חיפוש בתוכן האתר

י אב תשס"ז - סיפורי החוזה מלובלין (יאהרצייט שלו בתשעה באב) - דף 8 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
י אב תשס"ז - סיפורי החוזה מלובלין (יאהרצייט שלו בתשעה באב)
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
Page 11
כל הדפים

תפארת:

הסיפור הראשון של התפארת מה שספרנו קודם לילדים – מההכי מפורסמים על החוזה – ונחזור בקצרה. כאשר החוזה הגיע ללובלין פגש את ה"אייזנער קאפ", ראש-הברזל שהיה ידוע כגאון חריף, והוא מאד התנגד לחוזה, שהיה ידוע כצדיק ולא כגאון גדול בנגלה (אם אדמו"ר הזקן היה מגיע בטח היה סיפור אחר). בתקופה הראשונה היה דיבור ביניהם, אך ראש-הברזל הוכיח אותו דוגרי – למה באים אליך המונים? אולי חושבים שאתה יודע ללמוד, אבל אינך יודע ללמוד. החוזה הסכים שאינו יודע ללמוד, אך אמר שבאים ואינו יודע מה לעשות. אמר לו ראש-הברזל – אומר לך מה לעשות, תעלה על הבימה בשבת ותאמר שאינך יודע ללמוד ושאין מה לחפש אצלך. אמר החוזה שזה עצה מצוינת, וכך עשה. מה קרה? בשבת הבאה באו כפול חסידים. ראש הברזל תהה מה היה, איך כעת באים יותר, ותרץ שזה כנראה מתוך המחשבה שאתה ענו – כדי לבטל את השקר שבאים אליך, אתה צריך בשבת הבאה לעלות על הבמה לומר שאתה הגאון הכי גדול. אז יבינו שאתה בעל גאוה ויברחו ממך, אך החוזה אמר לו שזה לא יכול לעשות – איני יכול לשקר.

הצדיק הזה, שמשך אליו הכי הרבה צדיקים אחרים – מאה עשרים צדיקים, חוץ מרבבות החסידים שהיו לו – היה משהו מיוחד במשיכת נשמות אליו. ודאי כל צדיק הוא ענו בפנים, אבל לתופעה הזאת, לקסם המשיכה שלו, קוראים פאר. הוא היה פאר הדור – ביטוי שאומרים על צדיק – וכולם נוהרים אחרי יפי. יש משהו אצלו שהוא הצדיק הכי יפה. מצד אחד מסוגל לשים מטפחת על עיניו, שלא להסתכל בנשים, ומאידך יש בו משהו שפשט משך את המגוון הכי גדול של כל יהדות פולין, על כל תלמידי החכמים הכי גדולים והצדיקים הגדולים שהיו שם. זה שיכול לומר על עצמו שאינו יודע ללמוד – זה ודאי לא משחק, אלא עם נקודת אמת. בשביל צדיק לומר שאינו יכול ללמוד – זה ענוה, אבל זה התפארות, אלא שזה תיקון ההתפארות. הפוך על הפוך. שמים זאת בתפארת, כי יש כאן תיקון ההתפארות. קודם כל יש כאן סיפור של יפי מושך, פאר הדור, וגם אצלו אישית זה תפארת. זה שהכל סביב השאלה אם יודע או לא יודע ללמוד – זה גם תפארת, "מארי תורה" (בפרט לפרסם יכולת הלימוד בפני רבים). חז"ל אומרים שאחד הדברים שמותר לת"ח לשקר – לשנות – זה אם שואלים אם למד מסכת, ומותר לו לומר שלא למד כדי לא להשוויץ. לא רק שמותר לו, אלא זה אחד מסימני ת"ח – שהוא משקר, אבל השקר הזה הוא האמת לאמיתו. מדת האמת שייכת ליעקב-תפארת – "תתן אמת ליעקב" – לכן בסוף אומר שלא יכול לומר שיודע ללמוד, כי הוא תפארת. לכאורה כל הסיפור הזה הוא בדור, אך אם מבינים נכון – יש כאן תיקון מדת התפארת של הצדיק.

יש עוד סיפור שמסיים בווארט ושייך לתפארת: תפארת, בין היתר, זה האיזון השלם בין חסד לגבורה. אחד מגדולי הצדיקים בדור הבא, שהתקרב לחוזה, זה ה"ישמח משה" – הרבי הראשון של סטמר. הוא לפני כן, כמו היהודי, היה מתנגד נמרץ – היה עילוי גדול ומתנגד גדול. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר הדפיסו את סידור אדה"ז – סידור עם דא"ח, נוסח תהלת ה' – וזה הגיע למקום לימודו, הוא לקח את הסידור וזרק על הרצפה, דרך וירק, כי זה סידור של ה'כת'. החבר שלו הרים את הסידור, לא נשק אבל שם על הספסל, כי בכל אופן יש שמות ה', אבל הוא לא הסכים לחבר. כספרו את זה לחוזה, על אודות שני עילויים מפורסמים אלו, הוא אמר – זה שהרים את הסידור ישאר מתנגד כל החיים, וזה שזרק את הסידור וירק ודרך עליו יהיה רבי גדול של חסידים, וכך היה. איך הוא הגיע לחוזה? היתה לו קושיא אחת בוערת נגד החסידות (קשור לת"ב, יארצייט החוזה) – בשו"ע כתוב שכל השנה יהודי צריך לזכור את החורבן ולהתאבל עליו, ולכן אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה (אנו בגלות, וגלות = אבלות), והדבר הראשון שרואים כשנכנסים לחצר של חסידות הוא שכולם צוהלים ושמחים, אז זה סימן שכל החסידות הזאת היא היפך התורה. זה הדבר שהכי הפריע לו. הוא בא עם הקושיא, במחשבה שאם יענה לי משהו מתקבל על הדעת אולי זה ישנה את דעתי. כמו הרבה דברים אצל צדיקים, ובפרט החוזה שרואה הכל, עוד לפני שפתח את פיו החוזה אמר לו (מתוך "מבחר הפנינים") "אמר החכם – דאגתו בלבו וצהלתו על פניו". הוא רק אמר לו ארבע מילים אלו, וזה לא רק תוכן המילים אלא הקרין לו את זה עם איזה אנרגיה, וכשהחדיר בו את המילים הללו זה פעל עליו – מיד התקשר עליו, אחר כך נעשה חסיד ואז רבי.

זה דוגמה לנשיאת הפכים. בתניא עיקר נשיאת ההפכים זה "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – כאן כמעט אותו דבר, אבל אחרת. הדאגה בפנים והצהלה בחוץ. זה לא סתם אור פנים, אלא צהלה – ממש מהקצה אל הקצה, מההיפוך אל ההיפוך הגמור.

גימטריא יפה: דאגה עולה יג ו-צהלה י"פ יג. יש דבר דומה לזה – גאוה וכעס – רק ששם זה שני מילים קשורות זו לזו, והקשר מובן (כשהגאוה מתפשטת בכל עשר כחות הנפש זה כעס – כעס זה הגילוי השלם של הגאוה). זה שתי מדות שהרמב"ם אומר שאותן צריך להרחיק עד הקצה האחרון, בניגוד לשאר המדות שבהן צריך להגיע לאמצע. כאן נשמע תופעה אחרת, כי דבר והיפוכו, אך היות שאותה תופעה צריך להגיד שגם אותו דבר. זה כתוב בסוף קונטרס ההתפעלות )שחשוב שכל אחד בחב"ד ילמד) – מי שיודע לצמצם ולשמור הדאגה רק בלב, שם קורא לזה יסוד המרה שחורה, זה הכלי לרזי תורה. זה "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – "דאגה בלב איש" זה משיח, דואגים למה משיח לא בא, אבל רק בלב. כמה שהדאגה במקום הנכון, ואז נעשה לב נשבר שהוא כלי לרזין דאורייתא, זה עצמו גורם לצהלה בפנים – הן כלפי חוץ, והן מלשון פנימיות. כלומר, פנים זה לא תופעה חיצונית – "חכמת אדם תאיר פניו", זה מתגלה בפנים, אבל תופעה פנימית. כלומר, וזה חידוש מופלא, שהצהלה זה ההתפשטות המלאה של "דאגתו בלבו".

לסיפור הזה של ה"ישמח משה" יש כמה גירסאות. יש גירסא שסיפר לו שהמלך גולה ובורח מהרודפים אחריו לתוך הבית של כפרי אחד – איך הכפרי מרגיש? מחד הוא עבד נאמן של המלך, נתין של המלך, אז הוא מאד עצוב עם צער המלך. מצד שני, האם הכפרי הזה היה חולם שבחייו יזכה לארח את המלך בביתו? יש פה ניגוד רגש מהקצה אל הקצה – בוכה עם המלך על מצבו, אבל הוא ב'היי' לא רגיל, איך יתכן שהמלך בביתו. זה גם ווארט של החוזה כדי ליישב הנהגת רגש החסיד, וזה מאד קשור להנהגת ט' באב – הילולת החוזה – ששרפו את היכל המלך והוא בורח ללב שלי. בלשון חז"ל "אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה", וד' אמות אלו סביב לי, הרשות והבית שלי.

נשאל שאלה שלא כתובה בספר – האם למלך נוגעת שמחתו של הכפרי? המלך עצוב שנשרף ארמונו ובורח מסכנת חיים – הוא רוצה לראות שהכפרי עצוב איתו, או ששמח שבא לביתו? השקפה ראשונה אומרת שהמלך רוצה לראות שהוא עצוב בצערו, אבל אם נתבונן רגע – מה הדבר היחיד בעולם שיכול לעודד את המלך בעצמו? הרי המלך באמת נעבעך נעבעך, באמת מסכן עכשו. מה הדבר היחיד שיכול לעודד את דוד כשבורח מאבשלום? שיש מישהו איתו – מישהו ששמח שהוא נכנס אליו הביתה. אם יש דבר אחד בעולם שיכול קצת לעודד את המלך – זה רק הדבר הזה. זה "דאגתו בלבו וצהלתו בפניו" – מאמר החכם. לכן, בסופו של דבר, הצהלה זה לא רק השמחה שלי – משהו אגואיסטי – אלא שזה הדבר שהכי יכול לשמח את המלך ולהחזיר את הגלגל. כשדוד רואה שיש לו עוד תומכים ומעודדים – יש ברזילי וכו' – זה בסופו של דבר גם יהפוך את הגלגל. זה יארצייט החוזה. היכולת לשאת הפכים – של חסד-צהלה וגבורה-דאגה – זה תפארת. החוזה לא סתם דרש זאת, כנראה אצלו במיוחד היה איזון זה – וזה כנראה מה שמשך אליו רבבות רבבות של חסידים, מי שיש לו בחינה זאת הוא "פאר הדור". זה שני סיפורי תפארת.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com