יא. מאמר אדמו"ר הזקן – "כי כתב אשר נכתב בשם המלך"

אמרנו שנלמד משהו קצר מבעל ההילולא של היום על כתיבה:

כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב [פסוק לקראת סוף מגלת אסתר. זה סוף הפסוק, ותחלת הפסוק "ואתם כתבו אל היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך" – יש פה דמיון למצות "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".]. פי' כתיבה וחתימה הוא בצירופי' אותיות שנמשכים מדבר ה' ורוח פיו ית' בבחי' התגלות מאין ליש ולכן המל' נק' חותם כמו החותם המגביל שלא ישונה כו', וקודם החתימה יכול להיות שינויים כו' [כמו בימים נוראים, שלפני החתימה יכולים להיות שינויים] כמו"כ בעולם המח' ומכש"כ בהגבוהים מעל גבוהים כמו חכ' ומדות העליונות [המחשבה זה לבוש, ומעליה יש מדות ומעל זה מוחין] יכול להיות שינויים רבים שישנו הצירופים כמו אדם קודם שמדבר יכול לשנות בשכלו כו' ומפני שינוי העלאו' מ"ן ["כי לא אדם הוא להנחם", אבל אדם כל הזמן מתנחם, וזה כתגובה למה שקורה בחוץ – זה נקרא העלאת מ"ן. לפי שינויים במה שעושים הוא משנה את דעתו איך להגיב. גם מעשי ה' זה בתגובה למעשינו, שהם "העלאת מ"נ". עשינו משהו וה' החליט במחשבה שמגיב באופן מסוים, ומחר עושים אחרת וה' מגיב אחרת – כל זמן שלא אמר מה לעשות הוא יכול לשנות, הכל לפי העלאת מ"נ] שגורמים המדה בהיפך מכמו שהי' כו', אבל דבר המלך שכבר נתגלה [בדבור, המלכות, בחותם] אין ליש גמור לא יהי' שינוי עוד כו'. ולכן כל הקיצים כלו כי לבא לפומא לא גליא [כל קץ זה שמישהו הרגיש קץ שהיה בלב, במחשבה, אבל לא יצא לגילוי. איזה צדיק גדול – אפילו רשב"י – אמר קץ כי הרגיש זאת. הרמב"ם – גם אם לא ידע הסבר אדה"ז – הרגיש ש'חבל על הזמן' שזה אפילו אסור לחשב קיצים, ובכל זאת היו צדיקים שחשבו קצים (וגם הרמב"ם בעצמו...). מה זה שצדיק יכול לומר קץ וזה לא מתקיים? כי הרגיש הו"א שלשעתו היתה ברורה, שעלה במחשבת ה' כתגובה למציאות איזה קץ, ואיזה צדיק תפס את זה, אך היות שלא יצא לדבר מלך זה לא נחתם ויכול להשתנות. רק "כתב אשר נכתב וגו'" זה "אין להשיב"] שלא בא להתגלות דיבור העליון בפי נביא כו' אלא נשאר בחכ' ומדות כו' ולכן אף שרשב"י ראה בהשגת ח"ע זמן הקץ מ"מ נשתנה במח' וח"ע לא נתהווה הצירופים בהתגלות שיהי' הקץ בת"ח [זה אחד הקצים, בסוף היה שם משהו הפוך] אבל הנביא שיצא מכל חושי גופו ויהי' הדיבור בו דבר אלקי' עצמו כו' [כמו אצל משה רבינו], והרי כל אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב ולא הי' חוזר ריקם חלילה מאחר שהכל נהי' בדברו כו' אפי' חוט השערה כו'. ודניאל מפני שלא הי' נביא בא זמן הקץ בדברי' סתומים ברמז [זה גם חידוש יפה, בזכות זה שלא היה נביא היה יכול לומר קצים ברמז, וזה כל כך אמיתי שזה כתוב בתנ"ך. אחר כך ה' אמר לו – אתה תנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימים. הכל טוב ויפה, אבל בינתיים תנוח לך, "לך לקץ וגו'". גם לא ברור כאן מה בדיוק הכוונה שלו, אבל היות שזה במחשבה ולא יצא לגמרי לדיבור לא נדייק בזה] וד"ל.

מה שרצינו כאן לצרף את התורה הזאת ללימוד שלנו: אפשר ללמוד מכאן שהספר של המלך זה כבר קובע מציאות – זה ספר מלכותי, ספר בגדר של "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". וכביכול, אף שספר של כל הדיוט זה גם ספר של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אבל לגבי נושאים אקטואליים זה לא פסוק – עדיין יש איזה גמישות – אבל המלך העובד את "הוי' אלהיו" קובע מציאות מתוך הספר שלו. זה ווארט שצריך הרבה לפתח, ולראות איך זה מופיע כאן בסוגיא. לפני שנעזוב את הפסוק הזה, באיזה חוק יש "כתב אשר נכתב בשם המלך וגו'"? זה חוק של פרס ומדי, ולא מחוקי ישראל. יש מי שאומר שזה חוק מטופש לגמרי, אבל ככה זה. אם זה חוק של פרס וחוק מטופש, מה אדמו"ר הזקן דורש כאן? ברור מאדמו"ר הזקן שמתייחס לזה בשיא הרציני, זה לא תורה של פורים. חוק של פרס זה משהו באמת גרוע? יכול להיות שחוק של פרס זה חוק של ספר התורה השני של המלך. למדנו לפני כמה ימים בשם המלבי"ם על ארבע חיות המרכבה העליונה, שהוא אומר שהן כנגד ארבע המלכויות – אריה זה אשור ובבל (אגב, זה שאומר שאשור ובבל זה אותו דבר – שלכאורה זה חידוש – יוצא מפורש מהגמרא בסוגיא שנלמד, שכתב אשורי נקרא כך כי עלה מאשור, אבל עלה מבבל, סימן שקוראים לבבל אשור; אשור בבל = ישראל), השור זה יון (כתבו לכם על קרן השור), הנשר זה רומי (הסמל שלהם), ואדם זה פרס (הכי מכובד). איך פרס זכו לזה? בגלל שכורש (שנקרא "משיח הוי'") נתן רשות ליהודים לחזור לציון ולבנות את בית המקדש. את כל זה כותב המלבי"ם. קודם דברנו על "הוי' אלהיו". ה"הוי' אלהיו" האחרונה בתנ"ך זה חותם כל התנ"ך – "הוי' אלהיו עמו ויעל". זה דברי כורש – "מי בכם מכל עמו הוי' אלהיו עמו ויעל". לא כולם עלו מבבל, הציוני האמיתי זה מי שיש לו חוש במלכות – שואף למלכות (ותוך כדי זה בנין המקדש), מי ש"הוי' אלהיו עמו" אז "ויעל". בגמרא שלנו (מנחות לה, ב) כתוב, לפי התנאים הראשונים, שהתורה היתה ראויה להנתן בידי עזרא, לולי שמשה רבינו קדם, ולומדים זאת מה"ויעל". על משה כתוב "ומשה עלה אל האלהים" לקבל את התורה, ועל עזרא כתוב "הוא עזרא עלה מבבל". יש מפרשים שעושים מזה קצת חוכא – איך עושים כזאת השואה בין "עלה אל האלהים" ל"עלה מבבל"? חז"ל מבינים שזו השואה רצינית. המשך הפסוק – "הוא עזרא עלה מבבל והוא סֹפר מהיר בתורת משה אשר נתן הוי' אלהי ישראל ויתן לו המלך כיד הוי' אלהיו עליו כל בקשתו". אין הרבה "הוי' אלהיו" בתנ"ך, ובאותו פסוק יש על עזרא – דורשים על העליה, וגם ב"ויעל" בחותם התנ"ך נאמר גם "הוי' אלהיו" (עזרא קיים זאת).