בע"ה

כ' אלול ס"ט – עצות רוחניות לשנה כלכלית מתוקה – פילדלפיה (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שתהיה לכולם שנה טובה ובריאה ומלאת הצלחה. הכותרת שנבחרה עוסקת בהמתקת השנה. בר"ה טובלים תפוח בדבש ומבקשים "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". חוץ משנה מתוקה, מדובר בכותרת על המתקת הכלכלה השנה. נתבונן מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לה' לתת לנו שנה טובה ומתוקה בהיבט הכלכלי. ראש השנה הוא הראש של השנה, המח שמפעיל את כל הגוף. ביום הזה מוריד את ברכותיו לכל השנה. המצוה של ר"ה היא שופר, ואפילו השנה שר"ה חל בשבת – נקוה שמשיח יבוא לפני ר"ה ונתקע בשבת, אבל אם לא – לא תוקעים בשבת, הן לפי הלכה והן לפי קבלה, אפילו אם לא תוקעים מכוונים את כוונות השופר, אומרים "שופרות", זה קשור לכל תפלות ר"ה שלנו. לכן חז"ל אומרים "מצות היום בשופר" – זו המצוה (ב-ה) הידיעה של ראש השנה.

נתבונן מה אומר האריז"ל, גדול המקובלים, על כוונות תקיעת שופר – התבוננות עמוקה במילים, ברמזים. מכוונים בזמן המצוה, והשנה ביום הראשון בשבת זו התבוננות באמירת פסוקי שופרות. המלה מורכבת מארבע אותיות, והאריז"ל מחלק אותה לשני חלקים שו-פר. שו = דבש, הסמל הגשמי של מתיקות. השופר צועק, בוכה מנקודת פנימיות הלב, אבל המשכת הברכה של השופר קשורה למתיקות הדבש. האריז"ל אומר שהמלה שופר מתחלה בדבש. שתי האותיות הבאות, פר, לפי הסבר האריז"ל הן סמל קבלי – פר דינים, אותם צריך להמתיק הדבש. שתי האותיות הראשונות צריכות להמתיק את שתי האותיות האחרונות – ה-דבש את פר הדינים. אבל, אפשר להעמיק בכוונה זו ולעשות אותה קשורה לנושא שלנו: פר זה תחלת המלה פרנסה. המדקדקים שמעיינים בלשון הקדש – ולעתים מוצאים איך זה מתקשר להופעות של מלים בשפות נוספות – אומרים ש-פר קשור לpower. בעברית פר זה שור, "רב תבואות בכח שור", וקשור לפריה ורביה. ברכת ומצות פריה ורביה לאדם ניתנה ביום הששי לבריאת העולם, שהוא ראש השנה (העולם נברא ב-כה אלול, ור"ה הוא יום בריאת האדם). פריה ורביה היא המצוה להעמיד פירות, להרבות את הדמות – כל ילד הוא עוד "צלם אלהים" שמהלך על הארץ. זו תכלית האדם – למלא את המציאות בצלם אלקים. אז פר רומז לכח הפנימי האין סופי שבתוכנו. כל ראש השנה יורד אור חדש ומחודש לתוך המציאות, אור שלא האיר מעולם. בעולם יש "חק שימור החומר והאנרגיה", אין 'אינפוט' של אנרגיה למציאות, אבל אנחנו מאמינים שיהודים ממשיכים אור חדש – בקיום מצות "פרו ורבו" ממשיכים כח חדש לעולם. זה כח ה-פר, פרו. האריז"ל אומר ש-פר רומז לדינים שצריך להמתיק. שוב, פר מתחיל גם את המלה "פרו" וגם "פרנסה". בשבילנו הערב נתבונן ש-שופר זה שו העולה דבש ו-פר המתחיל את פרנסה. כשאני מחזיק את השופר ביד הוא אומר לי שאם תתקע נכון תמתיק את הכלכלה השנה – כי השופר הוא פרנסה מתוקה, פרנסת-דבש (פרנסה טובה – מעסקי דבש...). פרנסה מתוקה, זה אחד מהסמלים של השופר. כל השנה היהודית מתחילה עם מתיקות.

אנחנו יודעים שהתפלות הכי מיוחדות בראש השנה ויום כפור, ואחד הפיוטים המיוחדים הוא "וכל מאמינים..." – "וכל מאמינים שהוא אל אמונה". אחת משורות הפיוט – משיאי תפלות ר"ה ויו"כ – היא "הפותח שער לדופקי בתשובה". "וכל מאמינים שהוא... הפותח שער לדופקי בתשובה". כשחוזרים אל ה' דופקים בדלת, וכולם מאמינים שכאשר השבים דופקים ה' פותח להם את השער. בשורה זו יש רמז למה שאמרנו, שסמל לשנה טובה ומתוקה הוא טבילת התפוח בדבש – תפוח אותיות פותח. יש שחושבים שהתפוח היה פרי עץ הדעת, אבל אין דעה כזו בחז"ל – אנחנו אומרים שהתפוח הוא פרי עץ החיים. בקבלה אחת מהכוונות של תפוח הוא רמז למלה פותח. יש בתפוח כח של פתיחה, זו סיבה טובה לאכול אותו בר"ה – הפתיחה של שנה חדשה. "דופקי בתשובה" נוטריקון דבש. בעברית לדפוק על השער זה אותו שער כמו דופק הלב, דופק החיים. דפק גם אותיות "פקד פקדתי". בר"ה דופקים, הדופק מתחיל לעבוד – מתעוררים (השופר מעורר). אם אנחנו "דופקי בתשובה" זה נוטריקון דבש.  זו כוונה יפה שצריכה להיות במודעות כשטובלים את התפוח בדבש. ביד אחת לוקחים תפוח, אבל התפוח זה כח של פתיחה שה' פותח את השער, והדבש הוא ה"דופקי בתשובה" שלנו, דפיקה מתוקה. אם אומרים שעסקי הדבש יתנו הרבה פרנסה, השאלה היא עושים דבש? דבורים עושות דבש, אבל אנחנו עושים דבש? כשאר אנחנו "דופקי בתשובה". כשמוצאים את הנקודה של כח אלקי שבתוכנו בצורה של תשובה, דופקים בתשובה, מייצרים דבש. אם אנחנו מייצרים דבש, דופקים בתשובה, ה' פותח את השערים – לשנה מתוקה, טובה, בריאה, עם ילדים טובים ופרנסה וכל טוב.

התפלה מתחלה "וכל מאמינים". מי המאמין הראשון? היהודי הראשון, אברהם אבינו. ההופעה הראשונה של כל מלה בתורה היא ה"פותח" שלה (כמו ר"ה), וההופעה הראשונה של אמונה בתורה היא כאשר ה' מבטיח לאברהם ילדים והוא מאמין לה' באופן מוחלט (אף שזה לגמרי מחוץ לגדר הטבע) – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". הוא האמין לה', וזה נחשב בעיני ה' כצדקה – להאמין זה להיות נדיב. אברהם הוא ראש כל המאמינים ואנחנו בניו – "מאמינים בני מאמינים". "תשורי מראש אמנה" היינו לראות את כל ארץ ישראל מראש הר אמנה, אבל חז"ל דורשים ש"ראש אמנה" היינו אברהם אבינו, ראש כל המאמינים, המאמין הראשון במשהו על-טבעי. ה' אמר לאברהם שעליו לצאת מאצטגנינות שלו, ולהאמין שאני, ה', יכול לעשות נסים שמחוץ לטבע. זה להאמין בה'. "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – יש פעולה של צדקה באמונה לה'. היהודים הם מאמינים, וכאשר אנחנו שומרים את התורה אנחנו "עם חכם ונבון" בעיני האומות – הגוים חושבים שאנחנו חכמים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו מאמינים, החל מאברהם אבינו ראש כל המאמינים. מתוך "ראש אמנה" אנחנו גם אינטלקטואלים, מתרגמים את זה לחכמה אנושית, אבל הכל מתחיל מאמונה.

אמונה קשור למלה חשובה בלשון חז"ל – אמנות. הכותרת היא שנה מתוקה כלכלית – אנשים מאמינים שמתחילים לצאת מהמשבר הכלכלי. שמשיח יבוא יהיה טוב ליהודים בגשמיות וברוחניות ואחר כך טוב לכל העולם. אחד הדברים החשובים שכלכלה קשורה באמונה. אחד השמות של כסף בעברית הוא ממון (דומה לmoney). אחד משיאי ר"ה הוא צעקת "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה", וזה אחד המקומות שיש גימטריא שכתובה במחזור. התוכן הוא ששלשת הדברים הללו ממתיקים את הגזרה הרעה. כתוב על כל מלה משלשת הדברים מלה אחרת, כששלש המלים הנוספות שוות בגימטריא – מעל תשובה כתוב צום, מעל תפלה כתוב קול, ומעל צדקה כתוב ממון. ככל שמתקדמים בשלש הפעולות זה נעשה יותר שייך למציאות – תשובה בלב, תפלה בפה וצדקה נותנים ביד. אמרנו את זה כדי לשים לב שממון גם בא מלשון אמונה. הזמן הטוב ביתר לקבל החלטה מה אעשה בשנה הבאה הוא ראש השנה – הזמן של שינוי (שנה לשון שינוי), להחליט מה תהיה האמנות שלי. בעברית המודרנית יש הבדל בין אומנות (עבודה, מומחיות) ואמנות (art), אבל בעברית המקורית אין הבדל – זו אותה מילה. המלאכה שלך היא האמנות שלך – היא מבטאת חוש אמנותי, חוש אסטתי. אדם צריך לאהוב את המלאכה שלו, היא צריכה להיות אמנותית, וצריכה לבוא מאמונה. אמנים גדולים הם ציירים, אסור לצייר את ה', לעשות תמונה, אבל יהודי 'מצייר' את ה' באמונה שלו. האמנות באה להמחיש כלפי חוץ את האמונה הפנימית שבלב. המקצוע שלך הוא האמנות שלך, והוא הביטוי שלך לאמונה. אז יש משהו מאד גדול בבחירת המקצוע של כל אחד, ומקבלים לזה השראה בראש השנה, כשאומרים "וכל מאמינים" – כולם מאמינים, וכל אחד יכול למצוא את האמנות שלו בראש השנה.