חיפוש בתוכן האתר

יב טבת תשס"ט - שיעור בסנהדרין, פגלינן דיבורא - דף 8 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יב טבת תשס"ט - שיעור בסנהדרין, פגלינן דיבורא
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
Page 12
Page 13
Page 14
כל הדפים

ד. השיטות בהגדרת "אדם קרוב אצל עצמו"

יש שתי שיטות בהגדרת "אדם קרוב אצל עצמו", ובשם היד רמה מובאת עוד שיטה. רש"י (ועמו התוס' והערוך) אומר שיש כאן עדות, אך היות שזה קרוב זו עדות פסולה. לכאורה זה הכי מרחיק בין האדם לבין עצמו – שיש אדם שמסתכל על עצמו. אחר כך יש הדעה של עוד הרבה ראשונים (רמב"ן, ריטב"א, ר"ן, נמוק"י, ריב"ש, ראב"ד), שאין כאן עדות בכלל. אחר כך יש דעה יחידאה שמובאת בשם היד רמה שכאשר אדם מדבר על עצמו בכלל לא התכוון להעיד על עצמו – אלו המילים. שאין פה שום כוונה של עדות בכלל – לא רק שאין דין עדות כי זה הוא, אלא שמלכתחילה לא היתה כוונה שבא להעיד.

איך נסביר את שלש הדעות הללו (שהן שתים שהן שלש, כי לכל הנפק"מ היד רמה יצטרף לדעה השניה שאין עדות, אבל זה שלש דרגות של סברא)? חשבתי לחלק ביניהם כך: אם זה כמו רש"י, אומרים שלא מאמינים לו כי יש בעיה בשכל שלו – האובייקטיביות של האדם זה השכל, ואם זה אחיך אתה כבר לא אובייקטיבי, וכ"ש לגבי עצמך. זו בעיה שכלית. באמת יש פה שנים – אחד מסתכל על אחר ורואה אותו בצורה מעוותת. אם אני אומר שאין פה עדות כלל – עדות זו ראיה עם שכל שמעידים עליה. קטן לא יכול להעיד כי אין פה דעת. להגיד שאין פה עדות כלל זה להגיד ש"דעת עצמו" (דעת אותיות עדות) זה כל כך לא אמין עד שזה לא עדות – אין כאן בכלל שכל, אלא התפרצות רגשית. אם אני אומר "רצחתי מישהו" לא מאמינים כי אתה קרוב אצל עצמך – מה הכוונה? לא מאמינים שהבנת נכון את המציאות, או שמה שאמרת מביע משהו (אולי צריך לקחת לרופא) אבל זה התפרצות רגשית. כמו שלקטן אין עדות כך אתה לא יכול להעיד – מה שאמרת זה רגש, ולא שכל בכלל. [שאלו: זה נשמע כמו וידוי. תשובה: יש דעה שאם אדם אומר בדרך וידוי של תשובה, או בסוף ימיו, אז כן מאמינים לו ו"משים עצמו רשע"]. הדעה השלישית, שבכלל לא התכוון, זה נשמע כמו אמירה סתם – אפילו לא התפרצות רגשית, סתם נפלט לו משהו מהפה. זה נה"י, אבל לכל הנפק"מ הוא מצטרף כאן לחג"ת. שוב, סברת רש"י – דין קרוב – זה חב"ד (בעיה בחב"ד). הדעה השניה – רגש, אין דעת ואין עדות (כמו קטן, שמתכוון להעיד אבל אין לו שכל). הדעה השלישית, שאין שום כוונת עדות בכלל – זה נה"י, זה סתם (על דרך מעשה קוף).

מה הנפקא-מינות? יש ארבע – נאמר בקיצור, וכדרכנו נעשה בהם סדר של י-ה-ו-ה:

א) לגבי הדין של נמצא אחד מהם (יותר משני עדים) קרוב או פסול – שכל העדות בטלה. אם זה עדות פסולה – זה נמצא אחד קרוב או פסול. אם זה לא עדות בכלל – אז לא מבטל את העדות, כי הוא בכלל לא מצטרף.

ב) האם אומרים "פלגינן דיבורא" לגבי קרוב – פלוני רבע את אחי לרצונו. לפי רש"י אומרים את זה על קרוב, כי זה בדיוק אותו הדבר, אבל לפי הדעות שזה לא עדות אומרים "פלגינן דיבורא" רק לגבי עצמו, אבל לא לגבי קרוב, ואזי "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".

ג) "תחלתו וסופו בכשרות". יש מי שאומר ש"נוגע" זה דין של "אדם קרוב אצל עצמו", זה מחלוקת. מה קורה אם לאדם היתה נגיעה ואחר כך היא מסתלקת ממנו והוא לא נוגע בדבר. אם זה דין קרוב רגיל, אז פסול כי אין כאן תחלתו וסופו בכשרות. אבל אם אני אומר שכל זמן שהוא נוגע אין עדות כלל, אז כשהעדות מתחילה תחלתו בכשרות.

ד) "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" – אם זה עדות פסולה הוא "הגיד" ואם זה לא עדות כלל אז הוא בכלל לא הגיד ויכול עדיין להעיד.



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com