חיפוש בתוכן האתר

יב טבת תשס"ט - שיעור בסנהדרין, פגלינן דיבורא - דף 13 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יב טבת תשס"ט - שיעור בסנהדרין, פגלינן דיבורא
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
Page 12
Page 13
Page 14
כל הדפים

ג. עוד דיני "אדם קרוב אצל עצמו" ו"אין אדם משים עצמו רשע"

כמו שאדם קרוב אצל עצמו לא פוסל אותו לעדות, כך לא נענש מלקות או קנסות או מיתה, אבל בממונות יש כלל אחר – הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל, גם בממונות יש יוצא מהכלל – אם על ידי ההודאה שלו הוא חב לאחריני (כמו שאומר ששטר יש בידו על אחר פרוע הוא בזמן שהוא חייב לאחרים ואין להם ממה לגבות את חובותיהם חוץ משטר זה) לא אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וזה חוזר ל"אדם קרוב אצל עצמו" ולא מאמינים לו. יש מי שאומר ש"הודאת בעל דין" רק כשלא משים עצמו רשע בזה, שלוה וכיו"ב, משא"כ אם מרשיע את עצמו.

מחלוקת אחרונים אם נוגע בדבר זה אדם קרוב אצל עצמו או משהו אחר. אפילו אם משהו אחר יש שני סוגי נוגע – אם מעיד על ממון עצמו (כמו על השור שלו) הוא לא עד כלל, אלא דווקא עד נוגע בדבר כאשר מעיד על ממון אחרים שיש לו הנאה ממנו. אז לא בעיה של קורבה, אלא חשוד לשקר כי נוגע בדבר.

לגבי אין אדם משים עצמו רשע, אף שלא נפסל – אינו נשבע ונוטל, בגלל שלהזיק לעצמו הוא נאמן.

התומים לדעת רש"י אומר שבעבירה דרבנן הוא כן נאמן. כל דבר כאן הוא יותר חידוש. אם מעיד על עצמו שעשה עבירה דאורייתא לא נפסל אפילו מעדות דרבנן, אבל אם הוא מעיד על עצמו רק שעשה עבירה דרבנן אז יש מי שאומר שהוא נאמן. נמצא ש"אין אדם משים עצמו רשע" לא כ"כ חד וחלק. יש אומרים שמנדים אותו על פיו, ויש חולקים על זה.

אם נתתי כסף לשליח לקנות סחורה, ואומר לי שהוא קנה סחורה לעצמו – אז כל הרווח מהסחורה שייך לו, כי אני לא מאמין לו (גם פרדוקס). יש אומרים שבמקרה זה נאמן בשבועה שקנה לעצמו (מטעם אחר). את הקרן כמובן חייב להחזיר למשלח, אבל מה שמעל בשליחות זה שייך לשליח.

אם אומר שאכל חלב במזיד אז מאמינים לו – אף על פי שעושה עצמו רשע – כי זה בדרך תשובה, שלא רוצה להביא חולין לעזרה.

 אם כהן אומר שהרג את הנפש מאמינים לו לענין זה שלא יעלה לדוכן, כי אני אומר שעושה זאת דרך תשובה, לא רוצה לעבור עבירה. אף על פי שמאמינים לו לענין זה שהוא לא צריך לעלות לדוכן, יש עדיין אומרים שלא נאמן לפסול את עצמו.

דרך וידוי זה שו"ת חות יאיר, שיש חולקים. מי שחולק, שאפילו דרך וידוי לא מאמינים לו – שאינו נאמן לעשות עצמו רשע לפני המקום אפילו שעה אחת (כנראה רמז ל"יש קונה עולמו בשעה אחת", שעה של עת רצון ותשובה, שמתוודה לפני שהולך למות – אפילו בשעה הזאת אינו נאמן לעשות עצמו רשע).

נדמה שבשיעור הקודם על זה אמרנו שכאשר אדם מתודה והרי ה' שומר את התורה ("מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל") וממילא לא מאמין לשום דבר, אלא אם כן אומרים שאדם נאמן בוידוי. לפי הדעה שגם וידוי לא עוזר כלפי בי"ד בשר ודם, כנראה כך גם כלפי שמיא. אם נצייר את זה יוצא ציור מאד יפה – אדם רוצה להתוודות לה', והוא כאילו שומע בחזרה תגובה מלמעלה – לא מאמין לך, מה אתה סח. זה מאד כואב לו שלא מאמינים לו, אז מתוודה יותר חזק להוכיח שחטא. וכך זה חוזר והולך, שמה שלא מאמינים לך מוציא ממך עומק אחרי עומק, כמו בעשי"ת בפרק "ממעמקים קראתיך" – דווקא בכח זה מגיעים לעומקא דעומקא. השאלה אם בסוף בסוף כן מאמינים לך. לכאורה צריך לומר שכאשר אדם מגיע עד מיצוי הנפש מאמינים לו, או שגם אז לא. איך שלא יהיה באותו רגע שהגיע עד מיצוי הנפש בתשובתו לה' הוא תיקן את החטא לגמרי גם למפרע (החטא נהפך לזכות ממש) ומתגלה שבאמת לאמתו לא חטא מעולם (וממילא לא מאמין לך שחטאת). קצת דומה למה שישראל שאל אם זה יש האמיתי או אין האמיתי.

אם האדם מעיד שעשה משהו, ולדעתו זה בהיתר, ורק אנו יודעים שזה אסור – הוא נאמן. כלומר, לומדים ש"אין אדם משים עצמו רשע" זה לדעתו, אבל אם לדעתו זה בסדר ורק לדעתנו הוא רשע – זה בסדר. עיקר הבעיה זה מה שהוא חושב שהוא רשע – "ואל תהי רשע בפני עצמך".

אם אנחנו יודעים שעבר עוד לפני שעבר, אבל יש לנו ספק אם הוא ידע שהוא עושה איסור, בזה מסתפק המל"מ שבזה שמא נאמן שהוא אסור (כי על עצם עשית העבירה אנו יודעים). זה סיפור של רבי לוי יצחק מברדיטשוב – שמישהו אומר לו שיודע שזה אסור, מאמין לו ולכן ממליץ טוב שהוא לא משקר. יוצא מזה חידוש, שמשים עצמו רשע, רק שרבי לוי"צ זה הופך אותו לצדיק. גם בכלל, "אין אדם משים עצמו רשע" סימן שלא נותנים לו את הצ'אנס להיות צדיק בזה שמשים עצמו רשע באמת. כמו בסיפור הזה, שאם לאדם יש את הזכות לשים את עצמו רשע, אז הוא צדיק בכך שמאמינים לו שהוא דובר אמת, גם כשהוא בעצם מרשיע עצמו. אם לא, לא נותנים לו הפריבילגיה להיות צדיק בכך שהוא דובר אמת. יכול להיות שזה ההבדל בין מתנגדים לחסידים. נדמה שזה דין של חסידים, שיוכל להרשיע עצמו, אבל אצל מתנגדים לא נותנים לו את נקודת האמת שיוכל להרשיע עצמו. מסיפור שאפשר לבנות זה רק הסיפור של רבי לוי יצחק – שראה אותו רק שצריך לשמוע ממנו אם הוא ידע שזה אסור (כמו בספק של המל"מ הנ"ל), ולא שהרשיע עצמו בלי שהוא ידע. לפני שאני יודע שעבר מדת חסידות לא לתת לו להרשיע עצמו. ברגע שאני יודע שעבר עבירה מדת החסידות זה דווקא לאפשר לו להרשיע את עצמו, ובכך להיות איש אמת.

כשנתערערה חזקת כשרותו ממקום אחר נאמן להרשיע עצמו ולפסול עצמו לעדות לכו"ע.

גם כשיש הוכחה צדדית שעשה את זה יש אומרים שהוא נאמן.

יש ספק בפוסקים אם יש לו "מיגו", לזה שמרשיע את עצמו, ובמקום מיגו צריך להאמין לו.

עוד דין, כשבא להתנצל שלא חטא, ורק על ידי דבריו נודע שחטא – נתפס כחוטא – יש מחלוקת אחרונים אם הוא נאמן. אם במה שאמר בא להעיד לטובתו, ורק מתוך דבריו יוצא שהוא עבר עבירה, גם יש אומרים שהוא נאמן.

עד כאן כמה דינים (ראוי להביא לכל אחד מהנ"ל מקורות וכו').



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com