חיפוש בתוכן האתר

א חשון תש"ע - פרשת נח, המסר שבאותיות, מספרי ברית הדפסה דוא
אינדקס המאמר
א חשון תש"ע - פרשת נח, המסר שבאותיות, מספרי ברית
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
כל הדפים

בע"ה

סעודת בדר"ח חשון תש"ע – גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו שאמיל, "אלי אתה" (צ"צ), "ימין ה'", עוד ניגון, "הראני נא את כבודך", ניגון חב"ד עמוק.

לחיים לחיים! לחיים לחתן!

ניגון.

 

א. "עשה לך תבת עצי גפר וגו'" – עבודת התשובה ("דברי שמואל")

הבעל שם טוב אומר על "בא אל התבה" ש"תבה" זו מלה – שאדם צריך להכנס לתוך המלים שהוא אומר, בתורה ובתפלה. צריך להכנס עם כל כחות הנפש שלו לתוך המלים, לתוך תיבת נח, ואז התבות פרות ורבות. זה שהוא התחבר עם התבה זה מעין זיווג, חתן וכלה. כשאדם עושה מצוה, כתוב בספר התניא, הוא צריך לחשוב שהנפש שלי היא אוא"ס הממכ"ע, ניצוץ של השכינה, ואילו המצוה עצמה היא אוא"ס הסוכ"ע. אז גם בכל מצוה יש יחוד של הסובב והממלא, רק שהמצוה היא החתן, הסובב הוא החתן, ואני – שזוכה לקיים את המצוה בדחילו ורחימו – הכלה, אני הממכ"ע. כאן, כשאדם מתפלל או לומד תורה, והוא מקיים את ההוראה של הבעל שם טוב "בא אל התבה", אז החתן הוא הבא, הזכר בא, והתבה היא כמו בית ש"ביתו זו אשתו". אז המלה שהוא אומר היא בחינת הנוקבא, המלכות, והוא היסוד. לכן פירוש הבעל שם טוב מתאים למה שכתוב בכתבי האריז"ל, ומובא בחסידות, שנח הוא יסוד אבא והתבה היא יסוד אבא. כך האר"י הקדוש אומר, שביאת נח אל התבה היא יחוד עליון, יחוד של יסוד אבא שנכנס ליסוד אמא. התבה היא אמא, כמו בית המקדש, כמו הסוכה (כמו שנסביר בהמשך). הסוכה היא מקיפין דאמא וגם בית המקדש הוא בשרש בינה. יש אפילו רמז ש-תבת נח עם הכולל עולה בית המקדש. כולם יחד, כל החיוֹת, כל החיוּת של כל העולמות, ביחד – הכל שר, מתפלל, עובד את הקב"ה, זו התכלית.

נח בונה את התבה במשך מאה ועשרים שנה, כמו שנסביר בהמשך. במדבר בצלאל בונה את המשכן. המשכן הוא ההתחלה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", רק שצריך גם משכן וגם מקדש. אם כי ש"משכן אקרי מקדש ומקדש איקרי משכן", אך ידוע מהרוגאטשובר (והרבי מביא זאת בשיחה, בלקו"ש חט"ו עמ' 34 ואילך) שבמשכן המצוה היא הבנין ובבית עולמים המצוה היא הנפעל, קיום המקדש. במשכן המצוה היא הפועל, הבנין, ולכן אי אפשר לעשות על ידי קטן או על ידי גוי, שהוא לא בר ישראל ולא בר שליחות. משא"כ בית המקדש, לדעת הרמב"ם כפי שמסביר הרוגאטשובר, המצוה היא הקיום – ולא הבנין – ולכן אפשר לשכור גוי לבנין הבית. התוס' חולקים על הרמב"ם, זו מחלוקת ראשונים, אך לפי הרמב"ם – לפי הלומדות שבזה – המצוה היא שיהיה מקדש (לא כמו המשכן), ולכן גם קטן או מי שלא ראוי לקיים מצוה יכול לסייע ולבנות. עד כאן פתחנו בנקודה של לומדות שהרבי משייך לפרשה ושואל מה לגבי התבה, "עשה לך תבת עצי גפר" – האם המצוה שה' צוה לנח היא מצות הבנין או מצוה שתהיה תבה? בכל אופן, זה דומה לחילוק בין המשכן למקדש. מסקנת הרוגאטשובר בסוף היא שהתבה היא כמו המקדש, שהמצוה היא מציאות התבה ולא עשית התבה, ואילו הרבי אומר – לפי רש"י בפשש"מ – שלפי פשש"מ ולפי פירש"י עה"ת יוצא שהמצוה היא העשיה. זו היתה הו"א אצל הרוגטשובר, שבגלל רש"י על הגמרא חזר בו, אבל הרבי מסביר שרש"י על החומש ורש"י על הגמרא הם שתי בחינות של לימוד, לכן אי אפשר להוכיח מרש"י בגמרא ביחס לרש"י על החומש – זה כלל גדול בפירוש רש"י אצל הרבי.

עוד נחזור לנושא השיחה, אך פתחנו בכך שהתבה זו המלה שהאדם אומר. כשהאדם אומר תבה הוא הזכר ביחס אליה (וגם כשאשה אומרת תבה, מתפללת, היא הזכר ביחס לתבה). יש ספר של רבי שמעלקא מניקלשבורג – אחיו של בעל ההפלאה, שני האחים הקדושים, תלמידים מובהקים של המגיד – "דברי שמואל", שמוסיף פירוש: הפירוש של הבעל שם טוב, שמובא בכל ספרי החסידות, שתבת נח היא המלה של התורה והתפלה. הוא מוסיף בזה פשט: איך כתוב בפעם הראשונה? "עשה לך תבת עצי גפר", והוא אומר ש"תבת" לשון תיובתא, כמו שכתוב על משיח ש"אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – "תבת" זה לשוב, לשון תשובה. לפירושו תבת נח זו עבודת התשובה. לכאורה זה פירוש חדש, כי לפי הפירוש הרגיל של הבעל שם טוב תבת נח זו המלה שאתה אומר. למשל, כתוב "צהר תעשה לתבה" בהמשך הצווי, וידוע מה שהבעל שם טוב אומר שיש כאן חכמת הצרוף. זה עוד קשר בין עשית התבה לעשית המשכן – הרי כתוב על בצלאל, בעל המלאכה של המשכן, ש"יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כל חכמת הצרוף נלמדת מ"צהר תעשה לתבה", שאם יש לך צרה – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – רק צריך לדעת איך לצרף נכון, להפוך צרה לצהר. חכמת הצרוף היא בטול בנפש, ואם האדם הוא בחינת אין יכול להחזיר כל חומר גלם – כל דבר שמורכב מאותיות (רמז חשוב: תבה = אות, תבה זה לכאורה מלה המורכבת מכמה אותיות, אבל עולה אותו דבר) – ולצרף את האותיות מחדש, להפוך את הצרוף מ-צרה ל-צהר. "צהר תעשה לתבה" – קח את התבה, את הצרה, ותעשה ממנה צהר. מתי עושים זאת? בתפלה וגם בתורה. זה קשור ליסוד של הבעל שם טוב. אבל כאן הרבי ר' שמעלקא אומר ש"תבת" לשון תשובה.

אחר כך הוא אומר שיש בפסוק דרגות שונות של תשובה. אומר שכתוב "עשה לך תבת עצי גפר", ורש"י מסביר למה גופר – כותב שגופר לשון גפרית, ואומר שעל דור המבול נגזר להמחות בגפרית. מה זה להמחות בגפרית? בסיפור של סדום ועמורה, יותר מאוחר בתורה, יש גפרית ואש מן השמים, אבל איפה במבול ראינו גפרית? המפרשים מסבירים שהכוונה בכך שנדונו בגפרית היא למה שנבקעו כל מעינות תהום רבה, שהמים היו מים רותחים, מים חמים. המבול הוא מים שמטהרים את הארץ כמו שמקוה מטהר, וידועה החקירה בהלכה אם מים רותחים מטהרים, אבל רואים שאב-טיפוס של המקוה בעולם היה חם מאד. אחר כך, אחרי שנסתמו המעינות בסוף המבול, כתוב שהקב"ה רצה להנות את העולם – שתהיה איזה תועלת והנאה לעולם מכל הסיפור של המבול – לכן השאיר חמי טבריה וכיוצא. מסבירים המפרשים שחמי טבריא זה תוספת. כמו "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" – יש משהו חיוני, ויש משהו שלתענוג, שיותר ממה שחיוני. החמים מהתהום הם מים עם גפרית, כך מסבירים המפרשים. מה שמחמם את מי התהום זה גפרית. הגפרית היא דבר שמחמם את המים, ולכן רש"י מסביר שהעץ של התבה היו עצי גפר. ה"דברי שמואל" ממשיך וכותב שכאשר אדם עושה תשובה, "עשה לך תבת עצי גפר", אז התשובה הראשונה היא תשובה מתוך יראת הענש – פחד מגפרית, גיהנם של אש, שגם עולה מלמטה (כמו "נבקעו כל מעינות תהום רבה") – זה הדבר הראשון שאדם צריך לחשוב. אפשר לחשוב שמתאים לספר מוסר, ולא לספר חסידות, לדבר על פחד מגפרית. אבל רואים גם ב"פרי הארץ" – דברנו על זה הרבה – שאומר שהיסוד, גם אליבא דתורת החסידות, צריך להיות איזו יראת העונש בהתחלה. אם כי לפי חב"ד זה לא מאה אחוז מצד הקדושה, אלא קליפת נגה – מהבחינה הנפשית יראת הענש זה לא קדוש, כי זה לא רק מודעות אלקית, אלא יש בזה ישות, אז ממילא זה לא מצד הקדושה מאה אחוז, אך בכל אופן זה נדרש בהתחלה במדה מסוימת, במינון מסוים. רואים גם כאן אותו יסוד.

אבל אחר כך כתוב "קנים תעשה את התבה", והוא מסביר ש"קנים" היינו חבילות-חבילות של מצוות ומעשים טובים. עיקר התשובה, אם אדם עשה עבירות הוא צריך כנגדן – כתשובת המשקל – להרבות במעשים טובים. זו צריכה להיות תגובה (בהמשך נדבר על מודעות של תגובה). לא צריך מתוך יראת הענש להגיע לשיתוק, בדיוק להיפך. אם יראת הענש משתקת אותך – זה היפך הכוונה, זה גרוע מאד. אבל אם יראת הענש היא מניע אוטומטי וספונטאני שנותן כח לעשות הרבה דברים טובים, לתת הרבה צדקה, בממונו, בגופו, בנתינת הזמן שלך (כמו שנסביר בהמשך), זה "קנים תעשה את התבה". שוב, "תבה" בפירוש שלו זה תשובה, וקודם "עשה לך תבת עצי גפר" – "עצי" זה עצה, לחשוב מחשבות, של "גפר", גפרית, יראת הענש – ואחר כך "קנים תעשה את התבה". בסוף "וכפרת אֹתה מבית ומחוץ בכפר". גם רואים שהפסוק הוא לשון נופל על לשון, חרוז, מ"גפר" ל"כפר". ה-ג וה-כ של כפר הן אותיות גיחך, מן החך, שמתחלפות – ממש אותו מוצא. אז גפר-כפר זה ממש לשון נופל על לשון.

כך מתחיל – "עשה לך תבת עצי גפר, קנים תעשה את התבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר". הוא מסביר ש"מבית ומחוץ" זה תקון המדות, השלב השלישי, שלבו של האדם יהיה רצוף אהבה מבפנים ומבחוץ, אהבת ה' ואהבת ישראל. בספר התניא הוא כותב שלכפר פירושו לקנה ולנקות. "וכפרת אתה מבית" זה לנקות את המדות מבפנים – צחצוח הכלי מבפנים. אחר כך "ומחוץ" היינו מדות טובות כלפי הזולת. כמו "והייתם נקיים מה' ומישראל". "וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר".

אם כן, לפי פירושו של ה"דברי שמואל", יש בעבודת התשובה שלשה שלבים: קודם זעזוע, שבחב"ד קוראים לו "הזזה עצמית". בשביל מה טובה כל יראת הענש? בשביל הזעזוע, אחרת אדם לא זז מהמקום שלו. זה "עצי גפר". אחר כך "המעשה הוא העיקר", לא להתחיל לעבוד על הפנימיות אלא מהמעשה שהוא העיקר, שמתוך הזעזוע להתחיל להרבות במעשים טובים, "קנים תעשה את התבה". שלב שלישי זה לתקן את הנפש – תיקון הנפש הפנימי, גם ביני לבין אלקים וגם ביני לבין אנשים, לנהוג במדות טובות, מדות ישרות. אז בעצם יש – יראת הענש, מעשים טובים, מדות טובות. כך הוא מסביר את התהליך, הכל בפירוש של "תבת" מלשון תשובה.

איך בכל אופן נחבר את שני הפירושים, הפירוש המקורי של הבעל שם טוב ש"תבה" היינו המלה שאתה אומר בתורה ותפלה עם הפירוש של הרבי ר' שמעלקא ש"תבת" לשון תשובה? לכאורה הדרך הפשוטה ביותר לחבר את שני הפיורשים הוא שגם בתשובה יש מלה. הרמב"ם פוסק שמצות התשובה מדאורייתא היא וידוי – "קחו עמכם דברים ושובו אל הוי'".

לפני שנסביר, נאמר את רש"י על הפסוק. זה הפסוק הראשון שה' מצוה לנח מה לעשות – שה' אומר לנח "עשה לך תבת עצי גפר", זו ההתחלה. על הפסוק הזה אומר רש"י: מה הקב"ה רצה מנח? מביא מחז"ל שהטריח את נח לעסוק במעשה של בנין התבה 120 שנה, בשביל מה? הקב"ה כוון ותכנן שכל אנשי הדור יראו אותו עוסק בבנית התבה, 120 שנה הוא בונה תבה, ויאמרו לו "מה זאת לך?!". זו לשון רש"י, במקום אחר במדרש הלשון "מה אתה עושה?!". בגמרא יש נוסח שלישי. בכל אופן, באים ושואלים אותו מה קורה כאן, מה הסיפור הזה, והוא עונה להם דברים כהוויתם, שהקב"ה עתיד להביא מבול לעולם, בגלל חטאי הדור, "אולי ישובו". זו הלשון של רש"י, זה סיום הפירוש שלו. מזכיר לנו קצת את הסדר של פסח, שבזמן שיש מצה ומרור מונחים לפניך – צריך להמחיש לבן שאינו יודע לשאול. רבי נחמן אומר שהבן שאינו יודע לשאול הוא הבעל-תשובה בפוטנציאל. אז אם רוצים שמישהו יחזור בתשובה צריך להמחיש, לעשות משהו מאה ועשרים שנה, "את פתח לו" אולי מתוך השאלה יחזור בתשובה. הרבי אומר שאם נח היה מזדרז וגומר את התבה בשנה-שנתיים ואז היתה עומדת ומחכה, אז מה היה? לפי נוסח אחד זה היה מועיל, כי היו שואלים "מה זאת לך" על התבה, אבל שונה אם רואים מישהו עובד קשה לעשות תבה – אז שואלים "מה אתה עושה". זה משקף אחרת, אם רואים שהצדיק הזקן במו ידיו בונה תבה, שם עוד נסר ועוד נסר, ולוקח לו המון זמן, מאה ועשרים שנה, לא נגמר לו. זה ווארט מאד יפה, שההתעסקות – כשרואים צדיק מתעסק במשהו – זה פועל אחרת (כמו שאומרים כעת, שרואים שהרבי מתעסק עם משיח). זה שהדבר גמור, מונח, קיים במציאות – זה לא אותו דבר כמו שרואים שהוא מתעסק בזה. הוא אומר דעו לכם וכו', "אולי ישובו". למה הבאנו את פירוש רש"י הזה? כי לכאורה מאד מחזק את הדברים של הרבי ר' שמעלקא, שאומר שהמציאות של התבה היא מציאות של תשובה. לפי רש"י כל התבה וההתעסקות בה – בפרט לפי ההסבר של הרבי, שהמצוה היא מלאכת התבה, ולא שתהיה תבה – היא בשביל לעורר לתשובה.

איך זה מתקשר לזה שתבה היא מלה? זה כמו הפסוק בנביא שקוראים בשבת שובה, "קחו עמכם דברים", כמו שהרמב"ם אומר שמצות תשובה היא הוידוי בפה. כמובן, כמו שכולם מסבירים, צריך תשובה בלב – וידוי של "אחד בפה ואחד בלב" הוא לא שוה – אבל אחרי כך, תוך כדי, כשאדם שב בכל לבו, אז בשביל לקיים מצוה מעשית (וכל מצוות התורה הן מעשיות), ו"עקימת שפתיו הוי מעשה" (כמו שאדה"ז חוזר הרבה בתניא), צריך להתוודות. אם כן, אפשר לפרש אותו דבר ב"בא אל התבה" – תכנס לתבת התורה והתפלה, כך (וצריך לומר שזה תחלת הכל) תכנס לתוך הוידוי. כשאני אומר "אשמנו" שם ראשית הביאה אל התבה. איפה האדם צריך להיות יותר מכל מלה אחרת שלו, אפשר להבין טוב מאד שהמבחן האמיתי – יותר מתורה או תפלה – אם אתה נמצא שם או סתם מדקלם בלא לב ולב, זה האם אתה נמצא בתוך המלה של הלווי, זו תשובה אמיתית. וידוי הוא לשון הוד. כמו שכל ילד – כל אחד מאתנו – קם בבקר, ודבר ראשון אומר "מודה אני לפניך". להודות לה', "דע לומר תודה", ולהתוודות על חטאים זה אותו דבר, אותו ענין. לשון חז"ל היא "רשע תן תודה". לכן יש פה חיבור מאד יפה לבין דברי הבעל שם טוב בכלל והפירוש של הרבי ר' שמעלקא בפרט, שראשית הביאה אל התבה היא שאדם בא אל תוך הוידוי שלו. אחר כך, אם האדם בא לתוך הוידוי שלו, ממילא בקל יחסית יוכל לבוא לתוך התורה שלו ולתוך התפלה שלו. אבל אם הוא לא בא לתוך מלת הוידוי, אז לא שוה שום דבר מה שכאילו משתדל לבוא לתפלה שמתפלל או התורה שלומד. עד כאן זו הקדמה של "בא אל התבה" ו"צהר תעשה לתבה".

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com