ג. תיקון החרדה (דרוש לפרשת מסעי)

מב מסעות של תיקון הנפש

כל זה היה קצת הקדמה לחלק הבא של הדברים שלנו הבקר, שזה לפי פרשת שבוע. יש ביטוי שצריכים "לחיות עם הזמן", שזה עם פרשת השבוע. פרשת השבוע היא "מסעי", שמתחילה עם מב המסעות שעם ישראל הלך מיציאת מצרים עד הכניסה לארץ ישראל. כל טלטולי עם ישראל במדבר, שהם טלטולי הגלות של העולם הזה, מחולקים לארבעים ושתים מסעות. כתוב בכל ספרי החסידות ש-מב המסעות זה משהו סמלי, שמתאר את כל מסעות היהודי בעולם הזה, וגם את כל גלגולי נשמה מסוימת. כל מה שהיהודי עובר זה תהליך, הכל שלבים של יציאה ממצרים – ממצב נפשי של מיצר, מצב סגור – לארץ ישראל שהיא ארץ טובה ורחבה, מצב פתוח, שהיהודי זכה לטבע היהודי שלו, להיות בטבעיות כל הזמן עם ה', כאשר ברור לו שישראל והתורה והקב"ה זה הכל אחד. להיות כל הזמן עם ה', עם עם ישראל, עם תורת ישראל, עם ארץ ישראל, וגם לדאוג שהמודעות של ארץ ישראל תתפשט לכל העולם ("עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"). בעצם מב המסעות זה ההליכה ב"דרך עץ החיים" – "עץ החיים בתוך הגן" זה ארץ ישראל, תורת ארץ ישראל. בשביל להגיע צריך להיות מהלך, צריך עבודה – עבודה וצדקה, עבודת נפש של שפלות וצדקה של התמסרות לזולת, וזה מכשיר את האדם כל הזמן להתקדם. אבל כל מסע זה סיפור אחר. זה אולי מהדברים הכי מיוחדים בכל התורה כולה, הסמליות של שמות המסעות שכולם מופיעים בתחלת פרשת מסעי.

"ויסעו מ... ויחנו ב..."

כל פעם כתוב "ויסעו מ... ויחנו ב...". בכל פסוק של המסעות יש רמז ל-מב, שכל מסע הוא "ויסעו מ... ויחנו ב...". אצל האבות כתוב שהם "בכל מכל כל" – ה-מ שייך ליצחק וה-ב לאברהם. בכל מסע יש תנועה ורצון להגיע מהמיצר, הצמצום של יצחק, אל המרחב של אברהם. בכל "ויחנו ב..." מרגישים טוב, לפחות לכמה רגעים, ולכן רוצים לחנות. מרגישים שהגעת ממקום שכבר צר ולא נח לך למקום שלפחות לע"ע כן נח לך. יש ביטוי שהחבר'ה משתמשים בו בזמן האחרון – "הרכבת נוסעת", אנחנו בנסיעה, אבל יש תחנות בדרך. בשביל מה יש תחנות? בשביל שמי שעוד לא זכה לעלות יוכל לעלות על הרכבת, ואז אנשים חדשים יכולים להצטרף. יהודים נוסעים, ועד שלא נגיע ליעד הסופי אנחנו כל הזמן בנסיעות.

מחלת הנסיעות – מחלה יהודית, חיים של יציאת מצרים וחיפוש ארץ ישראל

יש אפילו בין מחלות הנפש שמתארים בספרים 'מחלת נסיעות', יש אדם שכל הזמן חייב להיות בנסיעה – זה באמת מחלה יהודית טיפוסית. גם בארץ כאן, אין עם אחר שכל כך נוסע ומסתובב בעולם. איזו תאוה להגיע לכל מקום, לכל פינה נדחת בעולם, זו תאוה ישראלית דווקא. אבל באמת כל המסעות זה בשביל להגיע בסוף לארץ ישראל המובטחת, האמיתית. יכול להיות שאדם נולד כאן וגדל כאן והתחנך כאן, אבל לא יודע מה זה ארץ ישראל. לכן נוסע להודו או ברזיל או מקום אחר, וכך חוזר לעצם, ה"עץ", האמיתי שלו. אבל פרשת השבוע זה פרשה של חיים בתור מהלכים, בתור נוסעים. כתוב שכל המסעות הם שלבים של יציאת מצרים. לכאורה רק המסע הראשון, ממצרים לרעמסס, זה יציאת מצרים – אבל מתואר שהכל זה שלבים של יציאת מצרים. כל תחנה חוזרת להיות מצרים – מיצר, מקום סגור, בית סהר בנפש – לכן עוד פעם צריך "ויסעו מ..." ואז "ויחנו ב..." וחוזר חלילה. כאמור יש מב כאלה, וכל אחד בחייו צריך לעבור את כולם.

מסע החרדה

התחנה והמסע שבסמליות השם שלו הכי קשור לבעיות נפשיות ולעזרה נפשית זה מקום שנקרא "חרדה". לכן רצינו לדבר היום על החרדה, בתור אולי הדוגמה הכי חשובה שצריך להכיר מה זה ולדעת לטפל בזה, ליעץ מה עושים עם זה – מה עושים עם חרדות, פוביות למיניהן. חסידים דרשו את "בראשית ברא" – ראשית כל צריך להיות בריא. "בראשית ברא" זה על ידי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ואם רוצים להיות בריא צריך להסתכל בתורה, בתורת חיים. כל התחנות זה משהו שאמור להיות חיובי – אי אפשר להגיע לארץ ישראל בלי לעבור ב"חרדה", זה משהו הכרחי בחיים.

מב מסעות – סוד "אהיה אשר אהיה", השם של יציאת מצרים

כמו שנראה, בין מב המסעות, זה אולי המקום הכי חשוב חוץ מהתחנה האחרונה. מב מתחלק לפעמים כא. כא בקבלה זה שם קדוש, שם אהיה, השם שהתגלה למשה כששאל מה יענה כשישאלו בני ישראל מי שלח אותו, וה' ענה "אהיה אשר אהיה [ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם]". רק באותו פסוק המלה "אהיה" היא שם קדוש, והשם הזה לא מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך. אם כן, זה שם מיוחד של יציאת מצרים. באמת, "אהיה" היינו שכל פעם אני שואף להיות, להיות מה שאני באמת (בהעלם עצמותי). מה זה יציאת מצרים? כל הזמן "אהיה" – "אהיה אשר אהיה" – גם כשנדמה לי שכבר נהייתי, "אהיה" אחד, יש עוד אחד, כל פעם צריך מחדש. זה יציאת מצרים, זה שם שמתאר את המהלך של החיים, "דרך עץ החיים", כל הזמן מתקדמים לקראת עץ החיים. כל פעם שנדמה לי שידעתי משהו, "תכלית הידיעה שלא נדע" – פתאום זה מתבטל, מתאפס, ואז צריך עוד הפעם "אהיה" מחדש. כתוב ש"אהיה" זה שם של אמא שמולידה, שם של הריון ולידה, לכן בקבלה זה שם של פרצוף אמא (פרצוף הבינה – "אם הבנים שמחה"). זה גם "אני עתיד להיות" וגם "אני עתידה להוליד" (ה"עת" הראשונה ב-כח העתים של קהלת היא "עת ללדת"). כשהאמא יולדת היא בעצם מולידה את הזיהוי האמיתי שלה עצמה, לכן היא אומרת "אהיה" בהתייחסות ללידה העתידה שלה. לכן כל יציאת מצרים נמשלה בקבלה ללידה, ולכן הגיבורות של מצרים היו המילדות העבריות, שפרה ופועה (תיכף נזכיר במיוחד את שפרה), שלפי חז"ל הן יוכבד (אם משה) ומרים (אחות משה).

חרדה – המסע ה-אהיה

אם כן, יש יציאת מצרים, ויש "אהיה [אשר] אהיה" מסעות (גם במצות תפילין, שענינה, לפי הקבלה, להמשיך לאדם הישראלי "מוחין דאמא", שמחת ההליכה בחיים "מחיל אל חיל", יש אהיה אזכרות של שם הוי' ב"ה בתפילין של יד, אותם מניחים תחילה, וכן אהיה אזכרות של שם הוי' ב"ה בתפילין של ראש – "אהיה אשר [אותיות ראש] אהיה"), והמיוחד בחרדה שהוא המסע ה-אהיה, בדיוק חצי המסעות. השלמות זה להגיע ל"ערבֹת מואב על ירדן ירחו", שזה על הגבול, או-טו-טו להכנס לארץ המובטחת. אבל גם שם יש הרבה רמזים, וכתוב ש"ירדן ירחו" רומז ל"מורח ודאין" הכתוב על המשיח (שידון לפי ריח, ולא לפי מראה ושמיעה), וכן ערבות זה לשון ערבות-נעימות-ידידות-מתיקות. זה ה-מב, אבל ה-כא, החצי שלו, זה "חרדה" (יש קשר מספרי יפה בין ה"חצי" לבין ה"שלם": חרדה = 217, ערבת מואב = 721, אותן ספרות בצירוף אחר, כאשר בשני הצירופים הספרות 21 שומרות על סדרן – רק שבחרדה ה-7 בסוף ואילו בערבת מואב ה-7 עולה לראש – "אהיה אשר אהיה", ודוק).

"מאין באת ולאן אתה הולך" – הר שפר-חרדה-מקהלות

כדי להבין מה זה חרדה צריך לדעת, כמו שכתוב בפרקי אבות, "מאין באת ולאן אתה הולך". יש מב מצבים בעולם הזה, אבל אם יש אחד שכולל הכל זה חרדה – כל העולם זה חרדה אחת גדולה. כמו הפתגם המפורסם בברסלב שכל העולם כולו הוא גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל, כלומר שכל המהלך הזה, ללכת "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים", הוא פחד אחד גדול, חרדה. אבל אם האדם יודע "מאין באת ולאן אתה הולך" האדם יכול לעבור בשלום ואף להגיע למצב של "השקט ובטח עד עולם". מאין באת? "ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה". ולאן אתה הולך? "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". גם חז"ל והפרשנים שלא על פי הקבלה מתייחסים לסמליות של המלים האלה מאד בעיון ודורשים את זה. זה מתאר מסעות, שנסעו ממקום שקוראים לו הר שפר והגיעו לחרדה ואחר כך נוסעים הלאה מחרדה ומגיעים לעוד מקום שנקרא מקהלות – זה אומר דורשני. גם "הר שפר" זה נשמע משהו נחמד, וגם "מקהלות" זה נשמע משהו נחמד מאד. אז ה"מאין באת" זה משהו טוב "ולאן אתה הולך" זה משהו טוב מאד, ובאמצע יש חרדה. מצד אחד כל החיים זה חרדה, אבל כעת זה נעשה מעבר בין הר שפר למקהלות. יש עוד תופעה מופלאה. כל מסע מופיע בשני פסוקים, כי מגיעים אליו ונוסעים ממנו והלאה. זו הדוגמה היחידה בכל המסעות שבכל אחד משני הפסוקים – "ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה. ויסעו מחרדה ויחנו במקהלת" – יש כא אותיות, כך שזה כולל את כל מב המסעות – ממש שני פסוקים של "אהיה אשר אהיה". כשמציירים את זה בצורה גיאומטרית זה יוצא יהלום של שש (מ-1 עד 6 ומ-6 עד 1), ואין כזו דוגמה אחרת בכל הרצף של מב המסעות.

מקהלת העוברים בקריעת ים סוף

יש מסורת המקרא, שבדרך כלל מציינת כשיש מלה מיוחדת, המופיעה רק מעט פעמים בתנ"ך. בתנ"ך מקראות גדולות יהיה כתוב בצד (עם כוכב על המלה עצמה) איזה מספר – ב', ג' וכו' – שאומר כמה פעמים המלה מופיעה בתנ"ך. אם זו מלה שמופיעה רק פעם אחת כתוב בצד "לית" – אין, אין עוד, זו תופעה חד פעמית. כאן, בדוגמה שלנו, על "במקהלֹת" – שזה היעד, כל החרדות זה בשביל להגיע למקהלות – כתוב בצד ב', שיש ב פעמים בתנ"ך את המלה הזאת. פעם אחת כאן ועוד פעם אחת בתהלים סח – "במקהלות ברכו אלהים". איך חז"ל דורשים שם? מקהלה זה קבוצה ששרה – יש מקהלה של מבוגרים, יש מקהלה של ילדים, אבל חז"ל אומרים שבפסוק הזה מדובר במקהלה של עוברים. כתוב שהעוברים הם שהתחילו לומר שירה על הים. כשה' עשה את כל נסי יציאת מצרים, והנס הכי גדול, תכלית כל הנסים, היה קריעת ים סוף, אז העוברים שבתוך רחם אמותיהם פתחו בשירה והודיה לה', מתוך הבטן, לפני כולם. על זה כתוב "במקהלות", שזה מקהלה של עוברים. כלומר, בעצם זו מקהלה של נשים הרות, אבל לא הפה של האמא אומר את השיר אלא זה העובר מתוך הבטן. לעובר בהלכה יש דין של אמא, הוא חלק בלתי נפרד, הזהות שלו זה הזהות של האמא, "עובר ירך אמו" (ורמז: עובר = ירך אמו ע"ה!) – אבל הוא אומר את השירה. אם כן, הסמליות כאן מתגברת והולכת.

מחרדת רדיפה לשירת העוברים

אמרנו ששם "אהיה" הוא שם של אמא, אמא הרה, שזה "אני אהיה" בכך שאני עתידה להוליד נשמה חדשה לתוך העולם הזה. זו בעצם שלמות ההליכה שלי, להוליד את הנשמה החדשה, להרבות את הדמות של ה' בעולם הזה. מה זה חרדה? בעל הטורים, אחד המפרשים שמפרש את המסורות ומקשר בין הופעות המלים, מבאר: על הפסוק "במקהלות ברכו אלהים" חז"ל דורשים שאלו העוברים שאמרו שירה לפני כולם, אבל מה זה קשור לפסוק שלנו, ל"ויסעו מחרדה ויחנו במקהלת"? הוא אומר שעיקר החרדה זה חרדת רדיפת מצרים – לפני קריעת ים סוף היהודים היו בחרדה שמצרים רודפים אחריהם, גם המצרים הגשמיים, שבראשם עומד פרעה מלך מצרים, וגם השר של מצרים, הכח הרוחני של מצרים, שראו אותו (זה מקור רוחני, אויב רוחני שהוא ישות קיימת, משהו מציאותי ואמיתי – לא רק האנשים הנראים לעיין רודפים, אלא יש משהו רוחני אמיתי שרודף). זה החרדה, כך אומר בעל הטורים, וכאשר ה' עשה את הנס של קריעת ים סוף ויש שירת הודיה זה המקהלות. זאת אומרת שכל החרדה היתה בשביל להגיע למקהלות.