טעמי העדר כפיה במצוה שמתן שכרה בצדה (ונפק"מ בין הטעמים)

לפני שנמשיך צריכים לברר, מה הסברא בכך שלא כופים על מצוה שמתן שכרה בצדה? (שי: זה היה אמור לשכנע אותו לבד). הניסוח בסגנון זה יתאים לאחד הדברים שנרצה לחדש, אבל איך מנסחים את זה בדרך כלל? שדי שהתורה אומרת שאם תשמור את המצוה תקבל שכר כך וכך ולהיפך, כמו שרש"י כותב בחומש על פי המכילתא, שאם תקיים מצות כבוד אב ואם יארכון ימיך ואם לאו יקצרון ימיך, שמכלל הן אתה שומע לאו. מספיק שהתורה אמרה לך בפירוש שאם תקיים יש לך שכר ואם לא תקיים יש לך עונש, ולא צריך שבי"ד יעשה עוד פעולה. אתה הוספת לזה שהפירוש הוא שאתה אמור להשתכנע ממתן השכר (ומאזהרת העונש). אני גם חושב ככה, אבל זה לא כתוב כאן, ויש נפק"מ. מה הנפק"מ? מה הדין אם יש אומדנא שבדור שלנו מה שכתוב בתורה לא משכנע את רוב האנשים, האם הדין ישתנה? האם זה יהיה תירוץ כן לכפות? (בשאלה זו אני מקדים את המאוחר). האם יש תקדים לכך שמשהו אמור לפעול, ואם יש אומדנא לבית דין שזה לא יפעל ההלכה משתנה? יש תקדים בדין שבועה. בו אם יש אומדנא שהנידונים לא נרתעים משבועה אז לא משביעין, כי אזי יש חשש של הוצאת שם שמים לבטלה (על דרך פגם הברית, הוצאת זרע לבטלה, וכידוע שסוד השבועה, ה"קיימא", ביסוד). זה רק מראה שאם יש אומדנא לגבי השפעה זה אמור לשנות את הדין. כאן אף אחד לא אומר סברא זאת, רק אם אתה אומר שהטעם שזה אמור לשכנע אפשר לשאול מה קורה אם זה לא משכנע. אפשר גם לומר שזו גזירת הכתוב, לא כי אמור לשכנע, אלא שהתורה אמרה מה השכר והעונש ובכך נפטר בי"ד מאחריות – הקב"ה נטל אחריות והמצוה מוטלת עליו. כפיה על מ"ע זה 'בעיה שלנו' וכשאמר "למען יארכון" זה כבר בעיה שלו. [שי: אבל כל אחד שלא נותן צדקה סימן שלא השתכנע. הרב: נכון, לכאורה אי אפשר להגיד. אבל אפשר להגיד שזה אומדנא שזה כבר לא משפיע על הרוב]. את הענין הזה רצינו לומר בהמשך.

ארבעת תירוצי תוס' לכפית רב נתן על הצדקה

נחזור: בב"ב יש מעשה שכפו רב גדול, רבי נתן, לתת ארבע מאות זוז לצדקה. רבי נתן ודאי יודע תורה וודאי שאצלו התורה משכנעת – הוא צדיק – אז למה צריך לכפות אותו לתת צדקה? ממשיך ערוך השלחן ומביא את דברי התוספות הכוללים ארבעה תירוצים לכך (זה פחות מורכב מהתוספות שלמדנו על כרם נבות, אבל גם לו מגיע מאמר). החידוש הוא שרבינו תם, החריף ובעל הדעה החזקה, לכאורה, אומר שני תירוצים (איני זוכר תופעה כזו, שלכאורה לא מתאימה לו). אח"כ יש דעת ר"י בעל התוס', שהוא העיקר, ואחר כך יש את הריצב"א. נקדים לקריאת התירוצים שקודם אמרנו ש"לאפרושי מאיסורא" שייך לתפארת, אבל את ארבעת הפירושים להצדקת ה"כופין" – אף על פי שלכאורה לא צריך להיות "כופין" בכלל על צדקה – הכי מתאים לשים בנהי"מ (כדלקמן):

 אכפיה לרב נתן - וא"ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: שם ד"ה כל) אמר כל מ"ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה [השואה בין צדקה לכבוד הורים הזכרנו בכך שבשניהם יש דיון אם ואיך שייך לבני נח. היות שכל השיעורים האלה נועדו להאדיר את ערך כבוד הורים נאמר עוד – יש "מצוה רבה" של פרו ורבו ויש "מצוה רבה" של פדיון שבויים, שיא מצות הצדקה. גם סתם צדקה היא "מצוה סתם" בכל תלמוד ירושלמי, ואדמו"ר הזקן עושה מזה יסוד בתניא – זו המצוה של הקב"ה, "רחבה מצותך מאד", מצוה שה' מקיים כל רגע ב"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כמו שמצות צדקה גדולה עד אין סוף, גם כבוד הורים אותו דבר, וגם פרו ורבו כך.] כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים טו) ואר"ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) [כפיה בדברים זה שכנוע (וצריך להביא דוגמה שזה גם נקרא כפיה).] ועוד תירץ [בהזדמנות אחרת, בהתוועדות אחרת...] דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי [זה פירוש מופלא. שק"ק יצהר קבלו עליהם – כל הצבור חתמו – שאם מישהו לא נותן צדקה מרביצים לו. זו קבלת הקהל, אין מה לעשות. אף על פי שעל פי דין בי"ד לא כופה – כאן הצבור קבלו על עצמם, ואין להתווכח עם הצבור הקדוש. רבינו תם מגלה כאן את שני הגוונים שלו – גוון אחד שכלי, חכם יותר, שככה עובדים עם חכמים, משכנעים אותם בדבור הפונה אל השכל, וגוון שני עממי יותר, שמרביצים, אבל החידוש הוא שהכפיה באה בדרך דמוקרטית.] ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' [כופין על הלאו, ולא על העשה. יש מתן שכר בצד העשה, אבל על הלאו אפשר וצריך לכפות. זה התירוץ הכי חלק, לכאורה (ראה בט"ז ס"ק ו וכן בש"ך ס"ק ו, שהביאו שניהם רק את התירוץ הזה). תיכף נחזור להבנת הלאו. לפני שנקרא את התירוץ הרביעי נחזור לכבוד אב ואם – אפשר לתרץ שם משהו דומה? יש מצות מורא, שאין מתן שכר בצדה (אמרו שלכאורה אפשר להתיירא ולא לכבד, ואז אי אפשר לכפות) הענין הזה קשור לדיון מה הוא גדר כבוד וגדר מורא, שנידון כאן בפעם שעברה – זה ים של דברים, ולא נספיק להגיע לכך היום. בכל אופן יש את כל גווני הקשת לגבי כיבוד ומורא. יש דעה שמי שמזלזל בכיבוד עובר על מורא. יש הרבה דעות, ולכן יש מי שאומר שכופין על מורא – מתאים לדברי הר"י כאן. ערוך השלחן לא מביא את הסברא הזאת, אבל בעצם זו סברת הר"י כאן.] ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין [מי שיש בידו למחות ולא מוחה – נענש. מי שיש בידו לכפות ולא כופה – נענש. מה שבי"ד לא כופין היינו שלא נענשים על כך שלא כופין. מתן השכר בתורה מספיק כדי לפטור בי"ד מעונש אם לא כופה, אבל רשות בידי בי"ד לכפות.] וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרין להכריתו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א"ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) (וע"ע תוס' כתובות מט: ד"ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד"ה כל).

ארבעת תירוצי תוס' – נהי"ם

למה שכנוע שייך לנצח? לשכנע זה להכניע. נו"ה הם מכניע ונכנע – נצח הוא המכניע, רק שכאן השכנוע הוא בדברים, לנצח בדברים. יתכן מאד שהשכנוע בדברים כולל גם איום – מה יהיה אם לא תעשה את זה. אבל המטרה היא לנצח, כמו בויכוח. יוצא לנו שר"ת עצמו כאן הוא "תרין פלגי גופא" – מצד הנצח אומר לשכנע אותו (אפילו בדברים קשים, אבל רק בדבור). התירוץ השני של ר"ת הוא מצד ההוד: קבלת הקהל היינו שכל אחד אומר שאם אני לא נותן תרביץ לי – קבלת על עצמך. פסיכולוגית זה הוד, אני מוכן לקבל מכות כדי להיות ממושמע. זה סוג של הודיה, נכונות מפורשת לקבל עונש על עבירותי. למה התירוץ שאיני כופה בגלל העשה אלא בגלל הלאו שייך ליסוד? "אין קישוי אלא לדעת" – אימוץ הלב (וקפיצת היד) זה קישוי רע. תיכף נסביר יותר טוב. כשאדם מגלה שהוא מאמץ את הלב לא לתת זו מדת אכזריות (ראה לשון הרמב"ם בספר המצות לאו רלב), היפך הרחמנות. הכפיה כאן היא על הרחמנות – אתה יהודי? עמדו רגליך למרגלות הר סיני? אם אתה יהודי אתה מרחם, ואם אתה מאמץ את לבבך אין לך את הסימן המובהק של היהודים. רחמנות היא בתפארת ויסוד הוא הענף שלה – "גופא ובריתא חשבינן חד". אתה מאמץ את לבבך ולא נותן צדקה? – זה פגם הברית, ועל זה אני כופה. ורמז: "לא תאמץ" = "לא תנאף", הדבור השביעי דעשרת הדברות (= 562, וד"ל) – מי שלא נותן צדקה חשוד בניאוף, ששומר את כספו לאתנן כו', וד"ל. איני סובל אנשים אכזריים, אני מתאכזר נגדם ומרביץ להם עד שיחזרו בתשובה. עד כאן ספירת היסוד. מה הדבר האחרון? התירוץ שהכפיה היא רשות בי"ד (ולא חובתו) – בי"ד עושה מה שהוא רוצה לעשות. זה ה"דינא דמלכותא דינא" של בית דין. המושג רשות זה מלכות (כמו "תפלת ערבית רשות"). ברגע שאני אומר שלבי"ד יש רשות, התירוץ שייך למלכות.