חכמה:

הוא היה מושפע של רבי זלמן זעזמיר, בעל הווילדע מוחין. אמר פעם פתגם עליו, המשקף את החכמה והבטול שלו. רבי הלל הוא משכיל עצום, החסידות שלו זה עמוק עמוק, והוא אמר לחסידים בשעת התוועדות שהשכל שלי והשכל של החתולה שוים ביחס לשכל של רז"ז. אחר כך קצת הסביר את עצמו, ואמר – אל תחשבו שהתכוונתי שכמו שהשכל של החתול שום דבר ביחס לשכל שלי ככה השכל שלי שום דבר ביחס לשכל של רז"ז, אלא שהשכל שלי והשכל של החתול שוים ביחס לשכל של רז"ז. עיקר הנקודה כאן זה הדיוק שהוא דייק. אם היה אומר שהשכל של החתול ביחס לשכל שלי זה כמו השכל שלי ביחס לשכל של רז"ז, הייתי אומר עליו שהשגה כזאת היא "מוחין דאמא", כי זה על דרך סדר השתלשלות (גם כשזה באין ערוך מדרגה לדרגה). לומר כזה דבר זה 'מבינות' – תבונה, מוחין דאמא. אבל לומר שהחתול ואני שוים ביחס אליו, זה מוחין דאבא. זה בכלל השגה מאד יפה, להבחין בין מוחין דאבא למוחין דאמא – מוחין דאמא זה תפילין דרש"י ומוחין דאבא זה תפילין דר"ת. אבא זה שהכל בטל בשוה, כמו "אין עוד מלבדו", "כולא קמיה כלא חשיב" – אליבא דאמת עולם העשיה לא יותר רחוק מה' מעולם האצילות, או יותר בטל או פחות בטל. אם באמת מדברים על בטול דאצילות שהרבה יותר מבטול דבריאה וכו' – זה מוחין דאמא. לומר שכל העולמות, גם האצילות, שאין שם נפרדות – הכל בטל לה' בשוה, לא"ס האמיתי, זה השגה של חכמה. יש נשמות של חכמה ויש נשמות של בינה, כמו שרבי הלל מעמיק ומאריך להסביר בהרבה מקומות – "זרע אדם" ו"זרע בהמה" (עפ"י הפסוק "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה"), "חכמת אדם תאיר פניו" זה נשמות דאצילות, מחכמה, וזרע בהמה זה מבריאה ומטה, מוחין דאמא. מי שהוא זרע בהמה יאמר שהחתול ביחס אלי כמוני ביחס למי שמעלי, וזרע אדם יאמר שכולם שוים בפני מי שמעל. זה סה"כ ווארט, אבל משקף את החכמה שלו. זה גם אומר שאף שחסיד יש לו רבי, הוא מסור מאד ובמדה מסוימת בטל מאד למשפיע שלו – כאן זה גם המשפיע שלו וגם מי שמקרב אותו (לא מזמן דברנו על כמה סוגי צדיקים לגבי כל אחד בהתקרבות הרוחנית שלו – יש משפיע שלי, מי שמקרב אותי, הרבי שלי, וגם הגיבור שלי, ואכמ"ל). בכל אופן, אצל רבי הלל מי שקרב אותו הוא גם המשפיע שלו. צריך לחשוב מי הגיבור שלו.

אמרנו כבר כמה פעמים בלימוד וההתבוננות בצדיקים שההתקשרות של הצדיק לשבת קדש זה גם נובע מהחכמה שלו, כי שבת זה מוחין דאבא, אז אם יש סיפורים מיוחדים של קדושת השבת זה קשור לספירת החכמה: יש לדוגמה סיפור כזה, שפעם אחת רבי הלל הגיע לעירה אחת ושם היה גביר שכולם נהנו מהצדקה שלו. היה יהודי טוב, בעל צדקה, אבל לא שמר שבת מאה אחוז. רבי הלל לא רצה לקחת ממנו כסף, הגם שהיה זקוק לכסף. באותה שבת שרבי הלל היה שם במקום, אותו גביר חלה מאד – שכב על ערש דוי – וממשפחתו רצו לצדיק שבעיר, רבי הלל מפאריטש. הוא היה באמצע התפלה, אז לא יכלו לדבר איתו, אבל תוך כדי שהתפלל צעקו לו "שבת היא מלזעוק" (כלשון ה"מי שברך" של שבת) – אמרו לו, או שידע, במי מדובר. כששמע מילים אלו הוא עשה סימן שנכון – זהו זה – ואחר כך כשסיים את התפלה הסביר ש"שבת היא מלזעוק", שאם השבת זועקת עליך שאינך שומר אותי כדבעי, זה בעצם המקור של המחלה, וכאשר השבת תפסיק מלזעוק ("שבת היא מלזעוק") אז "ורפואה קרובה לבוא". רצו בחזרה לגביר, שממש כבר גסס – הכל היה משהו פתאומי – ואמרו לו מה שהצדיק אמר. היות שהיה אדם טוב, ובני העיר נהנו מהצדקה שלו, ניסו הרבה פעמים להשפיע עליו שישמור שבת כדבעי, מאה אחוז, אבל תמיד לא עמד בכך. כעת אמרו לו את דברי רבי הלל, ואז הוא קבל על עצמו בלב שלם שהוא חוזר בו ושומר שבת, וגם כן באופן פתאומי ונסי לחלוטין התרפא ממטתו, וכמובן שמר את מלתו. כמו שאמרנו קודם לגבי המשכת הכתר, כך גם אם רבי הלל יכול לפעול רפואה מכח שמירת שבת סימן שהוא שבת – אינך יכול לפעול רפואה סגולית-קבלית אם אינך שייך לשם בעצם.

פעם אחת היה חולה שהרופאים אמרו לו שאסור לו לאכול חמין בשבת – זה יהרוג אותך, סם המות בשבילך. הוא פחד מאד ומאד מאד נזהר לא לאכול צ'ולנט בשבת. רבי הלל פעם התארח אצלו – רוב סיפורי רבי הלל מהעירות בהן התארח – וראה שבעל הבית לא אוכל, שאל מה זה והוא הסביר. רבי הלל אמר לו – על אחריותי. הצדיק אומר על אחריותי – אז אוכלים. הוא לקח כף, אחרי כמה שנים שלא טעם הטעם הטוב של הצ'ולנט, והכניס לפה – מאד טעים לו. בא לקחת עוד כף, ואז רבי הלל אמר – זה כבר לא על אחריותי. למה הכף הראשונה על אחריותו של רבי הלל? כי זה לכבוד שבת, וזה יותר חזק מכל החישובים הרפואיים על דרך הטבע. שבת, חכמה, זה למעלה מהטבע.