חז"ל אומרים בגמרא שאחרי פטירת האדם שואלים אותו כמה שאלות, והראשונה היא "נשאת ונתת באמונה?". הדבר הראשון הוא לא על מצוות גדולות – על שמירת שבת, על הנחת תפילין, על הדלקת נרות שבת – השאלה הראשונה (השייכת לראש השנה, ההתחלה) הוא על האמונה בעסקיך. מזה מובן כמה גדול וחשוב הוא לעשות עסקים ביושר – רואים שלעשות עסקים זה דבר גדול. עבור אשה הקריירה הכי גדולה, האמנות הכי גדולה, זה ללדת ילדים. זה לא אומר שהיא לא יכולה לעשות עוד דברים, אבל הביטוי הכי גדול לאמונה ולאמנות שלה זה ללדת ילדים – אין מה שמשתוה לזה. גם המצוה הזו, "פרו ורבו", נתנה בראש השנה – יום בריאת אדם הראשון. הדבר הראשון עליו אדם נשאל ביום הדין – והפשט של ראש השנה הוא יום הדין – הוא "נשאת ונתת באמונה". רואים שני דברים: שעסקים זה דבר מאד גדול ועיקרי בחיים, הנשמה יורדת לעולם החומרי משרשה העליון כדי לעשות עסקים. יש משלים בחסידות שמלך שולח את בנו, הנסיך, אל הארץ, כדי שילמד להסתדר בעצמו ולכלכל את עצמו. מה הכוונה לעשות עסקים? בקבלה הכוונה היא להעלות ניצוצות נפולים מתוך המציאות ולגלות שהכל ה', הכל אחד. זמן הוא כסף, וצריך לעשות עסקים באמונה. אם עושים עסקים באמונה מעלים את הניצוצות, מגלים את הבורא, ואם לא עושים עסקים באמונה משקיעים ניצוצות בתוך המציאות. הדבר השני הוא שעסקים זה באמונה – הפשט של לעשות עסקים באמונה זה להיות ישר, לא לשקר, לא לרמות. כשעושים עסקים ביושר מבטאים את האמונה בה' שצוה עלינו לעשות כך.

שוב, חז"ל אומרים במסכת שבת שהשאלה הראשונה היא "נשאת ונתת באמונה". במקום אחר, במסכת קדושין, הגמרא אומרת משהו אחר – שהדבר הראשון שנידונים עליו הוא דברי תורה. יש שני מפרשים עיקריים על הגמרא, רש"י ותוס'. רש"י לא שואל על סתירות לגמרא ממקום אחר, אבל אם קוראים איך הוא מסביר את שני המקומות – כל אחד במקומו – אפשר להבין את השוני ולמה אין סתירה. שוב, במסכת שבת השאלה הראשונה היא "נשאת ונתת באמונה?" והשאלה השניה היא "קבעת עתים לתורה?" – אפילו אם אתה מאד עסוק, ויכול כעת להרויח מליון דולר, צריך לקבוע שעה ללמוד תורה ולא לבטל אותה. הרעיון שאם רוצים שנה מתוקה כלכלית צריך לעשות עסקים, אבל עם החלטה שעושים עסקים ביושר. בשביל זה לפעמים צריך לסכן את כל הפרנסה – זה נקרא נסיון. זו הסיבה לשאלה הראשונה, "נשאת ונתת באמונה" – האם עמדת בנסיונות החיים ובכל זאת עשית עסקים באמונה? אחר כך, השאלה השניה, היא האם "קבעת עתים לתורה?". לפי גמרא זו דבר ראשון זה העסקים באמונה והדבר השני הוא דברי תורה. במסכת קדושין לא מוזכרים עסקים כלל, ורק כתוב שראשית הדין הוא על דברי תורה. לא מדובר על "קבעת עתים לתורה" בין דברים נוספים, אלא שהדין הוא "על דברי תורה". תוס' שואלים על הסתירה בין הגמרות, ומתרצים בשני המקומות. במקום אחד אומרים שיש הבדל בין להשאל שאלה לבין להידון ולהענש. השאלות הן רטוריות (דבר עמוק שצריך להבין בו את כוונת תוספות), והשאלה הראשונה היא על עסקים, אבל כשזה יורד לתכל'ס, למשפט ולעונש, ההתחלה היא על דברי תורה – נענשים על דברי תורה לפני חוסר יושר בעסקים. קשה להבין את ההגיון, למה השאלה קודם על עסקים והעונש קודם על דברי תורה, אבל ככה תוספות אומרים – שבית דין של מעלה קודם שואלים על יושר בעסקים אבל קודם מענישים על בטול דברי תורה. במקום שני תוס' אומרים תירוץ נוסף, המבוסס על ההבדל בין "קבעת עתים לתורה" לבין "על דברי תורה" (בלי להבחין בין שאלה לבין דין וענש) – קודם כל דנים אם אתה קשור לתורה, אם היתה תורה בחיים שלך, זה שאלה על עצם היהדות. אחר כך מתחילים עם השאלות – האם נשאת ונתת באמונה, האם קבעת עתים לתורה – אלו כבר שאלות אם עמדת בנסיונות.

זה שני תירוצים של תוספות, וכעת נחפש עוד תירוצים בספרים לשאלה זו, וזה יאיר את עינינו איך לעשות את המיטב כדי שה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה בפרנסה. קודם אמרנו כוונות בתקיעת שופר ובטבילת התפוח בדבש, אבל כעת נתבונן בישובים לשתי הגמרות הנ"ל. כשלומדים את רש"י, רק מלקרוא את המילים שלו, עולה תירוץ נוסף, אבל יש עוד תירוצים – מהרש"א, עיון יעקב, רי"ף, בחסידות (מהתניא עולה תירוץ). מכל התירוצים ניצור פרצוף, נראה איך מעיון בסוגיא של נגלה דרך מפרשי התלמוד וקבלה וחסידות יעלו לנו שמונה הסברים בסוגיא. כשיש עשרה תירוצים זה כנגד עשר כחות הנפש, עשר הספירות, אבל כשיש שמונה נכוון אותם כנגד שמונה הספירות מבינה ומטה – בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – שבע מדות הלב שיוצאות מרחם האם, הבינה. המבנה הבסיסי בקבלה של שמונה זה אם היולדת ששה בנים ובת. מי האב-טיפוס של אם שיולדת ששה בנים ובת? לאה אמנו, "שם הגדולה לאה", ה גדולה לאה, שיולדת ששה שבטים (כנגד חגתנה"י) ובת (כנגד מלכות).

התירוץ הכי גבוה הוא מה שעולה אם קוראים נכון את רש"י על הגמרא. כשקוראים את רש"י נכון רואים שלא מדובר על אותו יום של דין. בגמרא בה כתוב שהדבר הראשון ששואלים הוא "נשאת ונתת באמונה" מדובר על עלית הנשמה אחר הפטירה, בכניסת הדין בדרך לגן עדן – אם נכנסים לגן עדן, או שנדחים החוצה ויורדים לגיהנם. הגמרא בה נאמר שנידונים על דברי תורה עוסקת ביום הדין הגדול, אחרי תחית המתים – לא כאשר הנשמה עוזבת את הגוף. אם כן, רואים שרש"י דרך ההסבר שלו לכל אחת מהגמרות מיישב את הסתירה – גמרא אחת עוסקת בשאלה אחרי מאה ועשרים, בכניסה לגן עדן, ואחת בדין שלפני העולם העתיד לבוא. בלשון החסידות, גן עדן היינו אור אין סוף הממלא כל עלמין והעולם הבא היינו אור אין סוף הסובב כל עלמין. זה התירוץ של רש"י, שעסקים באמונה זה הענין שלך בחיים בתוך הגוף, ולכן על זה שואלים בסיום, אבל הענין הנצחי שלך הוא דברי תורה, ועל כך שואלים בדין של עולם התחיה. העצם של יהודי, הנשמה שלו, היא אות בתורה, ועל זה נידונים ביום הדין הגדול. זה שייך לבינה, כי העולם הבא בקבלה הוא בינה (החכמה זה העבר, עומק ראשית, "מאין באת", ובינה זה העתיד, עומק אחרית, "לאן אתה הולך"). לפי רש"י זה שני סוגי עתיד בהם נידונים.