דעת:

בספירת הדעת יש כמה דברים שמדגישים את הדעת שלו.

קודם נספר סיפור, לא בין הסיפורים, אלא רק להבין מה זה דעת. כתוב בפרקי אבות "אם אין דעת אין בינה" – יש ביניהם קשר – אבל דעת זה הכרה פנימית לגבי משהו, כמעט רוח הקדש (בתורה, לגבי חכמה בינה ודעת של בצלאל, כותב רש"י שזה רוה"ק, אבל סתם דעת לא חייבת להיות ממש רוה"ק, יש הרבה דרגות, אבל זו איזו הכרה מאד פנימית להכיר את המציאות שאין לכל אדם). יש זיקה של דעת לכתר – כשמונים את הכתר לא מונים את הדעת, וכשמונים את הדעת לא מונים את הכתר.

פעם אחת הרבי הצ"צ אמר מאמר חסידות, וכנהוג אצל חסידים אחרי שהרבי אומר מאמר יושבים ודנים בו – מנסים להבין ולהפנים. ככה אחרי המאמר רבי הלל מפאריטש ישב עם הבנים של הצמח צדק עצמם, שכולם גדולים מאד, ודנים במאמר שהאבא אמר. נפלה ביניהם מחלוקת, שהבנים אמרו פירוש ענין אחד במאמר כך ורבי הלל אמר שהפירוש אחרת. הבנים אמרו – נכנס לאבא ונשאל מה הוא התכוון. נכנסו לאבא והרצו בפניו את הדברים, והרבי הסכים לפירוש של הבנים. יצאו ואמרו לרבי הלל – הנה, אבא אמר כמונו. רבי הלל התעקש ואמר שהכל טוב ויפה, אבל זה לא מזיז אותי בכלל, כי כשהרבי אומר חסידות "שכינה מדברת מתוך גרונו", אבל אחרי שגמר לומר את הדרוש ההבנה שלו זה הדעת שלו, וגם לי יש דעת, ולכל אחד יש דעת. זו אמירה נועזת ביותר, אף אחד לא יכול להעיז לומר כך, אבל רבי הלל כן יכול – שכינה דברה מתוך גרונו של הרבי, ואחר כך לכל אחד יש דעה מה ההסבר. אולי מענינת אותי דעת הרבי בשביל ההשוואה, אבל לא מזיז אותי מדעתי. יש סיפורים דומים לזה, והסיפור הכי מפורסם על הבעל שם טוב והאריז"ל – שפעם בעלית נשמה התווכחו על פירוש מאמר בזהר, ואמרו שיכלו לרשב"י וישאלו אותו מה הכוונה ורשב"י אמר כאר"י, והבעל שם טוב לא נכנע ואמר שנלך לשכינה, לה' בעצמו, לשמוע מה הפירוש, והשכינה אמרה כמו הבעל שם טוב. בסיפור שמה הבעל שם טוב לא היה צריך לומר מה שרבי הלל אמר, כי רבי הלל לא אמר שיש לו תקשורת ישירה עם השכינה, אלא רק שיודע שהשכינה אמרה ולי יש דעה איך לפרש. בסיפור הבעש"ט זה יותר חזק, מבחינה אחת, שיפה מאד שמחבר הספר מפרש ספרו כך, אבל איך שמפרש מה שהוא עצמו כתב ואמר זה לא סוף פסוק, צריך לשאול מה השכינה התכוונה. בסיפור של רבי הלל זה יותר חזק שהגם שלא יכול לדבר עם השכינה עדיין יש לו דעה חזקה גם נגד מה שהרבי הסביר עצמו. אם כן, אין סיפור של דעת – גם של הרבי וגם של רבי הלל – יותר מסיפור זה. ממחיש מאד חזק את דעתו.

פעם אחת רבי הלל נסע, גם כן מתוך מס"נ (היינו שחייב למלא את המצברים בחסידות) – רץ לרבי (כמה ימי נסיעה), בצמאון אדיר – וחייב להגיע לשם לפני שבת. במקום שהיה שם אמרו לו שאין שום סיכוי שיגיעו לפני שבת. היה שם אברך אחד שאמר שיש לו סוסים מאד טובים ומיוחדים, ובסכום המתאים אבטיח שנגיע, רק בתנאי אחד – שלא תאריך בתפלה. זה כמה ימי נסיעה, לנים בפונדק, וכל יום צריך לקום בהשכמה ולהתפלל מהר, ובתנאי הזה אני מבטיח שאגיע. אין ברירה – הוא חייב להגיע – אז קבל התנאי ויצאו לדרך. הגיעו לפונדק הראשון, לנו שם, קמו בבקר – רבי הלל התחיל להתפלל ולא סיים. האברך כבר גמר מזמן, והוא ממשיך להתפלל וכך מאריך בתפלה כל היום. האברך אומר שגמרנו – הפרת את התנאי, וגמרנו את הסיפור. קודם היית כל כך להוט להגיע – מה קרה? הוא ענה לו במשל – יש אחד שנוסע ללייפציג, ליריד, בשביל סחורה. תוך כדי שנוסע ליריד מזדמנת לו הסחורה שצריך בזול – מי יהיה השוטה הכי גדול, זה שימשיך לנסוע ליריד או שיקנה את הסחורה בזול באמצע הדרך? לא לקנות את הסחורה ולהמשיך לנסוע זה שוטה. וכך הענין – בשביל מה נוסעים לליובאוויטש? בשביל לקבל השראה חדשה, למלא את המצברים בנפש, שיהיה אפשר להתפלל אחר כך. אם פתאום באמצע הדרך מקבלים את ההשראה הזאת בגדול, ומתחילים לשפוך שיח לפני הקב"ה בדבקות (שזה מתנת שמים, לא בזכות עבודתי), לא אקח את הסחורה הזאת? אהיה שוטה ולא אקנה פה את הסחורה? סוף הסיפור היה שבדרך נסי לחלוטין הגיעו לליובאוויטש לפני שבת בכל זאת, על אף העיכוב הגדול, אבל הווארט הוא דוגמה של דעת.

סיפורים אלו של דעת הם דעת עצמית – יש לי רבי, אבל, אם אפשר להסתדר בלי הרבי (כאילו), מסתדרים. מי שוטה שלא יקבל את הסחורה גם בלי לנסוע לרבי אם פתאום ה' נותן. בכלל, מתוך הרבה סיפורים – דווקא של רבי הלל – אפשר להבין את סוג ההתקשרות. זה דורש התוועדות, סדרה של שיעורים, על מה זה התקשרות – אם אתה צריך את הרבי או את ההשראה שלו ואת תורתו. מרוב הסיפורים, כמו מסיפור זה, אפשר לקבל את הרושם שצריכים את ההשראה. אפשר לקבל רושם קצת מוטעה, שלא צריכים את הרבי עצמו אלא את ההשראה שלו, ולחשוב שהתקשרות לעצם הרבי זה יותר מאוחר (אולי בדורנו). האמת היא שזה לא ככה, והיה כך תמיד, אך גדול כרבי הלל כנראה נמצא עם העצם של הרבי בכל אתר ואתר. זה גם מוסר השכל מאד חשוב לנו היום. משמע מהסיפורים שרבי הלל קשור להשראת הרבי, אבל יהודי פשוט שקשור לרבי זה כמו בן לאב – התקשרות עצמית לעצם. לא לטעות ולחשוב שההתקשרות בראשית שרש ויסוד חסידות חב"ד הרבי רק בשביל השראה, אלא שהחסיד שבאמת קשור בעצם לאו דווקא צריך לנסוע – אולי לפעמים כן צריך לנסוע, לחדש את התחושה, אבל בן שקשור בעצם לאביו לא בשביל זה צריך לנסוע. נוסע כדי להתראות עם האבא, לשמוח אותי, שהאבא יקבל נחת והוא יהנה מהאבא – אבל הוא אף פעם לא מנותק מהאבא. בכך יש הרבה מאד מה לומר, ואין כאן המקום. בכל אופן, רואים כאן שהדעת של רבי הלל היא דעת כזאת שהוא זקוק עד כדי פקו"נ להגיע לרבי ולשמוע חסידות – ויכול למות בלי זה, כנ"ל – ועם זאת, אם הסחורה מזדמנת בדרך הוא קונה שם, יכול לקבל ישר מלמעלה אם ה' נותן לו.

פעם אחת ישבו החסידים ביחד וספרו סיפורי צדיקים, והגיעו לצדיק אחד – רבי ישראל מווילדניק, אחד מצדיקי אותו דור – וסיפרו עליו סיפורי מופת. סיפרו סיפור אחד שהיתה אשה אחת עגונה, שהלכה לכל צדיקי ורביי הדור לחפש את בעלה שברח ממנה והשאיר אותה עגונה, ואף אחד לא יכול היה לעזור לה למצוא את בעלה, עד שהגיע לרבי הזה והוא מיד אמר לה שתסעי לעיר הזאת ותכנסי לבית של טבח העיר ותשארי שם כך וכך זמן עד שבעלך יופיע. אמר לה בדיוק איפה נמצא ואיפה יהיה, עשתה כדבריו וכך היה – היתה שם ופתאום הגיע בעלה, מוסווה, וזיהו אותו ופעלו עליו עד שהודה ונתן לה גט (סיפור שהיה לו הרבה כסף וחלק אותו). סיפור מופת שכל הצדיקים לא יכלו לעזור לה, ודווקא הצדיק הזה עזר. אחר כך ספרו עוד סיפור – היה אבא עם בן שנטרפה עליו דעתו לגמרי, יצא מהשפיות לחלוטין, השתגע הבן. האבא לקח אותו לכל רופאי העולם ולכל צדיקי העולם ובקש תרופה, ואף אחד לא יכול לעזור. באו לצדיק הזה, שאמר לעשות משהו פשוט, ומיד הבן התרפא וחזר להיות שפוי לחלוטין. כך ספרו, ורבי הלל ישב שם עם כולם. מה צריכה להיות המסקנה? שאם יש צדיק שעושה כאלה מופתים כשכל האחרים לא יכולים, אז אולי כדאי לנסוע אליו. רבי הלל אמר כך (גם מפורסם בחב"ד) – שנשים ומשוגעים יסעו לווילדניק, ואנשים וחסידים יסעו לליובאוויטש (כמובן אין פה שום גנאי לנשים, במחילת כבוד הנשים). בכל אופן, מה שהתכוון שמי שהוא יחסית קל דעת ועוד יותר גרוע – משוגע לגמרי – יש צדיקים טובים בשבילו, אבל אנשים, דהיינו מי שיש לו דעת, ומי שרוצה להיות חסיד יסע לליובאוויטש. זה אמרה מאד חזקה, שמשקפת את הדעת שלו בעצמו – הדעת כאן זה היכולת להבחין בין קלות דעת ומה שקלי דעת מחפשים בחיים (ה' הוא רחמן, אז נותן כתובת גם בשביל קלי דעת) לבין אלו שאינם קלי דעת (שגם להם יש כתובת בעולם, ואם לא היתה חב"ד לא היתה להם כתובת – יש הרבה רופאים, הילרים, בעלי מופתים, בשביל קלי דעת, נשים ומשוגעים בלשון ר"ה, אבל צריך בעולם גם כתובת בשביל אנשים וחסידים, וזה חידוש מופלא שיש כתובת לזה, והכתובת זה ליובאוויטש. זה כמובן לא אומר שבליובאוויטש אין מופתים, אבל שמים אותם מתחת לשולחן – העיקר זה לעשות אותך בר דעת, לעשות אותך חסיד.

אמרנו קודם שרש"י כותב שדעת זה רוה"ק. פעם אחת התוועדות חסידים, שהיו ביניהם חסידי טשרנוביל (מקום שר"ה יצא ממנו), וחסידי טשרנוביל ספרו סיפורים על רבם – כמה גדול ובעל רוה"ק. ספרו כמה סיפורים, אבל בשביל לקצר נספר רק אחד – הוא לא היה מקבל ליחידות נשים, אבל כן היה מקבל ומברך נשים מאחורי וילון, כך שלא ראה אותן, וברך במה שכתבת לו. המתנגדים פעם רצו לסדר אותו, אז הביאו אשה גויה והעמידו אותה מאחורי הוילון. מנהגו היה ששם ידים מאחורי הוילון, בברכה, וברגע שהחל לעשות זאת נרתע ואמר "כמוהם יהיו עושיהם". המתנגדים ששלחו אותה בסוף המירו את דתם, ר"ל. סימן שיש לו רוה"ק גדול (חוץ מזה שיודע להעניש מי שצריך). רבי הלל מיד הגיב ואמר – זה לא רוה"ק, זה טוהר המחשבה. יש עוד סיפורים שאמר בדיוק אותו דבר – שרצו לספר סיפורים כרוה"ק של ר"מ מטשרנוביל, וכל פעם אמר כזה משפט. זה משהו חדש בשבילנו, שיש כזה אבחון (אבחון של דעת, כי אם יש רוה"ק זה דעת – יש מה שנראה רוה"ק אצל הפשוטים, אבל אני אומר לך שזה מדרגה שיותר קרובה ל"שוה לכל נפש". מי שמטהר מחשבתו מרגיש דברים אוטומטית – דעת זה הרגש. מה זה רוה"ק? קצת ניחוש, אבל אם לא היה ניגש ומתקרב רואה מרחוק מה קורה, זה רוה"ק, אבל כאן מה זה? כמעט מברך, ופתאום הוא מרגיש משהו. סתם אדם לא ירגיש, אבל זה שהוא פתאום מרגיש איכות הנשמה שמאחורי הוילון, ויודע שהכל תרגיל, זה טהר המחשבה. כאן הוא מבחין, זה הדעת שלו.