חיפוש בתוכן האתר

יט כסלו תשס"ט - ראש השנה לחסידות - דף 5 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יט כסלו תשס"ט - ראש השנה לחסידות
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
כל הדפים

ג. "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו תמיד משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם"

עכשו נאמר בקיצור את הנקודה החשובה שרצינו הערב לדבר לכבוד החג והשנה החדשה: הפסוק במשלי פ"ח, שהתורה מדברת בעד עצמה ואומרת "אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית" – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום". הפסוק הזה כל כך חשוב שמדרש רבה פותח בו, ויש אפילו ארבעה פירושים לאמון – אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, ובסוף עוד אחד, אמון רבתי. בחסידות מסבירים ש"אמון פדגוג" זה תורת הנגלה, "אמון מכוסה" זה הרזין של התורה, יינה של תורה, אבל "אמון מוצנע" זה רזין דרזין של התורה. שלש הבחינות האלה, כתוב בחסידות, הן כנגד דגן תירוש ויצהר (אנחנו כעת ביצהר...). דגן זה "אמון פדגוג", תירוש זה "אמון מכוסה" ויצהר זה "אמון מוצנע". זה גם כנגד ג רישין שבכתר – "אמון פדגוג" זה מוחא סתימאה, "אמון מכוסה" זה גלגלתא שמכסה את המח, ו"אמון מוצנע" זה צניעותא, רישא דלא ידע ולא אתידע. יש עוד פירוש, ש"אמון פדגוג" זה תורה בכלל, "אמון מכוסה" זה קיום מצוות (כסות זה לבוש), ששרש המצוות המעשיות זה יותר גבוה מהתורה, ו"אמון מוצנע" זה גילוי האהבה המסותרת שבלב, מה שמוצנע אצל כל יהודי. באיזו עבודה האהבה המסותרת מתגלה? בעבודת התפלה. לכן "אמון מוצנע", שזה הצניעותא, זה להתפלל לה'. אז כאן עבודת התפלה – הביטוי של האהבה המסותרת – זה "אמון מוצנע", קיום המצוות בפועל ממש זה "אמון מכוסה". "אמון מוצנע" זה היצהר של התורה ו"אמון מכוסה" התירוש של התורה, ו"אמון פדגוג" זה הדגן של התורה בכלל – למוד התורה. אחר כך יש פירוש רביעי, גבוה מכולם, "כתר שם טוב עולה על גביהם" (על כתר תורה, כהונה ומלכות), הכתר של המשיח שיתגלה ויגאל אותנו תיכף ומיד ממש, וזה "אמון רבתי". זה רק מאמר מוסגר לגבי "ואהיה אצלו אמון", פתיחת מדרש רבה.

[השלמה: רש"י מפרש ש"אמון" זה לשון גדילה – בהתחלה התורה גדלה אצל ה', ואחר כך היא מגדלת את נשמות ישראל. מי שמגדל – אומן. מי שמתגדל – אמון, לשון נפעל (זו הדסה, גם קשורה לקטרת הנשחקת המעלה ריח טוב – כמו ההדס בארבעת המינים). קודם התורה "אמון", גדלה אצל ה', אבל אחר כך היא מגדלת אותנו. כמו שרבי אייזיק מסביר במאמר השפלות והשמחה שהתורה זה רושם אלקות וישראל זה רושם התורה כך היחס כאן. כמו שבספירות אמון זה כתר, כך בכללות ההשתלשלות זה לפני הצמצום. אף על פי ששעושעים עצמיים זה גם מאד גבוה, לפני עלית הרצון לברוא את העולם, אבל אצל המקובלים – שאין להם את המדרגות האלה – מסבירים את "שעשוע", שע-שע, מטי ולא מטי, כמו נענוע או געגוע. יש אומרים שהשעשוע זה הצמצום והקו, הסתלקות והתלבשות. כמו שמוסבר אצלנו ב-יג צמצומים, יש הרבה בחינות כאלה של התסלקות והתלבשות, וזה נקרא "צמצומים" שעוד לפני הצמצום הראשון. אמרנו שזה אותו יחס של רצוא ושוב, כמו ב"הקל קול" – יש שע של רצוא ו-שוע של שוב, על דרך "הקל קול", ובכל אחד מהם יש את ה-ש וה-ע שלו, הג"ר והז"ת שלו. כך ממש כתוב במפורש, שיש שע עולה ושוע יורד. לפי זה כשיש שעשועים עצמיים ה-שע הראשון הוא אור כלפי פנים והשני כלפי חוץ. עדיין הכל בינו לבין עצמו, ולא מאיר לזולתו ממש, אבל זה השרש. הפשטנים אומרים ש"משחקת" זה התגלות השעשועים, ומתאים עם מה שכתוב בחסידות שזה מדות דאצילות – שרק זה אור המאיר לזולתו. עלית הרצון זה עדיין לפני הצמצום, אבל זה כבר עדיין אור המאיר לזולתו (אלא שעדיין אין זולת בפועל). זה השרש של אותו ענין. בגלל שזה כבר המדות של אדם דאצילות, לכן יש "בכל עת" – הארה לכל עת.]

אבל ההמשך "ואהיה שעשועים יום יום". ה"אמון" זה בכתר, לכן לפי פשט זה לשון אמונה, הראש העליון של הכתר, עצמיות הכתר, שכולל גם תענוג וגם רצון. אחר כך "שעשועים יום יום" זה חכמה ובינה, תרדלמ"ל, שעשועי המלך בעצמותו. אחר כך יש עוד המשך לפסוק. בעצם זה שני פסוקים – "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו, ושעשעי את בני אדם". יש כאן תופעה – מהחשובות בכל התנ"ך – של "חותם המתהפך" (כמו דחילו ורחימו ורחימו ודחילו, שהסדר של השנים מתהפך), שעשועים-משחק-משחק-שעשועים. אחרי הכתר, ה"ואהיה אצלו אמון", יש "שעשעים יום יום, משחקת לפניו [לפני הקב"ה] בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשעי את בני אדם".

מה ההבדל בין שעשועים לבין משחק? כתוב שמשחק זה הגילוי – כלפי חוץ או אפילו כלפי פנים – של השעשועים. השעשוע זה בדרך כלל בתוך האדם עצמו, אבל כשזה מתגלה, כאשר יש זולת או דבר מה עמו משחקים, קוראים לזה משחק. זה הפירוש הפשוט. אבל כאן יש שתי בחינות של שעשועים ושתי בחינות של משחק. אם ה"אמון" הוא הכתר, אז הפירוש הפשוט שה"שעשעים" זה חו"ב, "משחקת" זה המדות – שם יש יד עתים לטובה ו-יד עתים לרעה (אבל כאן יש כוונה שגם העתים לרעה זה לטובה, כמו בקריאת הקללות שבתורה על ידי אדמו"ר הזקן, שהכל התגלה כברכות ממש, ועל דרך פירושם ז"ל ל"טוב מאד" – "'טוב' זה מלאך החיים ו'[טוב] מאד' זה מלאך המות", "עת ללדת ועת למות"). שוב, כעת זה מתחיל לגעת באקטואליה שלנו: יש זמנים טובים, שקט, שלוה, ישוב עם ישראל בארצו, ויש עת לא כל כך שמח, שמגרשים יהודים מהבתים שלהם, הורסים בתים. מה זה "משחקת לפניו בכל עת"? שגם בעת כזו וגם בעת כזו זה הכל משחק (משעשע). המפרשים מסבירים שמי שרואה את הדברים למעלה מהזמן רואה שגם בעת הטוב וגם בעת הלא טוב הכל שמח, הכל משחק. אבל אחר כך יורדים. במדות של האצילות רואים "משחקת לפניו בכל עת", אבל אחר כך יורדים מדרגה – זה גם משחק, אבל מסוג אחר, "משחקת בתבל ארצו". כתוב ש"משחקת בתבל ארצו" זה כבר המלכות דאצילות, או שהיא "זנב לאריות" באצילות או שיורדת להיות "ראש לשועלים" בעולמות התחתונים בי"ע, ששם יש מודעות נפרדת ביחס לקב"ה (באצילות יש אחדות, אין מודעות נפרדת). אחר כך יש שוב "ושעשעי את בני אדם" – אחרי ה"משחקת" יש עוד שעשועים, המדרגה הכי גבוהה – ו"את בני אדם" זה כמו "עם בני אדם". מה זה? כתוב שזה מה שהקב"ה משתעשע עם נשמות ישראל למטה, והשעשוע עם נשמות ישראל למטה זה אחרי שני המשחקים, ובמדה מסוימת זה חוזר לשקף את השעשועים העצמיים שלו בינו לבין עצמו, לפני שני המשחקים, ה"שעשעים יום יום" שהתורה היתה שעשועו של הקב"ה אלפים שנה ("יום יום", ויומו של הקב"ה אלף שנה) לפני בריאת העולם. ומי מרגיש את זה? דווקא נשמות ישראל למטה בעולם הזה, "ושעשעי את בני אדם", וזה התכלית – שנגיע לזה – אבל בשביל זה צריך לעבור את כל המדרגות (ובעצם על ידי יחוד שתי דרגות השעשועים מגיעים לפנימיות הכתר-עליון, "ואהיה אצלו אמון", והרמז: יום יום את בני אדם = כתר [= י פעמים בני, מנין של בנים, ישראל, שעליהם שכינתא שריא], ודוק).

שוב: יש "אמון", כתר דאצילות. "שעשעים יום יום" – חכמה ובינה. "משחקת לפניו בכל עת" – מדות דאצילות. "משחקת בתבל ארצו" – מלכות דאצילות (העיקר זה כמובן שנסביר ההבדל בין המשחק הראשון לשני). ובסוף "ושעשעי את בני אדם" – השעשועים עם נשמות ישראל למטה.

בחסידות מסמיכים את השלבים האלה על עוד פסוק במשלי, שגם מדבר על השתלשלות אור התורה: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה" (ההקבלה הפשוטה הזאת חוזרת כמ"פ במגן אבות, ודווקא אצלו כל המהלך של ההקבלה מופיע מסודר). "אז" זה כתר, "אמון". "ראה ויספרה" זה "שעשעים יום יום", חכמה ובינה דאצילות. "הכינה" זה "משחקת לפניו בכל עת", מדות דאצילות. "וגם חקרה" זה "כבוד מלכים חקור דבר", מלכות דאצילות, "משחקת בתבל ארצו". "ויאמר לאדם" – "ושעשעי את בני אדם", זה כאשר בני אדם הולכים בדרך התומ"צ מתוך יראת שמים, "הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה", כשהחכמה והבינה של יהודי זה יראת ה' וסור מרע ה' משתעשע עם בני אדם אלה. כתוב שהתורה ניתנה ב-ה קולות, "כל העם רואים את הקולות" – ה-קולות. כל מי שמשמח חתן וכלה זוכה לתורה שניתנה ב-ה קולות. ה קולות מתחילים מ"אז ראה" – ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה, ויאמר. אבל למעלה מ-ה קולות יש "אז", זה כמו "אנכי" שלמעלה מ"הוי' אלהיך". ארבע המדרגות זה "הוי'", י-ה-ו-ה. "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה ויראת הוי' בינה" זה "אלהיך", שה' יורד להיות אלקים שלנו, שעל ידי תורה ומצוות אנו עצמנו נעשים אלקים וחיים חיים נצחיים ("אני אמרתי [– 'ויאמר לאדם'] אלהים אתם"). כל המדרגות רמוזות ב"אנכי הוי' אלהיך" – "אז" זה "אנכי מי שאנכי", "הוי'" זה "ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ו"אלהיך" זה "ויאמר לאדם וגו'". זה בקיצור.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com