חיפוש בתוכן האתר

י אב תשס"ז - סיפורי החוזה מלובלין (יאהרצייט שלו בתשעה באב) - דף 10 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
י אב תשס"ז - סיפורי החוזה מלובלין (יאהרצייט שלו בתשעה באב)
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
כל הדפים

הוד:

זה הסיפור שספרנו לילדים, על סגפן שחזר בתשובה על עבירות ידועות והגיע לחוזה כדי להמשיך התשובה. החוזה שאל אותו מה נהג עד כה, וספר לו, ואז אמר לו שבחולשה זו מסגופיו לא יוכל לעשות תשובה – ועליו חודשיים לאכול ולשתות טוב. אחרי חודש חזר לרבי, ושלח אותו לעוד חדש – אז תהה אם יש לו כח, אבל התעקש שכן, אז הזמין אותו לומר וידוי ביחד, ואחרי המלה "אשמנו" התעלף. אז אמר לו – אתה רואה שאין לך כח?! וידוי זה הוד – "רשע תן תודה". בשביל להתוודות צריך גם כניעה וגם הכרה עמוקה (אפילו אם לא הכרה של השכל, אלא מה שלמעלה מהשכל – מודים ומודים דמודים – זו הכרה עמוקה). הוא ידע שעשה עבירה וחזר בתשובה וסגף עצמו, אבל לא מועיל לפי דרך החסידות, כי עוד לא יכול לומר "אשמנו" – לא יכול להסתכל בחטא שלו בגובה העינים, באמת. כמה שיודע שחטא – הוא לא יודע שחטא. לדאבוננו זה המצב של רוב מי שקורא לעצמו בעל תשובה על חטאים. היום רוב בעלי תשובה הם תינוקות שנשבו, משהו אחר, אבל באמת להודות על חטא – זה כח שרק החסידות מגלה. צריך כח וקשר עם הצדיק כדי שתוכל לדעת באמת מה עשית. סיפור זה הוא תיקון ההוד וכח הצדיק להקרין הוד, להקרין וידוי – להוציא ממך הוידוי העמוק והאמיתי.

פעם אחת בא אל החוזה גם איזה בעל עבירה ונפל על פניו לפני הרבי ובקש שיעזור לו לעשות תשובה. הדבר הראשון שעשה כשקם היה לנער את בגדיו מעפר הארץ – פעולה ספונטאנית. אז המגיד אמר שאחד כזה לא יכול לעשות תשובה. על אחד כזה כתוב, בפרט תשובה על פגם הברית, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" – שהבגדים, מחדו"מ, יהיו לבנים. אבל מי שרוצה לשוב על פגם הברית, ודואג על אבק על המכנסים, סימן שעדיין הוא בחוץ – זה "הודי נהפך עלי למשחית". הכל זה דברים לא מודעים בנפש, תגובות ספונטאניות מהלא-מודע.

סיפור שלישי של הוד: מישהו פעם נכנס לחוזה ונתן לו את הפתק לבקש ברכה. לא בקש תשובה על שום דבר, אלא רק ברכה "לי ולבני משפחתי". החוזה קורא זאת, וקורא "ולבנִי משִפחתי" – הוא מתקן, והחוזה שוב קורא כך, וחוזר חלילה, עד שבסוף פונה אליו ואומר "רשע תן תודה", והיה מוכרח להודות שזה בנו משפחתו. סיפור קצת קשה – גם להוציא בכח וידוי ממישהו.

עד כאן ז של חוזה, ונשאר ה ביסוד ומלכות ההולכות ביחד:

 

יסוד:

ביסוד סיפור כפול, "כפלים לתושיה" – שני סיפורים המספרים אותו דבר. אחד ממאה ועשרים צדיקי החוזה זה רבי שלום מקאמינקא. גם כשהיה אברך צעיר היה ידוע כעילוי מההכי גדולים (לא חסיד). כדרך אותם הימים, איזה בעל הבית עשיר לקח אותו מהישיבה כעילוי, עם הבטחה לפרנס את המשפחה שנים רבות ונדוניה עצומה. השווער לעתיד אמר לאבי החתן, רבי שלום, שאני חסיד (שלא כמו החתן ואביו) ורוצה לקחת החתן לחוזה שיברך אותו וגם יבחן אותו – הוצאתי עליו הון תועפות. לחתן לא היה הרבה מה לומר, אביו הסכים, וכך הוה – הגיעו לחוזה, והחוזה קורא לשמש שיביא חומש ויקרא. הוא ספר זאת ל"אמרי נעם" ואמר – האמן לי שכאשר בקש שיביאו חומש כמעט פרצתי בצחוק, על זה בוחנים אותי? צריך לבחון אותי על פלפול וכו'. פתח הרבי את החומש בתחלת "קדושים תהיו" ושאל אם יודע מה רש"י כותב על כך. כשספר זאת שוב אמר שבקושי הצליח להתאפק מלצחוק על כזו שאלה. אמרתי ודאי שכן – "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". אז הרבי אמר לו – טוב, נאמר ביחד את הרש"י הזה. התחילו לומר זאת ביחד, וכך סיפר לחברו – באותו רגע חלחלה ורעד תפסו את כל גופי, וכל כך רעדתי שהייתי צריך לשכב וזה לא עזר, רעדתי שעות רבות (אולי ימים), והיה ממש חולה מסוכן עד שיצא מזה. וגם היום, כשאני מספר את הסיפור הזה, אני מתחיל לרעוד בכל גופי.

ומשהו דומה לזה: היה עוד צדיק גדול מאד של פולין, בעל התפארת שלמה, שאביו הביאו לחוזה כאשר היה ילד. אז לקח אותו הרבי ואמר לו אותו דבר (אבל לילד זה מתאים) – אתה זוכר מה רש"י כותב על "קדושים תהיו"? נאמר את זה ביחד – "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". וספר בעל התפארת שלמה אחר כך שב"ה לא נכשלתי בחיי אחר כך אף פעם בפגם הברית, מכח המילים הללו ששמעתי בתור ילד.

זה שני סיפורים – שנחשבים לנו סיפור אחד – של הכח של הצדיק לקחת משהו פשוט מהתורה ולהחדיר זאת כל כך עמוק בתוך נשמת החסיד או היהודי שזה עושה רושם בשעתו ומשאיר רושם לכל חייו, ופשוט הופך אותו. זה דומה להוד, אך כאן בענין היסוד. זה שהצדיק זורק לך מלה והופך אותך – זריקת מלה זה כמו "יורה כחץ", הצדיק זורק אליך זרע וזה מעבר אותך לכל החיים. שני סיפורים אלו הם שני עדים שכנראה רש"י זה היה מהדברים הכי חשובים אצלו בתורה, כלל גדול, "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", ואין משפט של תיקון הברית יותר מזה. אצל העילוי הראשון שהפך לרבי זה פעל רעד בכל הגוף, ואצל השני – כילד – פשוט פעל ששמר את הברית כל חייו.

סיפור שני: פעם אחת היתה חתונה גדולה של נכד ר"מ מטשרנוביל נשא לאשה את נכדת החוזה מלובלין, והחוזה הגיע לטשרנוביל וכל העיר נסעו לקבל פני החוזה חוץ מהרבי שנשאר סגור בביתו. הוא אמר שאני היחיד בדור בשמירת הברית והוא היחיד בדור בשמירת העינים (קשור למה שספרנו בגבורה). אחר כך, בהמשך החתונה – בחופה – החוזה נגש לחתן, והמנהג היה שכל אחד נותן "דרשה גשאנק", מתנה לזוג הצעיר, והחוזה אמר לזוג שאני נותן לכם "דרשה גשאנק" את העינים שלי. אחר כך היה צדיק גדול מאד בירושלים, ר' דוד בידרמן – צדיק מפורסם מבית לעלוב – והוא העיד שראה את הילד שנולד לזוג הזה, ואני מעיד עליו שגם בחשכת לילה שתי העינים שלו האירו כשתי מרגליות. אם קבל את הפנימיות של העינים זו שאלה אחרת, אבל ודאי שנתן לזוג את הברק החיצוני, את המרגליות של שתי העינים. יש ודאי קשר בין שמירת הברית לשמירת העינים – שמירת העינים חלק משמירת הברית, כמוסבר בפ"ב של קונטרס העבודה. כאן אין גבורה בשמירת העינים, אלא רק הטוב של שמירת הברית. את העינים שמנו קודם בחכמה, אבל זה גם מלשון מעין – יסוד – וסוד חכמת החוזה לקשר בין העינים ליסוד הוא בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". עצם העינים זה בחכמה, אבל שמירת העינים שהיא שמירת הברית זה יסוד, והיסוד מוסר הלאה מה שמקבל מלמעלה.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com