חיפוש בתוכן האתר

כה תמוז תשס"ט - פרצוף המיתות בתורה הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כה תמוז תשס"ט - פרצוף המיתות בתורה
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
כל הדפים

אור לכ"ה תמוז ס"ט – ישיבת עוד יוסף חי – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. מיתה יפה – פרצוף המיתות בתורה

שיטת הרמב"ם במנין המצוות כנגד שיטות קודמיו

ידוע שבתחלת ספר המצוות של הרמב"ם יש יד שרשים (שבתרגום קאפח קורא להם יד כללים). בשרשים שלו הוא 'יורד' על כל שיטות מוני המצוות הראשונים וקובע את השיטה שלו. רוב הראשונים אחריו הולכים בעקבותיו, אבל לכל מי שקדם לו – אנשים דגולים ביותר, רבינו סעדיה גאון והבה"ג ועוד ועוד – יש שיטה אחרת, תפיסה לגמרי שונה במצוות של התורה. צריך לכוון את יד שרשי הרמב"ם לאיזה מבנה – לכך עוד חזון למועד. קודם – בשיעור הקודם – דברנו על כך שאם יש משהו שכלי טהור ברמב"ם, חוץ מהמו"נ שלו, זה יד השרשים האלה, לפיהם הוא קובע איך מונים את המצוות, מה נמנה כמצוה ומה לא נמנה כמצוה. יש בדבריו סברות חשובות, רק שבעיניו כל כך פשוט איך שהוא סובר וכל כך מעוות מה שסברו קודמיו, עד שהוא כאילו עושה מהם חוכא ואטלולא ממש.

במנין המצוות לרס"ג: עא מיתות ב-ז סוגים

אחד מה'צחוקים' שם על הקודמים, ה"ראשונים כמלאכים", הוא על שהם מונים גם לאוים וגם עונשים (עיין בשרש ה-יד שלו, הכל הולך אחר החיתום). לרס"ג יש רעז לאוים על היחיד וחוץ מזה עא עונשי מיתה (וכולם לאוים לדעתו ולדעת הבה"ג, וגם על זה תמה הרמב"ם, שהרי כל העונשים הם בקום עשה). את עא המיתות הוא מחלק אותם לשבעה סוגים, דבר יפה בפני עצמו (ראה לקמן). המספר עא ודאי רומז ל-עא סנהדרין (עליהם מוטל דין עא העונשים). שבעת הסוגים – ד מיתות ב"ד, כרת, מיתה בידי שמים (עד כאן נשמע כמו הוידוי של יו"כ) ו"קנאין פוגעים בו" (אפשר לחשוב על נוסח 'מתוקן' של המחזור, לכלול גם מיתה זו, אם כי שיש בעיה ש"קנאין פוגעין בו" צריך להיות בשעת מעשה דווקא...). ב"קנאין פוגעין בו" הוא כולל שני דברים – גונב את הקסוה ובועל ארמית. תיכף נסביר למה לא כולל את הדבר השלישי במשנה – המקלל בקוסם.

מצוות על יהודי ומצוות על ה'

לפני כן, על מה הרמב"ם לועג לגאונים אלה? על כך שמונים גם את הלאו וגם את העונש של כרת ומיתה בידי שמים. מה יוצא מזה? שחלק מ-תריג מצוות מוטלות על היהודים וחלק מוטלות על הקב"ה, בגלל שאתה מונה גם את הלאו, שמוטל על היהודי, וגם את הכרת או את המיתה בידי שמים, שמוטלים על הקב"ה. אם כן, יוצא שיש מצוות שמוטלות על היחיד, מצוות שמוטלות על הצבור, ומצוות שמוטלות על האחד יחיד ומיוחד. אצלנו – מבלי לעיין עדיין בטעמם על פי נגלה של הראשונים – זה משעשע, זה 'לכתחילה' לגמרי, שיהיו גם מצוות על הקב"ה, למה לא? (הרי תריג = הוי' אלהי ישראל, הכל 'עליו' מפני שהכל הוא, ונאמר "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", מה שהוא עושה אומר לבניו לעשות, והוא גם זקוק לפעמים לכפרה, כמו בשעיר ראש חדש, "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", והרי לעתיד לבא יתגלה שלעולם אף יהודי לא חטא, והוא ממה שיתגלה שגם הקב"ה לעולם לא חטא, שהרי ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד ממש, וד"ל).

פרצוף המיתות בתורה

אנחנו עדיין בסוגית כיבוד הורים, אך נתחיל בהעמקה בסוגיה זו. כדי להבין לעומק צריך לעשות קודם כל פרצוף של כל סוגי המיתות שיש בתורה (זו הצעה במיוחד בשביל המכון כאן – אם היו כותבים את הנושא יפה, לדעתי זה היה הרבה יותר מענין אנשים לקרוא מאשר נושאים אחרים). צריך לחשוב רגע איך לנסח את הכותרת, אבל הענין הוא – לומר שיש רשות למישהו להרוג מישהו אחר זה דבר חמור ביותר (עיין בסה"מ לרמב"ם מל"ת רפט, על פי הגירסה הקדומה, ובדברי הרי"פ פערלא בסוף ה-עא עונשים, אך ראה דברי רבי חיים העליר בסה"מ שם), וצריך לבחון מתי אומרים דבר כה חמור. כמה אפשרויות יש שמותר ואפילו מצוה על מישהו להרוג מישהו (יהודי ויהודי)?

כתר – כרת

קודם כל, למה פתחנו במחלוקת הרס"ג והרמב"ם? כי היא עוסקת בכתר ובחכמה של הפרצוף שנבנה. ידוע ש-כרת אותיות כתר, וכרת זה ניתוק, אבל כנגד ניתוק הכרת יש כריתת ברית. כל כריתת ברית זה לכרות קשר עצמי בל ינותק לעולם (כמבואר בחסידות) – בדיוק ההיפך מכרת. ברית היינו שאפילו אם על פי שכל יש סיבות לנתק את הקשר, כריתת הברית שומרת על הקשר במס"נ (ובדרך של מודעות טבעית, שלא יתכן אחרת) – בהרגשה שהקשר מחויב, לא משנה מה קורה. ענין זה גם קשור לתניא שלומדים כעת בחת"ת, אגרת התשובה, שגם מדובר הרבה על כרת.  ברור שכרת הוא בכתר – רמז פשוט. יש בעשרת הדברות כתר-כרת אותיות, ולפי זה הענין של כל עשרת הדברות הוא פשוט להיות קשור – או שאתה קשור (דהיינו שאתה כרות במובן חיובי, שיש לך כריתות ברית עם הקב"ה – הכתר למעלה מטו"ד), או שאתה כרות ר"ל.

חכמה – מיתה בידי שמים

מה היא מיתה בידי שמים? באגה"ת חוזר ומסביר כמה פעמים (דבר די פשוט, אבל צריך להבין אותו). כל פעם שאדמו"ר הזקן רוצה להזכיר באגרת התשובה משהו שעונשו מיתה בידי שמים הוא כותב את העבירה של הוצאת ז"ל – פגם הברית. איך אני יודע שעונשה של הוצאת ז"ל הוא מיתה בידי שמים? מהסיפור המפורש בתורה על ער ואונן. זו הדוגמה, ב-ה הידיעה, של מיתה בידי שמים. אם כרת כנגד הכתר, אני מניח שמיתה בידי שמים כנגד חכמה. כתוב "ימותו ולא בחכמה", "החכמה תחיה" – או שהחכמה היא מקור חיים, או שמי שפוגם בחכמה (פוגם בכח-מה) מת בידי שמים. צריך לומר שפגם הברית הוא פגם ביסוד אבא, ב"זרעא חייא וקיימא" – זה רצח בדרגה של "הנסתרֹת". הרי כתוב שזרע לבטלה הוא כמו רצח, אבל אין כאן עדיין רצח של גוף – זה רצח היולי. כתוב שחכמה היא חומר היולי. כך צריך לומר לגבי כל העברות שעונשן מיתה בידי שמים – ולא כרת – שהן פוגמות בחכמה, בכח מה, בבטול לאלקות.

רחמי ה' בכתר ובחכמה – רשות יחידו של עולם

כתר וחכמה בפרצוף שלנו אלו מצוות המוטלות על הקב"ה. אצילות (אבא, חכמה, מקנן בכל עולם האצילות) ולמעלה מאצילות (כתר הכללי) הם רשות היחיד – יחידו של עולם – וגם ביצוע העונשים שם שייך לקב"ה. הרי"פ פערלא מסביר באריכות את הטעם על פי נגלה לכך שמונים אותן כמצות, כי כיון שלקה – על פי בית דין – נפטר מהכרת ומיתה בידי שמים (בלשון הגאונים – בית דין ערב לקבלת עונשו), וכן כאשר הוא שונה וכו' בעברה יש לו דין של כניסה לכיפה, היינו שמיתה זו מסורה לב"ד. יש בכתר ובחכמה הרבה חסד ורחמים – בכתר נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" ובחכמה נאמר "ימותו ולא בחכמה" כנ"ל, היינו שהחכמה לא אוהבת להמית אלא להיפך, היא מקור חיים. רחמים אלו היינו מה שנפטר על ידי מלקות, וגם "עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, שנאמר 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'" (והנה "שבט" רומז גם למלקות ע"פ ב"ד ו"נגעים" מתאים במיוחד לפגם הברית, נגע תחת ענג, עמק רע – "ער בכור יהודה רע בעיני הוי'" – תחת עמק טוב, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". וראה בדברי הרי"פ פערלא הנ"ל שבחז"ל כתוב רק שמלקות פוטר מכרת ולא מוזכר בפירוש מיתה בידי שמים, רק שלדעתו פשוט שדינם שוה ואין שום טעם לחלק, אך לפי הנ"ל יש לומר ש"פשע", החמור מ"עון", קאי בפרט על כריתות ו"עון" על מיתות בידי שמים, וממילא "ופקדתי בשבט פשעם" קאי בעיקר על כריתות ו"ובנגעים עונם" קאי בעיקר על מיתות בידי שמים[א]). בגמרא גם מסופר שרב יוסף (= משיח) עשה יומא טבא לרבנן כשהגיע לששים, לזקנה, שיצא מידי כרת, לפחות "כרת דשני" אם לא "כרת דיומי" (גם אתמול בערב חגגנו יום הולדת ששים של ידיד). רב יוסף חי בזמן הגלות, ואדמו"ר הזקן כותב שבזמן הגלות הכל מבולבל – וכרת ומיתה בידי שמים לא בהכרח מתרחשים כפשוטם של דברים – אבל כנראה שיש עדיין צדיקים שהדבר הזה תופס אצלם גם היום. בכך שמי שחי ששים שנה חוגג יש סימן מובהק לרחמים גדולים שיש כאן – סימן שאפשר לצאת מהכרת. אולי זה רק גילוי מילתא, שלא היית חייב כרת אם הגעת לגיל ששים, אבל בפנימיות זה ודאי אומר שה' מכפר עליך – סימן של כפרה – לכן צריך לעשות יום טוב.

גם "בידי שמים" נמשך על ידי האדם

שאלנו איך באמת מונים עונשים שה' עושה במנין המצוות? כנראה שגם עונשים בידי שמים נמשכים על ידינו (הן במה שבדרך הפשט אנחנו ערבים לפטור את העבריין מעונשים אלו, כנ"ל, והן בפנימיות, גם כשבית דין לא פוטר את העברין בעונש אחר). בשביל הרמב"ם – לא ככה חושבים. זה לא מסתדר בהגיון שאם אומרים שה' עושה משהו שהוא 'מצוה' זאת אומרת שגם אני עושה אותו (והוא אינו סובר שמצוה על הב"ד לפטור את העבריין במלקות ושהמלקות נקראות ביצוע הכרת ומיתה בידי שמים על ידינו ממש, עיין ברי"פ פערלא שם). אבל כנראה שהרס"ג – אם הוא מונה מצוה כזו, שה' יבצע מיתה בידי שמים או כרת – מבין שצריך לומר שבאיזה דרך נסתרת זה קשור אלי, גם הביצוע של המיתה בידי שמים (היינו בפנימיות, גם כשאין פוטרים אותו ע"י מלקות, ודוק). מי ביצע מיתה בידי שמים בפועל ממש? משה רבינו שהרג את המצרי (לפי הרמב"ם, הפוסק שחיוב המיתה במכה ישראל היינו מיתה בידי שמים). זו דוגמה שלפעמים יש מצוה המוטלת על הקב"ה אבל קיומה עובר (בפועל ממש) דרך מי שהוא בדרגת משה רבינו, הוא הזרוע המבצעת של הקב"ה. זה לא נקרא "קנאין פוגעין בו" אלא משהו אחר (שיכול להיות גם לאחר המעשה, לאו דווקא בשעת מעשה כדין "קנאין פוגעין בו"). משה הרג את המצרי, אבל דין "קנאין פוגעין בו" נתעלם ממנו בשעת מעשה זמרי, וצריך לבוא פינחס בשבילו וליטול את שלו.

בינה – מיתות בית דין

שוב, אנחנו בונים את פרצוף המיתות, ששתים מהן זה כרת ומיתה בידי שמים – כתר וחכמה[ב]. מה בא אחר כך? מה צריך להיות בינה? חכמה ובינה צריכים להיות "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – לעבוד ביחד. הבינה גם מקבלת מהכתר. כלומר, הבינה בפרצוף היא כבר לא דבר שמוטל על הקב"ה – מוטל עלינו – אבל הסוג השלישי, של הבינה, הוא הגורם לכך שגם הכרת והמיתה עוברים דרך בשר ודם. הבינה היינו ד מיתות בית דין של סנהדרין – "מיתת בית דין" בלשון חז"ל, המתחלקת ל-ד מיתות המכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, כנודע (וראה עוד לקמן), וכאן היינו שם הוי' דבינה – הוי' בניקוד אלקים[ג], שרש מדת הדין. אכן, כתוב בפירוש בספרי הקבלה שסנהדרין גדולה של עא היא בסוד הבינה ש"מינה דינין מתערין".  הבינה, "מיתת בית דין", היא בת הזוג של החכמה, "מיתה בידי שמים"[ד], ושייכת גם לכתר, הכרת. באיזה ענין אומרים שהבינה כוללת גם את החכמה וגם את הכתר? בהיכלות (גם ברקיעים, אבל בעיקר בהיכלות) – היכל קדש הקדשים שייך לבינה אבל כולל גם את החכמה וגם את הכתר. לפי זה מיתת בית דין כוללת גם מיתה בידי שמים וגם כרת, ולכן פשוט אצל הרס"ג שאפשר למנות גם מיתה בידי שמים וגם כרת בין תריג מצוות התורה, כשם שמונים את ד מיתות בית דין.

שיטת רבי שמעון בסדר ארבע מיתות בית דין

היות ששמנו את כל ארבע מיתות בית דין בבינה גם מובנת שיטת רבי שמעון ששרפה חמורה מסקילה וחנק חמור מהרג, היינו שבסדר המיתות הוא מקדים ה עילאה ל-י ו-ה תתאה ל-ו. אפשר לחשוב שהוא פשוט סובר אחרת לגבי אותיות הוי' – שלא כמו בוידוי האריז"ל שאם פגמתי ב-י ונתחיבתי סקילה וכו' (אלא שאם פגמתי ב-י נתחייבתי שרפה). רשב"י, ששרשו מזיהרא דאמא עילאה, סובר ששריפה חמורה מסקילה, אבל טעות לחשוב שאצל רשב"י י זה שריפה וכו', כי פשיטא שאש שייכת לבינה ולא לחכמה. וכן ידוע הרמז שהאבן של הסקילה היא ה-י הפשוטה של שם הוי', ואילו העופרת של השרפה היא מתכת ההוד, ששרש בבינה ו"בינה עד הוד אתפשטת". מה הוא באמת סובר? למה הוא שם את השריפה לפני הסקילה? רבי שמעון סובר שהיות שאנחנו בספירת הבינה אז הצירוף אחר. לא שההקבלות אחרות, ההקבלות זהות, אבל הצירוף אחר – ה עילאה לפני ה-י ו-ה תתאה לפני ה-ו, צירוף היהו – הצירוף העשירי ("העשירי יהיה קדש להוי'") ששייך לחדש טבת, ל"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (סוד מיתת בית דין, ובפרט רומזת ברכה זו לשמשון הגבור, שנקרא גם "בדן").



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com