חיפוש בתוכן האתר

כג סיון תש"ע - שלום זכר וברית צבי יעקב שי' המרתי - אלון מורה הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כג סיון תש"ע - שלום זכר וברית צבי יעקב שי' המרתי - אלון מורה
Page 2
Page 3
Page 4
ברית המילה
Page 6
כל הדפים

כ"ג סיון תש"ע, שבת פרשת שלח – שלום זכר וברית צבי-יעקב שי' הרמתי – אלון מורה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ליל שבת – שלום זכר:

נפתח בכבוד אכסניא. בהשגחה פרטית אנחנו נמצאים השבת באלון מורה. בדרך כלל עושים את שבת אלון מורה (ושבת יצהר, וכך כל המקומות שסמוכים וקשורים לשכם) בפרשת "לך לך", בה נאמר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה", אבל כעת צריך להסביר את הקשר של אלון מורה לפרשת שלח. קודם כל, אלון מורה בגימטריא שלח. גם מצד התוכן יש קשר בין הפרשיות: "לך לך" ו"שלח לך" הן שתי הפרשיות שבפתיחתן נאמר "... לְךָ", כאשר בפרשת "לך לך" מפרש רש"י "להנאתך ולטובתך" ובפרשת "שלח לך" הוא מפרש "לדעתך" (וכדלקמן עוד). כשם שבפרשת "לך לך" ההליכה היא לארץ ישראל, "אל הארץ אשר אראך", גם בפרשת "שלח לך" השילוח הוא לארץ ישראל, "ויתֻרו את ארץ כנען". אברהם אבינו הלך לארץ ישראל במסירות נפש, כאשר "והכנעני אז בארץ" (וחז"ל מסבירים כי הכנעני אז היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, היינו שכולם היו חמושים וכו'), וגם המרגלים הלכו לארץ במסירות נפש – לא כמרגלי חרש, אלא בקבוצה גדולה, כאשר הצווי להביא מפרי הארץ היה עלול למשוך אליהם תשומת לב ולעורר חשד (ראה רמב"ן עה"פ "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" – "וטעם והתחזקתם ולקחתם שלא יפחדו בלקחם מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים").

הרמב"ן מסביר כי תכלית השליחות של המרגלים היתה לספר לעם על טוב הארץ ולהראותם את פירותיה כדי להמחיש להם את מעלות הארץ כך שיכנסו אל הארץ בשמחה ובחפץ גדול ("ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) אל ארץ טובה ורחבה וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ... רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם... ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה וגו', והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול"). כל כך חשובים השמחה והחפץ הגדול בכניסה לארץ, עד שהם מצדיקים את מסירות הנפש של השלוחים. ישיבת ארץ ישראל בפרט תלויה בשמחה, והעדר-השמחה הוא סיבת הגלות ("תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל וגו'"). הרמב"ן פוסק שישוב הארץ הוא המצוה, ובעל החרדים (פרק נט) מביא ופוסק בשמו כי היא מצוה תמידית – בכל רגע של ישיבה בארץ מקיימים מצוה רבה, שיש לקיימה בשמחה ובחפץ גדול (עיי"ש, שצריך להיות "שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד", והוא מביא את לשון האדר"נ – "הוי שש וחרד על המצות"). השמחה תלויה בהפנמה גמורה, שתלויה בראיה והמחשה, כאשר "אינה דומה שמיעה לראיה", ולכן הוכרחו המרגלים להתחזק ולהביא מפרי הארץ, עד מסירות נפש (וראה בכל זה לקו"ש חכ"ג עמ' 92 ואילך). לפי זה יש לומר כי בכלל ארץ ישראל היא המקום בו יש לקיים את המצוות מתוך שמחה, על ידי שזוכים להמחשה והפנמה גמורה שלהן, ולכן במדה מסוימת כל המצוות מתקיימות באמת ובשלמות רק בארץ ישראל.

הרבי מסביר (בשיחה הנ"ל, לקו"ש חכ"ג), כי השמחה וההמחשה הנדרשת עבורה הם הממד של "ונשמע" – על אף שקיום המצוות בקבלת עול הוא בדרך של "נעשה ונשמע", הרי שבסופו של דבר צריכים להגיע גם ל"ונשמע", על ידי שהדברים מופנמים בדעתו של הלומד והמקיים. ה"ונשמע" הוא הענין המיוחד של ארץ ישראל, ועבור ענין זה נדרשת מסירות הנפש בהבאת הפירות (כנ"ל). ענין זה הוא על דרך המוסבר על ידי רבי אייזיק מהומיל כי לעתיד לבוא העיקר הוא ה"נשמע" (עד שלעתיד לבוא סדר העבודה הוא "נשמע ונעשה", אלא שאחר כך זוכים לטבע היהודי וכבר אין זקוקים להתבוננות כלל). אמנם, כדי לזכות ל"ונשמע" בלי לטעות ולנטות מהדרך צריכים להיות מחוברים בשלמות לדעת משה, "'שלח לך' לדעתך", וענין זה היה חסר אצל המרגלים (וראה עוד לקמן מדוע ענין זה כה חשוב, ומה קורה בלעדיו). עיקר הבעיה של השליחים היתה חוסר היכולת שלהם לקיים בעצמם מצד אחד את הענין של הקיום בארץ, שצריך להיות 'עצמי' (מה שנתחדש משליחות המרגלים, שאינה מצוה מפורשת אלא "לדעתך, אני איני מצוה לך", כפי שמבאר הרבי בשיחה שחזר אבי הבן), ומצד שני להיות בבטול גמור לדעת משה. יש ביטוי חסידי של אין-וועלט-אויס-וועלט, וככה המרגלים היו צריכים להיות אין-זיך-אויס-זיך – להיות הם עצמם, וגם להיות בטלים למשה בו זמנית, והם לא הצליחו לעשות זאת.

היחס הנכון בין ה"נשמע" בארץ ישראל ("אין זיך") לבטולו ל"נעשה" שקדם לו, הבטול לדעת משה ("אויס זיך"), מומחש ביחוד הנפלא שאין כדוגמתו כלל בגשמיות שיש בלימוד התורה – שהאדם תופס את הלימוד ונתפס בו כאחד. ענין זה שייך לארץ ישראל דווקא – בחו"ל האדם רק נתפס בתורה ובמצוות, מצד ה"נעשה", ובארץ ישראל מתחדש ה"ונשמע", מצדו האדם תופס את התורה. עיקר החידוש של התורה ביחס למצוות הוא בכך שהאדם תופס את התורה, אבל היחוד הנפלא שאין לו שום דוגמה הוא דווקא כשהאדם תופס ונתפס כאחד. המרגלים טעו ונפלו בלנסות לתפוס בלבד. צריך לזכור ש"תפסת מרובה לא תפסת" (אך על ידי הפנמת ענין זה אפשר להגיע בסוף ל"תפסת מרובה" – כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול – ועל דרך זה שעל אף שכתוב בחסידות שלא צריך להפוך את העולם, אלא כל פעולה קטנה היא חשובה, בדורנו הרבי תובע "קער א וועלט היינט", כאשר ה"אורות דתהו" של התפיסה המרובה מתאחדים לחלוטין עם ה"כלים דתיקון" של "תפסת מרובה לא תפסת"). החידוש של ארץ ישראל – שיתגלה לעתיד לבוא – הוא שהיחוד הנפלא של התורה יתקיים גם במצוות, כאשר יתגלו טעמי תורה, טעמי המצוות שהיו עד כה רק בבחינת קבלת עול ו"נתפס".

נחזור לחלוקה בין "לך לך" ל"שלח לך" – ב"לך לך" הפירוש הוא "להנאתך ולטובתך" וב"שלח לך" הפירוש הוא "לדעתך" (ורמז: לך לך שלח לך = 488 = חסידות = ח"פ הנאה). מה ההבדל בין "להנאתך" ו"לטובתך"? מכיון שהנאה היא רגש שבלב, צריך לומר שהטובה היא כפשוטו – טובה בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי. לפי זה, "טובתך" היינו פרצוף נה"י, פרצוף המוטבע, שענינו טוב גשמי, ואילו "הנאתך", שרש"י מקדים ל"טובתך", היינו פרצוף חג"ת, פרצוף המורגש, הקודם והפנימי ביחס לפרצוף נה"י, שענינו תחושת ההנאה שבלב (ורמז: הנאה טוב = אני והו = ג"פ הוי'; אני בהכאה ו-והו בהכאה עולים יחד 680 = פרת = מ"פ טוב-והו). שני הפרצופים הללו שייכים לאברהם אבינו, שמדתו חסד, והוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – הוא המלוה את כל מדות הלב, החל מהחג"ת, הנאתך, וכלה בנה"י, טובתך. בסדר זה, "'שלח לך' – לדעתך" היינו פרצוף המוחין, החב"ד, המושכל – זהו הפרצוף הפנימי, השייך כבר למשה רבינו (כאשר שני הפרצופים של "להנאתך ולטובתך" מלבישים עליו). ורמזים: דעת הנאה טוב עולה 552, היהלום של 23 (שאר האותיות, חוץ מראשי התיבות – שיתבארו לקמן – של "שלח לך לדעתך", וראה עוד לקמן), ואברהם לך לך להנאתך ולטובתך משה שלח לך לדעתך = 2584 מספר האהבה ה-חי (סוד היפי של חתך זהב כו', ואכמ"ל). והנה, מעל שלשת הפרצופים של חב"ד-חג"ת-נה"י (מושכל-מורגש-מוטבע) צריך להיות גם פרצוף הכתר (כפי שהוא בסדר העליה של "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"). אם בשליחות המרגלים היתה מתקיימת דעת משה, שמובנה גם רצון, היתה לו הנאה מכך – והנאה זו של  מילוי הרצון, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", היא פרצוף הכתר.

ההנאה התחתונה, שבמורגש, היא הנאה בה יש אני מורגש ("יש מי שאוהב"), הנאה שבסוד ז"א, וההנאה העליונה, שבכתר, היא הנאה בבחינת אין, השייכת ל"רישא דאין" שבכתר, פרצוף עתיק יומין (אלא ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"). אפשר לפרש כי גם לדעה ש"מצות לאו ליהנות נתנו" היא דווקא על הנאה תתאה, שיש בה אני מורגש, אך כן מותרת וראויה הנאה עילאה במצוות, הנאת התורה שהיא בחינת אין. ורמז בארבעת הפרצופים: הנאה דעת הנאה טוב עולה תריג, כמנין משה רבינו, רמז לכך שכאשר מצליחה דעתו של משה רבינו הרי הנאתו חודרת ומתקנת את כל המדרגות, משא"כ כשנעדרת דעת משה נאמר גם על ה"להנאתך ולטובתך" "גם בלא דעת נפש לא טוב".

וביתר פירוט: כפי שהוזכר לעיל, בשביל לזכות ל"ונשמע" כדבעי – ענינה של ארץ ישראל – היה על שלוחי משה להיות מכוונים ובטלים לגמרי לדעתו. כאשר מכוונים לדעת משה – היינו מתוך מודעות לכך שגם המאמץ של היהודי להבין בשכלו הוא כשליח של משה עבד ה' – ניתן לזכות להנאת התורה כפי שהיא בדעת משה, הנאה שבבחינת אין, השמורה מכל חשש. אמנם, אם אדם לומד ללא בטול לדעת משה, אלא יש לו נטיה לעצמו ולהנאתו בעת הלימוד – אפילו נטיה דקה מן הדקה, כגון שהוא מתאמץ להבין מפני הרגשת ההנאה שבלימוד התורה (שהרי כל מה שדובר בזמן האחרון מהקדמת האגלי טל, על מעלת ההנאה בלימוד, אין הכוונה שהאדם לומד לשם ההנאה, אלא רק להסיר את הטעות שההנאה הנגרמת בדרך ממילא מהלימוד אסורה וכו') – אזי הוא 'משוחד', והוא עלול להתדרדר, עד שיכולה לצאת מכך המציאות של חטא המרגלים (שנגרמה אצל אנשים "חשובים" ו"כשרים" שלא בטלו את עצמם לדעת משה ולמודם בבחינת "ונשמע" נעשה משוחד והתדרדר עד כדי מרידה בה'), כפי שמסביר הרבי בשיחה שם (בפרט בסעיף ה). [ונקודת הביאור בזה: מי ששכלו משוחד משתדל להתאים את המציאות לדעתו. המרגלים הרגישו את מציאות עצמם, ולכן פחדו מהנפילים ואמרו שלא ניתן לעלות, אך אם היו בטלים לדעת משה – "שלוחו של אדם כמותו ממש" – הם היו מכירים באמת של "משה אמת". הטעות היא כאשר האדם בונה מעצמו ומדעתו בנין אב למציאות כולה, ובכך הופך את עצמו לנשמה כללית. כמו תלמידי ר"ע, שכל אחד הבין והיתה לו סברא, אך הוא חשב שאיך שאני חש את המציאות זו ההבנה השוה לכל נפש, אבל זה לא נכון. זה גם "אנא אמלוך" – לפני הצמצום, במדרגה הכוללת את הכל, ה' יכול לומר כך, אבל אחרי הצמצום כל "אנא אמלוך" זה כח המדמה הבלתי מתוקן, שנדמה לך שאיך שאתה מרגיש את המציאות כך כולם, וזו המציאות האמתית, וזה פשוט לא נכון. אדם משחד את עצמו עם הרגשת מציאות עצמו, לחשוב שכך המציאת בכלל].

ועוד לגבי דעת משה: הפסוק פותח "שלח לך..." בלשון יחיד, אך ממשיך "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו", בלשון רבים (ואחר כך שוב נאמר "וישלח אֹתם משה" בלשון יחיד). בריש פרשת במדבר מקשה הש"ך עה"ת מדוע הצווי על מנין ישראל, שנאמר למשה לבדו, פותח בלשון רבים – "שאו". הקושיא כאן חמורה פי אלף, כי שם אפשר לתרץ שלשון הרבים כבר מוסבת לסיום הצווי – "אתה ואהרן" – אך כאן לא ניתן ליישב כך. על כל פנים, לפי סגנון ישובו של הש"ך שם (עיי"ש), יש לתרץ כאן כי "תשלחו" מתייחס למשה ולדעתו – "'שלח לך' לדעתך" – שהרי משה הוא נברא, ועל כן אי אפשר לומר בו, כפי שנאמר על ה', "הוא ודעתו אחד".

[הרבי מבאר שהשאלות שנשאלו המרגלים היו מתאימות להכנות למלחמה על דרך הטבע, ומדגיש שה' רוצה מלחמה על דרך הטבע, ולכן השליחות היתה לצורך כבוש על דרך הטבע (אם כי יש מקומות שכתוב שאם משה היה נכנס לא היתה מלחמה בדרך הטבע, יש מקום שכתוב שהיה כובש בדבור, בלי כלי זין – יתכן שאם לא היו מבקשים את השליחות בכלל, אלא סומכים על ה', הכל היה למעלה מדרך הטבע, אך ברגע שבקשו את השליחות הכניסו את עצמם לדרך הטבע, ומשה גם הסכים בדיעבד, צריך על דרך הטבע). לכן היו צריכים לבדוק "החזק הוא הרפה", אבל רק כדי לדעת איפה נקודות תורפה, ולא היו צריכים להסיק מסקנות – "כי חזק הוא ממנו". בנוסף על דברי הרבי, שמסקנה כזו לא היתה כלל מענינם, אפשר ללמוד כאן גם על צורת החשיבה. זה כמו באיז'ביצא – מי שחושב בכללים זה בלי שכל (בלי חב"ד). מוחין זה לדעת שכאן הוא חזק וכאן הוא חלש, וממילא אפשר לתכנן את הדרך, אבל להסיק מסקנה כללית זה בלי שכל, להתרשם בכללות זה קטנות מוחין. "לדעתך", מה שהיו צריכים להיות בטלים לדעת משה, זה להיות עם שכל אמתי ולאמוד את המציאות נכון. כמו היום צבא – המבצע זה להכנס, מה שלא יהיה, ורק צריך לתכנן נכון. אז רואים שכאן הם חזקים ובמקום אחר הם חלשים – יש נקודות תורפה – וזה היה השכל מאחורי השליחות. גם כאן, אם מישהו מתרשם שהממסד גדול ממנו וחזק ממנו זה קטנות מוחין. צריך להבין איפה הוא חזק ואיפה הוא חלש – החברים מנסים, יש 'חוש' בזה, אבל עוד לא מספיק מפותח. צריך לדעת איפה חלש – ולהכנס במקום החלש.]

 

נסיים בעוד נקודה הקשורה למקום: הזכירו קודם שהשבוע יחול כ"ח סיון, היום בו ניצלו הרבי והרבנית מהכיבוש הנאצי והגיעו לאמריקה, ל"חצי הכדור התחתון". בישיבה בשכם כל שנה ר' הלל ליברמן הי"ד – תושב אלון מורה – היה חוגג את כ"ח סיון. ראיתי את זה פעם ועוד פעם ותמהתי – הוא היה קשור לחב"ד, אבל לא היה חסיד מן השורה וספק אם היה מודע לחג החב"די בכ"ח סיון (אני בקושי זכרתי את זה...) – וכששאלתי אותו הוא הסביר לי בתמימות, בלי לדעת על הענין החב"די, שזה היום בו הוא ניצל מאמריקה והגיע לארץ ישראל (וכשהגיע הגיע מיד לכאן, "עד מקום שכם עד אלון מורה"). מה הקשר? כנראה בזכות זה שהרבי הגיע לארה"ב הלל הי"ד (ועוד רבים) ניצלו משם והגיעו לכאן.

 


ב. התינוק נולד בשבת בצהריים, אז חשבנו שמתאים שהניגון בשבילו יהיה על אחת מזמירות שבת, ונלמד ניגון חדש על "דרור יקרא לבן עם בת". בארבעה מתוך ששת הבתים של "דרור יקרא" חתום בר"ת שם המחבר – דונש (בגימטריא שכם). דונש בן לברט הוא אחד מראשוני המדקדקים, אלה שהאבן-עזרא קורא להם "זקני הלשון". דונש ומנחם היו שני בעלי שיטות בדקדוק בדורם, ורש"י מצטט את שניהם רבות בפרושו לתנ"ך (את מנחם מצטט רש"י בערך פי ארבע מאשר את דונש – דונש נזכר למעלה מחמשים פעמים ומנחם למעלה ממאתים פעמים (ורמז: חלק המילוי של דונש: דלת וו נון שין עולות 552, יהלום 23 – מספר שהוזכר לעיל – העולה ד"פ מנחם!), לפעמים הוא מסכים איתם ולפעמים חולק עליהם. מי שלומד רש"י לא יראה את זה, אבל היתה ביניהם מחלוקת קשה. דונש חלק בחריפות על מנחם – זו לא היתה סתם מחלוקת, היו דברים חריפים (אז היה חשש גדול מקראות, וכמו שבדורות האחרונים מי שהתעסק בדקדוק היה חשוד על 'השכלה', כך אז חששו מהקראים והמחלוקות על דקדוק היו מלוות בחשש הזה) – וזה המשיך כשתי שיטות, תלמידי דונש ותלמידי מנחם. אך אחר כך קם תלמידו של מנחם, יהודה חיוג, שהיה גדול ביותר והגן על רבו מנחם. דונש היה תלמידו של רס"ג, וכמה מחלוקות שלו עם מנחם היו כנגד השגותיו על הרס"ג, אך מענין שאחרי פטירת הרס"ג הוא עצמו השיג על הרס"ג בכמה דברים (עד שיש חוקרים שחושבים שמדובר בשני דונש). שמו העברי של דונש – בו נוקט האבן-עזרא לעתים – הוא אדונים. אז יש לנו שני רמזים: אדם ר"ת אדונים-דונש-מנחם (אדונים דונש מנחם עולה ג"פ אבר, רמז לאברהםאבר ועוד מה-אדם, הר"ת כאן), ו-מיד (מלה שהרבי אהב לדרוש) ר"ת מנחם-יהודה (בן חיוג, התלמיד שהגן על מנחם רבו)-דונש (מנחם יהודה דונש עולה בגימטריא לב במשולש). זו תקופה מענינת ולא כל כך ידועה. מספרים רק כדי להכנס לאוירה של "דרור יקרא".

מכל מה שדונש כתב, מה שהכי השתמר והכי מקובל בעם ישראל זה הפיוט "דרור יקרא" (יש מי שכותב שהוא היה ראש הפיטנים, וכל הפיוטים אחר כך הם בהשראתו) – כנראה שזו גולת הכותרת שלו, ה"אין לך אדם שאין לו שעה" ("שעה שועת בני עמי") שלו. הפייטנים הקדומים הקפידו על המשקל בכתיבה, על בסיס של יתדות ותנועות, שמשתנה מפיוט לפיוט (יתד ר"ת יסוד-תפארת-דעת, הקו האמצעי ממטה למעלה, עליו נדרש "אמת [הקשורה לפנימיות כל אחת מהספירות המוזכרות] מארץ [מלכות] תצמח [ממטה למעלה]"). יתד היינו שוא (חטף) ואחריו תנועה, ותנועה כשמה היא תנועה בלבד (אם כן, היתד הוא "שלם וחצי" ביחס לתנועה). ידועה אצלנו התופעה שב'מכלול' של מושגים השני יוצא מהאות השניה של הראשון, וכך כאן – התנועה יוצאת מה-ת של יתד (גם ה-ד היא ת במספר קטן, רמז למשקל המיוחד של יתד-תנועה-תנועה שיש כאן). "דרור יקרא" בנוי כולו במשקל של יתד-תנועה-תנועה (כדאי לשים לב לזה בקריאה, קל לראות), חוץ מהמלה האחרונה ש'שוברת' את התבנית הזו (לכן היו שניסו לשנות בה את הגרסא, מ"קדשך" ל"קדושך", אבל זה לא נכון; אם הכל היה לפי המשקל זה היה מדי מרובע – אנחנו לא מרובעים עד הסוף, בסוף כדאי לרדת טפה במשקל). יתד-תנועה-תנועה ר"ת יתת, אחד מאלופי עשו (ששמו חוזר פעמיים בתנ"ך, אחת בתורה ואחת בדה"י), שכנראה אותו בא דונש לתקן. יתת במילוי (יוד תו תו) עולה ארץ ישראל (כנראה שהוא קשור במיוחד לארץ) וכשכופלים את אותיות השרש במילוי (י פעמים וד ופעמיים ת פעמים ו) עולה הכל 4900 – 70 ברבוע שעולה גם הפירמידה (סכום כל הרבועים מ-1 עד המספר המדובר) של 24 (זהו המספר היחיד שהוא גם רבוע וגם פירמידה, כפי שהוכח לפני כמאה שנה), סכום שמות האבות האמהות והשבטים.

את המבנה של יתד-תנועה-תנועה ניתן לדרוש על דרך חש-מל-מל. יש הרבה פירושים בחש-מל-מל, ואחד מהם הוא שחש במוטבע ומל-מל במורגש-מושכל. אם יש שתי תנועות, תנועה-תנועה, נדרוש שהתנועה הראשונה היא תנועה קטנה והשניה תנועה גדולה – ההבדל העיקרי בין תנועות, כנודע למי שעוסק בדקדוק. יש חמש תנועות גדולות, שסימנן "פִתוּחֵי חוֹתָם", וכנגדן חמש תנועות קטנות (עשר ספירות – חמש כנגד חמש).

בעבודת עם ישראל בארצו נסביר ש"יתד" היינו יסוד העבודה – ישוב ארץ ישראל, "ותקעתיו יתד במקום נאמן". באמת, כפי שאמרנו, יש ביתד תנועה ויותר, אבל "שמא מילתא הוא" שהעיקר בענין הוא תקיעת היתד – קביעת העובדות בשטח – ולא התנועה (על פי קבלה הניקוד שבא נכתב באות ב – ונדרש בסוד המלה באש – ויש לדרוש כי שבא הוא לשון "שבו איש תחתיו", ואזי שבא-תנועה רומז לכינוי המקובל, 'תנועת ההתיישבות'). תנועה קטנה היינו תנועת התשובה – כשמתעוררים להכיר שלא מספיק ליישב את הארץ, וצריך להחזיר את העם בתשובה. תנועת התשובה היא עדיין תנועה קטנה, משום שענינה הוא שינוי ברגש – גם כאשר מחזירים בתשובה דרך המח (כשיטת חב"ד), בסופו של דבר העיקר הוא השינוי בלב, ורק הוא גורם את החזרה בתשובה בפועל ממש של האדם (כאשר האדם מבין שהנאתו האמיתית תלויה בחזרתו בתשובה ומפנים תובנה זו בלבו, וכידוע שהלב דוקא פליג לכל שייפין במעשה שהוא העיקר), "ולבבו יבין ושב ורפא לו". תנועה גדולה היא תנועה של התקוממות, של מהפכה בכל החיים של העם בארץ – זו תנועה גדולה, שעיקרה שינוי המוחין, מהפכה תודעתית של כללות האומה. כלומר, היתד שייך לפרצוף הנה"י – הרגלים היציבות על הקרקע, תיקון המוטבע – התנועה הקטנה לפרצוף החג"ת (המורגש, הלב) והתנועה הגדולה לפרצוף חב"ד (מוחין בעצם, הפועלים על המציאות לשנותה מן הקצה אל הקצה). ובמושגים דלעיל, היתד היינו "לטובתך", התנועה הקטנה "להנאתך" והתנועה הגדולה "לדעתך".

בכתר המושגים מתחלפים, בסוד חותם המתהפך: "יתד במקום נאמן" שייך לאמונה, כפשוט. התנועה הקטנה, של החזרה בתשובה, שייכת לתענוג, כי עיקר החזרה בתשובה היא מתוך "טעמו וראו כי טוב הוי'". התנועה הגדולה, ההתקוממות, שייכת לרצון – הרצון התקיף שפועל לשינוי מוחלט של המציאות. הרצון הוא התהו שבכתר – מהפכה כזו היא "אורות דתהו" (אלא שהיא צריכה להיות ב"כלים דתיקון", כדי שלא תשבר, כפי שהדריך הרבי). אנחנו צריכים לפעול לשנות את המציאות כולה, ואנחנו מקוים שהקב"ה יטע את המשיח בתוך הפעולות שלנו. בסידור בית יעקב מפורשות כל הזמירות, והדבר הכי יפה בפירושו ל"דרור יקרא" – מזמור שכולו מדבר על הגאולה ועל התקוממות ונקמת ישראל – הוא הפירוש ל"נטע שורק בתוך כרמי", שהיינו נטיעת המשיח (בו נאמר "אשרקה להם ואקבצם") בתוכנו (שורק רומז גם לניקוד שׂוּרֻק, המכוון כנגד היסוד – ענין השייך לשכם, מקום קבורת יוסף).

ההתבוננות בסדר של יתד-תנועה-תנועה בסוד חש-מל-מל – הכנעה-הבדלה-המתקה – ממחישה שצריך להשמר מהטעות של קפיצה להמתקה לפני ההבדלה (וההכנעה). לעניננו, יש לדעת כי התנועה הקטנה של שליחות והחזרת עם ישראל בתשובה חייבת לקדום לתנועה הגדולה של מהפכה בארצנו הקדושה. בלי הרצון וההתמסרות לכך ש"יהודי עושה עוד יהודי" באופן פרטי לא ניתן לדבר על שינוי הראש של עם ישראל כולו (אולי אלה שמתחתנים מוקדם, כדי ללדת עוד יהודים בגשמיות, עושים זאת – במודע או שלא במודע – כדי לקיים "יהודי עושה עוד יהודי" באופן פרטי, וחושבים שבכך יוצאים ידי חובת תנועה-קטנה, אך לא די בכך, וצריכים להתמסר בפועל להחזרה בתשובה). כמובן, עוד קודם לכן זקוקים ל"יתד" של תנועת ההתיישבות, ובמדה מסוימת מי שאין לו את היתד של ישוב הארץ לא יכול להתחיל (והדבר מומחש עוד יותר בסדר הדברים כפי שהוא בכתר, שם היתד במקום נאמן היינו האמונה ממנה מתחיל הכל). לכן קשה לדמיין איך חב"דניק שנמצא בחו"ל ואין לו את היתד הזה יכול להגיע באמת למבצע משיח מהפכני – הוא לא בנוי לזה. הרבי עצמו היה כל הזמן בתודעתו בארץ, יותר מאשר בחו"ל, והיה מעורה מאד בכל מה שקורה בארץ (וכספורים הידועים והרבים בהם התגלה כי 'נהירין לו שבילין דארץ ישראל יותר משבילי ניו יורק'), והיתד של ישוב הארץ היה אצלו חזק מאד. אמנם, קשה היה להנחיל יתד זאת ממקום מושבו בחו"ל (בפרט שהרבי לא קרא לעליה המונית, כדי לא להיות "נאה דורש ואין נאה מקיים"), ולכן קשה לעתים לחב"דניק שיושב במקום אחר להבין את היתד של הרבי בנוגע לארץ ישראל. כאשר זוכים שהיתד יהיה בתיקון, היינו שהוא באמת יהיה ממד ההכנעה בתהליך – התיישבות שאיננה 'שפיץ', אלא באופן של "שבו איש תחתיו" בשפלות אמתית – אפשר להתקדם הלאה, אך לא ניתן לקפוץ לפעילות צבורית רחבה ומהפכנית (דוגמת הקמת מפלגה) לפני התנועה הקטנה של החזרה בתשובה. אמנם, תוך כדי התנועה הקטנה יש לדעת שמגמת פנינו היא קדימה – לא להסתפק בשינוי אישי-מקומי, אלא לחתור לתנועה גדולה של מהפכה מוחלטת. בדורנו הכל צריך להיות באופן של "עד מהרה ירוץ דברו", ולא צריך להתעכב מדי בין שלב לשלב, אבל אי אפשר לדלג על שלבים.

הדוגמה העיקרית של תנועת התשובה שיש בה גם יציאה מה"יתד" היא יציאה לשליחות בחו"ל, והמקום הכי טוב לצאת אליו הוא הודו – שם מגיע הכי מהר החיבור בין התנועה הקטנה לתנועה הגדולה. השליחות בהודו פונה אל ישראלים, שתוך כדי שמעוררים אותם לתשובה – התעוררות הניצוץ היהודי – מעוררים בהם גם את התשוקה לארץ ישראל. אפילו כשמדברים רק על פעילות עם ישראלים בחו"ל, יש הבדל גדול בין פעילות עם יורדים לפעילות עם מטיילים – יש אין סוף עבודה עם יורדים, אבל זו לא תנועה קטנה שמיד תתחבר לתנועה הגדולה, ואילו כאשר פועלים עם מטיילים יש מיד חיבור למה שקורה בארץ, שהרי הם מאד מודעים ואכפתיים למה שקורה בארץ (ורוב המטיילים הצעירים הם חילים וכיו"ב, שרק בורחים לתקופה 'לנקות את הראש', להרגע קצת ולהפתח קצת). כאשר מעוררים את המטילים בתשובה ומציתים בהם את הניצוץ היהודי הם מיד מתעוררים לחזור לארץ עם מודעות המוכנה לתנועה הגדולה (ואכן, רואים שמכך פוחד הממסד כאן, ולכן הוא מנסה 'לשים רגל' לפעילות ההחזרה בתשובה בהודו, ומכאן הגיעה ההשפעה על ההודים להקשות על 'אנשי דת' לקבל ויזות).

 


ג. מחר נאמר בברית את הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" ("'ששון' זו מילה"). למצוא שלל היינו לברר ניצוצות (כאשר "כמוצא שלל רב" רומז ל-רב הניצוצות שהעלו ממצרים, וענין זה חוזר בכל דור). אבא של הרבי מלמד (בהקשר לאיחול פסח כשר ושמח, בחזרה של יציאת מצרים בכל שנה) ש"כמוצא שלל רב" ר"ת כשר – יהודי כשר (בראשית = משיח יהודי כשר) תמיד מחפש למצוא שלל רב, להתפשט ולברר עוד ועוד חלקים מהמציאות (ואם לא, יש ספק בכשרותו...). "אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל" הוא אחד הענינים שנאמרו על פרעה וצריך לקיים בו "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'", להוציא יקר מזולל, ועל ידי "אמר אויב ארדף אשיג אחלק [שלל]" זוכים לביאת המשיח. ורמז: "כמוצא שלל רב" עולה י"פ בן – עשרה בנים – ובהקשר של פרשת השבוע היינו י"פ כלב, וכאשר עושים משולש מעשר אותיות "כמוצא שלל רב" הפינות יהיו כלב. ה"שלל" רמוז בשם פרשתנו, "שלח לך" נוטריקון שלל (וכן שלל ר"ת שלח לך לדעתך, כאשר האותיות הנוספות על שלל עולות 552, כנ"ל). סופי האותיות, שאינן נכללות במלה שלל – "שלח לך" – רומזות ל-כח הפעמים שמלה זו חוזרת בתנ"ך, ד פעמים בתורה ו-כד פעמים בנ"ך (וראה עוד לקמן), אחד מהם באחד משמותיו של המשיח, "מהר שלל חש בז".

שלל עולה בגימטריא שכם (את שכם שללו השבטים – בבחינת "ואכלת את שלל אויביך" – אחרי פעולת שמעון ולוי, ר"ת של). זה מספר שגם הזכרנו קודם – דונש (שאותיות המילוי שלו, דלת וו נון שין, עולות ה'מילוי' של ר"ת שלל – "שלח לך לדעתך", כנ"ל). השם העברי של דונש, אדונים, עולה בגימטריא אלף (א במילוי), ו-דונש עולה שין (ש במילוי) – יש לומר שהוא היה אש ומנחם היה מים, ולכן היתה כזו מחלוקת ביניהם.

בארבעת היסודות אש-רוח-מים-עפר האש מכוונת כנגד עולם האצילות, ולכן גם האש היא היסוד היחיד שמשמש כינוי לה' – "הוי' אלהיך אש אוכלה הוא". ה'עימות' בין האש ליסודות האחרים היה גם חלק מהבעיה בשליחות המרגלים. משה רבינו הוא הדעת של עם ישראל – דעת דאצילות, דעת עליון – וכל דורו, "דור דעה", שייך לעולם האצילות. שילוח המרגלים לארץ ישראל היה לשלוח אותם אל עולם הבריאה, אליו שייכים הנכנסים לארץ, מתוך נסיון שמחד הם ישארו מחוברים  לדעתו של  משה ("'שלח לך' – לדעתך") ומאידך יצליחו לרדת אל המציאות התחתונה. השילוח לעולם הבריאה רמוז בר"ת של תיאור המרגלים – "[כֻלם] אנשים ראשי בני ישראל המה".

המלה "אנשים" הפותחת את התיאור כאן היא הפעם השניה בה נאמר "אנשים" בשילוח המרגלים, אך זו הפעם העיקרית עליה מבאר רש"י כי אנשים היינו לשון חשיבות ו"אותה שעה כשרים היו" (היינו מוכנים לשליחות של "כמוצא שלל רב", ר"ת כשר, כנ"ל, כפי שמביא הרבי בדבר מלכות שלח). [לכאורה יש סתירה בין "באותה שעה כשרים היו" ל"'וילכו ויבואו'... להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה". יש בזה הרבה פירושים, אבל הרבי מסביר שבהליכתן זה לא מרגע שנשלחו – קודם היו צריכים לעלות לארץ, ואחר כך ללכת  לארכה ולרחבה, ו"וילכו ויבואו" היינו אחרי שעלו לארץ, מרגע שהתחילו לקיים את השליחות (ולא בדרך אל השליחות). כשהיו עדיין אצל משה, לפני שהגיעו לארץ, היו בסדר, אבל מהרגע שהראשון שהגיעו לארץ התקלקלו. מה המסקנה? שיש יצר הרע שמתגבר רק כשמגיעים לארץ ישראל – בחו"ל אתה בסדר, ורק ברגע שאתה דורך על אדמת הקדש מופיע היצר הרע, כנראה היצר הרע של "כחי ועצם ידי" (ולכן צריך "זכירת ארץ ישראל")].

פרשת שלח היא הפרשה ה-לז בתורה, ואחד הסודות של לז הוא החיבור בין זה (מספר הפרשות בחומש בראשית) ל-כה (הפרשות משמות ועד שלח) – נבואת משה רבינו ונבואת שאר הנביאים (שגם נערכות זו ביחס לזו כאצילות מול בריאה, אספקלריא המאירה לעומת אספקלריא דלא נהרא). בכל פרשה יש חשיבות למילה שמספרה בפרשה הוא כמספר הפרשה בתורה, ובפרשתנו המלה ה-לז היא המלה "אנשים" הנ"ל.

נקשר את זה גם לברית: בברית המילה יש מילה ופריעה (והמוהל שלנו מקפיד, כהוראת הרבי, שיהיו בזה אחר זה, ולא כאחד), והאריז"ל דורש שמילה זה מל-יה ופריעה זה פרע-יה. לכאורה, גם מל הוא לשון גילוי (מול, כמו שמוזכר גם במאמר של אדה"ז שחוזרים בברית, "בעצם היום הזה נמול אברהם"), כמו פרע (הרי בפריעה מתגלה ראש העטרה), אז מה ההבדל ביניהם? הגילוי על ידי המילה הוא עדיין לא גילוי שלם, אלא רק גילוי של הצורה הכללית, "אספקלריא דלא נהרא", בחינת "כה", אבל רק על ידי הפריעה יש גילוי העטרה בשלמות, ב"אספקלריא דנהרא", בחינת "זה" (ובהמשך למה שנתבאר לעיל, בשיחה הראשונה: בפשטות, אברהם אבינו לא נצטווה על הפריעה, והחידוש של הפריעה הוא אצל משה רבינו – זה החידוש של ה"לדעתך", של ההפנמה וההבנה הדרושות בשביל לקיים את המצוות בארץ בשלמות ובשמחה, בפרצוף מוחין). ורמז: פרע עולה ה"פ מל (וביחד הם עולים יעקב רחל), היינו שהביטוי השלם של מל הוא ב-פרע (כמבואר ב"מאמר הוראת המספרים" שענינו של המספר חמש הוא התחלקות והבעה)

[וכמה רמזים בכל זה: מילה = 85, מספר השראה ה-7, פריעה = 365, מספר ההשראה ה-14 (7 ועוד 7). יחד = 450 = י"פ מה (מילה אותיות מה לי), אדם השלם. יש גם פעולה שלישית, מציצה, הנדרשת מצץ יה, ואם כן, שלש הפעולות יחד הן בסוד "יהיה יה-וה אחד וגו' (ורמז לשלמות שלש הפעולות הקשור עם נבואת משה דווקא: ברית מילה = זה מילה פריעה מציצה). מציצה היינו סוד העבודה עד מיצוי הנפש, לאחר שני שלבי הגילוי, היינו שלאחר שני הגילויים מגיעים אל העצם וזוכים לגילוי העצם ממש, בחינת "אור חדש". פריעה מציצה = 600, פרפריעה) ו-שך, המתקת כל הדינים. ביחד עם מילה (השם הכולל) = 685, מספר ההשראה ה-19 (לאחר 7 ו-14 הנ"ל, 613, השראה 18) = 5 פעמים 137, וד"ל (עוד יש לדרוש כי מל הוא לשון מלוה, ופריעה-מציצה רומזות לסוד "פריעת בעל חוב מצוה", כאשר כללות הברית היא תיקון רבית, בה נמצץ דמו של הלווה, ואכמ"ל).]

"שלל רב" עולה בגימטריא 562 – מספר שדברנו עליו הרבה (ציונות וכו'). בהקשר הזה אפשר גם לפרש שלל רב כשלילה גדולה ורבה של הענין...

בתורה מופיעה המלה "שלל" ד"פ. והנה, יש פסוק אחד בנביא שבו לבד חוזרת המלה ד"פ, כנגד כל ההופעות בתורה, בסוף שירת דבורה (מי שלמד בארץ בדרך כלל גם זכה ללמוד את השירה בעל פה): "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל". כמו בפסוק זה, ברוב המקומות המלה שלל מופיע עם הפועל חלק – חלוקת שלל – וגם אחד המובנים של שכם הוא חלק (כבפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", ועוד). בחלוקת שלל צריך תודעה של התחלקות בין החברים, ולא שכל אחד זולל לעצמו את השלל (אדרבה, שלל זה להוציא יקר מזולל – להוציא מהזולל). [זה בעצם מאמר חז"ל בסנהדרין על "פשטו בגדוד" – שאם אין הבור מתמלא מחוליתו ואין הקומץ משביע את הארי צריך לפשוט בגדוד, לחלק שלל, ולחלק בין העינים (שם הפשט שהעשירים לא מצליחים לפרנס את העניים). זה עוד סוג של ערבות וחברות, "כל ישראל חברים", צריך לפשוט יד בגדוד – "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב", כנראה כל השלל שייך לשבט גד (לשון גודו אילנא, שזה ברית מילה)]. בפסוק בשירת דבורה, כמו בפסוק "כמוצא שלל רב", מופיעה גם המלה מציאה – "ימצאו יחלקו שלל". לכאורה מציאה באה בהיסח הדעת, בלי יגיעה, ואילו בשביל לשלול שלל יש להתאמץ ולהלחם וכו', לכן יש לבאר (כמבואר בדא"ח ביחס ל"יגעת ומצאת") שבמציאת שלל המציאה היא שלא בערך כלל למאמץ. אם כן, בביטוי "כמוצא שלל רב" יש משמעות רבה וחשובה לכל אחת מהמילים – מדובר ב"שלל", ולא סתם שלל אלא שלל "רב", והוא נמצא מציאה שלא בערך.

כפי שהוזכר, אפשר לפרש "שלל" גם מלשון שלילה, ובעבודת ה' היינו ידיעת השלילה – ידיעה שה' אינו כמו שום דבר שמוכר לנו, לא חכם במובן שמוכר לנו, לא חסיד במובן שמוכר לנו, וכו'. דווקא בארץ ישראל צריך לשלול שלל, לשלול את כל מה שהאדם היה נעול עליו קודם לכן, בבחינת "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". אפשר לחשוב שידיעת השלילה היא חד-גונית – ה' הוא לא שום דבר שאנחנו מכירים, וממילא אין בזה שום גוון ופירוט והבנה. אבל כאן רואים שפעמיים מופיע הביטוי "שלל צבעים" – יש הרבה צבעים לשלילה (העין יכולה לראות שעח גוונים – כמנין מיני צבעונים, כפי שכותב האריז"ל, והוא מנין חשמל = מלבוש רב גוני – כנראה יש אין סוף גוונים, אבל העין האנושית מוגבלת). צריך להסביר שאם אין 'הרגש' בשלילה זה אכן חד-גוני, אבל אם יש 'חוש' ו'הרגש' בידיעת השלילה, אז כל שלילה נוספת מוסיפה גוון – להבין ולחוש שה' הוא לא חכם במובן המוכר לנו זה גוון אחד, ולא חסיד במובן המוכר לנו זה גוון נוסף וכו', וכך, על ידי ריבוי התבוננות עם 'הרגש' פנימי, זוכים ל"שלל צבעים" בידיעת השלילה. בשרש, ידיעת השלילה מגיעה לאור אין סוף שלפני הצמצום, בו אין תפיסה והשגה על דרך החיוב. ניתן לחשוב שאור אין סוף שלפני הצמצום הוא אור פשוט, ללא גוונים, אך מבואר בקבלה וחסידות כי לפני הצמצום הראשון יש סוד של ספירות אין קץ, שרש הריבוי באחדות הפשוטה (במדרגה נמוכה יותר, בסוד "קדמון", מאריך לבאר רבי אייזיק כיצד ניתן לראות גם את כל הפרטים שמתגלים אחרי הצמצום כפי שהם נמצאים באור הפשוט שלפני הצמצום). ידיעת השלילה מאירה את שלל הצבעים מלפני הצמצום לתוך העולם שאחר הצמצום. לפי זה יש לבאר שחלוקת שלל היינו החלוקה הפנימית לצבעים וגוונים בתוך מה שנתפס במבט ראשון כפשוט ונטול גוונים (וכך יש לפרש כי "לערב יחלק שלל" היינו החלוקה של מצב שנדמה כערבוביא, כמשל של רבי אייזיק, שבחצוניות רואים רק את הלבן הכללי, ואם מתעמקים ו'קופצים על הרכבת', כמשל שלו שם, אפשר לחלק את השלל, לראות את כל הפרטים באוא"ס לפנה"צ – אך כנ"ל, זה רק במלבוש, בקדמון, וספירות אין קץ הרבה יותר גבוה).

 


[אחרי הסעודה:]

ד. נוסיף עוד בשבח המקום (חוץ ממה שידוע משנים עברו, ש"עד מקום שכם עד אלון מורה" זה בחינת "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל", לפי ביאורו של רבי אייזיק שמה שהיום לא נתפס, "עד ולא עד בכלל", יגיע לע"ל לבחינת "עד ועד בכלל"): יש ארץ מגדלת גבורים וכו', ולפי זה "אלון מורה" זו ארץ שמגדלת מורים טובים. אבל, בשביל להיות מורה בדור הגאולה אי אפשר להיות סתם מורה – צריך להיות "אלון מורה". כשם שאישון הוא איש קטן ונחשון הוא נחש קטן, ושמשון הוא שמש קטנה, כך אלון היינו א-ל קטן – גילוי של ה"חלק אלו-ה ממעל ממש", "אני אמרתי אלהים אתם" – שמי שזוכה לו יכול להיות מורה טוב בדורנו.

 

ה. הכלי יקר בתחלת הפרשה דורש על "שלח לך אנשים" – "'לך' לדעתך" – ש"לדעתך", דעת משה, יש לשלוח "אנשים", אבל אם היית שואל לדעתי, דעת ה', היה טוב יותר לשלוח נשים, משום שהנשים מחבבות את הארץ (בעוד האנשים שונאים את הארץ, כך לשון חז"ל):

ד"א לכך פרט אנשים, לפי שארז"ל (ילקו"ש פנחס תשעג כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז ד) וע"כ אמר הקב"ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם. תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור:

על זה יש ששואלים איך אפשר לומר דבר כזה, מצד צניעות וכו', ומוכיחים מדברי החת"ס שאשה לא מדליקה נר חנוכה על פתח הבית מבחוץ משום "כל כבודה בת מלך פנימה", ואיך יתכן לשלוח אותה כמרגלת? קודם כל, נקדים, שזו אכן דעת משה – גם החתם סופר נקרא משה (בפרט זה הסבר שמאד מתאים לו, ובכלל לראש של למדני ופוסקי הונגריה) – אבל דעת הקב"ה יכולה להיות אחרת (כמובן, התשובה הראשונה היא שאין מקשים על הדרוש, ובקטע הקודם ב"כלי יקר" הוא אומר להיפך). צריך לקשר את זה לנושא שדברנו בארוכה, על היחס בין כבוש לחזקה – איש דרכו לכבוש, ולכן מתאים לשלוח אנשים, בפרט בכניסה הראשונה לארץ שהיתה צריכה להיות דווקא בדרך כיבוש. אבל, צריך להגיד שזה גם חסרון – שכיבוש לבד זה לא מספיק (ולכן הוא מתבטל), וגם כאשר כובשים צריכים להיות בראש של 'חזקה', בראש שאומר שזה היה שלי מקדמת דנא ('אני הייתי פה קודם'). מי שרק כובש, בלי להרגיש זיקה ובעלות מוקדמת על המקום, הוא במובן מסוים – גם אם לא מודע – שונא את הנכבש, שונא את הארץ. דווקא הנשים, שפועלות בדרך של חזקה, הן המחבבות את הארץ. בשביל שכבוש הארץ יעלה כדבעי, כדעת ה', היה צריך להקדים 'ראש נשי' (ראש נשי בגימטריא ראש השנה, בית המקדש וכו') של חזקה לכיבוש בפועל. לפי זה אפשר לבאר שיהושע וכלב לא השתתפו בסחיבת הפרות מהמדבר (דבר תמוה, כי זו היתה מצוה של משה, ואף אם הבינו שזה חלק מעצה רעה – עדיין זו מצוה של משה) משום שהיו בבחינת נשים, ולנשים אין כח לסחוב. אפשר להגיד שיהושע היה מלך, שלא סוחב – כמו יוסף בארונו של יעקב (והרי יהושע בא משבט יוסף) – וכלב היה בחינת אשה. כלב – סוד שם בן, שבמלכות – בא משבט יהודה, בחינת המלכות-הנוקבא, שטעם שמו הוא "הפעם אודה את הוי'", בבחינת "איהי בהוד". לכן מצינו שכלב הלך להשתטח על קברי אבות – המשתטח על קברי צדיקים הוא תמיד בבחינת אשה, צדיק תחתון המעלה מ"נ, ביחס לצדיק הקבור, צדיק עליון הממשיך מ"ד (ובכלל העלאת מ"נ שייכת לשם בן, ובעולם החי היא מתבטאת בכך שהשיר העיקרי בפרק שירה – עליו מאריכים חז"ל במדרש – הוא שיר הכלבים דווקא, המשטחים באומרם "בואו נשתחוה ונכרעה"). וכן, כמובן, ההשטחות על קברי אבות מבטאת את הזיקה המוקדמת לארץ – תחושת החזקה שמקדימה את הכיבוש. ה"רוח אחרת" של כלב היא בבחינת "רוחא דשביק בה בעלה" מכחה מעלה הנוקבא מ"ן (בבחינת "אשה מזרעת תחלה", ר"ת אמת)

לפי זה, יש לומר שהצלחת המרגלים ששלח יהושע היתה בכך שזכו לתמיכה נשית של רחב הזונה, היינו שבפנימיותה היא סייעה להם כמרגלת, וזיכתה את עם ישראל במדרגה של "ארץ טובה ורחבה" (כמבואר במ"א). רחב הזונה עצמה לא הידרה ב"כל כבודה בת מלך פנימה", אך אפשר ללמוד ממנה כי כאשר אשה נשלחת למרגלת עליה להיות צנועה ככל שניתן וללכת דווקא בבגד רחב. יש לומר כי ה הנשים המחבבות את הארץ, חמש בנות צלפחד, נכללות ברחב הזונה (ומתגלגלות אחר כך – בעודן בחיים – בבנות שנולדו ליהושע ממנה, בזיווג ארץ-ישראלי-נשי המוליד נשים בלבד), בסוד התכללות ה הגבורות המתפשטות בה"ק בספירת היסוד, כנגדה מכוונת רחב (על רחב נאמר "כל האומר רחב רחב" – בסוד זיווג יעקב רחל – "מיד נקרי", והגמרא מסבירה כי המדובר הוא "ביודעה ומכירה", וחסידים הראשונים דרשו ענין זה על קריאת "אין סוף" בפי החסידים, שכאשר מדובר "ביודעה ומכירה" מעוררת את ההתלהבות בעבודת ה').

 

 


ברית מילה:

[בבית הכנסת]

א. במשך התפלה התבוננתי בזכוכיות של ארון הקדש כאן – זה משהו מיוחד, יוצא דופן. בדרך כלל עושים 12 ציורים שקשורים לשבטים, אבל כאן יש שמונה, בקשר עם שבת והמועדים. גם חלוקת המועדים כאן לא רגילה – היא לפי סדר השנה, מתשרי, כאשר כוללים שמע"צ בסוכות ואת שני הימים הטובים של פסח מונים ביחד, ומצרפים את חנוכה ופורים (ביחס לסדר הרגיל, ידועים דברי הגר"א שיש שבעה ימים טובים בשנה – יו"ט ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ר"ה, יו"כ, סוכות, שמע"צ – שעל כן יום כפור הוא "שבת שבתון", השבת של ימי השבתון). בכלל, שמונה ציורים קשורים לברית – שמונה ימי מילה (שאכן נועדו "כדי שתעבור עליו שבת אחת"). שבת קדש מעל שבעת המועדים (שהם "מקראי קדש") זה מבנה של אז – או בינה מעל ז מדות, או כל הג"ר מעל ז מדות (בשבת יש את כל הכח"ב, בסוד "היכל קדש הקדשים" הכולל את כל הג"ר: הבינה זה בליל שבת, מה ש"שבת מיקדשא וקיימא", החכמה זה מה שישראל מקדשים את השבת, ורעוא דרעוין – כעת אנחנו כבר אחרי מנחה – זה הכתר).

בהתחלה ניסיתי לסדר את המועדים לפי הסדר שכתובים כאן – ראש השנה, יום כפור, סוכות, חנוכה, פורים, פסח, שבועות. זה קצת דחוק להגיד שראש השנה זה חסד ויו"כ זה גבורה – סוכות בתפארת מסתדר, וחנוכה ופורים בנו"ה זה ממש מדויק – וגם להכניס את פסח ושבועות ביסוד ומלכות זה לא כל כך מסתדר (אפשר להגיד הכל, אבל זה לא נראה).

לכן היה נראה לי יותר נכון לסדר את המועדים לפי סדר השנה מ"ראש השנה לרגלים" ו"החדש הזה לכם ראש חדשים" – מפסח: אז יהיה פסח בחסד ("זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך") ושבועות בגבורה (מתן תורה "מפי הגבורה") – כפי שמופיע בכמה הקבלות של שלשת הרגלים לאבות, פסח כנגד אברהם ושבועות כנגד יצחק – ר"ה יהיה בתפארת (השופר הוא בסוד יסוד אמא שמסתיים בתפארת ז"א, וראה עוד לקמן על הקשר של פרשת נצבים, הנקראת בסמוך לר"ה ונדרשת עליו, לספירת תפארת), יום כיפור בנצח (זה יום של חיים נצחיים), סוכות בהוד (הסוכה היא מקיפים דאמא, ש"עד הוד אתפשטת", והיא זכר לענני הכבוד שבזכות אהרן, המכוון כנגד ההוד), חנוכה ביסוד (השמן שייך ב-ז משקין לספירת היסוד, וכן שמונת ימי החנוכה קשורים לברית מילה) ופורים במלכות (כל המגלה עוסקת ב"המלך" שרומז למלכו של עולם ובאחשורוש הרומז למלך ש"אחרית וראשית שלו", וכן אסתר המלכה היא סוד המלכות שבמלכות מבין הנשים הצדקניות של התנ"ך, ומה שבפורים יש להגיע ל"עד דלא ידע" היינו שרש המלכות ברדל"א). במבנה הזה צריך עוד להעמיק ולהסביר בעיקר את הקשר של ראש השנה ויום כפור לתפארת ונצח, אבל עיקר החידוש שרצינו כאן הוא ההקבלה של חנוכה ופורים ליסוד ומלכות. זה מאד מתאים, בכלל שבכללות יש ה קצוות, ויסוד ומלכות הם רק שני כוללים, וכך כאן החגים מן התורה ממלאים את ה הקצוות ושני החגים דרבנן נוספים ככוללים. לפי זה, אם מקבילים את השמונה לשמונה ימי מילה, מילה היא בחינת פורים (היא גם שייכת לחנוכה, תיקון היסוד, אך עצם גילוי העטרה – גילוי ה"כתר מלכות", בהשתלשלותו עוסקת כל המגלה – שייך לפורים). יש שייכות להיום עם פורים, כי כג סיון הוא היום בו נשלחו האגרות השניות, בזכותן "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (ומהיום אפשר ללמוד בנין אב לכל ברית שהיא בחינת פורים), אז אפשר לחשוב על "לבסומי עד דלא ידע" בסעודת הברית.

 

ב. נפתח במשהו עם שם הילד – צבי-יעקב. הוא נקרא על שם סבא של אבי הבן שנפטר השנה, אבל חוץ מזה בהשגח"פ הוא כולל בשמו גם את שני הסבים של האמא – שמשון-יעקב ומשה-צבי. לא רק שיש בו שם אחד מכל אחד מהסבים, אלא שבעצם כלולים בו שני השמות. השם צבי כולל בתוכו גם את השם משה, כידוע ש-משה באתב"ש הוא צבי, והשם יעקב כולל בתוכו גם את שמשון, כי יעקב הוא השמש (גם בחלום יוסף, וגם ככתוב בפירוש "ותזרח לו השמש", היינו שמדרגת השמש זורחת לו ושייכת לו) ושמשון היינו שמש קטנה (וכן בברכת יעקב לשבט דן מתפלל יעקב בגוף ראשון עבור שמשון, "לישועתך קויתי הוי'").

חוץ מהרמז שצבי באתב"ש משה, יש שני רמזים ידועים שקושרים את צבי לאמונה – צבי בגימטריא אמונה, וצבי ר"ת "צדיק באמונתו יחיה". כשקושרים את זה למשה מסבירים שיש מדרגה של אמונה שזוכים בה דווקא בזכות משה, וזה אחד מהפירושים של "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – חוץ מהאמונה בה' שהיא ירושה לנו מאבותינו, בהיותנו מאמינים בני מאמינים, יש עוד ממד של אמונה לו זוכים דווקא בזכות "משה עבדו". בעוד האמונה שהיא ירושה מהאבות היא יחסית בגדר מקיף, משה רבינו מחדיר בנו אמונה פנימית יותר עם הבנה נעלית יותר באלקות. השם יעקב רומז לתורה, שהרי יעקב הוא עמוד התורה. לפי זה השם צבי-יעקב רומז לכך שצריכים להקדים את האמונה לתורה, על דרך "מי שיראתו קודמת לחכמתו". הקדמת האמונה לתורה היא על דרך הקדמת בחינת הבהמה לאדם, הקדמת הצבי (היפה שבחיות) ליעקב (שהוא עיקר בחינת אדם, והיפה שבאדם – "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" ודמות דיוקנו היא ה"פני אדם" במרכבה), בבחינות "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך". הביטוי להקדמת האמונה הוא ברכת התורה קודם ללימוד (ענין כה יסודי וחשוב, עד שהחורבן היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה). על ידי האמונה זוכים לתורה, ועל ידי האמונה הנעלית שמחדיר בנו משה זוכים ל"תורה חדשה מאתי תצא" של מלך המשיח. אזי הכל נכלל בתורה, על ידי משה רעיא מהימנא (כרמוז בכך ש-צבי יעקב הכהן עולה ב"פ יעקב, ב בחינות תורה), כאשר הצבי-האמונה נעשה פנימיות התורה, הפנימית ל"גופא דאורייתא" (בחינת יעקב – "תפארת גופא").

 


ג. פרשתנו היא אחת העיקריות בהן רש"י פותח בביאור של סמיכות פרשיות – "למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". יש גם קשר גלוי בין מרים לבין המרגלים – האחרונים הם אותיות מרים בראש ובסוף, כשבתוכן נוספו אותיות גל (וביחד, מרים מרגלים עולה תריג = משה רבינו).

הרבי מבאר בשיחה (ראה לקו"ש חי"ח עמ' 141 ואילך) כי מצד האמת אין מה להשוות בין מרים הנביאה לבין ה"רשעים הללו" – מרים לקתה על "עסקי דבה", ולא על דבה רעה (לשון הרע, כפי שנקראת במקומות אחרים), ואילו המרגלים הוציאו את דבת הארץ רעה. [רש"י מסביר שפירוש דבה הוא דבור (לשון נופל על לשון), שאיננו רע בהכרח. בדרך כלל הדבה היא רעה, כי אם אדם מדבר יותר מדי – כמו שלומית בת דברי, שפטפטה עם כל אדם – אז מתוך תשעה קבין של דבור זה מתדרדר ליניקת החיצונים. גם על המרגלים מסביר הרבי שהם דברו יותר מדי וחוו דעה במקום להסתפק בדווח שנתבקשו למסור – הם לא ידעו לצמצם את דבורם. הלמוד הכללי מכך הוא שלגבי ארץ ישראל צריך להיות אמור מעט ועשה הרבה. זה נוגע גם למה שאנחנו אומרים שמאז תחלת שיבת ציון – במיוחד הציונות החילונית – אין דוברות אמתית. לא יודעים איך לדבר כי מדברים יותר מדי שטויות ודברים בטלים ודבה, וממילא מאבדים את הדבור האמתי ובעל העצמה. צריך לדבר מעט, אבל לענין, ואז היתה דוברות טובה. קשור ל"כן בנות צלפחד דוברות" – לא דברו יותר מדי, רק לענין. ככה צריך לחנך. זה גם תיקון של ברוריה, שהקפידה על דבור במשקל, לא להרבות דבור עם האשה. איך יודעים שהכל כאן קשור לדבור? פרשת מרים מתחילה "ותדבר", ואחר כך היא אומרת "הרק אך במשה דבר... הלא גם בנו דבר". והרמז: ותדבר-דבר-דבר = לב ברבוע. אח"כ יש עוד ד"פ דבור בפרשה, בדברי ה'. סה"כ יש בספור הזה ז"פ לשון דבור – "כל השביעין חביבין" – וכל שבעת הלשונות עולים 1870 = ז"פ רע-ער (ממוצע) = ה"פ חשמל (חשמל פנים ואחור), שהוא סוד תקון הדבור. הפרשה הבאה, כמו רוב הפרשיות בתורה, מתחילה "וידבר".]

יתר על כן, אל מרים אי אפשר לבוא באמת בטענות – כוונותיה היו טובות, היא אחותו הגדולה של משה, שמקטנותו משתדלת לחנך אותו (והיא זו שדאגה לו על יד היאור, ובזכות כך העם חכה עד האסף מרים), וגם כעת היא מרגישה שכאחותו הגדולה עליה להעיר לו על צערה של אשתו שפרש ממנה (מתוך אהבת ישראל לאשתו-גיסתה). גם על ההשוואה שהיא עושה בין נבואתה ונבואת אהרן לנבואתו של משה אין לבוא אליה בטענות, מסביר הרבי, משום שבהיותה אחותו ("חצי בשרו") באופן טבעי היא לא יכולה להרגיש שהוא התעלה והגיע למדרגה שבאין ערוך ממנה ומאהרן. [מרים תהתה איך יתכן שאחי מתעלה בקדש ולכן מצער אשתו – לא הולך יחד, להיות צדיק על חשבון מישהו אחר, בפרט על חשבון האשה. אכן, הערך הממוצע בין משה ל-צפרה הוא צער (העולה שכם, דונש, שלל וכו') – כלומר, משה צער צפרה = צער צער צער – היינו שזה הענין שמחבר אותם יחד, הצער הוא משהו 'גורלי' בקשר שלהם, וכנראה שיש בכך איזה תיקון (שרש צפרה, צפר, מתחלף בשרש צער, שהרי אותיות ע-פ מתחלפות באיכה)].

אם כן, מדוע נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים באופן המאפשר לטעות ולקשר בין המעשה של מרים הצדקת לבין חטאם החמור של המרגלים? בפשטות, סמיכות הפרשיות נועדה לכך שהמרגלים יקחו מוסר ממעשה מרים ובכך ינצלו מהחטא – ראית מעשה מרים, שמיד לאחריה נשלחו המרגלים, נועדה להמחיש למרגלים את הזהירות הנדרשת מפני דבה ובכך להצילם מהחטא. כדאית בעיני מרים הסמכתה למעשה המרגלים, עם כל מה שעלול להשתמע מכך, על מנת לנסות להצילם מהחטא. הרבי קושר זאת לדיון בענין של "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", שלכאורה לפיו אין אדם צריך להכניס את עצמו אפילו בענין קל של חטא על מנת להציל את חברו. לשון רש"י בענין זה היא שאין אומרים לאדם חטא כדי להציל את חברו "מעונש חמור", ועל יסוד זה יש המבינים שדעת רש"י היא כדעת הריב"א בתוס' – שאין אומרים לאדם לחטוא חטא קל כדי להציל את חברו מעונש חמור, אך אם בכך יוכל להציל את חברו מהחטא החמור (ולא רק מחיוב העונש) יש להתיר זאת. על דרך זה כאן, סמיכות הפרשיות נועדה כדי להציל את המרגלים מעצם החטא החמור, ולכך כדאי היה מעשה מרים וסמיכות הפרשיות. אפשרות נוספת להסביר היא כשיטה האומרת שלטובת אדם יחיד אין אומרים "חטא כדי שיזכה חברך", אך אם יש בכך ענין של זכות הרבים יש להתיר – וגם כאן, הענין נועד להצלת כל עם ישראל מחטא המרגלים ומעיכוב הכניסה לארץ וכו'. בהערה בשיחה מבאר הרבי שאפשר לקחת עוד צעד קדימה, ולהגיד שכאן לא מדובר רק בזכות הרבים של אותו דור, אלא מכיון שמעשה מרים נזכר בתורה – ויש מצוה לזכור אותו – הרי יש בכך הצלה לעם ישראל לדורי דורות, וודאי שהענין כדאי.

שלשת הביאורים הם בדרך של הכנעה-הבדלה-המתקה: הצלת חבר אחד מחטא חמור דורשת הכנעה של האדם עצמו. הצלת הרבים נעשית מתוך הבדלת האדם מתוך עצמו, כפרט, והאספותו אל תוך הכלל. בהצלה לדורי דורות נמתק שוב מושג הפרט – ההצלה היא לכל לומד פרטי בדורות הבאים, וכן הפרט המציל נעשה נצחי בכך שהוא נזכר לדורות (החזרה אל הפרטים דווקא בהמתקה היא על דרך המבואר במאמר "ואתה תצוה" תשמ"א כי דווקא עצם הנשמה כפי שהוא כלול בעצמות פועל גם על הפרטים, ועל דרך המשכת ה"שלל צבעים" מלפני הצמצום לפרטי הפרטים שאחריו, כנ"ל).

בכלל צריך לעיין במושג "סמוכים". מהפסוקים "...נאמנים כל פקודיו. סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר" לומדים חז"ל שיש לדרוש סמוכים (וכפי שמפרש רש"י עה"פ), אך יש מחלוקת בחז"ל אם דורשים סמוכים בכל התורה כולה או רק במשנה תורה. רש"י בפשטות מביא דרשות של "סמוכים" בכל התורה (ותופעות רבות של סמיכות פרשיות ברש"י יש דווקא בחומש במדבר). נתבונן בדרשות של סמיכות פרשיות ברש"י. יש יותר  מפרצוף, אבל נעשה פרצוף של דרשות עיקריות, אך קודם נתחיל מהקשר המיוחד לפרשת שלח. לא רק שפרשת שלח היא מהפרשות היחידות שמתחילות בדרשת סמוכים ברש"י, אלא שהיא היחידה שרש"י מביא בה דרשת סמוכים בתחלה ובסוף – דרשה על סמיכות איסור ע"ז לפרשת המקושש וסמיכותן לפרשת ציצית (וכדלקמן).

איפה דרשת הסמוכים הראשונה שמביא רש"י בתורה? בחטא אדם הראשון – "ע"י שכתב ויהיו שניהם ערומים סמך לו פרשת הנחש להודיעך שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה". והנה, אם מחפשים בתקליטור את המלה "פרשת" ברש"י על התורה ההופעה השניה שלה היא במובן אחר – של פרישות – בטענת נשות למך על אדם הראשון, "בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו אמר להם וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו אמרו לו קשוט עצמך תחלה והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך מיד וידע אדם וגו' ומהו עוד ללמדך שנתוספה לו תאוה על תאותו". פרישות אדם הראשון מאשתו היא חלק מתשובתו – לפי דעתו – על חטא עץ הדעת, שנגרם מהנחש שראה את יחוד אדם וחוה וכו'. מכאן כבר אפשר ללמוד שהענין של סמוכים קשור בקשר הדוק לסוגיה של פרישות, עליה טוענת כאן מרים. יש להעמיק ולהתבונן בכך שלמרים יש רגישות יתרה לענין הפרישות – בילדותה היא טענה כנגד פרישת עמרם מיוכבד בשל גזירת פרעה (ובעקבות טענתה המוצדקת נולד משה, אחיה הקטן), בגדלותה פרשו ממנה בחורי ישראל (כמו שלומדים במסכת סוכה), וכאן היא טוענת על הפרישה של משה מאשתו. משה רבינו פרש מהאשה כדי להדבק בשכינה, מתוך ההכרה ש"אית לוי ואית לוי", יש לוי תחתון, שמתלוה לאשתו, ויש לוי עליון, שמתלוה לשכינה. אבל מרים יודעת ש"כל המוסיף גורע", וגם כאשר מישהו מוסיף ומתעלה במדרגות הקדושה ולכן פורש מאשתו יש בכך גריעותא ("ועֹנתה לא יגרע"). בעולם הזה משה היה צריך להכריע לטובת החסרון למטה בשביל המעלה למעלה, אך אליבא דאמת זהו מצב חסר, ולכן אצל משיח נאמר שלא יפרוש מאשתו – כטענת מרים. יש לומר שמרים הרגישה שאם משה פורש מאשתו זה יגרום גם לפרישה אצל עם ישראל – שהם יפרשו מדעתו של משה, כפי שקרה בחטא המרגלים (ושוב, הרבי מבאר בשיחות שהפרישה מדעת משה היתה עיקר חטא המרגלים) – ואת זה מרים ניסתה למנוע (לפי ביאור זה, לא רק שסמיכות הפרשיות מטילה דופי במרים – על אף שלא חטאה כלל – על דרך "חטא כדי שיזכה חברך", אלא שבמעשה מרים עצמו התקיים בפועל ובמודע "חטא כדי שיזכה חברך"). פרישת המרגלים ממשה הם על דרך פרישה של אשה מבעלה – כעולה מהשיחה, שהמרגלים צריכים להיות בבחינת נוקבא ביחס למשה ודעתו (ומי שבבחינת נוקבא צריך לעסוק בפרט בתיקון הדבור, כנ"ל על מרכזיות הדבור כאן) –  שאזי יש לה דין מורדת (ועל כן נאמר למרגלים "אך בהוי' אל תמרדו"), עם כל כוונות המלה מורדת הכתובים בחנוכה על קליפת תרמוד (לפי זה, נראה שהחנוכה הוא גם תיקון חטא המרגלים).

למלה "סמוכים" יש גם מובן של סמיכות, גם מובן של סמיכת חכמים (שעתידה להתחדש בסמוך לביאת המשיח, ובעל הצפנת פענח לומד כי היא עתידה להתחדש בטבריה דווקא, מקום חידוש הסנהדרין, כפי שפוסק הרמב"ם), וגם במובן של סמיכה על קרבן (שצריכה להיות בשתי ידים, בכל כחו, כשאחר כך צריך להתייחס לקרבן כנכנס תחת האדם לכפרה – כפי שאברהם אבינו אמר על כל פעולה באיל שהוא עושה שיהי רצון כאילו עשה זאת ביצחק). מובן נוסף של שרש סמך, כמובן, הוא שמה של האות ס.

מה הקשר של ענין הסמוכים לברית? האות ס לא מופיעה בתורה בכל מעשה בראשית הראשון (וענין זה מפליא ויוצא דופן, ויש לדרשו, כמו שחז"ל דורשים את העדרה של האות ט מהלוחות הראשונים), וההופעה הראשונה שלה היא בביטוי "הוא הסֹבב" במעשה בראשית השני, ביטוי הרומז גם לצורתה העגולה-הסובבת של האות ס (ושם חוזרת האות פעמיים, "הוא הסֹבב... הוא הסובב" – ורמז: הוא פעמים הוא = הסבב הסובב – בסוד המקיף-הסובב הרחוק, "הסֹבב" בכתיב חסר, והמקיף-הסובב הקרוב, "הסובב" בכתיב מלא, וד"ל). מעשה בראשית הראשון נגמר במלה "לעשות", עליה דרשו חז"ל כי נותרה עבודה של תיקון בידי האדם, והדוגמה העיקרית שהם מביאים לכך היא תיקון גופו של האדם – ברית המילה. אם כן, האות סמך, היחידה שלא מופיעה במעשה הראשון ומתחדשת במעשה השני, קשורה עם פעולת התיקון בידי אדם, ברית המילה. ועוד, בכל ברית מילה יש סגירת מעגל (כצורתה וענינה של האות ס). בברית כאן זה בולט, שהתינוק נקרא על שם סבא-רבה שנפטר לפני פחות משנה, אבל בכל ברית יש סגירת מעגל אצל ההורה – שנימול בקטנותו כהכנה לנישואין וכו' (כדלקמן) וכעת הוא נעשה בעצמו אבא וזוכהה לקיים את מצות ה' למול את בנו.

"סמך" מופיע גם כתרגום בבריאת האשה – "עזר כנגדו" מתורגם "סמך לקבליה" (ואולי בכך אפשר להסביר את הפלא שהזהר אומר שה-ס הראשונה בתורה היא ה-ס של "ויסגר בשר תחתנה" בבריאת האשה, אף שזו ה-ס השלישית). גם בסיפור הראשון נמצאת האשה, אבל הנוכחות שלה לא מודגשת ואין 'סיפור' של בריאתה, ולכן אפשר להבין שה-ס שמופיעה רק בסיפור השני רומזת לאשה שנבראת בו כ"עזר כנגדו". זו גם סיבה לכך ששם הוי' מופיע רק בסיפור השני, משום שזהו שם הרחמים, ועיקר מדת הרחמים מופיעה בין איש לאשתו, כמבואר בחסידות. ברית מילה היא הכנה לנישואין, גם כפי הפשט של בעלי טעמי המצוות, שהמילה נועדה למעט את התאוה ולאפשר לבנות את חיי הנישואין בקדושה, וגם על פי סוד, בכך שגילוי העטרה היינו גילוי שרש הנוקבא, שרש בת הזוג של הנימול, וכן נתינת השם היא ענין שנוגע לגילוי המלכות (שהיא שם) ולנישואין העתידיים של הרך הנימול. ס היא האות ה-יה בסדר האלף בית. גם הגילוי של שם יה במילה ופריעה – מל-יה ופרע-יה, כפי שנתבאר – שייך לנישואין, שהרי זה הוא השם של "שכינה ביניהם" (י של איש ו-ה של אשה). בזהר מבואר כי הקיום של עם ישראל בארץ הוא בזכות שמירת הברית, ולכן מובן כי הגילוי של שם יה קשור לקיום שלנו בארץ – בשביל שיהיה קשר בל ימוט לארץ צריך את גילוי הנסתרות, לימוד הסוד (יה הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו" בתוך שם הוי', כנודע, וכן, על פי ההקשר בפשט הפסוק, "הנסתרֹת להוי' אלהינו" היינו ההארה המאירה בערבות ההדדית השייכת לעם ישראל כאשר נכנס לארצו). כפי שיתגלה אצל משיח, הכל גם תלוי בשלום בית בשלמות, הגילוי של "שכינה ביניהם" – שם יה, כנ"ל – גם הוא מתחולל על ידי גילוי הנסתרות, ריבוי לימוד חסידות של בני הזוג ביחד (ובשעת הצורך, גילוי עצות מתחום הנסתר דווקא, על ידי יועץ בדרך הבעל שם טוב שהוא בגדר "פלא יועץ").

[גילוי שם י-ה – מל-יה, פרע-יה – קשור גם לתפלת משה על יהושע, "יה יושיעך מעצת מרגלים". קודם היתה ליהושע ה, ומשה הוסיף לו את ה-י (חז"ל אומרים שזה ה-י של שרי, שקבלה ה במקומה – אצלה היה גרעון, שירדה ה, ולאברהם היתה תוספת של ה, בסוד "גורעין ומוסיפין ודורשין", גורעין משרי ומוסיפים לאברם ודורשין זה הזיווג ביניהם, הכל בסוד הנסירה כנודע). אם כן, יש קשר בין אברהם ליהושע – שכל אחד מהם קבל אות שלא היתה לו, אברהם קבל ה ויהושע קבל י. קשר זה רמוז בכך ש"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" = יב פעמים אברהם = ו"פ מלכות (מלכות פו"א), ממוצע כל מלה. הקשר בין אברהם ויהושע הוא ברית המילה – אברהם קבל את ה-ה בברית המילה, ויהושע מל את העם שנית. אברהם הוא המרגל הראשון – הוא הלך בארץ לארכה ולרחבה, תוך הסתכנות, כפי שהוזכר. כמו שיהושע היה נאמן למשה, כך הוא גם היה קשור לאברהם. גם כלב הלך להשתטח על קברי אבות, סימן שצריך להתקשר לאבות בכלל ולאברהם אבינו בפרט. שאר המרגלים פחדו מבני הענק – ראית מעשה מרים היתה אמורה להציל אותם מהפחד של "בני הענק ראינו שם" (רק שרשעים אלה ראו ולא לקחו מוסר – לא ראו בפנימיות). אמנם, מי שקשור לאברהם, "האדם הגדול בענקים", לא פוחד מבני הענק הקטנים ממנו.]

לפי כל הקישור של ענין הסמוכים לברית יש לומר כי שמירת וקדושת הברית יוצרת בנפש רגישות לסמיכות ויכולת לדרוש אותה. הדבר מתאים גם למה שנתבאר במ"א כי היסוד רגיש לסדר (כצינור המסדר גולות זו אחר זו).

נסדר דוגמאות של סמיכות פרשיות ברש"י לפי סדר הספירות:

חכמה: כפי שהוזכר, בסוף פרשתנו מסביר רש"י סמיכות של שלש פרשיות – "למה נסמכה פרשת מקושש לפ' ע"א (חולין ה) לומר שהמחלל את השבת כעובד ע"א שאף היא שקולה ככל המצות וכן הוא אומר בעזרא (נחמי' ט) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות שנא' ועשיתם את כל מצותי" [ורמז נאה: עבודה זרה מקשש עצים ציצת = ג"פ תריג, היינו שזה הממוצע – רמז יפה ששלשת אלה כוללים את כל התורה (ג"פ תריג = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). כפי שהוזכר לעיל, תריג הוא גם סוד הסמיכות בה פותחת הפרשה, מרים-מרגלים (רק מרגלים ציצת עולה בראשית)]. את שלשת הענינים אפשר לקשור לספירת החכמה – ע"ז היא פגם בחכמה (בה מתגלה "אחד האמת" וממנה מקור המס"נ שלא לכפור בה', כמבואר בתניא), בשבת מאירים מוחין דאבא, ו-לב חוטי הציצית רומזים ל-לב נתיבות חכמה. ספירת החכמה רמוזה באות י של שם הוי' ב"ה, והאות י מורכבת משלשה חלקים – קוצא, גזעא, שבילא. ע"ז מכוונת כנגד הקוצא, הרומז לכתר (בעשרת הדברות איסור ע"ז, "אנכי" ו"לא יהיה לך", מכוונים כנגד פרצופי הכתר, כמבואר במ"א), שבת היא כנגד הגזעא, עצם ה-י, ו-לב נתיבות חכמה היינו ההארה מהחכמה לבינה (יסוד אבא שמתייחד ביסוד אמא, נתיב ה-לב בשער ה-נ) הרמוזה בשבילא הנמשך מה-י אל ה עילאה (וממשיך להתארך עד יסוד ז"א, כנודע).

בינה: בפרשה הבאה (אחרי קרח, שהתחלנו לקרוא במנחה), פרשת חקת, יש סמיכות בין מיתת מרים לפרה אדומה – "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרין (ס"א כמו שפר' אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים מכפרת". פרה אדומה שייכת לספירת הבינה, כמאמר חז"ל "תבוא האם ותקנח את צואת בנה", וכן מרים הנביאה – בחינת נוקבא – שייכת כאן לבינה (הסתלקות מרים שייכת לבינה ללא הארת החכמה, "ימותו ולא בחכמה", ומתגלה בה בחינת "במחשכים הושיבני" של הבינה למעליותא, כצניעות, כאשר הסתלקותה "על פי הוי'" אינה מפורשת).

חסד: הדוגמה הבאה היא מהפרשה הקודמת לשלח, פרשת בהעלותך, שגם היא פרשה הפותחת בדרשה של סמיכות פרשיות – "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות". העלאת הנרות היא התעוררות של אהבה רבה על ידי אהרן, ה"כהן איש חסד", בנשמות ישראל, והיא נעשית בצד החסד – "מנורה בדרום" (כאשר שרש החסד הוא בחכמה, שעל כן "הרוצה להחכים" – להמשיך את הארת י החכמה לחסד, כדי להפוך אותו ל-חסיד – "ידרים", וכן מתנת החכמה בספר יצירה ניתנת בחסד).

גבורה: עוד פרשה הפותחת בדרשת סמיכות פרשיות היא פרשת משפטים – "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". "פרשת דינין" שייכת לספירת הדין-הגבורה, כפשוט (ומקום הדין המיוחד הוא "היכל הזכות" שכנגד הגבורה בסוד ההיכלות), וכן עבודת המזבח היא ההעלאה השייכת לקו העבודה, קו שמאל. בעבודת האדם הפנימית מתחילה עבודת המזבח ב"זבחי אלהים רוח נשברה" – זביחת היצר בעבודה של "איזהו גבור? הכובש את יצרו".

תפארת: "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו". פרשת נצבים שייכת לספירת התפארת, משום שהיא מתארת את "תפארת ישראל" המורכבת מכל גווני היהודים – עשרה סוגים המנויים בתחלת פרשת נצבים, מראשי ישראל ועד לשואבי המים, "כל איש ישראל". הורקת פניהם של ישראל שייכת גם היא לתפארת, שצבעה ירוק, ופיוסם של ישראל הוא התעוררות מדת הרחמים לאחר הדין-הגבורה של הקללות (כפתגם שאחרי שרפה מתעשרים – אחרי דין מתעוררים רחמים).

נצח: כאן נמקם את הסמיכות שבריש פרשתנו, בין פרשת מרים לפרשת המרגלים – מרים פגמה בכך שדברה במשה, המכוון כנגד ספירת הנצח במדות הלב, וכך גם המרגלים. עצם שליחת המרגלים היא בגדר יציאה לבר, המתחילה מספירת הנצח (שהרי "נצח והוד תרין שוקין" הם "לבר מגופא"), וראוי היה שהמרגלים יצאו לארץ ישראל מתוך תודעה שהם יוצאים על מנת לנצח (אלא שלא עשו כך, ופגמו). משה רבינו, משלח המרגלים, הוא המנצח של כל עם ישראל, האמן בניצוח וארגון כל מבצע שלו (כפי שרואים בארגון כל המסע של עם ישראל בחומש הפקודים, השייך בפרט למשה, כמבואר במ"א).

הוד: "למה נסמכה פרשת נזיר לפ' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף". קלקול הסוטה הוא בחינת "הודי נהפך עלי למשחית", ואזי צריך להזהר מיין המשכר (שרש היין המשומר הוא בבינה, אך "בינה עד הוד אתפשטת", ושם עלול היין להפגם ולהפוך ליין המשכר).

יסוד: סמיכות הפרשיות הראשונה שמזכיר רש"י בתורה, של פרשת הנחש ל"ויהיו שניהם ערומים", שייכת ליסוד, כפשוט – הנחש בקבלה הוא יסוד דקטנות, וכל הפגם היה מתוך שראה את התשמיש (ומכאן אסמכתא נוספת לקשר בין ענין הסמוכים למצות ברית מילה – תיקון הברית – שהרי זו ההופעה הראשונה ו"הכל הולך אחר הפתיחה").

מלכות: בסוף המנין של פרשת פינחס נאמר "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו'", ומבאר שם רש"י – "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן". חבת הארץ של הנשים שייכת, כמובן, לספירת המלכות, ספירת האשה וארץ ישראל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com