שירת הים – סגולה לעבור ממצב עוברי וחרד להשקט ובטח

מישהו בא אליך בתור עוזרת-יועצת-מטפלת, או איך שלא נקרא לזה, עם חרדה. באה אשה שיש לה חרדות – יש כדורים, אבל אנחנו לא רוצים לתת לאשה כדורי הרגעה אלא הדרכה נכונה שהיא תעזור לעצמה. קודם כל, חשוב לדעת שבין כל שיטות החסידות השטה שאמרה שאין פטנטים קלים ודרשה שאדם יעבוד בכח עצמו וכך יפתור את הבעיות הנפשיות שלו זה חב"ד. מה שמאפיין את חב"ד משאר הזרמים זה הביטוי "עבודה בכח עצמו". אז אדם בא ויש לו בעיות – בודאי צריך עבודה. אבל אמרנו שאנשים מחפשים סגולות, ואפשר למצוא הרבה סגולות בתורה, שזה ממתיק. סגולה זה מיד נותן עצה טובה של המתקה. עד עכשיו מה שראינו שסגולה פשוטה זה שירת הים. כתוב אכן בספרים שבחורה שמחפשת שידוך, ולא מצאה שידוך עדיין, סגולה שהיא תאמר (כל בקר בתפלה) בכוונה שירת הים. בדרך כלל בסגולה לא מבינים מה הקשר, ורק שככה מקובל ובדוק ומנוסה שזה עובד, אבל כאן זה יותר מובן כי יש אסמכתא – אם רוצים לעבור את החרדה מהר צריך להגיע מיד למקהלות. עובר זה מצב עוברי, עוד לא המצב הבשל והשלם שלי. כדי להבין מה זה עובר נביא עוד משהו מהתניא. צריך התבוננות בשביל לעורר אהבה ויראה, אבל מה אם התבוננת וזה לא פעל? לא לחשוב שזה לא אמיתי, אלא אם התבוננת באמת זה פעל בנפש התעברות. יש לך אהבה ויראה עדיין במצב עוברי – לא זכית להוליד זאת עדיין, אבל כן עשית משהו. התבוננות זה אמא, ויש שם אהבה ויראה במצב עוברי בתוך רחם האם. גם כאן, העוברים אומרים שירה בתחלה. המצב הזה העוברי גופא יכול לצאת כבר מהחרדה ולהגיע למקום שמח, מקום של השקט ובטח, ויש לכך סגולה יפה – כבר להתחיל לשיר תודה לה'.

שירת דבורה

מה שמקביל בתנ"ך לשירת הים זה שירת דבורה – גם היא אשה – לכן הפטרת פרשת בשלח היא שירת דבורה, הדבר הכי דומה בתנ"ך. קודם נשים לב ונתבונן ששמה של דבורה עולה חרדה (זה מאד קרוב, צריך רק לחלק את ה-ח ל-בו), אז כנראה שגם שירת דבורה זה התגברות על החרדה. שם האשה היתה הרבה יותר חזקה מהגבר, ברק בן אבינעם. הוא לא היה בטוח בעצמו והיא היתה צריכה להכריח אותו לצאת לקרב, לנסוך בו בטחון גמור בה' – היא היתה נביאה, מקור של רוח הקדש ורוח גבורה. אז היא שרה שירה, שבמובן מסוים היא השירה הכי נעלית בתנ"ך על פי דברי חז"ל.

סגולות של השגחה פרטית – ניחוש דקדושה

אנחנו רוקדים בין עבודה לסגולות – סגולה זה גם טוב, והסגולה העיקרית זה דברים הלקוחים מהתורה. מי שמטפל/ת על פי תורה צריך להיות המון דברים באמתחתו (כמו רפטרואר של הרבה ניגונים אצל נגן), והוא בעיקר צריך לקיים "לחיות עם הזמן" – אם מישהו נכנס אלי היום זה בהשגח"פ צריך להיות קשור ליוסף הצדיק (הקושר כל תופעה בנפש לממד הזמן דווקא, כמבואר אצלנו במ"א), לפרשת שבוע, למה שהרגע למדתי או מה שהרגע אמרו לי (כתורת מורנו הבעל שם טוב). על יוסף כתוב "נחש ינחש איש אשר כמוני", וזה לא פשוט – כתוב "לא תנחשו", "לא נחש ביעקב", וכדי להבחין בין ניחוש טוב לשלילי צריך להיות רופא מומחה. כתוב בכתר שם טוב שלרופא מומחה מותר וצריך להשתמש בסמי מות לריפוי, אבל בשביל לרפא עם רעל צריך להיות מאד מומחה. זה לענין הניחושים. כשיוסף אומר "נחש ינחש איש אשר כמוני" זה ניחוש של רוח הקדש, ולא הניחוש האסור עליו כתוב בתורה "לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". בכל אופן, יש דברים טובים שודאי לא יזיקו. זה לא במקום העבודה, אבל למי שנמצא בחרדה להגיע מיד למקהלות ודאי שזה לא יזיק וזה גם יכול לעזור. ככה הסברנו את מה שמביא בעל הטורים על המסורה הזאת.

חרדת רדיפה של טראומות העבר

כעת נאמר משהו יותר עמוק, שזה כבר עבודה: לפי פירוש בעל הטורים, כל החרדות הן חרדות רדיפה. היום בפסיכולוגיה קוראים לזה פרנויה. במקום אחר נתבאר הקשר בין החגים השונים של השנה למחלות נפש (לכל חג יש כח לרפאות מחלה מסוימת ממחלות הנפש, ובדרך של רפואה הומופאטית, דרכו של ה' לרפאות בדרך של "דומה בדומה". לדוגמה, רפואת מחלת הסכיזופרניה היא בפורים, וכך כל חג בלוח השנה שלנו הוא כנגד מחלת נפש מסוימת, ואם כל ספר התניא זה עצות לתחלואי הנפש כך להבין טוב את משמעות החגים ולחוות אותם, כל אחד בזמנו). מה החג של רפואת הפרנויה? שביעי של פסח. יום ראשון של פסח זה לצאת ממצרים, זה רפואת הקלאוסטרופוביה. היום השביעי של פסח זה כשאדם בחרדת רדיפה. הוא עבר חצי דרך ליעד – כא, אהיה אחד מתוך שני אהיה – ודווקא שם יש חרדה. דווקא בחצי יש איזה מין משבר אם להתקדם הלאה או לא (ידוע שהשלמות האמיתית היא להיות בבחינת "שלם וחצי" ולא רק שלם, והוא ענין "וגילו ברעדה", "במקום גילה [שלם] שם תהא רעדה [חצי]", ודוק). ומה החרדה? שהוא עדיין נרדף. העבר עדיין רודף אחריו.  נאמר בכללות: כל אדם שיש לו חרדה, מה רודף אותו? טראומות מהעבר. משהו בעבר, איזה טראומה, רודפת אותו. ברגע הטראומה הוא לא היה מסוגל לזוז, הוא היה משותק, וכעת הוא הולך אבל פחד השיתוק רודף אותו.

מקהלות – קבוצות תמיכה

הוא צריך לצאת מזה, צריך להגיע למקהלות. אז קודם כל, אם קשה לדמיין מקהלה של עוברים – אפשר לעשות את זה, מקהלה של נשים הרות, אבל לא שהן תשרנה אלא שהעוברים ישירו יחד – יותר קל לדמיין מקהלת ילדים, של בנים או בנות, זה כנראה משהו מצוין שיכול לעזור גם להורים שלהם. בטיפול הנפש, במושגי הפסיכולוגיה, מה זה יהיה מקהלה? קבוצת תמיכה. מחרדה למקהלות.

[השלמה: בפשט מקהלות נקרא כך כי שם היה "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים וגו'" – שם מחלוקת קרח. לעניננו, המקהלה שלעתיד זה התיקון של קרח, "למנצח לבני קרח שיר". מחרדה להגיע למקהלות, שכולנו נשיר ביחד בהרמוניה, זה מה שהוא רצה באמרו ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי'". הוא כנראה לא הבין שגם במקהלה צריך מנצח (המתנשא בקדושה, בשפלות פנימית, על קהל הוי'), שהוא משה רבינו (ולא קרח, שחסר לו הענוה והשפלות הפנימית).

על מקהלות הת"י מתרגם "אתר כנופיא" – זה מקום מסוגל לכל הכנופיות. כל הכנופיות נולדות מחרדות – גם הכנופיות הטובות. יש איזה חרדה, וצריך כנופיה לטכס עצה איך נלחמים נגד הרודף. מקהלת = יצר הרע ("הלוא אח עשו [היצר הרע] ליעקב [היצר טוב, בחינת מקהלת דקדושה כנ"ל] נאם הוי' ואוהב את יעקב").]

הר שפר – הריון שפיר

עכשיו נחזור: מאיפה באים לחרדה? מהר שפר. אם חז"ל עצמם קשרו בין מקהלות לעוברים ברחם אמם הפותחים בשירה – וכך יוצאים ונושמים לרווחה מהחרדה – אז מה זה הר שפר? זה גם צריך להיות סמל. צריך לומר ששפר זה שפרה והר זה לשון הריון. שפר, חוץ מזה שזה שפרה, זה עוד שתי מילים שקשורות להריון. קודם כל – הר שפר זה הריון שפיר. דווקא לאשה בהריון יש חרדות, לכן היא רצה לטפת חלב או לרופא לעשות אולטרא-סאונד (דבר שהרבי התנגד לו, אם אין חשש רפואי רציני של פקוח נפש, ומצוה לפרסם זאת: על הריון כתוב "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ואם אין חשש של פקוח נפש זה מזיק לעשות אולטרא סאונד. הרופאים לא יסכימו אבל היום כבר יש עדויות, האולטרא סאונד מכניס את התינוק לחרדה והוא מתחיל לנוע באי נוחות). בכל אופן, יש הריון שפיר, ומתוך זה מגיעים לאיזו חרדה, וצריך להפוך את זה לשירה, למקהלות. יש גם מי שפיר – עוד מלה של שפר. העובר בעצם שוחה בתוך מי שפיר. "משה שפיר קאמרת" – מלמדים לעובר את כל התורה כולה ("הר" זה גם הר סיני, שהתורה נתנה בו). העובר לומד את כל התורה, ויש בו ניצוץ של משה רבינו (כמבואר בתניא), ומשה נקרא שפר-שפיר. לפי חז"ל, שפרה זו יוכבד (כנ"ל), אמא של משה, והיא האב-טיפוס של אשה הרה כי משה נמצא ברחמה (ו"מן המים משיתהו", ממי השפיר – "משה שפיר קאמרת"). יש מקום שחז"ל אומרים שהיא נשאה ברחמה ששים ריבוא ילדים, כי משה שקול כנגד כל ישראל ויש ניצוץ ממנו בכל יהודי. נוסעים מהר שפר לחרדה.

חרדת הלידה

החרדה שאחרי ההריון השפיר זה חרדת הלידה. ברדיפה של מצרים יש את שהמיצר רודף, ויש גם טראומה של הלידה – שזה בתוך העולם הזה – היינו שגם השחרור ממצרים טראומטי. הלידה לתוך עולם חדש – יציאה לחופש ממצרים – גם יש בה חרדה, וזה עיקר הפשט של חרדת הלידה. לפי פירוש זה כל ההריון עבר שפיר – הר שפר – והחרדה זה הלידה. על פי פשט, הרבה נשים חוששות מהלידה, וגם העובר פוחד להוולד – פעם ראשונה לצאת לעולם הזה. אחר כך המקהלות – הרבה ילדים בבית שעושים מקהלה, ובכל לידה המקהלה גדלה. זה מתקשר למה שמסבירים תמיד, שרוב ההתבונניות בלקו"ת מתחילות מהטראומה של ירידת הנשמה לתוך הגוף. מחד בשביל להפטר מטראומה צריך לשכוח. מצד שני צריך להיות כל כך משוחרר שאפשר לזכור אותה לצורך עליה בקדש מחיל אל חיל. כשעולים מחיל אל חיל, שזה גם להיות מהלך – "ילכו מחיל אל חיל", לשון חִיל וחלחלה, בפרט של הלידה (בחינת "קול הוי' יחולל אילות", אפילו חזקות מתחלחלות בשעת לידה). התבוננות זה אמא, שם אהיה כנ"ל, ושם השרש והמקור של החרדות. החיל והחרדה זה לרדת ממצב של "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" ולנסוע למקום בלתי ידוע (בתנ"ך "בן איש חי" הוא "בן איש חיל").

תיקון הטראומה – הסחת דעת ויכולת לשוחח

בתיקון טראומה האס-או-אס זה לשכוח, כמו עבודת הבינוני, ועבודת הצדיק זה לזכור ולהיות משוחרר. זה הדיון בכל סוגיא פסיכולוגית – האם לשכוח או לחטט בבעיה. על זה כתבנו והסברנו הרבה, שהעזרה הראשונה זה היכולת להסיח דעת, ואילו התיקון האמיתי זה עבודת הצדיק, שאפשר לשחק עם זה ("ושעשע יונק על חור פתן", היונק דלעתיד לבוא הוא בדרגת הצדיק דעתה), לזכור ולהיות משוחרר, "פחד יצחק".

הר של שיפורים מעורר חרדה

נאמר עוד איזה ווארט איך לפעמים אדם מגיע לחרדות. זה דרוש, ש"הר שפר" זה הר של שיפורים. יש לאדם הרבה דברים שהוא צריך להשתפר בהם, ואם אדם לוקח על עצמו הר של שיפורים בטוח שיגיע לחרדה. הווארט שאמרנו כרגע מופיע טוב בקונטרס העבודה של הרבי רש"ב – דבר שמומלץ לעבור על עיקר תוכנו באיזה שלב של הלימודים כאן – ובסוף הוא מדגיש, בפרק שלם (פרק ז), שאל לאדם לקבל על עצמו יותר מדי שיפורים (חומרות והידורים) בבת אחת. בעצם זה נובע מאיזה נקודה של גאוה סמויה, שאני יכול להשתפר בהכל ביחד, לקפוץ לגובה מיד. כמובן שאם זה נוגע לתורה ומצוות (הלכות הכתובות בשלחן ערוך) – על זה לא מדברים. מדברים על הרים של הידורים ושיפורים נוספים. באמת זה דבר שרואים הרבה אצל בעלי תשובה, ולא רק אצל בעלי תשובה – יש תלמידי ישיבות שמגיעים למשבר, ודווקא הכי טובים, הכי חכמים, הכי גאונים, הכי עילויים, יכולים להגיע להתמוטטות מרוב מאמץ ולקחת על עצמם יותר ויותר ויותר בלי הדרכה, בלי מאמן טוב איך בדיוק להתקדם, בלי הדרכת משפיע. זה ווארט, שמ"הר שפר" אפשר להגיע לחרדה.

שלשת המסעות – שלשת האבות

שלשת השלבים האלה של הר שפר-חרדה-מקהלות הם גם המודל הכי בסיסי. מה השלישיה העיקרית בכל התורה, וסוד התזוזה ממצב למצב בנפש? הכנעה-הבדלה-המתקה, זה המבנה הכי חשוב בשלבי עבודת הנפש. בספירות, במדות הנפש, זה ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת – "אין קורין אבות אלא לשלשה – אברהם [ימין] יצחק [שמאל] יעקב [אמצע]", זה הכי אב-טיפוסי, ולכל יהודי בנפש יש שלשה אבות. הכי ברור מי זה החרדה – "פחד יצחק". "הר שפר" זה אברהם ש"קראו [למקום המקדש] הר" (גם בשמו של אברהם, וכן בשמה של שרה אשתו, יש אותיות הר). אברהם זה "לך לך", היהודי הראשון, אב-טיפוס של כל המהלכים, כל היהודים – כתוב בו "לך לך" ביציאתו מחרן ו"לך לך" בציווי על העקידה, שהיא שיא עבודת ה' שלו (שעבודה זה להתגבר על הטבע, ואין התגברות על הטבע – גם הטבע הטוב ביותר – מהעמידה בנסיון עקדת יצחק). שוב, "הר" זה כינוי של אברהם, ו"שפר" גם מתאר את ההליכה וההשתפרות המתמדת אצלו (מה שהיה "הלוך ונסוע הנגבה" – "הרוצה להחכים ידרים", וצריך להיות "מעשיו מרובים מחכמתו"). אברהם הוא היהודי הראשון, והמצוה הראשונה ביום הראשון של השנה זה תקיעת שופר – "שפרו מעשיכם". הר שפר – אברהם. חרדה – יצחק. מקהלות זה יעקב, כל היהודים יחד, כמפורש בפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (הפסוק הראשון שמלמדים ילד). המלה "קהל" זה תפארת בקבלה, "קהלת יעקב", ובפשטות זה כי יעקב כולל את כל נשמות ישראל יחד. התפארת זה היפי של כל הגוונים, כל השבטים, כל אחד עם אופיו המיוחד, וכולם שרים במקהלה בהרמוניה. צריך קולות שונים, אבל בהרמוניה ("הקל קול יעקב", קול עולה וקול יורד כו'). יש אפילו משהו יותר מתוחכם במוזיקה מהרמוניה – קאנון, שהיפי לא סטטי אלא מהלך. שוב, מקהלות זה תפארת, ויש כאן דוגמה יפהפיה של חג"ת – הר שפר וחרדה ומקהלות, וצריך את כולם (ורמז: הר שפר חרדה מקהלות ראשי תבות אותיות שמחה – "עבדו את הוי' בשמחה" ו"אם הבנים שמחה"!).