חיפוש בתוכן האתר

כג סיון תש"ע - שלום זכר וברית צבי יעקב שי' המרתי - אלון מורה הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כג סיון תש"ע - שלום זכר וברית צבי יעקב שי' המרתי - אלון מורה
Page 2
Page 3
Page 4
ברית המילה
Page 6
כל הדפים

כ"ג סיון תש"ע, שבת פרשת שלח – שלום זכר וברית צבי-יעקב שי' הרמתי – אלון מורה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ליל שבת – שלום זכר:

נפתח בכבוד אכסניא. בהשגחה פרטית אנחנו נמצאים השבת באלון מורה. בדרך כלל עושים את שבת אלון מורה (ושבת יצהר, וכך כל המקומות שסמוכים וקשורים לשכם) בפרשת "לך לך", בה נאמר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה", אבל כעת צריך להסביר את הקשר של אלון מורה לפרשת שלח. קודם כל, אלון מורה בגימטריא שלח. גם מצד התוכן יש קשר בין הפרשיות: "לך לך" ו"שלח לך" הן שתי הפרשיות שבפתיחתן נאמר "... לְךָ", כאשר בפרשת "לך לך" מפרש רש"י "להנאתך ולטובתך" ובפרשת "שלח לך" הוא מפרש "לדעתך" (וכדלקמן עוד). כשם שבפרשת "לך לך" ההליכה היא לארץ ישראל, "אל הארץ אשר אראך", גם בפרשת "שלח לך" השילוח הוא לארץ ישראל, "ויתֻרו את ארץ כנען". אברהם אבינו הלך לארץ ישראל במסירות נפש, כאשר "והכנעני אז בארץ" (וחז"ל מסבירים כי הכנעני אז היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, היינו שכולם היו חמושים וכו'), וגם המרגלים הלכו לארץ במסירות נפש – לא כמרגלי חרש, אלא בקבוצה גדולה, כאשר הצווי להביא מפרי הארץ היה עלול למשוך אליהם תשומת לב ולעורר חשד (ראה רמב"ן עה"פ "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" – "וטעם והתחזקתם ולקחתם שלא יפחדו בלקחם מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים").

הרמב"ן מסביר כי תכלית השליחות של המרגלים היתה לספר לעם על טוב הארץ ולהראותם את פירותיה כדי להמחיש להם את מעלות הארץ כך שיכנסו אל הארץ בשמחה ובחפץ גדול ("ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) אל ארץ טובה ורחבה וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ... רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם... ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה וגו', והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול"). כל כך חשובים השמחה והחפץ הגדול בכניסה לארץ, עד שהם מצדיקים את מסירות הנפש של השלוחים. ישיבת ארץ ישראל בפרט תלויה בשמחה, והעדר-השמחה הוא סיבת הגלות ("תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל וגו'"). הרמב"ן פוסק שישוב הארץ הוא המצוה, ובעל החרדים (פרק נט) מביא ופוסק בשמו כי היא מצוה תמידית – בכל רגע של ישיבה בארץ מקיימים מצוה רבה, שיש לקיימה בשמחה ובחפץ גדול (עיי"ש, שצריך להיות "שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד", והוא מביא את לשון האדר"נ – "הוי שש וחרד על המצות"). השמחה תלויה בהפנמה גמורה, שתלויה בראיה והמחשה, כאשר "אינה דומה שמיעה לראיה", ולכן הוכרחו המרגלים להתחזק ולהביא מפרי הארץ, עד מסירות נפש (וראה בכל זה לקו"ש חכ"ג עמ' 92 ואילך). לפי זה יש לומר כי בכלל ארץ ישראל היא המקום בו יש לקיים את המצוות מתוך שמחה, על ידי שזוכים להמחשה והפנמה גמורה שלהן, ולכן במדה מסוימת כל המצוות מתקיימות באמת ובשלמות רק בארץ ישראל.

הרבי מסביר (בשיחה הנ"ל, לקו"ש חכ"ג), כי השמחה וההמחשה הנדרשת עבורה הם הממד של "ונשמע" – על אף שקיום המצוות בקבלת עול הוא בדרך של "נעשה ונשמע", הרי שבסופו של דבר צריכים להגיע גם ל"ונשמע", על ידי שהדברים מופנמים בדעתו של הלומד והמקיים. ה"ונשמע" הוא הענין המיוחד של ארץ ישראל, ועבור ענין זה נדרשת מסירות הנפש בהבאת הפירות (כנ"ל). ענין זה הוא על דרך המוסבר על ידי רבי אייזיק מהומיל כי לעתיד לבוא העיקר הוא ה"נשמע" (עד שלעתיד לבוא סדר העבודה הוא "נשמע ונעשה", אלא שאחר כך זוכים לטבע היהודי וכבר אין זקוקים להתבוננות כלל). אמנם, כדי לזכות ל"ונשמע" בלי לטעות ולנטות מהדרך צריכים להיות מחוברים בשלמות לדעת משה, "'שלח לך' לדעתך", וענין זה היה חסר אצל המרגלים (וראה עוד לקמן מדוע ענין זה כה חשוב, ומה קורה בלעדיו). עיקר הבעיה של השליחים היתה חוסר היכולת שלהם לקיים בעצמם מצד אחד את הענין של הקיום בארץ, שצריך להיות 'עצמי' (מה שנתחדש משליחות המרגלים, שאינה מצוה מפורשת אלא "לדעתך, אני איני מצוה לך", כפי שמבאר הרבי בשיחה שחזר אבי הבן), ומצד שני להיות בבטול גמור לדעת משה. יש ביטוי חסידי של אין-וועלט-אויס-וועלט, וככה המרגלים היו צריכים להיות אין-זיך-אויס-זיך – להיות הם עצמם, וגם להיות בטלים למשה בו זמנית, והם לא הצליחו לעשות זאת.

היחס הנכון בין ה"נשמע" בארץ ישראל ("אין זיך") לבטולו ל"נעשה" שקדם לו, הבטול לדעת משה ("אויס זיך"), מומחש ביחוד הנפלא שאין כדוגמתו כלל בגשמיות שיש בלימוד התורה – שהאדם תופס את הלימוד ונתפס בו כאחד. ענין זה שייך לארץ ישראל דווקא – בחו"ל האדם רק נתפס בתורה ובמצוות, מצד ה"נעשה", ובארץ ישראל מתחדש ה"ונשמע", מצדו האדם תופס את התורה. עיקר החידוש של התורה ביחס למצוות הוא בכך שהאדם תופס את התורה, אבל היחוד הנפלא שאין לו שום דוגמה הוא דווקא כשהאדם תופס ונתפס כאחד. המרגלים טעו ונפלו בלנסות לתפוס בלבד. צריך לזכור ש"תפסת מרובה לא תפסת" (אך על ידי הפנמת ענין זה אפשר להגיע בסוף ל"תפסת מרובה" – כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול – ועל דרך זה שעל אף שכתוב בחסידות שלא צריך להפוך את העולם, אלא כל פעולה קטנה היא חשובה, בדורנו הרבי תובע "קער א וועלט היינט", כאשר ה"אורות דתהו" של התפיסה המרובה מתאחדים לחלוטין עם ה"כלים דתיקון" של "תפסת מרובה לא תפסת"). החידוש של ארץ ישראל – שיתגלה לעתיד לבוא – הוא שהיחוד הנפלא של התורה יתקיים גם במצוות, כאשר יתגלו טעמי תורה, טעמי המצוות שהיו עד כה רק בבחינת קבלת עול ו"נתפס".

נחזור לחלוקה בין "לך לך" ל"שלח לך" – ב"לך לך" הפירוש הוא "להנאתך ולטובתך" וב"שלח לך" הפירוש הוא "לדעתך" (ורמז: לך לך שלח לך = 488 = חסידות = ח"פ הנאה). מה ההבדל בין "להנאתך" ו"לטובתך"? מכיון שהנאה היא רגש שבלב, צריך לומר שהטובה היא כפשוטו – טובה בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי. לפי זה, "טובתך" היינו פרצוף נה"י, פרצוף המוטבע, שענינו טוב גשמי, ואילו "הנאתך", שרש"י מקדים ל"טובתך", היינו פרצוף חג"ת, פרצוף המורגש, הקודם והפנימי ביחס לפרצוף נה"י, שענינו תחושת ההנאה שבלב (ורמז: הנאה טוב = אני והו = ג"פ הוי'; אני בהכאה ו-והו בהכאה עולים יחד 680 = פרת = מ"פ טוב-והו). שני הפרצופים הללו שייכים לאברהם אבינו, שמדתו חסד, והוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – הוא המלוה את כל מדות הלב, החל מהחג"ת, הנאתך, וכלה בנה"י, טובתך. בסדר זה, "'שלח לך' – לדעתך" היינו פרצוף המוחין, החב"ד, המושכל – זהו הפרצוף הפנימי, השייך כבר למשה רבינו (כאשר שני הפרצופים של "להנאתך ולטובתך" מלבישים עליו). ורמזים: דעת הנאה טוב עולה 552, היהלום של 23 (שאר האותיות, חוץ מראשי התיבות – שיתבארו לקמן – של "שלח לך לדעתך", וראה עוד לקמן), ואברהם לך לך להנאתך ולטובתך משה שלח לך לדעתך = 2584 מספר האהבה ה-חי (סוד היפי של חתך זהב כו', ואכמ"ל). והנה, מעל שלשת הפרצופים של חב"ד-חג"ת-נה"י (מושכל-מורגש-מוטבע) צריך להיות גם פרצוף הכתר (כפי שהוא בסדר העליה של "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"). אם בשליחות המרגלים היתה מתקיימת דעת משה, שמובנה גם רצון, היתה לו הנאה מכך – והנאה זו של  מילוי הרצון, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", היא פרצוף הכתר.

ההנאה התחתונה, שבמורגש, היא הנאה בה יש אני מורגש ("יש מי שאוהב"), הנאה שבסוד ז"א, וההנאה העליונה, שבכתר, היא הנאה בבחינת אין, השייכת ל"רישא דאין" שבכתר, פרצוף עתיק יומין (אלא ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"). אפשר לפרש כי גם לדעה ש"מצות לאו ליהנות נתנו" היא דווקא על הנאה תתאה, שיש בה אני מורגש, אך כן מותרת וראויה הנאה עילאה במצוות, הנאת התורה שהיא בחינת אין. ורמז בארבעת הפרצופים: הנאה דעת הנאה טוב עולה תריג, כמנין משה רבינו, רמז לכך שכאשר מצליחה דעתו של משה רבינו הרי הנאתו חודרת ומתקנת את כל המדרגות, משא"כ כשנעדרת דעת משה נאמר גם על ה"להנאתך ולטובתך" "גם בלא דעת נפש לא טוב".

וביתר פירוט: כפי שהוזכר לעיל, בשביל לזכות ל"ונשמע" כדבעי – ענינה של ארץ ישראל – היה על שלוחי משה להיות מכוונים ובטלים לגמרי לדעתו. כאשר מכוונים לדעת משה – היינו מתוך מודעות לכך שגם המאמץ של היהודי להבין בשכלו הוא כשליח של משה עבד ה' – ניתן לזכות להנאת התורה כפי שהיא בדעת משה, הנאה שבבחינת אין, השמורה מכל חשש. אמנם, אם אדם לומד ללא בטול לדעת משה, אלא יש לו נטיה לעצמו ולהנאתו בעת הלימוד – אפילו נטיה דקה מן הדקה, כגון שהוא מתאמץ להבין מפני הרגשת ההנאה שבלימוד התורה (שהרי כל מה שדובר בזמן האחרון מהקדמת האגלי טל, על מעלת ההנאה בלימוד, אין הכוונה שהאדם לומד לשם ההנאה, אלא רק להסיר את הטעות שההנאה הנגרמת בדרך ממילא מהלימוד אסורה וכו') – אזי הוא 'משוחד', והוא עלול להתדרדר, עד שיכולה לצאת מכך המציאות של חטא המרגלים (שנגרמה אצל אנשים "חשובים" ו"כשרים" שלא בטלו את עצמם לדעת משה ולמודם בבחינת "ונשמע" נעשה משוחד והתדרדר עד כדי מרידה בה'), כפי שמסביר הרבי בשיחה שם (בפרט בסעיף ה). [ונקודת הביאור בזה: מי ששכלו משוחד משתדל להתאים את המציאות לדעתו. המרגלים הרגישו את מציאות עצמם, ולכן פחדו מהנפילים ואמרו שלא ניתן לעלות, אך אם היו בטלים לדעת משה – "שלוחו של אדם כמותו ממש" – הם היו מכירים באמת של "משה אמת". הטעות היא כאשר האדם בונה מעצמו ומדעתו בנין אב למציאות כולה, ובכך הופך את עצמו לנשמה כללית. כמו תלמידי ר"ע, שכל אחד הבין והיתה לו סברא, אך הוא חשב שאיך שאני חש את המציאות זו ההבנה השוה לכל נפש, אבל זה לא נכון. זה גם "אנא אמלוך" – לפני הצמצום, במדרגה הכוללת את הכל, ה' יכול לומר כך, אבל אחרי הצמצום כל "אנא אמלוך" זה כח המדמה הבלתי מתוקן, שנדמה לך שאיך שאתה מרגיש את המציאות כך כולם, וזו המציאות האמתית, וזה פשוט לא נכון. אדם משחד את עצמו עם הרגשת מציאות עצמו, לחשוב שכך המציאת בכלל].

ועוד לגבי דעת משה: הפסוק פותח "שלח לך..." בלשון יחיד, אך ממשיך "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו", בלשון רבים (ואחר כך שוב נאמר "וישלח אֹתם משה" בלשון יחיד). בריש פרשת במדבר מקשה הש"ך עה"ת מדוע הצווי על מנין ישראל, שנאמר למשה לבדו, פותח בלשון רבים – "שאו". הקושיא כאן חמורה פי אלף, כי שם אפשר לתרץ שלשון הרבים כבר מוסבת לסיום הצווי – "אתה ואהרן" – אך כאן לא ניתן ליישב כך. על כל פנים, לפי סגנון ישובו של הש"ך שם (עיי"ש), יש לתרץ כאן כי "תשלחו" מתייחס למשה ולדעתו – "'שלח לך' לדעתך" – שהרי משה הוא נברא, ועל כן אי אפשר לומר בו, כפי שנאמר על ה', "הוא ודעתו אחד".

[הרבי מבאר שהשאלות שנשאלו המרגלים היו מתאימות להכנות למלחמה על דרך הטבע, ומדגיש שה' רוצה מלחמה על דרך הטבע, ולכן השליחות היתה לצורך כבוש על דרך הטבע (אם כי יש מקומות שכתוב שאם משה היה נכנס לא היתה מלחמה בדרך הטבע, יש מקום שכתוב שהיה כובש בדבור, בלי כלי זין – יתכן שאם לא היו מבקשים את השליחות בכלל, אלא סומכים על ה', הכל היה למעלה מדרך הטבע, אך ברגע שבקשו את השליחות הכניסו את עצמם לדרך הטבע, ומשה גם הסכים בדיעבד, צריך על דרך הטבע). לכן היו צריכים לבדוק "החזק הוא הרפה", אבל רק כדי לדעת איפה נקודות תורפה, ולא היו צריכים להסיק מסקנות – "כי חזק הוא ממנו". בנוסף על דברי הרבי, שמסקנה כזו לא היתה כלל מענינם, אפשר ללמוד כאן גם על צורת החשיבה. זה כמו באיז'ביצא – מי שחושב בכללים זה בלי שכל (בלי חב"ד). מוחין זה לדעת שכאן הוא חזק וכאן הוא חלש, וממילא אפשר לתכנן את הדרך, אבל להסיק מסקנה כללית זה בלי שכל, להתרשם בכללות זה קטנות מוחין. "לדעתך", מה שהיו צריכים להיות בטלים לדעת משה, זה להיות עם שכל אמתי ולאמוד את המציאות נכון. כמו היום צבא – המבצע זה להכנס, מה שלא יהיה, ורק צריך לתכנן נכון. אז רואים שכאן הם חזקים ובמקום אחר הם חלשים – יש נקודות תורפה – וזה היה השכל מאחורי השליחות. גם כאן, אם מישהו מתרשם שהממסד גדול ממנו וחזק ממנו זה קטנות מוחין. צריך להבין איפה הוא חזק ואיפה הוא חלש – החברים מנסים, יש 'חוש' בזה, אבל עוד לא מספיק מפותח. צריך לדעת איפה חלש – ולהכנס במקום החלש.]

 

נסיים בעוד נקודה הקשורה למקום: הזכירו קודם שהשבוע יחול כ"ח סיון, היום בו ניצלו הרבי והרבנית מהכיבוש הנאצי והגיעו לאמריקה, ל"חצי הכדור התחתון". בישיבה בשכם כל שנה ר' הלל ליברמן הי"ד – תושב אלון מורה – היה חוגג את כ"ח סיון. ראיתי את זה פעם ועוד פעם ותמהתי – הוא היה קשור לחב"ד, אבל לא היה חסיד מן השורה וספק אם היה מודע לחג החב"די בכ"ח סיון (אני בקושי זכרתי את זה...) – וכששאלתי אותו הוא הסביר לי בתמימות, בלי לדעת על הענין החב"די, שזה היום בו הוא ניצל מאמריקה והגיע לארץ ישראל (וכשהגיע הגיע מיד לכאן, "עד מקום שכם עד אלון מורה"). מה הקשר? כנראה בזכות זה שהרבי הגיע לארה"ב הלל הי"ד (ועוד רבים) ניצלו משם והגיעו לכאן.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com