חיפוש בתוכן האתר

כז תמוז תשס"ח - שיעור למסיימות שנה א בבי"ס לתורת הנפש - דף 6 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כז תמוז תשס"ח - שיעור למסיימות שנה א בבי"ס לתורת הנפש
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
כל הדפים

ד. שאלות ותשובות

בירור שיטות מעץ הדעת

שאלה: הייתי רוצה לברר על היחס בין פנים וחוץ. מה נכון לקחת מבחוץ כדי לפגוש את האדם בכאן ועכשיו שלו לבין התמונה הגדולה והמתוקנת שאנו מנסים לראות. היום יש הרבה כלים, הרבה דברים של עץ הדעת, ומה אני לוקחת מעץ הדעת שיש לי היום ונראה לי נחוץ כדי להפגש עם האדם?

תשובה: זה כמו תיקון היאוש. קודם צריך להתייאש לגמרי מהעצות האלה, ואחר כך אולי אפשר לברר מזה משהו. יש כלל גדול שמשתמשים בו גם לגבי שיטות פסיכולוגיות וגם לגבי דברים אחרים – גיור כהלכה. כתוב "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין" – אם יש שם נקודות חכמה אפשר לקחת, אבל אין שיטה נכונה. הכלל הגדול שלא לוקחים אף פעם שיטה אחרת, אלא רק נקודות, כך שהמטופל לא יודע שזה לקוח משיטה אלמונית, כי המטפלת עצמה כבר שכחה מזה (וכבר הצליחה להכניס את זה תחת כנפי השכינה). אפשר לגייר – מי שהוא רב מוסמך לגיור, צריך לעשות לו ברית מילה ולהטביל במקוה, ואם הוא גר צדק הוא הפך להיות "עץ הדעת טוב" (ללא רע). הרע זה קליפת הערלה, וכדי לגייר אותו צריך לכרות את הערלה שיש לו והוא נשאר עץ הדעת טוב.

שאלה: האם אני צריכה לחכות שיעשו את הגיורים האלה, או להעיז וללכת לעשות זאת? מדברים היום קואצ'ינג, על גשטאלט, ועוד.

תשובה: זה שני דברים – קואצ'ינג זה מילה, זה אימון, שיש בו המון משמעות. אם זה הפך לשיטה של מישהו – זה כבר בעיה. היום זה פרווה, זה רק מלה שתרגומה לעברית הוא "אימון" (דווקא מלה טובה כנ"ל), עד שיהפוך לשיטה חיצונית. מדיטציה זו מילה, אבל כשמזוהה עם טי-אם זו בעיה. עד כמה שידוע היום קואצ'ינג זה פרווה. גשטאלט זה כבר שיטה. מי שלמד את זה בהשגחה פרטית, וודאי בשביל בירור וגיור, אבל באמצע צריך שלב של אין – יאוש – בין היש הישן ליש המגויר והיהודי. לא רוצים לבטל את החכמות הפרטיות שיש בכל מקום, כי גם מאמינים שהחכמות האלה נפלו מהקדושה בשבירת הכלים או על ידי חטא אדם הראשון וגירושו מגן עדן מקדם או על ידי חטאי ישראל שהביאו לחרבן הבית וגלות ישראל בעמים, אז חייבים לקבץ בחזרה. כתוב בכל הספרים שעד שלא יתגיירו כל הגרים האמיתיים משיח לא יכול לבוא, כי אלו ניצוצות מאד עיקריים לעם ישראל, וכמו שזה לגבי בני אדם זה גם לגבי נקודות חכמה שמפוזרות בשיטות שונות ומשונות. אבל האמת, שצריך שתתבעי חזק מהצוות כאן שהוא יעשה את הבירור.

 

עבודה ומודעות עצמית

שאלה: ומודעות עצמית זה תנאי לעבודה?

תשובה: כל דבר שאת אומרת צריך לדעת מה הכוונה. מודעות עצמית זה מסובך. יש מודעות עצמית, טבעית ואלקית – אנחנו בעד מודעות טבעית, יש על זה ספר שלם. במינוח שלנו מודעות עצמית זה ממש "עץ הדעת טוב ורע".

שאלה: האם אפשרי לעשות עבודה בלי מודעות?

תשובה: מודעות זה ודאי תנאי, השאלה איזו. אם זה שאדם יעשה חשבון נפש כמו בחדש אלול, לעשות חשבון איפה נמצא בעולם – על זה כתוב "אַיֶּכָּה?", זה ודאי צריך. אבל זה שאדם עושה אליל ממודעות עצמית, שזה איזה אתגר – שאדם כל הזמן יהיה במודעות עצמית – זה החטא בעצמו. צריך מודעות נגד זה, על זה צריך חשבון נפש. מודעות עצמית זה אגו, זה עצם החטא.

 

ריבוי בצדקה בלי להגיע למשבר

שאלה: הרב ציין שלהרבות בצדקה צריך להיות מעל ומעבר לכח הטבעי. במה זה שונה מעילוי שמגיע לשבירה? מה שונה בצדקה?

תשובה: באמת חז"ל אומרים "המבזבז אל יבזבז יותר בחומש", ומוסבר שזה נאמר רק אחרי חורבן בית שני – "באושא התקינו". בחסידות אומרים שזה סממן של הגלות, שבגלות נתקן שגם לצדקה יש איזה גבול שאם אדם יעבור אותו עלול להשבר. לאו דווקא שישבר נפשית, אלא שישבר בחשבון בנק שלו, יהפוך לעני, ואז הוא יצטרך לבקש צדקה. אין בטחון גמור שה' מיד ימלא חסרונו, וזה תוצאת הגלות. עד חומש זה מצוה. אם אדם נותן מעשר זה "מעשה הצדקה", זה טבע, אם נותן חומש זה כבר "עבודת הצדקה" – לעבור את הטבע שלו, את החובה שלו – אבל זה עדיין מוגבל. הבעל שם טוב כבר אמר שהכלל הזה תקף רק כאשר אצלך זה "המבזבז" – אם זה בזבוז כסף אצלך לתת למישהו יש אצלך גבול כי אתה עלול להעני. אבל אם אצלך זה לא בזבוז אז אצלך, כמו אצל צדיקים, החורבן לא חל ואתה נותן בשמחה (הר"ת של הר שפר חרדה מקהלות זה שמחה כנ"ל– בלי חרדה זה לא שמחה, רק שמה, או משה, אבל החרדה דווקא עושה את זה שמחה – אפילו משה צריך חרדה, חרדת קדש, כדי להיות בשמחה, והוא סוד "ויספו ענוים [בחינת משה] בהוי' שמחה [בסוד פחד יצחק]" כמבואר בסוף פרק בעבודת ה').

שוב, אם יש לאדם שמחה הוא יכול לעבור גם את החומש – זה נקרא "עבדו את הוי' בשמחה". "עבדו את הוי' ביראה" זה גם עבודה – לא רק "מעשה הצדקה" – אבל רק עד חומש. "עבדו את הוי' בשמחה" (בכל החמשה חומשים) זה בלי גבול. גם לזה צריך את המאמן. מה שעושה את המשבר זה שהעבודה לא מבוררת. כתוב "לפני שבר גאון" – גם זה מבואר בפרק בעבודת ה' – אין שבר בעולם שלא קדמה לו גאוה. "לפני שבר גאון" זה כלל גדול שבתורה. גאון ממעשה טוב שעשיתי זה סיפוק. זה כאילו שאני מאד שמח, אבל זה לא שמחה אמיתית. שמחה אמיתית זה "שמחו צדיקים בהוי'" – שמחה בהוי' לא בעצמי, שמחה במה שה' זכה אותי, שה' נתן לי את ההזדמנות לקיים מצוה שהיא רצונו יתברך, דבר שלא מגיע לי כלל וכלל. כל פרק בעבודת ה' זה "לא מגיע לי כלום", הכל זה מתנה מה', הכל זה הזדמנות לעשות צדקה. אם יש שמחה כזאת זה בלי גבול, ולעולם לא יביא לשבר. אם יש גאון בתוך ריבוי המעשה – גם ריבוי המעשה הטוב – זה יכול להביא לשבר.

 

עליות וירידות בתהליך התיקון

שאלה: האם אדם עובד ה' שה' הסיר לו את לב האבן ונתן לו לב בשר – האם אחר כך עלול ליפול שוב ללב אבן? נגיד שבן אדם עבד על נקודה מסוימת והגיע למצב שה' הסיר לו לב האבן, יש המתקה, לא מרגיש מה שהרגיש קודם, יש שמחה ופתיחות וכו' – האם הוא יכול ליפול בנקודה הזאת?

תשובה: בדיוק כמו שאמרנו קודם – הוא יכול ליפול אם יש לו בזה סיפוק עצמי. אם הגיע ללב בשר באמת לא יפול, אבל השאלה אם זה אמיתי – אולי עדיין יש בזה קצת גאוה. להגיע ללב בשר באמת זה צדיק של תניא, שהגיע לתיקון בפנים (ובאמת אפילו על הצדיק נאמר "שבע יפול צדיק וקם", אבל נפילתו אינה כנפילת כל אדם, הצדיק נופל לדרגת הבינוני, דרגת החינוך היסודי שקבל מקדמא דנא ונעשה אצלו טבע, כמבואר בהקדמה לחלק השני של ספר התניא הנקרא בשם "חינוך קטן", עיי"ש). בן אדם פשוט שואף לזה, ואנחנו כבר מתקרבים לימות המשיח שזה יהיה אצל כולנו, אז אפשר ללכת על זה. צריך עזרת ה', אבל גם להיות בינוני זה רק מה'. יש שני ביטויים בתניא – "הלואי בינוני" ו"כולי האי ואולי צדיק". זה שתי דרגות של אולי – "הלואי" זה גם אולי, אבל יותר תלוי בעבודת האדם, הרי מדת הבינוני היא "מדת כל אדם", אני עושה את שלי והלואי שה' יעזור שאשלוט במחשבותי בדבורי ובמעשי (שזה תכלית עבודת הבינוני). להפוך את הלב זה להיות צדיק ועל זה כתוב "כולי האי ואולי", "אולי אולי".

הסברנו קודם את הענין של "והיה מעשה הצדקה שלום", שזה להגיע למצב טוב שמרחף כל הזמן למעלה אבל מרגישים אותו רק מדי פעם. את מתארת מצב שהיה לאדם מחסום בנפש, ועבד על עצמו, והגיע למצב שמרגיש שזה נפתח – זה בדיוק תיאור מצב התפלה אצל הבינוני. זה מי שזכה ל"והיה מעשה הצדקה שלום" – זכה לרגע, או שעה מסוימת, להרגיש פתאום גילוי אלקות. אבל זה עובר, לא תמידי, וברגע שזה נופל הוא בסכנת נפילה.

שאלה: ואם הוא הגיע לדעת, שמבין פתאום משהו לעומק?

תשובה: בשביל זה לומדים תורה, כל יום את צריכה חויה כזאת, אבל לגבי מחר זה לא לדעת. זה לנסוע בדעת – אתמול לא ידעתי והיום אני מגלה משהו חדש, גיליתי את אמריקה, אבל מחר היבשת החדשה הופכת שוב למצרים.

שאלה: באותה נקודה?

תשובה: כן, כתוב "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", והבעל שם טוב מסביר שזה באותו טוב עצמו.

שאלה: בחלק הנקודה הזאת, אם הגיע למצב שקבל דעת אז הוא קבל כח, הכח הזה נשאר ולא הולך.

תשובה: נחזור לתניא, יש מושג רשימו, אדם התפלל – עשה את היומית שלו וקבל את היומית שלו – וכשהוא יוצא מזה זה עובר, אבל רישומו של הדבר נשאר. מה שאת מתארת זה הרשימו.

 

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com