסידים. אומר לו שעליך הדעת לא סובלת לברך. כאן יש סיפור שכולו אומר דעת, אבל אף שהידים זה ה"ח וה"ג של הדעת – הוצאת הידים זה תנועה של הגבורות של הדעת. הסיפור הראשון, שהוא יודע לחטוף את הדג מהר, זה החסידים של הדעת. הסיפור הזה, שמוציא את הידים מהר, זה הגבורות של הדעת.

יש ווארט שלישי שקשור לספירת הדעת, שזה לא הוא בעצמו עשה אלא משהו עליו: לרבי שלמה מקרלין היו שלושה תלמידים דגולים מאד, שכל אחד נעשה רבי אחריו. הכי גדול מכולם זה רבי מרדכי מלכוויטש (שנספר עליו בהמשך), ממנו יוצאת חסידות סלונים דהיום. השני זה רבי אשר מסטולין – בן רבי אהרן הגדול מקרלין – ממנו חסידות סטולין-קרלין. השלישי זה רבי אורי השרף. רבי אורי היה עילוי גדול מאד בעירו, שהיה מגדולי הדור באירופה אז – בעל הישועות יעקב. רבי אורי נסע בסך הכל פעמיים לרבי שלמה מקרלין – אבל כל פעם שהה שם הרבה זמן (שנה-שנתיים, הרבה זמן). באותו זמן ששהה אצל רבי אורי השרף (מזכיר לנו שרבי שלמה היה שורף אנשים – כנראה שאת רבי אורי הוא הכי שרף). פעם אחת, כששהה שם תקופה ארוכה מאד, השאיר בבית את האשה והילדים ולא היה להם ממה להתפרנס. האשה הלכה והשכירה את עצמה להיות משרתת בבית של ה"ישועות יעקב" – הרב הגדול של העיר. כעבור כמה זמן שהיא שם משרתת בבית, בעלת הבית – אשת הישועות יעקב – שמה לב שזו לא אשה רגילה, ואז היא חקרה אותה מי היא ומה היא, והיא ספרה את כל הסיפור שלה, שהיא אשתו של תלמיד חכם גדול (לא אמרה צדיק) שנסע לרבי. כמובן שהישועות יעקב לא היה חסיד, לא היה ברור לו מה זה בדיוק רבי. היא חשפה עצמה בפני בעלת הבית, וממילא זה עבר לבעל הבית – לישועות יעקב. כעבור כמה זמן רבי אורי השרף חזר הביתה, ואז בעל ישועות יעקב קרא לו לבוא אליו באופן מיוחד – שאל אותו מה זה, אתה עוזב את הבית לכל כך הרבה זמן (כמעט מעגן אשתך), בשביל מה? מה למדת שם שאינך יכול ללמוד שם? הוא ענה לו – וזה סיפור שחוזר בכמה וריאציות אצל כמה צדיקים וחסידים – למדתי שיש בורא לעולם. הוא מסתכל עליו בתמהון, וקרא למשרתת – לא ברור בסיפור אם זו אשתו או מישהי אחרת – ושאל אותה אם יש בורא לעולם. היא מסתכלת כאילו נפל על הראש שלו, ואומרת – ודאי שיש בורא לעולם, כמה פעמים ביום מברכים "שהכל נהיה בדברו" וכו'. הוא מסתכל על רבי אורי ואומר לו – גם המשרתת יודעת, אז למה לעזוב את המשפחה שני. הוא ענה לו בקיצור ביידיש – "זי זאגט, איך ווייס", היא אומרת ואני יודע (רק בשביל ציבור הנשים – גם נשים יכולות לדעת; בכל אופן, לפי מה שאמרנו בשבוע שעבר, הכח המיוחד של האשה זה לומר זאת אף שלא יודעת). אם כן, מה הווארט הזה אומר לנו? שתכלית הנסיעה לרבי – כל רבי אמיתי, וכאן זה על הרבי בו אנו עוסקים – להפוך את האמונה לדעת. כל רבי הוא משה רבינו, רועה האמונה, שהופך אמונה לדעת. אמרנו שבשביל "וידעת את הוי'" צריך לנסוע לחב"ד, אבל בכל אופן, הוא – צדיק גדול – זכה לדעת שלו מרבי שלמה מקרלין. רואים שאותו רבי שלמה מקרלין מסוגל לתת דעת – לא רק שיש לו דעת (ה"ח וה"ג), אלא גם מסוגל לתת דעת, לרעות ולפרנס את האמונה ולהפוך לדעת.


חסד:

יש הרבה מאד סיפורים על רבי שלמה מקרלין, אבל היה לי מאד קשה למצוא סיפור של חסד דווקא – זה קצת מחזק את זה שהוא גבורה, שהוא רצוא. כמובן שכל צדיק כולו חסד, כולו בשביל עם ישראל. אמרנו לילדים שבכתר אחד הסיפורים שהקריב עצמו כדי להציל חצי עם ישראל, זה ודאי חסד. בכל אופן, מצאנו לשים בספירת החסד איך שהוא זיכה מישהו אחר לעשות חסד – ואחר כך עשה איתו חסד. יש צדיקים שהם בעצם גבורה, אבל היות שכל דבר שבקדושה שייך לימין בעצם – לחסד – אז או שרואים את החסד שלו, שהולך וגומל חסדים, או שהוא גורם משפיע למישהו אחר לעשות חסד, שהוא מפתח את תכונת החסד אצל מישהו אחר.

הסיפור מתחיל לכאורה מהיפך החסד הגמור. כמו שאצל רבי אורי השרף, תלמידו, כשנסע עזב אשתו והילדים לאנחות – אצל רבי שלמה היה הרבה יותר גרוע, כל כך הזניח אשתו הצעירה והילדים שאף שהיה בעיר, ישב כל היום בבית המדרש ולא עשה שום מאמץ בעולם לפרנס את המשפחה, עד שמשפחתו גוועו ברעב ממש. עד שהאשה חשבה לקחת את שני ילדיה לנהר ולטבוע בתוך הנהר – דבר נורא! – כך הבעל הצדיק מתייחס למשפחה, זה משהו איום ונורא. לסיפור הזה יש שתי גרסאות. במצב הנורא הזה חש – יש שתי גרסאות איך חש, ולא כל כך משנה – רופא אחד או קצב אחד. ספרנו את זה כמה פעמים באריכות, ולא נספר כאן כל האריכות – הוא חש שיש פה אברך צעיר, שאכן יושב ולומד תורה כל היום, אבל משפחתו גוועת ברעב. אם זה מדובר בקצב, שיש לו גרזן, והוא חשב פשוט ללכת ולרצוח אותו – אחד כזה שמזניח את המשפחה, צריך להרוג אותו. אם זה רופא, גם מאד התרגז. בין אם זה קצב ובין אם זה רופא – אותו אחד עבר על כל העבירות שבתורה. אף על פי כן, הדבר הזה קומם אותו עד עצם נשמתו, שיש פה אברך צעיר שמזניח עד כדי כך את משפחתו. אם זה קצב, הלך עם הגרזן לבית המדרש לגמור איתו חשבון. הוא נכנס לבית המדרש, ופתאום מתחיל לשמוע את המתיקות והדבקות של הלימוד שלו, של העבודה שלו, ומשהו קורה אצלו בראש שהכל מתהפך, ומאותו יום והלאה הוא כל שבוע מכניס סכום הגון של כסף מכיסו לאשתו של רבי שלמה מקרלין, לפרנס את המשפחה. זה מה שקרה בסוף – או קצב או רופא, שכל כך התרגז, פתאום התהפך אצלו, וקבוע מכניס את הסכום הדרוש לפרנס את המשפחה. כך זה היה שנים רבות, עד שאותו אחד נפטר מן העולם, ואז כבר רבי שלמה מקרלין היה צדיק גבוה, והמצב לא היה קשה כמו קודם. כשאותו אחד נפטר שמע זאת רבי שלמה מקרלין, ושלא כדרכו יצא ללויה אחרי היהודי הזה – רשע מרושע, שעבר כל התורה. אחרי הזיבולא בתרייתא – האדמה האחרונה ששמים על הכתר – יש שתי גרסאות: או שלקח מקל ותקע במקום הקבר, או שעג עוגה מסביב הקבר, והלך. הוא רק מגיע הביתה ובא אליו מאיזה ממד אחר דומה – המלאך שממונה על המתים, לקחת את הנשמה לבית דין ולדון אותה ואחר כך ללוות אותה לגיהנם (למי שמגיע) – ומתחיל לצעוק עליו, מה עשית לי, בגלל מה שעשית איני יכול להתקרב לקבר! הוא אמר לו לחזור בעוד שלושה ימים – שלח אותו – ואין לו ברירה. הוא חוזר בעוד שלושה ימים, ואז הוא אומר לדומה – תדע לך שאותו יהודי עבר כל התורה כולה, אבל הוא קיים נפש ומשפחה של אחד שמקיים את כל התורה כולה. לכן יצא זה כנגד זה, והוא ילך ישר לגן עדן. בסוף דומה שאל אותו – מילא, אבל למה מתחת אותי שלושה ימים? ענה לו (ויש סיפור דומה של אדמו"ר הזקן) שלקח לי שלושה ימים לבדוק עצמי אם באמת אני מקיים את כל התורה כולה.

מה הסיפור הזה אומר? לכאורה זה סיפור קשה, אבל זה סיפור שכולו חסד, בסופו של דבר. הוא לא עושה עם האשה והילדים, לכאורה, אבל הוא גורם למישהו אחר לגרום חסד עם משפחתו. הוא גרם זאת, כי אותו אחד בא עם הגרזן להרוג אותו, ובמודע או שלא במודע הוא פעל את האתהפכא בראש שלו. הוא סומך על ה' – הוא לא מפרנס את המשפחה, דבר איום ונורא, גם נגד הכתובה, שובר את כל כללי המשחק של התורה. סימן שהוא באמת בעולם התהו, זה לא ישוב העולם שהתורה אומרת. בכל אופן, באורות דתהו בטוח שבסוף ה' ידאג, וזה יהיה דרך השליח נאמן שאזכה אותו בכך, ובסופו של דבר זה יהפוך את דינו מהדין הכי חמור לחסד הכי גדול בעולם – אפילו שעבר על כל התורה יזכה לגן עדן. מי מעלה נשמות מגיהנם לגן עדן? זו מלאכה מיוחדת של אברהם אבינו איש החסד, כמפורש בחז"ל. אין חסד גדול מזה, רק שזה חסד נסתר. היה קשה למצוא סיפור של חסד, אבל הסיפור הזה כולו חסד – רק שמאד מאד מלובש. קודם הוא משפיע לאחד שיעשה חסד גדול, ובסופו של דבר החסד שהוא עושה יציל אותו יעלה אותו מגיהנם לגן עדן, כמו אברהם אבינו. בסוף הוא עמד במבחן עצמי, אם הוא אכן צדיק גדול המקיים כל התורה, והוא גם צריך להיות סניגור של אותו אחד – סניגור זה חסד – ובמקרה הזה זה מאמץ לסנגר, מאמץ לתקוע מטהו ולעוג עוגה. כל זה הוא עושה במסירות נפש. בכלל, זה מוטיב חשוב? מי זה הבעל שם טוב ותלמידיו הצדיקים? מי שיש לו 'חוש' באהבת ישראל – 'חוש' זה משהו מיוחד, שיש לך כיף בזה. אברהם מוציא נשמות מגיהנם לגן עדן כי יש לו חוש בזה, כיף בזה – מה יותר כיף מלקחת מישהו שמגיע לו גיהנם, לפי כל כללי התורה, ולהעלות אותו לגן עדן? זה חוש חסידי. מתנגד זה 'חוש' שאם מגיע לו – שילך לגיהנם, שילך לעזאזל אם זה מה שמגיע לו. 'חוש' של חסיד זה שמגיע לו גיהנם, וכיף להוציא אותו משם ולהביא אותו לג"ע – ועמך כולם צדיקים. סיפור זה לא הנהגת דרך ארץ קדמה לתורה – זה חסד של עולם התהו.


גבורה:

בשבוע שעבר, כשדברנו על אור החיים הקדוש, אמרנו שלפעמים צדיק מעניש – שהקללה שלו זה גבורה. כאן סיפור אחר לגמרי, אבל דומה – כח הגבורה בא לידי ביטוי. מול הכיף הכי גדול של להוציא מישהו מגיהנם, כאן נראה אצלו את הלעומת זה. אמרנו שהוא נסע ממקום למקום לחפש מקום לשבת. אחד המקומות שבא לבחון אולי זה ראוי לו היתה עיירה בשם צ'ריי. הוא הגיע לשם ונכנס לבית מדרש, ויש כבר חסידים בעיר (אחרי הבעש"ט והמגיד), שאין להם דווקא רבי – אבל מאמינים והולכים בדרך הבעש"ט. קבוצה של חסידים שהיו שם באו וספרו לו סיפור נורא ואיום, שלדאבוננו היום כמה וכמה סיפורים כאלו. הוא הגיע כמה ימים אחרי החגים, והם מספרים לו שבעיצומו של יום שמחת תורה בבית הכנסת הכללי של העיר מישהו נגש לעמוד להתפלל מוסף, והנוסח המקובל זה נוסח אשכנז, והדבר הראשון שהחסידים עשו לשנות לספרד, נוסח האריז"ל, כשאחד ההבדלים הכי חשובים זה קדושת מוסף בשבת ויו"ט, אם אומרים "נקדישך" או "כתר". כאן היה נוסח אשכנז, והמתח והמריבה בין החסידים והמתנגדים היו איומים ונוראים בזמן זה. אחד החסידים נגש לעמוד, וכשהגיע לקדושת מוסף אמר "כתר", וברגע שאמר כתר קפצו עליו שלושה בריונים מתנגדים ונתנו לו מכות רצח – והרגו אותו על המקום, בתוך בית הכנסת בעיצומה של שמחת תורה. לדאבוננו זה לא הסיפור היחיד שרצחו חסיד, המתנגדים של פעם – זה היה קנאות. כשהוא שמע את הסיפור הזה הוא אמר ליהודים שמה לכתוב לו על ניר את שמות שלושת המתנגדים שרצחו את החסיד – והם עשו זאת. את השם הראשון הוא מחק עם פס – אותו אחד לא השלים שנתו. על השם השני הוא הסתכל ועשה עם האצבע למטה – אותו אחד ירד מכל נכסיו בבת אחת ונעשה מחזר על הפתחים עד סוף ימיו. על השלישי הוא אמר ביידיש שיתחיל להתגהק אצלו, ואותו שלישי לקה במחלת גיהוק, ומסופר שמחצי קילומטר כבר שמעו אותו מגהק, ולא רק שזה נשאר איתו עד סוף ימיו אלא שהוריש את זה לצאצאיו הלאה. זה סיפור חב"די, וסיומו שאשתו של רבי שמואל גרונם – המשפיע הכי גדול בחב"ד בישיבת תו"ת, המשפיע המקורי והכי גדול – היתה צאצאית של אותו אחד, וגם היתה מגהקת כל הזמן. הוא הכניס זאת לגנים של המשפחה שיגהקו עד סוף כל הדורות.

אפשר להאריך מזה שלושת הפסקים – ודאי יש בזה ענינים עמוקים ביותר – אבל נעזוב את זה לדמיון של כל אחד, שיש שלוש אפשרויות מה עושים בכזה מקרה, או שמוחקים או שמורידים או שמגהקים, זה ודאי כנגד חש-מל-מל. על כל פנים, זה סיפור של גבורה – סיפור של דין – שהיודע מתי צריך לעשות דין צדק כזה. בתורה בכלל, ודאי אצל צדיקים וודאי אצל חסידים, הדין זה לא נקמה אלא תיקון. אם זה היה להתנקם היה הורג את כולם, זה גופא שלכל אחד יש את הדין המסוים שלו מדגיש במיוחד שהדין זה תיקון – שכל אחד מקבל את הדין שלו, התיקון שלו, ולא נקמה. זה דברים קשים – אבל בדיוק מה שמתאים לאותו אחד. יש אחד שמת, יש אחד שחשוב כמת (עני חשוב כמת), ויש אחד שחי אבל הוא מת – חייו אינם חיים. זה שלוש מדרגות, יש הרבה מה להעמיק בזה – אבל נשאיר את זה.


תפארת:

בתפארת יש סיפור של דבקות – דבקות זה כתר, זה דעת, וגם תפארת לפי הסיפור הזה.

פעם אחת, בתקופה הזאת של הפרעות, שבסוף נהרג בה, נסע עם תלמידו המובהק רבי מרדכי מלעכוויטש ונכנסו לאיזה פונדק, ושמה פגשו עוד צדיק מצדיקי הדור – רבי מרדכי מנעשכיז. הם ישבו יחד, ורבי שלמה מקרלין נכנס לדבקות, ובאותו זמן נכנסו שני גנרלים של הקוזקים עם חרבותיהם וכו'. הם ראו שיש יהודי מאד מכובד, אבל לא מגיב להם ולא מסתכל – לא זע ולא נע (יש שני מרדכי כאן, אבל הוא המרדכי האמיתי שלא קם ולא זע) – והתחילו לצעוק עליו חזק שיגיב, ללא תועלת. התרגזו נורא, הוציאו את החרבות והחזיקו את החרב על צווארו – כל זה לעיני תלמידו המובהק, הקשור אליו כבן ויותר מבן, רבי מרדכי מלעכוויטש. פניו נעשו חוורות כסיד, כשרואה ששמים את החרב על הצוואר של הרבי, ועד סוף ימיו – האריך ימים עוד כחמישים שנה – נשאר חוורון בפניו מסיפור זה. בסוף לא הרגו אותו – רפו ממנו. איימו, אבל בסוף לא הרגו אותו והלכו משם. רבי שלמה מקרלין לא שם לב לכלום.

אחר כך, מי שבאמת עבר כאן את החויה – ר"מ מלעכוויטש – התבטא שעכשיו אני מבין את מאמר חז"ל (שהיה קבלה אצל צאצאי דוד מדוד המלך) "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", כלומר, שגם לאחר גזר דין מות יש מקום לבטל את הגזירה על ידי תפלה מקירות הלב, ככתוב על חזקיהו שפנה לקיר והתפלל מקירות הלב. זה רחמים – לבקש רחמים. זה קצת חידוש – למה אמר כך. מי שחוה זאת הכי הרבה זה התלמיד – נשאר חוור עוד חמישים שנה – ובודאי הבין נכון מה קרה כאן. אם בסוף אומר שמכאן לומדים מה זה לבקש רחמים, אז הדבר הזה שייך לספירת התפארת, שפנימיותה רחמים, כפשוט בקבלה ובחסידות. אב טיפוס של רחמים, של תפארת, זה יעקב אבינו – "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", וכתוב בפמ"ה בתניא שזה לעורר רחמים רבים על כנסת ישראל, זה ענינו. ומה החידוש של הסיפור הזה? שזה שהוא בדבקות זה רחמים. לפני הסיפור חשבתי שדבקות זה פשוט לא להיות כאן, כך אפשר לחשוב, וזה באמת נכון. יש הרבה סיפורים כאלו – בחב"ד יש סיפור מאד חשוב של אדמו"ר האמצעי כשהיה אברך, שמתוך דבקות לא שמע תינוק בוכה, ובסוף אדמו"ר הזקן בעת רצון היה צריך להוכיחו על כך. מתוך סיפור זה נבין סיפור שלנו – אדמו"ר הזקן אמר שגם בדבקות צריך לשמוע את התינוק בוכה. דבקות אמיתית זה בריח התיכון מן הקצה אל הקצה – זה כתר, זה דעת, אבל הנקודה הפנימית זה רחמים. הוא לא מנותק מהמציאות בדבקות. אצל הבעש"ט היה נס, מדרגתו הכי גבוהה זה "אין וועלט – אויס וועלט", שתוך כדי הדבקות יכול לנהל שיחת חולין. זה מדרגה מיוחדת, שכתוב שאפילו אצל משה היה "מן ההר אל העם" אבל לא ביחד באותו זמן – אצל הבעל שם טוב היה יחד, ולא ברור שמי שנהל שיחה איתו ראה זאת, בנשיאת הפכים פן אחד בגלוי ופן אחד נסתר (הדבקות בהסתר בדרך כלל, ורק לעתים נראה בעולמות עליונים – המדרגה הקבועה שרואים את ה"אין וועלט"). כאן רואים את ה"אויס וועלט", אבל זה שרבי מרדכי מלעכוויטש יכול לומר שכעת למדתי את הפירוש האמיתי של "אל ימנע עצמו מן הרחמים", סימן שתוך כדי הדבקות שלו הוא גם בתפלה. דבקות זה לאו דווקא תפלה – זה דבקות באלקים – ואילו רחמים זה תפלה, לעורר רחמים על עם ישראל. הצדיק האמיתי דבקותו זה לא רק הכיף והעולם הבא של הדבקות – דבקותו עדיין בעולם הזה, עדיין צריך תוך כדי הדבקות לעורר על משיח ולצעוק "עד מתי" (אף שאצלי המשיח כבר הגיע, צריך לעורר בשביל עם ישראל). זה החידוש של הסיפור הזה. אדרבה, בתוך הדבקות יכול לצעוק "עד מתי" הכי חזק – אף אחד לא שומע, קלא פנימאה דלא אשתמע. משמע מסיפור זה שאם הדבקות שלו לא היתה רחמים היו הורגים אותו. כמו שאמרנו גם קודם – מי שלגמרי למעלה גם לא אכפת לו. מה שקורה עם הצדיק זה מה שהוא רוצה – בסוף רצה, והרגו אותו, ואם כאן לא הרגו אותו סימן שלא רצה. לכאורה לא יודע מה קורה איתו, אבל צריך לומר שמתוך הדבקות עורר רחמים – אפילו על עצמו (כפי שזה במקור, שחזקיהו עורר רחמים על עצמו).


נצח:

אחד מגדולי גדולי הצדיקים בפולין, אולי הכי גדול בפולין בדור שאחריו, זה רבי ישראל מרוז'ין (שגם היה משיחי מאד, החזיק מעצמו שהוא המשיח – אם רבי שלמה מקרלין היה משיח בן יוסף, הוא החזיק על עצמו שהוא משיח בן דוד, עד כדי כך שהיה הצדיק היחיד שאנו מכירים ששלח מכתבים לשאר צדיקי הדור ובקש מהם במפורש שיכתירו אותו כמלך המשיח, היו שהסכימו והיו שלא). הוא אולי הכי החזיק מרבי שלמה מקרלין – לא היה קרלינר, אבל סבו גדל אצלו והיו הרבה סיפורי קרבה במשפחה, ובעצם האישיות מאד החזיק מרבי שלמה מקרלין. אפשר לחשוב שכשאנו יושבים ומספרים סיפורים זה בטול תורה, שורפים את הזמן, אבל אצל צדיקים זה לא בטול תורה אלא "רזין דרזין דאורייתא". מי שהכי בטא שאין גדול מזה זה ר"י מרוז'ין בעצמו, שנהג לפני התפלה – לפני שמשבחים את ה' – לספר ספורי צדיקים. הוא אמר פעם אחת אל רבי שלמה מקרלין זה קצת פחד לספר סיפורים, צריך הרבה הרבה הכנה, ואני מרשה לעצמי רק פעם אחת בשבוע לספר עליו סיפורים – רק ביום רביעי (כעת אנחנו כבר ביום רביעי, דרך אגב, שלפי רבי ישראל מרוז'ין זה היום היחיד שיש רשות לספר עליו סיפורים). למעלה יום רביעי זה ספירת הנצח, אם כן יש משהו מאד נצח – "דידן נצח", גם כשמוסר נפשו למות על קידוש ה' – בדמותו. זו גם העקשנות שלו, כפי שאמרנו לילדים על הרדל"א שלו – שמשפיע על צדיק אחר לחזור בו, להפוך תפלתו ולא למות, אבל הוא עצמו נשאר בשלו, "אזוי אן נישט אנדרעש". זה רדל"א, אבל בספירות הלב זה נצח – כל עקשנות של קדושה, לא לזוז ממה שהעצם תובע, זה ספירת הנצח. אבל, חוץ מזה שקשור לספירת הנצח, צריך לספר איזה סיפור. זה גם סיפור שיש דומים לו אצל המגיד ממעזריטש, ועוד.

פעם אחת בקרלין, שלא היתה עיר חסידית והיו בה הרבה מתנגדים, אצל אחד מגדולי הלומדים המתנגדים קרה מקרה לא טוב – בתו נשאה למישהו ואותו אחד עיגן אותה. זה סיפור קשה מאד של אשה עגונה, ממש טרגדיה, כי אם לא מוצאים את הבעל לא חי ולא מת היא נשארת עגונה. אחרי כל המאמצים על פי נגלה, כל מה שיש לעשות, עבר הרבה זמן ושום דבר לא עזר. אז אשתו אמרה לו (כמו בהרבה סיפורים, גם אצל הרבי שלנו, שאשתו של המתנגד מכריחה אותו לנסוע לרבי) שהיות ששום דבר לא עזר אתה חייב ללכת לצדיק – אולי הישועה אצלו. בסופו של דבר חייב לעשות מה שאשתו אומרת, חוץ מזה שגם אוהב את בתו, ובלית ברירה הלך לרבי שלמה מקרלין. כמו הסיפור של אותו אחד שמצא אותו מניח תפילין, הוא הגיע כשרבי שלמה מקרלין יצא מהשירותים. הוא לא יודע איך זה הולך בחצר של צדיק – היה ליטאי טוב, סתם מבוהל מכל הסיטואציה – אז מיד נגש אליו ואמר "בתי עגונה". הקרלינער הצביע – שם יש עגלה, ובה יושב הבעל, רוץ מהר ותמצא אותו. לכאורה, אם היה לו דעת, צריך היה מיד לרוץ ולמצוא אותו. בסוף מצא אותו, אבל לא יכול היה להתאפק ולפני שרץ צעק לרבי – רוח הקדש לפני נטילת ידים?! הרבי אמר – דע לך, מה שצדיקים רואים רחוק זה לא רוח הקדש, זה טבעי לחלוטין. מי שזוכה – ה' מוריד את החרס מהעינים שלו. לכל האנשים בעולם יש חרסים על העינים, ולצדיק ה' מוריד את החרסים מהעינים וממילא הוא רואה. אבל מה, כשאדם אחרי נטילת ידים – בטהרה – הוא צריך ללמוד תורה ולהתפלל, ואין לו זמן להסתכל מה קורה בעולם. כשאדם נמצא בשירותים, לא יכול ללמוד ולהתפלל, אז הוא מסתכל מה קורה בעולם. שם ישבתי והסתכלתי, וראיתי את החתן על העגלה – זה טבעי לחלוטין, אין בזה רוח הקדש, ודווקא בגלל שהייתי שם ראיתי אותו. יש סיפורים דומים לזה אצל עוד צדיקים.

בכלל, מבט טבעי שייך לנצח. לפעמים זה נצח והוד – עינים טבעיות. זה שהוא מוריד אותו מהאמירה שזה "רוח הקדש לפני נטילת ידים" ואומר לו שזה תופעה טבעית, זה מודעות טבעית – המוטבע של הנפש, שמתחיל מנצח. זה שדווקא בשירותים הצדיק מסתכל ורואה מה קורה בעולם – צדיקים לא צריכים לקרוא עיתון בשירותים, כמו חלק מהאנשים, כי רואים הכל בלי העיתון, הרבה יותר אמיתי ממה שקוראים בעיתון – ותוך כדי שרואים יש גם ממד של ניצוח וארגון במה שרואים. אחד מהמחלוקות הכי גדולות בין החסידים למתנגדים אם הצמצום כפשוטו או לא, ואיך בא לידי ביטוי? בדבר פשוט, שקצת מבהיל את הרעיון, אבל בזמן הבעש"ט האשימו את החסידים כתואנה לחרם שהם מאמינים שה' נמצא גם בשירותים. זה נשמע טפשי לגמרי, ובאמת טפשי לחלוטין, אבל כך היה – חשבו שזה כפירה. אנו יודעים שה' בכל מקום, ולית אתר פנוי מיניה, רק שמחוץ לשרותים צריך ללמוד ולהתפלל – ושמה, יכול להיות שזה החמ"ל ממנו הצדיק מנהל את העולם. נצח זה יציאה לבר – לצאת מחוץ לתחום הקדושה. נצח זה כמו רגל שמתפשטת – היהודי צריך, כמו שהוא בתוך הקדושה, גם לצאת החוצה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. בשירותים הוא יוצא מהתורה, אבל בכלל, כל נושא התרת עגונה זה פיקוח נפש. ידוע שהנושא התורני שהכי העסיק גדולי התורה בכל הגלות, בתשובות אלו השקיעו הכי הרבה זמן, זה נושא התרת עגונות – אין נושא בתורה שיותר השקיעו בו מהנושא הזה בכל השו"תים. כמו שהיום פרשה של התרת נדרים, גם כאן צריך למצוא פתח היתר – דווקא חכם אמיתי. זה לא לראות שהבעל נוסע על העגלה – זה פשוט להחזיר את הבעל. להתיר את העגונה זה להוכיח על פי תורה שכנראה שהוא מת, לא חי יותר. גם בדור שלנו היה סיפור של חילים, שעל פי תורה זה סיפור – כל נשותיהם עגונות, וצריך לחפש על פי תורה להצדיק ולפסוק שמתו. אין נצחון תורני יותר מהיתר עגונה. אותו רב שהצליח להציל את חיי האשה, הוא, בתורתו, נצח. לנצח זה כמו חיים נצחיים, אבל כאן זה הפוך – ניצח להציל את האשה בזכות זה שמצא על פי תורה היתר שבעלה מת. כאן יש לנו הפוך על הפוך בתוך נצח – זה נצח שלא יוצא מהתורה, אלא שהתורה יוצאת החוצה לגמרי לשדה הפנוי, כל סיפור של עגונה זה כניסה של התורה לחלל הפנוי כדי לחפש שם את החלל. כל היתר עגונות – מכח התורה או מכח רוח הקדש שאינה רוה"ק אלא מודעות טבעית – קשור לנצח. כמובן שאם הרב מוכיח שהבעל מת, ואז האשה יכולה להתחתן, בזה הוא גם מעלה את הבעל מאיפה שלא נמצא – לגן עדן. כל זמן שהבעל מת ומעגן את אשתו, בגלל שלא יודעים שהוא מת, אז ודאי זה לא טוב לנשמתו – אותו רב שיכול על פי תורה לפסוק שהוא מת, וככה להתיר את האשה, הוא ודאי לא רק מציל את האשה אלא גם מציל את נשמת הבעל.


הוד:

בהוד יש גם סיפור מאד ציורי. הוד זה רגל שמאל, שבספר יצירה – בקבלה – כתוב שהיא אחראית על חוש ההילוך. כל מה שקשור להליכה, וכאן נדבר גם על ריצה, זה קשור להוד. אנו גם יודעים ש"הודי נהפך עלי למשחית" – שהוד עשוי להתהפך מטוב לרע, בעיקר בסיפורים של הודאה לה'. כמו שספרנו על אותו חסיד עם בעיות באמונה – מי שלגמרי משתבש בעיקרי האמונה פוגם בהוד.

פעם אחת רבי שלמה מקרלין וכל החסידים ישבו בבית המדרש, ופתאום ראו בחוץ מישהו רץ כמו מטורף חולף על פני הפתח. זה גם דורש דעת מידית, ובאותה שניה רבי שלמה מקרלין צווה לתפוס אותו חזק ולהביא אותו לבית מדרש נגד רצונו. תפסו אותו, והוא התחיל להשתולל נורא, אבל בכח הביאו לבית המדרש והוא אמר להם חלאקה – לגזור לו את השערות הארוכות מיד. כך עשו, גזרו את השערות שלו, וברגע שסיימו פתאום נחה דעתו, הוא נעשה שפוי, והתחיל לצעוק – אוי ווי, מה עשיתי?!הוא היה בדרך לרוץ לכומר, לכנסיה, להשתמד ר"ל. נכנסה בו רוח שטות, והוא רץ לשמד – רבי שלמה מקרלין ראה זאת, ולכן אמר מיד לתפוס אותו ולהוריד את שערותיו, ואז חזר לעצמו והבין שהשתגע על כל הראש.

הסיפור הזה, מכל הבחינות שלו, הוא סיפור של הוד. שמד זה פגם בספירת ההוד – אין "הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה" יותר מההודיה ההפוכה. בגוף ההוד זה מערכת החיסון, וכשמערכת החיסון חולה היא לוחמת נגד עצמה – מכחישה את עצמה ומתייחסת לאויב כאוהב ולאוהב כאויב, הופכת את היוצרות לגמרי. גם כתוב שאין אשה מנאפת – וכמובן אותו דבר לגבי איש, רק נאמר בפרשת סוטה – אלא אם כן נכנסה בה רוח שטות. אומרים על אשה – אף שנכון גם לגבי איש – כי "איהי בהוד", זו תופעה של שיבוש והיפוך בספירת ההוד, ספירה נשית, ולכן צריך הרבה שמירה. כמו שכתבתנו באריכות בספר על הרפואה שיש מחלות פיזיות שהן דווקא מחלות נשיות הקשורות באי תפקוד והיפוך של מערכת החיסון. גם כאן, יהודי (מודה בה' ובתורה) שפתאום נכנסה בו רוח שטות ורץ לכומר – אין פגם בספירת ההוד יותר מזה. זה שרבי שלמה מקרלין תופס את זה, ובכח תופס אותו – הוד זה סניף וענף הגבורה, שנזקקים כאן למעט ממנה. גם אצל הלוים, שהם מהגבורה, צריך לגזור את השערות – שערות זה הרהורים (לשון hair, כנודע), לגזור את השערות זה להוריד ממנו את כל ההרהורים בישין, ואז נחה דעתו והוא חוזר לעצמו. גם הריצה, גם מה שקרה, וגם איך שהצילו – הכל תיקון ספירת ההוד.


יסוד:

בספירת היסוד יש גם סיפור נורא יפה. אמרנו שבמדה מסוימת עיקר הבחינה של רבי שלמה מקרלין זה יסוד – טפח למעלה מהקרקע, כפי שהתבטא אדמו"ר הזקן. יסוד קשור לטהרת הברית (כפי שספרנו גם על אור החיים הק', והרבה מאד פעמים), וכאן זה גם סיפור חב"די – סיפורים שקשורים לנסיעותיו בחיפוש מקום.

תוך כדי נסיעותיו הגיע לעירה בשם פוסטוב, וחיפש אולי זה המקום הטוב בשבילו. התאכסן שם בבית של אחד היהודים החשובים שם, שעדיין לא היה חסיד – ר' יהודה פוסטובער. כשהגיע שאל אותו איפה המקוה של פוסטוב – עירה לא גדולה – ור' יהודה אמר לו שאין כאן מקוה (אולי לא היה מקוה גברים, אלא רק מקוה נשים), ומשמע שאמר זאת קצת בציניות (כי לא חסיד בנתיים, והגברים המתנגדים לא צריכים מקוה). אחר כך רבי שלמה מקרלין שאל אותו אם יש נהר – רוב העירות ברוסיה ליד נהר – וענה לו בציניות שזה מקום בלי נהר. שאל אותו הלאה – אין כאן איזה באר מים חיים? משהו ששותים ממנו. הוא גם כן צוחק עליו, ואומר בנים של ציניות שיש באר מים חיים אחד – אצל הכומר, שהוא שונא יהודים כהמן, יש בחצרו באר מים. הוא שמע שיש באר מים חיים אצל הכומר, והוא נוסע בקביעות עם חסידיו, אז בקש מרבי יהודה פוסטובער שיביא כמה סדינים, לשם צניעות, והולכים לשם. הרבי אמר אז החסידים עושים – לא דפקו בשער, כמובן, אלא פשוט פרצו לחצר הכומר שונא היהודים כהמן, פורשים את הסדינים מסביב והרבי נכנס, מתפשט וטובל, ועולה. הדבר הזה היה חידוש כל מופלא בשביל העירה, שכל אנשי העירה הצטופפו לראות את המחזה הזה, שהיהודי נכנס לחצר הכומר ועושה זאת (יש כאן כמה יהודים שאולי הם גלגול של אותו סיפור) – כמובן הם לא נכנסים לחצר, ח"ו. הכומר ובני ביתו יושבים במרפסת, שואפים אויר, ורואים שכל אנשי העיר מגיעים ומצטופפים מחוץ לבית. הולכים לשאול מה קרה, למה כולם באו לכאן, והם אומרים לו – אתה לא רואה? מול עיניך יש יהודי שנכנס לחצר שלך, שם סדינים, התפשט, וירד לטבול בבאר שלך. בני הבית של הכומר פשוט לא ראו זאת – עינים להם ולא יראו – אבל כעת שמע על זה מהאנשים. שמעו את הסיפור – אז מיד הלכו ותפסו אותו. הכומר רצה להרוג אותו, אבל ברגע שראה אותו נפל עליו פחד. הוא שלח אנשים שלו לאכסניא לעצור אותו, אבל גם עליהם נפל פחד נורא – כמו כששלחו לאלישע – וחזרו בידים ריקניות. הכומר הבין שמדובר לא באדם פשוט, שאי אפשר להתקרב אליו, בנוסף על הפלא העצום שלא ראה אותו (כמסופר על פינחס, שהיה כמלאך שלא ראו אותו – ישראל בעצם הוא רואה ואינו נראה), אז אחרי כל זה הכומר בא לבית של ר' יהודה פוסטובער, כבר כנוע, ובקש מבעל הבית שיבקש מהצדיק – מבין שזה איש קדוש – שהוא רק רוצה לראות את פניו, היות שלא ראה אותו. ר' יהוה פוסטובער העביר את הבקשה, ורבי שלמה מקרלין אמר שבשום פנים ואופן – שאחד ערל טמא רשע יראה את פני?! זה עוד לא הסיפור – הסיפור מה שקרה אחר כך. אותו יהודה פוסטובער, שבזכותו כל הסיפור – הוא שלח אותו לבאר – בא לאורח שלו, אחרי כל הפלא הגדול שקרה, ואומר לו: רבי, יש לי שאלה אחת לשאול אותך, ואני מבקש שתואיל לענות לי. שאלתי – למה הכומר הזה, שהוא איש רשע, שונא ישראל כהמן, ערל טמא, הכיר שאתה צדיק וקדוש, ואני היהודי לא מכיר את זה (אחרי כל הסיפור)? הוא אמר לו (ומסיום זה מובן למה זה סיפור חב"די) בפשטות נוראה, שאתה לא שייך לי אלא למגיד מלוז'נא – סע אליו. כך היה, ובסופו של דבר הוא נעשה אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן.

כאן רואים שצדיק שולח לצדיק. כל הסיפור הזה הוא סיפור של קדושת הברית, ומי שיש לו קדושת הברית לא פוחד מחיות רעות – כפי שספרנו שבוע שעבר, וכמה פעמים – ולעת הצורך יש לו התכונה הנסית של רואה ואינו נראה. ועוד יותר, הסיפור הזה לגבי מנהג חסידים לטבול במקוה – לטהר את הברית יותר ויותר, ואין קץ לטהרה. למה הצדיק טובל? כי אין סוף למדרגות הטהרה, וכל טביהל כמו עליה מגן עדן לגן עדן. כאן זה להכיר בצדיק – להכיר בצדיק יסוד עולם. זה גם התכונה שלך – במי אתה מכיר. יוצא מהסיפור משהו מאד עמוק וחשוב, שאותו כומר שונא ישראל כהמן כן שייך לרבי שלמה מקרלין ואותו יהודי לא שייך לרבי שלמה מקרלין, אלא לאדמו"ר הזקן של חב"ד. מה זאת אומרת? גם הרשעים, הגוים, הכי גדולים בעולם, גם שייכים לאיזה צדיק. זה חלק מהתיקון, הכח האלקי של אותו צדיק לתקן אותם במדת מה – הוא עשה כאן נס בחצרו, ולא נתן לו לראותו, אבל אותו כומר שהכיר בקדושתו (כמו שרבי יהודה פוסטובער ראה על הכומר שמכיר עמוק בנפשו הגויית את קדושת הרבי) נתקן במדה מסוימת. כשגוי רשע מכיר בקדושת יהודי – סימן ששייך לו. זה גם דבר ששייך ליסוד היסודות של החסידות – כמו שאצל הקב"ה "לית אתר פנוי מיניה", כך גם אצל כנסת ישראל, השכינה הקדושה, וגם בתוך הטומאה, בתוך השירותים, חייבת להיות נשמה יהודית שזה שייך לה. גם הדבר הכי טמא בעולם שייך לתיקון של איזה יהודי, ואם זה יהודי קדוש – גם יש לו איזה זיקה. האבסורד הכי גדול, שכמה שגירש את הכומר – כנראה יש לו קשר אליו. הוא לא התיישב בפוסטוב, אבל למה ה' הביא אותו לשם ב-מב מסעותיו? אפשר לומר שכדי לשלוח ר' יהודה לאדמו"ר הזקן, אבל גם כדי לתקן את הכומר הרשע המרושע, שיכיר שיש יהודי קדוש (לפעמים התיקון להוציא הניצוץ, כאן שיכיר). זה סוג של קידוש ה' – אם ר"י פוסטובער יהיה בגלל זה חסיד שלו אין בזה קידוש ה', אבל אם הכומר מכיר שזה קדוש יש כאן קידוש ה'. קידוש ה' – או שזה בכתר, או בקו האמצעי, כמו שאמרנו שדבקות הרחמים זה בקו האמצעי. גם קידוש ה' כאן זה בספירת היסוד, הצדיק יסוד עולם.


מלכות:

המלכות זה ווארט שהוא בעצמו אמר. יותר מכל הצדיקים בני גילו, הוא היה מלומד בנסים ומופתים. מחד היה בדבקות ורצוא (רק שאמרנו בתפארת שהיה גם שוב בתוך הרצוא שלו, אך העיקר זה הרצוא) – דבקות זה גם דעת (אמרנו שם או רוח הקדש או קדחת – קדחת = דבקות), ומאידך בעל מופת. הוא היה אומר שיותר פשוט, ודבר של מה בכך, להיות מחיה מתים, פוקד עקרות, רופא חולים – יותר מלהכניס יראת שמים בלב של יהודי.

בפתגם הזה שלו הוא אמר שהעיקר זה רגל הרביעית של המרכבה – המלכות. כאן יראת שמים זה המלכות, יראה תתאה. ירושלים, שלמות היראה, זה פנימיות החכמה. להחדיר יראת שמים זה התפקיד של המלך – מלך קדוש, ככתוב בדרך מצותיך של הצמח-צדק במצות מינוי מלך, שעיקר ענינו זה להכניס יראת שמים ובטול טבעי בלב של עם ישראל. הוא הזכיר שזה עיקר התכלית, ולכן יותר קשה, אך הזכיר קודם שלושה דברים כנגד האבות – ג המדות העליונות של המרכבה – זה נמסר בצירוף מענין. מחיה מתים זה בחינת יצחק, כידוע שברכת מחיה מתים כנגד הגבורה, כנגד יצחק. פוקד עקרות זה אברהם – ה' פקד את שרה. רופא חולים זה יעקב, כידוע שבברכת רופא חולים מכוונים שם הוי' בחולם – יעקב. מי שקצת יודע קבלה וחסידות יודע שזו ההקבלה שאמרנו. הצירוף שמאל-ימין-אמצע – היו – צירוף ספירת ההוד, "איהי בהוד", הכל חוזר להוד, לעצם היהודי. אומר שהדברים האלה זה שום דבר, דבר של מה בכך, ביחס לעיקר – המלכות, אשה יראת ה' היא תתהלל. "שקר החן והבל היפי" – זה נאמר בבעל מופת, מחיה מתים פוקד עקרות ורופא חולים, אם לא מכניס תוך כדי זה יראת שמים וזה לא תכליתו. כל החן והיפי של מופתיו, אם אין את "אבן מאסו הבונים [אלו האבות] היתה לראש פינה" – רצון להכניס יראת שמים – זה שקר והבל. אבל "אשה יראת ה' היא תתהלל" גם בחן וביפי – אם יש יר"ש, אז למפרע גם כל המופתים זה חן אמת ויפי של ממש.

עד כאן סיימנו את הסיפורים, והיות שהיה כאן יותר מהרגיל זה לקח לנו את כל הזמן. רק בשביל לא לצאת בלי כלום נאמר משהו מהדבר מלכות: השבת הקרובה היא שבת חזק – סיום מטות-מסעי, סוף ארבעת החומשים בהם ה' מדבר (אחר כך משנה תורה, ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה). הרבי מסביר שה"חזק" כאן יותר חזק, וזה חל על שלוש המילים האחרונות של החומש – "על ירדן ירחו". הרבי מביא בשם אדמו"ר הזקן בלקו"ת ש"על ירדן ירחו" רומז לתכונה העיקרית של מלך המשיח, ש"מורח ודאין" – "לא למראה עיניו ישפוט לא למשמע אזניו יוכיח... והריחו ביראת ה'". זה הסיום – הכל הולך אחר החיתום, זה חותם חומש זה וכל ארבעת החומשים הראשונים (שיש להם דרגה בפני עצמם ביחס למשנה תורה). זה הכח לצאת מהגלות ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו – הכל תלוי ב"ירדן ירחו", מורח ודאין. לכל אחד יש ניצוץ משיח, אז כנראה יש קצת "מורח ודאין" אצל כל אחד וצריך לגלות. ביטוי זה חוזר שבע פעמים בתנ"ך – כל השביעין חביבין – ואפשר לומר שחסיד חב"ד ודאי ירצה לכוון אותם כנגד שבעת הנשיאים מאדה"ז עד לרבי, והפעם השביעית והאחרונה זה סיום חומש זה. כולם הולכים עם ערבות מואב – שזה עוד ענין – והכל כתוב בשלוש פרשיות אחרונות של החומש, ג"פ בפינחס, ב"פ במטות וד"פ במסעי.

בקיצור הכי נמרץ, הולכים לסיים את הרמב"ם, ובסוף הרמב"ם יש מחלוקת בינו לראב"ד – אולי האחרונה החשובה – האם בוחנים בכך את המשיח. הרמב"ם אומר שמשיח לא צריך להיות בעל מופת כרבי שלמה מקרלין – הכל נראה כ"עולם כמנהגו נוהג", כדעת שמואל – וראייתו שרבי עקיבא הכריז שבר כוכבא מלך המשיח בלי לבחון אותו. הראב"ד משיג על כך שכתוב שחכמי ישראל שלחו לבחון אותו אם יש לו תכונה זאת, וכאשר ראו שאין לו את זה – הרגו אותו. הרמב"ם כותב הפוך – שלא חכמי ישראל הרגו אותו, אלא מת בעוונות [הרמב"ם אומר שמת "על ידי אומות", יש מדרש שנחש הרג אותו – שלוש דעות איך הוא מת. מאד מענין שהבירור של בר כוכבא זה סיום הרמב"ם, זה הדבר האחרון שחשוב לברר להלכה, בניגוד לדברים אחרים שלא חשוב ולא נדע איך שיהיה עד שיהיה. לכאורה אין מחלוקת במציאות, אבל כאן יש בירור הסטורי שיש בו שלוש דעות – מת ביד ישראל, ביד אומות או ביד נחש (הסימן אין או אני)]. ה"מגדל עז" שואל – "מה עשה?", בגלל שלא מורח ודאין להרוג אותו?! בכל אופן, באמת יש חז"ל שמשמע כך, אבל הרמב"ם לא כותב כך – חולק על זה, אומר שלא צריך לבחון את המשיח בשום דבר, ובחינתו זה רק ההצלחה תגיד. אם הוא מצליח – משיח. אם לא – לא היה משיח, אלא רק מלך כשר. רק ההצלחה סימן, והכל כדרך הטבע. כשלומדים את הרמב"ם בסוף, ורואים השגת הראב"ד, רואים שיש מחלוקת מאד קיצונית לגבי המשיח. אבל יש פלא גדול, שהרמב"ם כתב עוד דברים חוץ מהיד החזקה, ואחד מחיבוריו החשובים זה אגרת תימן, ששלח ליהודי תימן כדי לסתור אמונתם באיזה משיח שקר (הוא הצליח, ולכן עד היום הזה הוא הפוסק האחד יחיד ומיוחד אצל יהודי תימן), ושם הרמב"ם כותב בפירוש שהמשיח יהיה מורח ודאין – בסתירה לדבריו ביד החזקה (הלח"מ מפרש שלפי הרמב"ם "והריחו ביראת ה'" לא כמ"ד בגמרא שזה לשון ריח אלא לשון ריחים בצווארו – כנראה לא ראה את אגרת תימן, כי שם כותב בפירוש "מורח ודאין") – וכותב שזה יהיה סימן לאמיתת יחוסו של מלך המשיח. אם כן, יש לנו בעיה גדולה מאד, שלכאורה הרמב"ם סותר את עצמו – כאן אומר שלא מבקשים ממשיח שום אות ומופת, כלל וכלל, והראב"ד משיג עליו, וכאן אומר הפוך לגמרי, שזה סימנו. איך לצאת מה'פלונטר' הזה – בו עוסק סיום הרמב"ם (וזה פרשת שבוע, צריך להיות מודע שה"חזק" על הביטוי הכי משיחי בתורה, לפי החסידות, ואכמ"ל מה הקשר ל"ירדן ירחו" הפיזי; על ירדן ירחו מורח ודאין = בראשית, הכולל כל תכלית הבריאה, כמפורש בתקו"ז; אם זה סוף ארבעת החומשים – נעוץ סופן בתחילתן)? רמז לצאת מזה, על פי דברי הרבי שיש שתי תקופות בימות המשיח – בתחלה עולם כמנהגו נוהג, ואחר כך תקופה ניסית. החילוק הזה של הרמב"ם הוא 'שיפוץ' של פירוש הגר"א על הרמב"ם. הגר"א שואל על הרמב"ם, שכאן פוסק "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", כדעת שמואל, אבל יש דעה ש"כל הנביאים לא נתנבאו [נבואות על טבעיות] אלא לימות המשיח אבל העולם הבא 'עין לא ראתה אלהים זולתך'", ועל כך אומרת הגמרא "ופליגי אדשמואל" (שאומר שעולם כמנהגו נוהג על ימות המשיח, וממילא הנבואות זה אחרי ימות המשיח), והרמב"ם פוסק שם כדעה זו – איך הוא סותר את עצמו? הגר"א הוא הראשון לומר, בישוב הרמב"ם, ש"אלו ואלו" – יש שתי תקופות, תקופת "אחישנה" ותקופת "בעתה", יש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אם זוכים בא מיד משיח בן יוסף – אף שנהרג בסוף – ומוציא אותנו משעבוד מלכויות. יותר מאוחר, כשמגיעים לקץ "בעתה", בא משיח בן דוד ויש כל נבואות הנביאים. כך הוא מיישב את הרמב"ם. הרבי לוקח את החילוק הזה ואומר יותר טוב, כי לא חייבים לחלק לשני משיחים – וגם לפי הרמב"ם יוצא שמשיח בן יוסף התחיל מתחילת האלף החמישי, תחילת ימות המשיח. הרבי אומר שיהיו שתי תקופות – אולי הראשונה הרף עין, אולי ארוכה – ומה שמחכים לביאת המשיח, אחרי ש"כלו כל הקצין", זה קודם למצב כדעת שמואל ואחר כך (אולי תיכף) לדעה ש"לא נתנבאו אלא לימות המשיח" וכל הנבואות יתקיימו כפשוטן. כך לגבי "מורח ודאין", מכיון שבסוף הלכות מלכים פוסק כשמואל, לכן חייב לומר שלא דורשים ממשיח אותות ומופתים (כפי שמסבירים האחרונים). במאמר מוסגר: יש לשקול בכלל אם מורח ודאין זה נקרא אותות ומופתים – הרמב"ם אומר שלא דורשים ממנו אותות ומופתים כלהחיות מתים, ולא מזכיר מורח ודאין. אפשר לומר שמורח ודאין כלל לא אותות ומופתים, אלא אולי כמו להחדיר יראת שמים בלב – להרגיש מאין באת, היהודי, ולתקן אותה – תפקיד המלך, המשיח. לכן יתכן שזה כלל לא אותות ומופתים. אבל אפילו אם יש בזה אותות ומופתים – ברור שהדבר הזה שייך לתקופה השניה בעצם (שיכולה להיות בן רגע). יש בימות המשיח שני ממדים – או אחד אחרי השני, או אחד בתך השני – ובודאי יש לו "מורח ודאין". מה ההוכחה? לפי עוד שאלה – כאן משמע מהרמב"ם שלא רק שלא רוצים אותות ומופתים, אלא סך הכל רוצים מלך מבית דוד שיקום ויעסוק בתורה כדוד אביו, יכוף כל ישראל (בדרכי נעם, כפי שמסביר הרבי) וכו' וכו'. בהלכות תשובה כותב משהו שכאן כלל לא משמע – חכם יותר משלמה המלך, וקרוב בנבואה למשה רבינו. בהלכות מלכים לא רוצה להעביר תדמית זאת, אלא רק משיח שפועל עד להצלחה שמעידה עליו – לא רק שכאן לא מענין אותו שיותר משלמה וקרוב למשה, אלא שזה מפחית. כאן רוצה להגיד רק מה שצריך בשביל התכל'ס – שיקום מלך, ודאי מלא יר"ש ותורה, הלואי כדוד המלך (שלא היה חכם כשלמה ונביא כמשה), ולא יותר ממנו, ויעשה "המעשה הוא העיקר" של החזרה בתשובה, לחימת מלחמות בנין מקדש (ואז ודאי משיח), ואחר כך יקבץ גלויות ויהפוך כל העמים לעבוד ה' שכם אחד. זו עוד דוגמה מפורשת שרואים שאצל הרמב"ם יש שתי גישות לגבי מלך המשיח – אחת לא סותרת את השניה, אלא שניהם יחד – יש את המשיח התכליתי-המעשי, בהלכות מלכים, ויש את המשיח האידיאלי. זה אותו דבר, אבל השאלה מה רואים בו – בהלכות תשובה רואים בו מישהו גדול בחכמה משלמה המלך ונביא קרוב למשה, ואילו בהלכות מלכים לא זה מה שמחפשים בו, מחפשים אצלו הצלחה בעולם הזה, תכל'ס. שיהיה מלך שיתמסר לעם ישראל, ויחזיר את עם ישראל בתשובה וכו' – ברגע שמקיים את השלב הראשון הכל פחות או יותר חלק. אולי בשביל להחזיר את כל עם ישראל בתשובה – שכאן קורה לזה "כופה", והרבי אומר שבדרכי נעם – יתכן מאד (אם מסתכלים על המציאות, עלי ועליך ועל כולם) שצריך בשביל זה מישהו חכם משלמה קרוב בנבואה למשה רבינו, וגם זה חידוש גדול מאד שיעזור. על כל פנים, בהלכות מלכים מדגיש את המעשה, את התכל'ס, ורק במקום אחר מדגיש "מורח ודאין" (באגרת תימן, ובהלכות תשובה מדגיש דמות אלקית של משיח). משה רבינו "איש האלקים" – מחציו ומעלה אלקים ומחציו ומטה איש – וכך מצייר משיח: בהלכות מלכים מצייר מחציו ומטה ובמ"א חציו ומעלה, וכמובן צריך שניהם. מורח ודאין שייך לחציו ומעלה, ולכל יהודי יש ניצוץ מזה. שנזכה תיכף ומיד למשיח הכללי, ויבנה בית המקדש במהרה בימינו (נגנו "שיבנה בית המקדש וכו'").

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com