חיפוש בתוכן האתר

יט כסלו תשס"ט - ראש השנה לחסידות - דף 4 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יט כסלו תשס"ט - ראש השנה לחסידות
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
כל הדפים

אם כן, יש פה תגובה ראשונית של בטול. אבל, כביכול, שניה לאחר מכן... מה קורה בבטול? תוך כדי שהוא מוריד את הכנפים של עצמו, בכך גופא הוא מתבטל ונכלל בתוך נקודת השיר של היהודי המתפלל לה'. אבל זה שהוא מרגיש שהשכינה-האמא משתוקקת ביותר ושמחה ומתפארת וזה גורם לזיווג עליון בין האבא לבין האמא – זה גורם שהם אומרים שירה, לשבח ולהלל את עם ישראל. זו לא השירה העצמית שלהם – השירה של המלאכים זה השירה שלהם, שכל מלאך אומר 'אני אוהב אותך ה'', 'אני פוחד ממך ה'', אבל כאן השירה שלהם הופכת להיות שירה לשבח ולהלל את עם ישראל מתוך התפעלות. זה כבר שלב של הבדלה – שנבדלים מעצמם, וזה מתחיל להיות ביטוי של שירה, כלומר להשתתף בחויה של השכינה איך שהיא מתפארת. זה התחלה של ביטוי – לתת ביטוי להתפארות של השכינה בבן היניק הקטן שלה שככה מתפלל לקב"ה. השלב השני נמשך אוטומטית מהשלב הראשון.

מה השלב השלישי? על ידי התפלה כל החיות של כל העולמות עולה לשרש וגורם זיווג למעלה. זה דומה למה שהסברנו על "הקֹל קול יעקב", שבתחילה יש עליה ממטה למעלה, ואז יש המשכה – ה-ו של ה"קול" השני. אחרי שהתפלה עולה ממטה למעלה, וזה גם מסתייע בהילול המלאכים, אחר כך נמשך שפע ואור חדש לכל העולמות. איך הוא מסביר את השלב הזה השלישי? הוא אומר, וכאן הוא מסיים את הספר "מגיד דבריו ליעקב" (לק"א), עם איך שאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, תלמידו המובהק, 'בנו', פותח את "שער היחוד והאמונה" (שאמור היה להיות ח"א של תניא קדישא) – בפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", עם פירוש הבעל שם טוב שדבר ה' להוות את השמים נצב תמיד בשמים, ואלמלא זה השמים היו חוזרים לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית ממש. כך מסיים המגיד את ספרו, עם אותו ווארט ממש, רק שמוסיף – שהאותיות האלו נצבות כל הזמן, אבל על ידי התפלות שלנו, כאשר התפלה עולה לה' ואחר כך השפע מה' יורד, זה גורם לשירה חדשה שזה גילוי פנים חדשות, שזה שעשועים, באותם עשרה מאמרות. הרי אם האותיות "יהי רקיע" עומדות בשמים מאז ששת ימי בראשית עד היום הזה אז בסדר, השמים כל הזמן מתהווים ומתחיים מה"יהי רקיע", אבל בכל אופן יש כאן איזה ממד של שעמום – כל הזמן, כבר אלפי שנים, "יהי רקיע". כשיהודי מתפלל אז השפע שיורד זה שיר חדש, שזה בהשראת התפלה של היהודי, אבל זה בדרך ירידה ממעלה למטה – פירוש חדש, פנים חדשות לחלוטין, ששר בתוך האותיות האלה "יהי רקיע". כלומר, ה"יהי רקיע" שר במנגינה חדשה, אחרת לחלוטין. כמו שאנחנו יודעים שהתורה מורכבת מטנת"א – טעמים-נקודות-תגין-אותיות – והכי גבוה זה הטעמים, השיר. לאותו פסוק אפשר לחבר מליון, אין סוף, מנגינות. זה מה שקורה בסוף על ידי התפלה שלנו, ה"שיר" שגורם ל"שירים", שכל המאמרות שרים עכשיו במנגינה חדשה לגמרי, מנגינה משעשעת ומענגת לגמרי חדשה.

המגיד מסיים את התורה הזאת – וזה חידוש ממש – בכך שלכן נוהגים לומר כל יום, מיד בסוף התפלה, "פרק שירה". זה חידוש בפני עצמו, כי אדמו"ר הזקן כותב בשם האריז"ל – מובא בלקו"ת – שלפני שחז"ל תקנו את פסוקי דזמרה, שירת עולם היצירה, היו אומרים פרק שירה באותו מקום, לפני ברכו וברכות ק"ש ושמו"ע. אחרי שתקנו פסוד"ז, שנקראים שירת הנבראים, זה במקום פרק שירה, ולכן היום לא נוהגים כל כך לומר פרק שירה (מקוה שכולם יודעים מה זה: דבר נפלא, שלכל בריאה יש את השירה ששר לה'). אבל כאן המגיד כותב שנוהגים תיכף אחרי שגומרים את התפלה לומר פרק שירה, כי אחרי התפלה כל הבריאה שרה שיר חדש, בזכות התפלה שלנו, "שיר השירים", זה מוליד עכשיו שכל ה"שירים" של כל הדברים בעולם זה שיר חדש. השלב הזה, האחרון, זה שלב ההמתקה, ה"מל" השני של חש-מל-מל.

אם כן, שאלו את המגיד איך אתה אומר שהכל שר בזכות היהודי – "שיר השירים" – הרי כתוב שכל המלאכים שותקים. הוא יכול לתרץ הכל בשניה ולומר שהתכוונתי שמיד אחרי שמתפללים זה גורם שכולם שרים – קודם ה"שיר" של היהודי ואחר כך מיד ה"שירים" של כל המלאכים כולם. זה באמת נכון, אבל הוא אומר את זה הרבה יותר לעומק, עם שלשה שלבים שכעת הסברנו. שבעצם יש כן תחלת השיר של כולם תוך השיר של היהודי, רק שזה בבחינת חש, זה על ידי הבטול של המלאכים וההתכללות בתוך הנקודה של השיר של היהודי, ואחר כך כבר מתחילים לשמוע את המלאכים מעודדים את השכינה בהשתוקקות שלה, בהתפארות שלה, ואיך שזה בסוף גורם לזיווג ויחוד עליון בינה לבין בעלה העליון, אבל לבסוף לבסוף, כאשר השיר עולה לשרש, לעצמות, יורד שפע ואור חדש, שזה עכשיו שירים שאינם שירים לעם ישראל אלא מה שעם ישראל פועל. זה "הידים ידי עשו", "מעשה ידי אמן" ("ואהיה אצלו אמון" – "אני הייתי כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית", התורה אומרת זאת, אך כעת יאמר ליעקב, בחינת "[הקל] קול יעקב", קול תורה של יעקב המתייחד עם "והידים ידי עשו", וד"ל) – לעשות משהו במציאות, שכעת עושים במציאות שמים חדשים וארץ חדשה, הכל מתחדש. זה "הקֹל קול יעקב", ודווקא הקול השני, התורה, זה פועל את "הידים ידי עשו" – לברוא את המציאות ולשיר. יש כמה פירושים ב"ידי עשו" – זה גם ידים שיודעות לנגן. יש שירה בפה ויש ניגון בידים. מי שמנגן בידים הוא בחינת עשו – יש לו חוש בידים. מי ששר בפה זה בחינת ישראל (אותיות שיר אל), בחינת יעקב, "הקֹל קול יעקב". אז תוך כדי "הקֹל קול יעקב" יש מנגינות, סימפוניה שלמה, בכל העולמות. זה ההמתקה בסוף, האימוץ הממילאי ש"הקל קול יעקב" מתייחד עם "הידים ידי עשו".

עד כאן חזרנו הסברנו קצת תורה של המגיד. מתוך התורה הזאת גם רצינו שנחוש מה זאת אומרת תורה של תפלה – שכל הענין של המגיד זה תורות עמוקות ביותר של תפלה, של הדבקות של היהודי כשעומד להתפלל למלך שהשלום שלו. גם ידוע הרמז ש-שלום = עשו, ששלום עצמו זה עשו. צריך לעשות שלום, אבל איך עושים שלום? על ידי הארה עליונה של אין סוף, ששני הצדדים החולקים עד כאן מתבטלים בפני האור של מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com