ז. מאה עשרים שנות עשית התבה

נחזור ל"מאה ועשרים שנה": מה זה 120 בקבלה? למה זה שנות חיי משה? מה המספר הזה אומר? דבר ראשון, "משה נתנבא ב'זה'", וכאשר הוא מחדיר את ה"זה", אספקלריא המאירה, "ומראה ולא בחידֹת", בכל עשר כחות הנפש שלו – זה 120. זה פירוש אחד. וכן, 120 זה משולש של 15. המים היו גבוהים מההרים 15 אמה. מה זה בקבלה 120? חוץ מזה ש-120 זה כל המספרים מ-1 עד 15 זה גם העצרת של 5 (כפל המספרים מ-1 עד 5) – מספר הצירופים של מלה בת חמש אותיות. המלה העיקרית במע"ב היא שם אלקים, שיש לו קך צירופים. התיקון של משה רבינו לצרף את ה-יניב צירופים הטובים ועוד מח צירופים לא טובים. שוב, קך מתחלק ל-חסד (ג"פ כד) ו-מח (ב"פ כד), הראשונים יוצאים מ-אלה והאחרונים ("אדמת בני חם") יוצאים מ-ים. ב-120 צירופים יש 600 אותיות. נח בונה את התבה 120 שנה, וכשמגיע לגיל 600 אומרים לו להכנס לתבה – יש קשר מובהק. הכל לתקן את שם אלקים. מתוך מח צירופים אחרונים יש את יניקת השקר. השש מאות זה לתקן את הכל, את כל צירופי אלקים. זה הרצון, מה שצריך להיות. בשביל זה צריך להיות "איש האלהים", בעל הבית על שם אלקים, וזה רק משה רבינו. לכן צריך להיות קשור למשה רבינו. "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם". ה"אמת הוי'" היא דרך שם אלקים, "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם".

כעת נתחיל את שיחת הרבי שהזכרנו קודם: הרבי אומר שיש מדות של התבה, 300 אורך, 50 רוחב, 30 קומה. לפי חז"ל במדרש אחד נח התעסק עם המצוה לבנות את התבה 120 שנה. כך פשש"מ שמביא רש"י. יש מדרש אחר, שבנה את התבה רק 52 שנה, כמנין אליהו, וב-הנביא שנים הקודמות (אליהו הנביא = 120) נטע ארזים (עצי גפר זה סוג של ארז) וקצץ אותם וכו'. במשך חיים שנים הכין את העצים (קשור לעץ החיים), והבניה לקחה 52 שנים, ומדרש אחר – אותו מצטט רש"י – שכל ה-120 עסק בבנין התבה. הרבי שואל למה לקח לו כל כך הרבה זמן. אפשר לומר שמשך את המלאכה כדי שיראו אותו עוסק ואולי ישובו. הרבי אומר שזה לא מתאים בגלל כמה טעמים (ולא נאריך בכל ה'לומדות' של השיחה), אבל בסוף הרבי אומר שלא רק עבד לאט כדי שיראו אותו עובד ואולי ישובו, אלא הוא מדייק – אחד הדיוקים הגדולים של הרבי בפשש"מ – ש"עשה לך" בפשש"מ הכוונה שרק אתה לבד עושה, בלי שליחות של אף אחד, גם לא של שליח כשר. זה ההבדל בין פירוש רש"י על החומש לפירש"י על הגמרא במסכת סוכה, ששם חז"ל מביאים פסוק שמשמע ממנו ששם בן נח, שנקרא שם חרש, עזר לאברהם שנקרא צורף, בהיותו מצרף את לבבות בני אדם לאבינו שבשמים. למה שם נקרא חרש? רש"י מסביר בגלל שעזר לאביו לעשות את התבה. יש שיטה בחז"ל שנח לא עשה הכל בשתי הידים שלו, אלא בנו הצדיק עזר לו. יש שלשה בנים, אבל רק על שם כתוב שעזר לנח, והוא הבן שיצא ממנו אברהם (והנביא מנבא שהוא עוזר לאברהם). אבל הרבי אומר, מאד בצדק, שאין שום רמז לדבר הזה במקרא. בשנים הראשונות בכלל לא היו בעולם, וגם אחר כך היו צעירים, לא ברי עונשין. בפשש"מ אין שום רמז שמישהו עזר לו.

יש בכלל מחלוקת אחרונים, שעיקרה בין הש"ך למג"א, אם גוי יכול לעשות שליח גוי, אם יש שליחות בין עכו"ם לעכו"ם. הש"ך אומר שיש שליחות, אבל המג"א אומר – וכך אדה"ז פוסק בשו"ע – שאין לגוי שליחות לגוי, בכלל, כמו שאין לו שליחות של יהודי. הרבי חוקר, שיתכן שלפני מתן תורה כן היתה שליחות לגוי. יש אסמכתא (שהרבי לא מביא) מרבי יוסף ענגל, שיש אצלו כלל גדול שלפני מ"ת יש ישראליות שמתפשטת בתוך בני נח, ולכן יכולים לעשות תשובה ועוד, אבל מ"ת הוציא את זה מהגוים. זה יפה מאד, וכל פעם הוא כותב שזה דברים עמוקים מאד. הוא אומר שאותו הדבר לגבי ארץ ישראל – כתוב בגמרא שלפני שעמ"י נכנסו לארץ כל הארצות כשרות לשירה, ואחרי שנכנסו לארץ אי אפשר להיות משורר בחו"ל. הוא אומר שזה אותו דבר, שלפני שעמ"י נכנס לאר"י ונעשתה הבדלה יש התפשטות של ארץ-ישראליות בכל העולם. כשעם ישראל נכנס לארץ הוא מושך את כל הארץ ישראל שיש בכל העולם (זה אות י – פוקוס, מביאים את כל הנקודות של א"י רק לכאן). אין יותר א"י בחו"ל – בקבלה זה סוד הנסירה. יש עוד דברים דומים – כמו שמאז שיש בית הבחירה אין יותר במות. שתי הדוגמאות העיקריות של ר"י ענגיל זה תשובה אצל או"ה לפני מ"ת, שבגלל הישראליות קין עשה תשובה וכו' (וזה כל ה"אולי ישובו" במבול, כי יש עדיין ישראליות בתוך או"ה), ואותו הדבר לגבי ארץ ישראל. בכל אופן, כאן הרבי לא מביא אותו, אם כי שמאד אוהב אותו, ורק אומר שיתכן שמחלוקת הש"ך והמג"א היא אחר מ"ת (אדה"ז פוסק כמו המג"א, וכך גם הברכ"י). הוא אומר שאולי אדה"ז יסבור לפני מ"ת כמו הש"ך, שיש שליחות לעכו"ם, אך מחדש שאפילו אם יש שליחות לעכו"ם לגבי נח "עשה לך" הכוונה שרק הוא יעשה, בלי להעזר בשליח. "עשה לך" – אני רוצה שאתה תעשה את זה, לא מישהו אחר. אם כך הפירוש, מאד פשוט למה לקח לו 120 שנה. אם אף אחד לא עוזר לו, להסתדר עם הקשרים של 300 אמה, אז הרבי כותב שלא מובן איך הוא הספיק לעשות ב-120 שנה (לי היה לוקח יותר...).

עוד סבה למה משה חי 120 שנה. משה הוא בטול, "ונחנו מה", ובטול זה חכמה. השם של חכמה בקבלה זה יה (יה במשולש קך, כנ"ל), אבל לכל ספירה יש כח פנימי. הפנימיות של חכמה היא בטול, כמו שאנחנו מסבירים בכל מקום. בטול זה יחוד הוי'-אהי' בקבלה (או"א עילאין שכלולים באבא). בטול-חכמה = 120. זה אחד הדברים היפים למה משה רבינו חי 120 שנה. "בשגם הוא בשר". בשביל מה צריך 120 שנה? אם יש בעולם 6000 שנה, אז יש 50 פעם 120 שנה. המספר של 120 זה 1/50 של כל הבריאה. אם הכל זה שערי בינה, אז כל 120 שנה הם שער אחד של חמישים שערי בינה של שית אלפי שנין דהוי עלמא. 120 = בטול חכמה. מה ההפרש ביניהם? (זה גם כתוב בסוד הוי' ליראיו), צריך להוסיף הוי' ל-בטול כדי להגיע ל-חכמה. על זה כתוב "הוי' בחכמה". השם הפרטי של החכמה הוא יה. ה' רוצה שנח יוכל להתגבר על השקר שרוצה להכנס לתבה. נח צריך להיות אמת, כמו משה רבינו, "משה אמת ותורתו אמת". לחיות 120 שנה ולעשות משהו 120 שנה – ודאי שגם אם חוטף איזה חצי שעה שינה הוא חולם על התבה, 120 שנה אין לו שום דבר אחר בראש, כשהוא אוכל זה התבה והכל זה התבה, "עשה לך תבה" כל הזמן. מה קורה למישהו שעשה משהו 120 שנה? מה ההרגשה שלו בסוף? זה החיים של משה רבינו – אם לקח לי 120 שנה לעשות משהו, בסוף אני יודע שלא אני עשיתי את זה. הווארט ש-120 זה כדי להגיע באופן מוחלט ל-בטול ו-חכמה, לאין, זה לא אני, לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אם היה לוקח יום אחד פחות – הייתי חושב שזה אני.

לפי טבע הייתי חושב הפוך, שאם השקעתי הרבה זמן אני יותר מרגיש שזה אני – כך כנראה אצל הקליפה. זה סוגיא, אם זה שמשהו לקח הרבה זמן מפחית הרגשת ישות שלי או מגביר אותה. בקדושה זה כמו רישא דאין, כמה שלוקח יותר זמן כך אני מרגיש שזה לא אני. אם היה יורד מוכן מהשמים, כמו בית המקדש, ולא היה לוקח אפילו שניה – הקצה השני – אתה מתחיל לצייר משהו ומיד זה מצויר. חוזרים לש"ך, השבעת הקולמוס – אתה רק שם את הקולמוס על הניר וזה נגמר. יש בזה גם בטול. מה ההבדל בין הרגשת הבטול להשבעת הקולמוס לבין הרגשת הבטול של משהו שלקח לי 120 שנה לבנות? הראשון בטול בלי שפלות, והשני בטול ושפלות יחד, שזו תכלית הכוונה, וד"ל. זה גם בטול, וגם שהחכמה חודרת לכל כחות הנפש. שמשהו יורד מהשמים זה רוחני, חויה רוחנית, בלי שום שפלות. ה' ברא את העולם בתוך הזמן, וזו תופעה שלמעלה מהזמן – זה לא התכל'ס, לא דירה בתחתונים. בכל אופן, כעת מבינים מה זה לעשות תבה 120 שנה.

נגיע לתכל'ס: מה שיוצא מהשיחה של הרבי שה-120 שנה כאן זה לא סתם, אלא משהו מכוון. אנחנו נלך עוד צעד אחד קדימה, שהרבי לא אומר את זה, אבל זה משהו מתבקש. מתבקש כאן, שכמו שיש מדות של מקום – הרי העולם נברא בעש"ן, עולם-שנה-נפש בס"י – אז כמו שה' נותן הוראה לנח של 300 אמה אורך, 50 אמה רוחב ו-30 אמה קומה, כך נותן לו הוראה לגבי הזמן. זה לא מפורש בתורה, אבל חז"ל לומדים שזה הזמן שלקח, ואני סובר שזה חלק מהציווי. תעבוד מהר, אל תעבוד לאט, אל תמשוך את זה – אבל זה גם ממד של התבה. מה ממד הזמן של התבה? 120 שנה. זה בשביל החיידר. אני מסביר לילד מה פירוש המלה ממד, ואז שואל אותו מה הממדים של תבת נח? ילד בכל חיידר אחר, אם הוא ילד פקח, יאמר שהממדים של תבת נח זה 300 על 50 על 30. עכשיו אני אומר שהזמן הוא חלק מהממדים (כמו בתורת היחסות) של התבה, רק חלק שלא רואים, לכן גם בתורה זה לא מוזכר. סנחריב כנראה הרגיש גם את זה, וגם אתה הנפש שיש – כי לפי ספר יצירה יש גם ממד של נפש. את ממד הנפש נשאיר רגע, אבל ארבעת הממדים של המרחב – זמן ומקום יחד – זה 300 על 50 על 30 על 120 שנה. בספרי הדרוש כתוב שלומדים שהתבה היא תקון הלשון – אמת מול שקר – כי המדות הן לשן (לשון). לשן = 380, ויחד עם 120 זה 500 (=פרו ורבו, יחוד הזכירה לפי האריז"ל, סוד כתף). עם ארבעת הממדים אני מגיע לשלמות של 500 עם כל המשמעות. נח קיים "פרו ורבו" בגיל 500, אחד הרמזים הפשוטים בתורה. "עשה לך תבת עצי גפר" = 1680. יש 14 אותיות (סיכוי קטן שיהיה ממוצע, 1/14), הממוצע של כל אות הוא 120. רואים שבצווי מוצפן המספר 120, עוד לפני שאומרים את הממדים של המקום.

כעת יש ארבעה ממדים, ואם אסדר לפי סדר עולה זה 30, 50, 120, 300. נעשה סדרה ונראה מאיפה התבה באה. הסיכוי למה שעכשיו נראה הוא אחד לאלפי אלפים. ההפרשים: 20, 70, 180. ביניהם: 50, 110, אז הבסיס הוא 60. מאין באת? המספר הקודם הוא 0. כלומר, התבה היא בריאה חדשה מאין ואפס המוחלט, אבל רק כאשר מוסיפים את ה-120, את ממד הזמן. אם תמשיכו את הסדרה תראו עוד פלאי פלאים, אבל זה הפלא העיקרי – הסדרה עושה שהתבה יוצאת מאפס:

נעשה הפסקה, ברכה ושבע ברכות, ואם יהיה כח נמשיך. לא לשכוח יעלה ויבוא בברכת המזון.