חיפוש בתוכן האתר

כח חשון תש"ע - יום החן בשנה, קבלת פנים לחיילי גדוד שמשון הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כח חשון תש"ע - יום החן בשנה, קבלת פנים לחיילי גדוד שמשון
חמת - הממוצע בין חיים להיפך החיים - סוד הגלות
Page 3
Page 4
חודש כסלו - הכח לממש חלומות
כל הדפים

מוצש"ק חיי-שרה, אור ליום ה-חן, כ"ח חשון תש"ע – קבלת פנים לחילי גדוד שמשון – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[אחרי הריקודים] נתחיל עם ניגון שקט יותר, ניגון דבקות – שאמיל. שאמיל הוא אחד שיושב בבית הסהר ומתגעגע לעולם החפשי. זה מתאים לנושא שלנו הערב.

שבוע טוב, ישר כח לבעלי הנגינה.

 

א. ה'כבוש' ב"שני חיי שרה" – "כולם שוין לטובה" ו"דילה הוו חיין"

היום קראנו בתורה פרשת חיי שרה שפותחת "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". נשאלת השאלה בכל דרושי החסידות, מה החזרה על "שני חיי שרה". הרי אחרי שכתוב "ויהיו חיי שרה" וכל הפירוש, "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", למה צריך לחזור ולומר "שני חיי שרה". ידוע מה שרש"י כותב – זו קושיא בפשט – והוא אומר שה"שני חיי שרה" בסוף בא לומר ש"כולן שוין לטובה" בלי הבדל. קודם אמר "בת ק' כבת כ'" ו"בת כ' כבת ז'", אבל הגם שיש דמיון בין השנים כל חלוקה קובעת ברכה לעצמה, מתפרטת בפני עצמה, אבל כשכתוב בסוף "שני חיי שרה" זה אומר שהכל נקודה אחת של טוב בלי שום חלוקה בכלל. בזהר הקדוש כתוב עוד פירוש, שמה שכתוב בתחלת הפסוק "ויהיו חיי שרה" הכוונה שהיא זכתה ל"חיין עילאין" – שרה אמנו זכתה לחיים עליונים מלמעלה (צריך להסביר תיכף מה זה "חיין עילאין"). מה שכתוב בסוף, התוספת, "שני חיי שרה", זה בא ללמד עוד נקודה, עוד חידוש, יותר מזה שהיא זכתה לחיין עילאין – ש"חיין דילה הוו", שכל החיים שייכים לה, זה שלה בעצם.

יש מאמרים שהרבי מסביר מה הקשר בין הפירוש של הזהר לפירוש הפשט של רש"י (ראה קונטרס כ מרחשון תשנ"א – מאמר ד"ה "ויהיו חיי שרה" תשמ"ה). הוא אומר, כמו תמיד, ש"הא בהא תליא" – שאם האדם רוצה להגיע לידי כך שכל חייו שוין לטובה, שהכל נקודה אחת, שבעצם למעלה מהזמן (כמו שמאיר בתוך הזמן, זה "שני"), צריך "חיין דילה הוו". הוא אומר שהבינוני של התניא – שהוא בחינת בעל תשובה, כפי שמסביר הרבי – שאצלו כתוב ש"לא עבר עבירה מימיו". איך זה יכול להיות, הרי ידע איניש בנפשיה שהוא לא כזה צדיק (בשם המושאל) ולא עבר עבירה בימיו?! אלא צריך לומר שהוא עשה תשובה, ותשובה מאהבה אומר הרבי, שהופכת את הזדונות לזכויות. כמו שמוסבר אצלנו בהרבה מקומות, התשובה היא למעלה מהזמן – "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – וגם מי שעושה תשובה מגיע למדרגה שאין אצלו מוקדם ומאוחר, למעלה מהזמן בתוך הזמן, וממילא "כולן שוין לטובה", זה הבינוני, הבעל תשובה. באותו רגע שהוא עושה תשובה מאהבה הוא גם קונה את החיים, הם הופכים להיות שלו.

קודם החיים היו "חיין עילאין". שרה היא המלכות, שעליה כתוב "לית לה מגרמה כלום", אין לה מעצמה כלום, רק מה שהיא מקבלת מהספירות העליונות. לכן "מאה שנה" – מקבלת מהכתר, "ועשרים שנה" – מקבלת מחו"ב, "ושבע שנים" – מקבלת מהמדות, והכל נמשך לתוך המלכות, לשרה אמנו. אבל, מסביר הרבי, כשהכל נמשך בה והיא זוכה בזה היא לא מתעצמת עם זה לגמרי – זה עדיין 'צויי דינים' במדה מסוימת. היא זוכה לחיים עליונים, שעדיין נקראים בשמם – "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – אבל ב"שני חיי שרה" היא מתעצמת עם זה לגמרי, זה שלה. שוב, קודם אין לה משל עצמה כלום, וממילא כדי לקבל את החיים העליונים היא צריכה להיות בתכלית הבטול, "דלית". רק מי שהוא בטל לגמרי למי שמעליו יכול לקבל ממנו, אחרת הוא לא כלי, לא בית קבול, לקבל מלמעלה. אבל אחר כך גם הבטול מתעצם, והבטול נעשה כל כך עצמי שגם מה שמקבלים מתעצם עם האדם, עם הבעל תשובה, עם שרה אמנו, עם כל יהודי (שכולנו בנים של שרה אמנו) – מתעצם לגמרי לגמרי, עד שכל החיים הם שלה, הכל בנקודה אחת. זה בקצור נמרץ, קצור של מאמר של הרבי על הפסוק הראשון.

נאמר עוד ווארט שהוא מסביר שם: שהסימן שהחיים נעשים שלך, שהאדם נעשה בעל הבית על החיים שלו – "שני חיי שרה" – זה שגם שהוא בבחינת מורגש הוא בתכלית הבטול. מה הכוונה? יש שני פסוקים איך עובדים את השי"ת, פסוק אחד אומר "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה" ופסוק שני "עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה". יש הרבה פירושים מה היחס בין שני הפסוקים, וגם הרבה מדרשים של חז"ל למי נאמר כל פסוק, אבל בהרבה מאמרי חסידות – וגם כאן – מוסבר שזה שני שלבים. כך גם הסדר של ספר תהלים, ש"עבדו את הוי' ביראה" זה בפ"ב של תהלים (שבהתחלה היה מחובר לפ"א, כך שזה היה סוף הפרק הראשון של תהלים, ואילו "עבדו את הוי' בשמחה" זה בפרק ק (כמו "בת מאה", שמשלימה לומר את פרק ק). הפירוש הוא שקודם האדם צריך להיות בבטול, "עבדו את הוי' ביראה", ואז זוכה לקבל מלמעלה ממנו את האורות העליונים.

בכלל, לפי הזהר שאומר ששרה אמנו זכתה לחיין עילאין, באיזה זכות היא זכתה לחיין עילאין? נקשר את ההסבר גם לעניננו הערב: הזהר אומר שהיא זכתה לחיין עילאין בזכות זה שהיא "נחתת וסלקת" – שירדה למצרים ועלתה ממצרים. הפסוק מדגיש שאברהם ירד עם אשתו למצרים, ובגלל הרעב בארץ הם היו שלשה חדשים בגלות בערות הארץ, ואחר כך עלו משם הוא ואשתו. כאן צריך לשאול שאלה, שלכאורה אברהם אותו דבר, ואפילו כתוב קודם שרה, שגם הוא "נחת וסלק", אז למה עיקר הדגש והזכות הוא ששרה "נחתת וסלקת"? אז צריך לומר שהיא ירדה יותר נמוך ממנו – הרי היא נלקחה לבית פרעה. הירידה שלה היתה יותר מהירידה של אברהם אבינו. וכמו שהירידה שלה היתה ממש לשאול, לבית פרעה, התנין הגדול אשר ביאור, אז ה"נחתת" שלה באין ערוך משל אברהם אבינו, אז גם ה"סלקת" שלה באין ערוך יותר מה"סלק" של אברהם אבינו. מה הקשר לעניננו הערב? כמו שנסביר באריכות, בע"ה, הגלות זה בחינת מי שיושב בבית האסורים. הדוגמה של שגלות זה ששמים אדם בבית הסהר, כמו יוסף הצדיק, כמו רוב הרביים שזכו לשבת בכלא. ובזכות ה"נחתת וסלקת" זוכים לחיים עילאין, אבל זה עוד לא זה – זה עוד לא להתעצם לגמרי.

שוב, הרבי אומר – מה העבודה של כל העבודה של "נחתת וסלקת"? בעיקר "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". הרבי לא מחלק, אבל אפשר מאד בקלות לחלק, שה"נחתת" זה ודאי תוך תנועה נפשית של "עבדו את הוי' ביראה". אבל מה עם ה"סלקת"? לכאורה כמו כאן, כשיוצאים מבית הסהר צריך להיות "עבדו את הוי' בשמחה". כנראה ברגע הראשון שיוצאים מהכלא צריך להיות "גילו ברעדה" – אני בגילה, אבל ברגע הראשון תוך הרושם של בית הסהר, ותוך הרושם של הנס. כשה' עושה נס גדול זה פלא, והתגובה הראשונה היא פחד חיובי שקודם לשמחה, "ופחד ורחב לבבך". כתוב שגילה קודמת לשמחה, ו"במקום גילה שם תהא רעדה". הרגע הראשון שיוצאים מבית הסהר זה רגע של "גילו ברעדה", עדיין חלק מהפסוק הראשון – "עבדו את הוי' בשמחה וגילו ברעדה" – אבל אחר כך, כשמתיישבים קצת, כשרואים את כל החברים באים לקבלת פנים, כשעושים סעודת הודיה, אז זה "עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה".

בכל אופן, כך הרבי מסביר, ש"נחתת וסלקת" זה תוך כדי עבודה של "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", אבל כל החיים העיקר צריך להיות "עבדו את הוי' בשמחה". אבל, כשאדם עובד את ה' בשמחה יש בזה הרבה מורגש. אחרי החגים – "מועדים לשמחה", גם פסח וגם סוכות, "זמן שמחתנו" – ידוע שיש מנהג שצמים בה"ב. למה? היא הנותנת, בגלל השמחה, שיכול להיות שהמורגש – תוך כדי שמחה אני מרגיש את היש של עצמי – ויכול להיות שזה גולש למקום בלתי רצוי. לכן הפסוק אומר במפורש "והיית אך שמח", חושבים שהכוונה מאד שמח, אבל הפשט הוא ש"אך" לשון מיעוט – כשאדם שמח צריך לדעת איך לשמור שהרגשת היש לא תגלוש למקום לא טוב. מה ה' רוצה מאתנו? מה תכל'ס? התכל'ס, כך הרבי כותב, שאדם יוכל לשמוח בלי שום הגבלות. דומה למה שאנחנו קוראים במודעות טבעית לגמרי, ללא שום חשש שהשמחה הרבה והעצומה תגלוש למקום לא טוב, תוסיף יניקה לחיצונים ר"ל. איך אפשר להגיע למדרגה כזו, שאפשר לשמוח בלי שום חשש? רק אם האדם באמת קנה את הבטול בנפש, להתעצם עם הבטול בתכלית, עם השפלות והבטול של שרה אמנו בתכלית, אז גם המורגש שלו הוא בתכלית הבטול. ואז זה נקרא "שני חיי שרה" שכולן שוין לטובה, ושהחיים שלה – היא הבעל'בתית על כל החיים שלה, כי בעצם היא למעלה מהזמן, והיא ממשיכה את הלמעלה מהזמן לתוך הזמן, ואיך שהיא מרגישה את עצמה אין בזה שום יניקה לחיצונים. היא מרגישה את עצמה, בשמחה רבה, ויחד עם כך היא בתכלית הבטול.

עד כאן תמצית של המאמר של הרבי על הפסוק הראשון, "שני חיי שרה". רק שרצינו לומר בכך עוד חידוש, ולכן השתמשנו בבטוי שלא כתוב במאמר – במלה 'נקודה', בהסבר ש"שני חיי שרה" היינו שכל החיים נכללים בנקודה אחת של טוב. אין כאן לא מאה ולא עשרים ולא שבע, לא שום חלוקה בכלל, אלא הכל נקודה אחת של טוב. בזמן האחרון אנחנו לומדים בעניני כבוש ארץ ישראל. הדור שלנו זה דור שצריך לכבוש את הארץ ולהחזיק בה, שתי בחינות של כבוש וחזקה, ולמדנו שיחה של הרבי שמביא את הרוגאטשובר (שהרבי מאד אוהב להביא) ואומר שדין כבוש זה 'גדר נקודה' ודין חזקה זה 'גדר הצטרפות'. אפשר ממש, בצורה מאד חלקה, להלביש את זה על מה שלמדנו עכשו. זה שכתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" זה שלשה פרטים שונים, כל פרט הוא בשלמות בפני עצמה, ו"בת ק' כבת כ', בת כ' כבת ז'", ואף על פי כן יש כאן שלש חלוקות שונות, והמבט הזה על החיים של שרה אמנו הוא שהיא מוחזקת בחיים שלה, כלומר שזה ב'גדר הצטרפות' בלשון הרוגאטשובר – זה נקרא חזקה – אבל החידוש בסוף הוא "שני חיי שרה" ש"דילה הוו חיין" ו"כולן שוין לטובה", זה עיקר הכבוש. יוצא שעיקר הכבוש זה שאדם יכבוש את החיים של עצמו.

אמרנו שעכשו, בדור שלנו, הקדושה השלישית, צריך לחבר את שניהם. זה מה שהרבי אומר שצריך להמשיך את האורות דתהו בכלים דתיקון – אורות דתהו זה כבוש וכלים דתיקון זה חזקה. אף על פי שהארץ התקדשה בביאה שניה על יד חזקה, והקדושה לא בטלה (זו מעלת חזקה), אף על פי כן יש מעלה עצומה בכבוש, וכמו שהרוגאטשובר מסביר המעלה היא שכבוש מקדש גם את הגבולין, את התחומין, את "לבוא חמת". הסברנו שבעבודת ה' יתברך לקדש את הגבולין זו עבודת צדיקים – להגיע ללא-מודע של הנפש, להעלם הנפש. הבינוני לא מגיע להעלם של הנפש. ככל שאמרנו את מעלת הבעל תשובה, אבל כתוב – הרבי כותב בהרבה מקומות – שבסוף, אחרי שהמשיח יחזיר את הצדיקים להיות בעלי תשובה, בסוף גם צריך את עבודת הצדיקים, הבעל תשובה גם צריך להתעצם עם עבודת הצדיקים, ודווקא אז כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". אם רוצים לרשת את הארץ – יש כמה דרושים בלקו"ת – צריכים להיות צדיקים, במיוחד בדור שלנו.

בלקו"ת זה נאמר לגבי דורו של יהושע, שעשה כבוש – עבודת צדיקים. אבל גם עכשיו, כדי לכבוש את הארץ – ש'חומש שלנו' ואף אחד יאמר שלא שלנו, אף שזה מוחזק זה דורש איזה ממד של כבוש יחד עם החזקה. זה מוחזק, אבל צריך גם כבוש. חזקה זה ליישב, כמו שהרבי בקש אחרי ששת הימים ליישב את הכל מהר ובשקט – חבל שלא עשו את זה אז. אבל עכשיו זה דורש קצת כח. אם כי שעדיין העיקר כשעולים לשטח, גם היום כשבחורים מקימים גבעה באיזה מקום, זה עדיין יותר חזקה מאשר כבוש – זה להחזיק. בכל אופן, שנזכה במהרה בימינו להתגלות מלך המשיח, שזה מלך ישראל וגואלו, אז הוא ודאי ידע לנכון איך לחבר את השנים יחד, את הכבוש יחד עם החזקה.

דווקא כאן, מה שיוצא מהמאמר הזה, מהפסוק הראשון של פרשת חיי שרה, שקודם באמת "ויהיו חיי שרה", צריך לצרף כל סוג, כל תקופה בחיים. כתוב שאדם בחייו עובר שבעה עולמות, מדרש על שבעה הבלים של קהלת שמפרט את כל תקופות החיים – כל תקופה והבל אחר. כאן לא מתואר בתואר הבל, אלא שלש תקופות נעלות של "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", אבל זה עדיין הצטרפות. התכל'ס הוא "שני חיי שרה", שהכל נכלל בנקודה אחת, שזה כבוש, ואז האדם גם בעל הבית על הלא-מודע שלו, שזה בחינת צדיק, וממילא גם כשהוא בתכלית המורגש הוא בתכלית הבטול. עד כאן פתיחה.

 


ב. חמת – הממוצע בין חיים להיפך החיים – סוד הגלות

הזכרנו את המקום שנקרא "חמת". יש שם מלך שקוראים לו "תֹעי מלך חמת". צריך לכבוש את המלך הזה, תועי מלשון לתעות בשדה, ללכת תועה. המלה חמת שוה בגימטריא כבוש-חזקה ביחד. הערב נתחיל עם פרק חדש בלמוד שלנו לגבי כבוש וחמת, והוא שחמת – שהיא גם נוטריקון "חומש תחלה" – היא לכאורה קיצור. המלה הזו – שלש האותיות ח-מ-ת – מופיעה בתנ"ך בכמה הקשרים וכמה מובנים. ראוי לציין שלדעה אחת בחז"ל חמת זה שם של טבריא, "חמת זו טבריא", עיר מאד אהובה לנו ולכל ישראל. לכאורה זו לא אותה חמת, גבול ארץ ישראל הצפונית, אבל יש קשר – על "מבוא חמת" הת"י מתרגם טבריא. שאר התרגומים, וגם רש"י, אומרים שזה אנטוכיא. רואים שיש איזה קשר בין אנטוכיא לבין טבריא. בחמת יש שתי מילים בקיצור – חיים והיפך החיים. חמ זה רו"ס של חיים ו-מת זה רו"ס של היפך החיים. ה-מ עולה לכאן ולכאן, שהיא גם סוף החיים וגם התחלת היפך החיים.

כאשר האדם "נחתת וסלקת", שיורד לגלות ועולה מהגלות, איפה הוא נמצא? הוא נמצא במקום החיים או במקום היפך החיים? כתוב בחסידות כלל גדול, שלכל שני קצוות – כל דבר שיש שני קצוות – חייב להיות ממוצע באמצע. אז גם לעניננו, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים". כמו שבין טוב ורע יש ממוצע, קליפת נגה – שודאי יש אנשים שזוכרים כאן מה זה קליפת נגה היום במדינה, שקשור גם לאירוע היום – כך צריך להיות גם ממוצע בין החיים ובין המות. מה זה? גלות. פעמיים בשנה שאנחנו מתפללים – תפלת הטל בפסח ותפלת הגשם בשמיני עצרת – אנחנו מבקשים מהקב"ה "לחיים ולא למות". ידוע הדיוק בחסידות – שיש לווארט הזה כמה מקורות, אחד מהם זה רבי אייזיק מהומיל, ויש עוד – שכתוב "לחיים ולא לַמות" בפתח (ולא בשוא, "לְמות"). רבי אייזיק מסביר שהלשון הזה לקוח ממסכת נדרים, ששם כתוב שכאשר אדם נודר ומקדים לך לַ זה כמו לא. לפי זה הפירוש הוא לחיים ולא לא-מות, מה זה? הווארט, שהוא אמר באידיש, שאדם יחיה, ולא שרק לא ימות.  יש מצב שאפשר לומר שאדם לא מת, אבל אי אפשר לומר עליו שהוא בריה חיה, א לייבדיקע בריה. לכן אומרים שאדם יהיה חי, ולא רק לא מת. זה שחסידים אומרים "יחי" (סיום ההפטרה של היום), שיהיה געלעבט, ולא רק נישט-געשטראבן – "חיי שרה... שני חיי שרה". יוצא מזה שיש שלשה מצבים שונים – חיים, שאדם חי; היפך החיים, שמת; ומשהו באמצע, שהוא לא חי אבל הוא גם לא מת, אלא עומד ותלוי באויר. מה זה המצב הזה? זה גלות.

הרי גלות בתורה זה שאדם הרג בשוגג והוא התחייב גלות, והגלות מכפרת כמו מות. באמת באיזה מקום הוא חייב מות. אבל התורה מרחמת עליו ומחליפה לו את המות בגלות. זה שהוא חייב מות מתבטא בכמה אופנים שונים: אופן אחד, שאם הוא יוצא מעיר המקלט שלו מיד דמו בראשו וגואל אדם יכול – אפילו מצוה – להרוג אותו. כלומר, זה שהוא חייב מות כל הזמן מרחף עליו, רק שעיר המקלט, הגלות, מצילה אותו. ראיה שניה שהוא חייב מות, זה שהוא משתחרר מהנישט געשטאברקייט שלו – כל זמן שהוא בעיקר מקלט הוא לא חי אבל גם לא מת, ומתי הוא יכול לחזור לחיים? כשמישהו אחר מת. סימן שמישהו חייב למות כאן, או הוא מת או שמישהו מוציא אותו ידי חובה. מבואר אצלנו באריכות שמי שמוציא ידי חובה זה הצדיק הגדול של הדור, הכהן הגדול – "עד מות הכהן הגדול". הוא נשמה כללית, וכשהוא מת הוא ממש מת בשביל כל הגולים, וזה מנקה אותו, גומר את דינו, ואז הוא חוזר לחיים. זה קצת מזכיר כאן ששרה אמנו מתה תוך כדי שיצחק קם לתחיה. יצחק היה על סף להשחט, לההרג, וכשהיא שמעה את זה פרחה נשמתה. הוא היה טמון שלש שנים למעלה בגן עדן – הוא באמת הסתלקות – אבל כתוב שבזכות שהיא הסתלקה הוא ירד חזרה לעולם הזה, עם נשמה חדשה, נשמה של זכר שהוא יכול להתחתן ולהוליד ילדים. זו הפרשה שהתחלנו היום במנחה, "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". בכל אופן, מכאן ברור מאד שגלות זה גם בית הסהר – זה הממוצע בין חיים להיפך החיים. ממילא הוא גם רמוז שם בתוך המלה חמת.

בחוברת שהדפיסו לכבוד הערב יש מאמר איך שאנחנו כאן היום בגלות, בתוך ארצנו הקדושה – זה ווארט של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר שסוף הגלות, לפני ביאת משיח צדקנו, זה עם ישראל בגלות אצל יהודים. ככה הבעל שם טוב הקדוש אמר. אז איך מחזיקים אותנו? בבחינת ניט געשטראבן. שנזכה לארץ החיים, שלמות של ארץ ישראל, כולם יצאו מבית הסהר. גם מי שלא יודע נמצא בבית הסהר – גלות זה בית הסהר. כשיוצאים מבית הסהר הרגש הראשון זה "גילו ברעדה" – "במקום גילה שם תהא רעדה". אבל אחר כך, בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו, מגיעים ל"עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה".

 


ג. "וחמת המלך שככה"

אמרנו שיש הרבה פירושים לחמת, והכי פשוט מלשון כעס. כבוש זה לכבוש את בחינת חמת. למה טועים – תועי – בגלל הכעס, "בא לכלל כעס בא לכלל טעות" (כתוב אפילו על משה רבינו). עכשיו נגיע לעיקר: השיא של מגלת אסתר הוא "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה". אנחנו רוצים לדבר על המלה "שככה". "וחמת המלך שככה" נוטריקון חומש. מי זה המלך כאן? מלכו של עולם. הרי כל "מלך" במגלת אסתר זה מלכו של עולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה. האריז"ל אומר שגם אחשורוש הולך על ה', אבל בחז"ל במדרש זה פשיטא שכל פעם שכתוב "מלך" זה הקב"ה.

הרבי כתב לכמה רבנים גדולים וצדיקים שאיננו חוגגים כאן את יום העצמאות, למה? כי "אכתי עבדי אחשורוש אנן". למה לא אומרים הלל בפורים, הרי זה שמחה הכי גדולה? כי עדיין אנו עבדי אחשורוש, לא הקב"ה אלא אחשורוש הרשע והטפש מתחלתו ועד סופו. אז כל זמן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" – קשור לדברי הבעל שם טוב שגלות של יהודים תחת יהודים – לא אומרים הלל. צריך לשמוח מאד על זה שאנחנו כאן ועל ניסי ה' במלחמות, אבל צריך לזכור ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן". אז ה"אכתי עבדי אחשורוש אנן" היה בשושן הבירה – ויש דעה שאם היה בארץ ישראל היו אומרים הלל – אבל כעת הגלות, שושן הבירה, זה כאן, ו"אכתי עבדי אחשורוש אנן". שה' יוציא אותנו תיכף ומיד ממש מהגלות הזאת. כמו שנסביר בהמשך, הכל יהיה בכיף. אף על פי כן, לעת עתה, אנחנו כאן בגלות – הגלות האחרונה, של יהודים אצל אחינו בני ישראל, אצל יהודים, שאנחנו אוהבים כל יהודי, "ואהבת לרעך כמוך", כל אחד ואחד מבני ישראל, כל אשר בשם ישראל יכונה. ואף על פי כן, האבסורד הגדול, שאנחנו בגלות של יהודים אצל יהודים.

בגלל זה קורה מה שקורה בחמת. בגלל זה המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא לא בכי טוב, לא מרגיש הכי טוב, הוא כועס. צריך לפעול את ה"חמת המלך שככה", שזה להרגיע, לבטל את הכעס של הקב"ה מהמצב כאן. איך פועלים את זה? הפסוק אומר שיש רק דרך אחת לפעול ש"וחמת המלך שככה" – רק אם תולים את המן על העץ אשר הכין למרדכי. אין עצה אחרת, אין דרך אחרת לשכך את חמת המלך, רק "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי", שזה כמובן היסוד של "ונהפוך הוא", עיקר ועצם ה"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם". ואז, כאשר "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי", אז ורק אז "וחמת המלך שככה". צריך להבין מה זה אצלנו לתלות את המן על העץ אשר הכין למרדכי. ודאי צריך לדרוש את זה בהתאם לדור שלנו. זה ודאי לא אותו ציור כמו אז, אבל צריך להיות דומה.

אבל לפני שנחזור לזה, כמה פעמים יש בתנ"ך "שככה"? בצורה זו, של "שָככה", אין עוד פעם. אבל יש פעמיים "שֶככה". פעם ראשונה, שאומרים ג"פ בכל יום, זה "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו". לפני תקיעת שופר אומרים "אשרי העם יודעי תרועה" – אשרי העם שיודעים לפעול את התרועה, את ה"הריעו להוי' כל הארץ", להעלות את כל הארציות, את כל רפח הניצוצין. קודם צריך להיות "הריעו להוי' כל הארץ" – "אשרי העם יודעי תרועה" – ואז כתוב "עבדו את הוי' בשמחה". כאן כתוב "אשרי העם שככה לו", גם עם שיודע לעשות משהו – העם שיודע איך לפעול "וחמת המלך שככה", יודע איך לפעול או לעורר את "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי". כל הפסוקים בכתובים, ולפי סדר התנ"ך הראשון הוא "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו". אחר כך עוד "שככה" בשה"ש – כל השירים קדש ושה"ש קדש קדשים – "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו דודי צח ואדום דגול מרבבה". אז יש פעמיים בתנ"ך "שֶככה" ופעם אחת "שָככה". זה ודאי מהלך שצריך להבין.

הסדר כמו שאמרנו – "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו", "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו", ואז "וחמת המלך שככה". את הפסוק השני אומרות או"ה. הפסוק הקודם היה "השבתי אתכם בנות ירושלים וגו'", ורש"י אומר שאנו משביעים את רשעי או"ה – כמו נבוכדנצר – שלע"ל יבואו ויעידו על התנהגות ישראל תוך כדי הגלות, במצב של לא-מת, כשאנו במצב של "חולת אהבה אני". גאולה ושמחה זה מצב של "אהבה בתענוגים", ואילו הגלות זה מצב של "חולת אהבה". זו הפעם השניה שכתוב בשה"ש "חולת אהבה". הפסוק הקודם "השבעתי אתכם בנות ירושלים [רשעי או"ה] אם תמצאו את דודי [לע"ל] מה תגידו לו [תעידו לו] כי חולת אהבה אני [איך נהגתי אתכם בזמן הגלות]". דבר נצרך שהמשעבד בסוף יעיד על המס"נ של אלו שהוא שעבד אותם. שר בית הסהר, מי ששם את הבחורים בתוך בית הסהר, המפקדים, הממסד ששם את הבחורים בתוך בית הסהר, בסוף הוא צריך לבוא ולהעיד על המס"נ של אותם בחורים. ככה רש"י מפרש את הפסוק. אז יש בזה תכל'ס, "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבת אני". אחר כך אותו ממסד, שאומרים לו שאתה עצמך תבוא על מס"נ של הבחורים, שבחירוף נפש אתה השלכת אותם לכלא, אז הם עכשיו באים ואומרים "מה דודך מדוד היפה בנשים". בשביל מה סבלתם? בלשון רש"י, בשביל מי נשרפתם? בשביל מה נצלבתם? "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו" – על ידי מס"נ שנשרפתם ונצלבתם, "ככה" אתם משביעים אותנו. זה ה"שככה" השני, והשלישי זה "וחמת המלך שככה".

מה מיוחד? כתוב בספרי הקבלה שכאשר אומרים את הפסוק "אשרי העם שככה לו" – שאומרים שלש פעמים ביום – צריך לכוון ש"שככה" בגימטריא משה, "אשרי העם שככה לו", אשרי העם שיש לו את משה רבינו. קצת פלא, למה קודם "אשרי העם שככה לו" ואז "אשרי העם שהוי' אלהיו" – למה העבד לפני האדון, משה לפני ה'? הרי ידוע שמלכי צדק נענש כי הזכיר את אברהם לפני ה', הפסיד בגלל זה את הכהונה, וגם יש פסוק מפורש "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", ה' קודם למשה, אז איך זה שבפסוק הזה מקדימים את משה לה'? הפירוש הוא, כמו שכתוב הפירוש בחסידות על הפסוק "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", ש"ויאמינו בהוי'" זה מה שהאמונה היא ירושה לנו מאברהם ויצחק ויעקב, אנו מאמינים בני מאמינים. אבל החידוש ב"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" הוא שלא רק שמאמינים במשה – זה פשט – אלא שעל ידי משה רבינו, רעיא מהימנא הממשיך את האמונה בבחינת דעת, מגיעים לדרגה הרבה יותר פנימית של הכרת האמונה שהיא ירושה לנו מהאבות. שוב, בשביל מה צריך משה רבינו חד בדרא שיהיה הרועה הנאמן? כדי להחדיר את האמונה בה' בדרגה הרבה יותר נעלית ממה שהייתי מכיר במדרגת עצמי, רק מכח זה שאני מאמין בן מאמין. בגלל שהוא הופך לדעת רבדים יותר ויותר עמוקים מהעלם הנפש, עד לעצמות ממש, בתורה שלו – בתורה החדשה של מלך המשיח, וככה יש בכל דור ודור. עוד הפעם, זה הפשט שכתוב בחסידות ל"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו".

מה קורה כשמשה הופך את המקיף של האמונה לפנימי? הוא הופך את שם הוי' לשם אלקים. כמו שכתוב על תשובה אמיתית, "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" – הפירוש המפורסם של המגיד, שתשוב עד ש"הוי'" יהיה "אלהיך", כחך וחיותך, ויהפוך להיות הטבע שלך (אלהים = הטבע). תכלית הכוונה, "שובה ישראל עד" – עד ועד בכלל – שיהיה "הוי' אלהיך". גם כאן, "אשרי העם שהוי' אלהיו", אשרי עם כזה שהוי' הוא האלקים שלו, הוא הטבע שלו, ומי עושה את זה? "שככה" עושה את זה, משה עושה את זה. לכן כאן ה"שככה" קודם, כי על ידיו נעשה "הוי' אלהיו". מאמינים בה', אבל "הוי' אלהיו" נעשה על ידי "אשרי העם שככה לו". כתוב בקבלה ש-ככה זה שם קדוש, והבעל שם טוב אומר לכוון את זה כ"כתר כל הכתרים" – הוא אומר לכוון את זה כל פעם בקדושת כתר, שזה "כתר כל הכתרים" – ויותר מזה, כשעושים את החשבון "כתר כל הכתרים" עולה 1000 ועוד משה, אלף האורות להם זכה משה במתן תורה. משה = שככה, ו-ככה ר"ת כתר כל הכתרים, שעולה 1000 ועוד משה. לכן ככה זו מלה כל כך חשובה בכתבי האריז"ל, ובמיוחד בכוונות החסידות, ולכן מתעכבים על המלה הזו. מה זה "כתר כל הכתרים"? זה רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, מקור האמונה. זה השרש של משה רבינו, "שככה", רק שהוא הרועה הנאמן – "רעה אמונה" – שיכול לרעות ולפרנס את האמונה ולהמשיך אותה בבחינת דעת. שוב, זה לא קורה אוטומטית מזה שאני יהודי, ובתור יהודי אני "מאמינים בני מאמינים", אלא על ידי התקשרות למשה רבינו.

יש פה שלשה פסוקים, שלש פעמים "שככה" זה ג"פ משה, וג"פ משה זה המשולש של מה, המשולש של ככה. זו כוונה שכתובה, משה-משה-משה עולה ה"פ אור של מע"ב, שזה 1035, המשולש של ככה. כתוב כאן ג"פ שככה-שככה-שככה בשביל הכוונה היפה שזה המשולש של ככה.

אבל מה זה בעבודה? "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו" זה להגיע לשרש האמונה בעצמות ממש, ולהמשיך את זה בדעת על ידי התקשרות למשה רבינו. אבל אם נרצה לצמצם למלה אחת, כמו תמיד, זה אמונה. מה הפסוק השני? "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו וגו'". בפסוק הקודם כתוב "מה תגידו לו" – יש "מה" אחד – ובפסוק השני יש "מה דודך מדוד... מה דודך מדוד שככה השבעתנו", עוד ב"פ "מה" (ג"פ מה, ע"ד ג"פ שככה). אבל אחרי ה"מה" האחרון כתוב "שככה השבעתנו". מה זה? רש"י אומר שמשעבדים אותנו, שאנחנו במס"נ, ובמצב פנימי של "כי חולת אהבה אני" – עוד לא הגעתי לרויה פנימית של "אהבה בתענוגים", אני עדיין בגלות (גלות אחרונה של יהודים אצל יהודים), ומה יש לי? אני יהודי. חולת אהבה זה חולת נפש. מי שהולך יום יום לחומש אפשר לומר שהוא חולה נפש – הממסד ישלח אותו לפסיכיאטר. מה הוא עושה שם? יש פה איזה בעיה נפשית. יום יום הוא הולך לחומש ללמוד תורה? יש פה איזו שריטה. אלא מה, הוא חולה, מה אפשר לעשות? הבחור חולה, חולה נפש, "חולת אהבה אני". על זה כתוב "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה" – "שככה" זה המס"נ לפי רש"י כאן. מאיפה באה מס"נ בנפש? גם מרדל"א.

עוד פעם, הדבר הראשון שבא מ"ככה" – כתר כל הכתרים – זה אמונה. הדבר השני שבא משם זה מסירות נפש. יש עוד דבר שלישי שבא משם, שזה גופא כנגד הג"ר דעתי. הרי רדל"א זה ג"ר דעתיק, כתר-חכמה-בינה. מהכתר באה עצם האמונה, ומהחכמה באה מס"נ (כמבואר די בפירוש בתניא קדישא, שהחכמה היא שרש מס"נ, והיא גם שרש קו ימין שם יש את האהבה, שבגלות זה "חולת אהבה"). אבל יש דבר שלישי, "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה", מה זה? הנצחון, שמחת הנצחון. כתוב בחסידות, בעיקר בהמשך "באתי לגני", שעיקר השמחה בנפש – הפורצת כל הגדרים – היא שמחת הנצחון. לכן היום הכי שמח בשנה זה פורים, "ונהפוך הוא", גם עם זה שלא אומרים הלל כי "אכתי עבדי אחשורוש אנן". עדיין אין שמחה בכל השנה כמו פורים. הכל בגלל "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי". יש לנו כוונה כשאומרים אמן, פעם דברנו ש-אמן ר"ת אמונה-מסירות-נפש, אבל כעת נכניס את המס"נ רק ב-מ של אמן, וכל ה-אמן יהיה אמונה-מס"נ-נצחון. אז תראו שממוצע שלשת הלשונות יוצא מספר מושלם, רבוע, כב ברבוע – כב אתוואן דאורייתא. אמן כן יהי רצון. שמחת הנצחון באה מהבינה של רדל"א. הכל בא מרדל"א, מככה, מכתר כל הכתרים.

מה זה "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי" בדור שלנו? נפתח בנושא החשוב הזה (שודאי מגיע לו המשך גדול): כתוב בחז"ל "המן מן התורה מנין? 'המן העץ'". המן הכי קדום, אסתר מסוף התורה ("ואנכי הסתר אסתיר"), ומרדכי מאמצע התורה ("מירא דכיא"), אבל המן נמצא לפני כולם, בגן עדן מקדם. קודם כל רואים שלהמן יש קשר עצמי עם העץ, וגם כאן כתוב "ויתלו את המן על העץ". מה זה "העץ"? העץ של "המן העץ". זה היה עץ הדעת טוב ורע. עץ זה לשון עצה. מה זה המן לפי זה? הוא מזכיר את החטא הקדום של אדם וחוה בגן עדן מקדם. היו בחטא שני דברים: קודם כל, שאכלו, נגד צווי ה'. אבל לפי הקבלה, אם היו מחכים לשבת זה היה בסדר, אז הפגם שלא שמרו את השבת, דהיינו שלא חכו מתי תבוא שבת (כמו "ואביו שמר את הדבר"). כנראה שהא בהא תליא.

המן בדור שלנו זה אחד שאוכל מעץ הדעת טוב ורע. בכל דור ודור יש את עץ הדעת טוב ורע ויש את עץ החיים. השכל האנושי הפשוט, השכל איך מלכים מנהיגים מדינות בכל העולם כולו – כמו שהולכים לאוניברסיטה ולומדים מדעי המדינה – זה עץ הדעת. כל המדע זה עץ הדעת, אבל יש משהו מיוחד במדעי מדינה – יותר מכל שאר הפקולטות – שהם לכתחילה עץ הדעת טוב ורע. שפוליטיקה, חוץ מזה שזה שקר גמור (כנראה צודקים מי שאומרים זאת), אנחנו מרגישים איך שהמדינה מתנהגת – בכל העולם, וכאן מנסים לחקות (חיקוי לא מוצלח, אבל בכל אופן חיקוי) – זה עץ הדעת טוב ורע. גם המן היה משנה למלך, הראש שלו הוא הראש של מלכות אחשורוש. כל מלך הוא לשון נמלך, יש לו יועצים – כל הזמן עצים-עצות בחצר המלך. איזה עצות? תמיד "עץ הדעת טוב ורע", להחליט את הערבוביא של טוב ורע, שהמציאות היא בהכרח מעורבת מטוב ורע וצריך להתחשב במציאות כפי שהיא, ואין טוב בלי רע, אין אור בלי חשך איתו בערבוביא. זה "המן מן התורה מנין – 'המן העץ'", עץ הדעת טוב ורע, שזה העץ שהוא הכין למרדכי. צריך לתלות אותו על העץ שהוא הכין. במדה מסוימת מה שזה אומר שצריך להתנהג איתו לפי כללי המשחק שלו. שוב, רק לפתוח.

אנחנו באים מעץ אחר. מי משעבד את מי? עץ הדעת טוב ורע – הדגש על הרע, על הערבוביא – הוא המשעבד את עץ החיים. עץ החיים זה התורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה". מה שאנחנו מתפללים ומקוים ומנסים לפעול במס"נ שלנו – כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה – לגאול את עץ החיים מתחת שעבוד עץ הדעת טוב ורע. בסוף תולים את המן על העץ שהוא הכין. הוא רצה לשעבד את מרדכי לעץ שלו, וצריך לתלות אותו על העץ הזה, ואז "וחמת המלך שככה". במקום לכעוס החמת הופך למשהו טוב. לא כתוב שהחמת מתבטלת אלא רק שככה – זה עולה לשרש של שמחת הנצחון, ל"אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו".

 


ד. "ומוסרותיהם ינתק"

נסיים עם עוד ווארט: יש פסוק בתהלים קז, בפרק של "ארבעה צריכים להודות", שממנו יוצא שבית הסהר – אחד מהארבעה שצריכים להודות – הוא בחינת מות יותר מכולם. כי כתוב שם "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק". קודם כל, מה הפשט כאן? שמי שיושב בבית הסהר הוא במצב של "צלמות", הוא בצל המות, שהמות מרחף עליו במדה מסוימת יותר מאשר על חולה. הוא יושב בחשך, בצלמות, והקב"ה מושיע אותו – "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק". כתוב ש"צלמות" = משיח בן יוסף. יוסף היה בתוך בית הסהר, וגם כשמשיח בן יוסף יופיע הוא כל הזמן תחת רחוף איום המות, כי כתוב שיהרגו אותו. כמו שאז "מבית הסורים יצא למלוך", אז גם אצלנו כל מי שזוכה – כמו שאמרנו שהרבה צדיקים זכו לזה – כתוב עליו "מבית הסורים יצא למלוך", אבל הוא שם בצלמות. שוב, צלמות זה משיח בן יוסף. אם כן, יש פסוק מאד מפורש שבית הסהר – זה הגלות – הוא הממוצע בין החיים ובין המות. מסתתר שם ה-חמת, פסוק של חמת.

מה שרצינו כאן זה לדבר רגע על המלה "ומוסרותיהם", איך שזה מאד נוגע לעניננו: מי שיושב בבית הסהר הוא כבול. קודם כל, למה בית הסהר – גלות – זה ממוצע בין חיים להיפך החיים? בגלל שבבית הסהר אתה לא חפשי. יש כמה שיחות מהרבי גם על זה. אתה לא יכול לנוע לאן שאתה רוצה. יש כמה סוגי חפש בעולם, ואחד החפשים העיקריים בעולם נקרא חפש התנועה. חפש התנועה על פי פשט שאני צריך להיות חפשי להגיע לאן שאני רוצה. אני רוצה להגיע לחומש אז צריך להיות חפשי להגיע לשם, ואין סבה שיאמרו לי לא להגיע. מי שאומר לי לא להגיע מונע ממני את חפש התנועה. על חיים כתוב "כל חי מתנועע", עד כדי כך שכתוב בחסידות שעצם הגדרת החיים זה חופש התנועה. ממילא בית סהר זה בין מות לחיים. כולנו בבית סהר, אם כולנו לא יכולים להגיע – בכיף – לאן שאנחנו רוצים. מי שבבית סהר יותר מוגבל. מי שיש הגבלה על התנועה שלו זה חסרון בחיים שלו, כי הגדרת החיים זה תנועה. השיא של לא נותנים לך לנוע זה כשכובלים אותך ממש בתוך כבלים, בתוך שרשרת, שזה נקרא "מוסרות". אז מה כתוב בפסוק? "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק" – תכלית השחרור זה ניתוק המוסרות.

מה זה המוסרות? יש שני פירושים לעניננו. יש מוסרות מלשון מוסר. למה החילים שלנו ישבו בבית הסהר, והרבה יהודים טובים יושבים בבית הסהר? בגלל מוסר מעוות, אתיקה של הצבא שהוא היפך תורתנו הקדושה, היפך השכל הבריא של כל עם ואומה בעולם. מוסר חולני, מוסר פרנואידי. זה פירוש אחד מה זה "ומוסרותיהם ינתק". מי שאוסר את האנשים בבית הסהר זה המוסר של הממסד, המוסר של המשעבד. על זה הקב"ה עושה את הנס שהוא משחרר אותנו מהמוסר הזה, שזה נקרא "ומוסרותיהם ינתק". המקום הראשון שצריך להשתחרר מהמוסר זה בתוך בית המדרש. מה הכוונה בתוך בית המדרש? צריך להבין, ולהיות מספיק חכמים שאפשר גם להסביר קבל עם ועדה, כמה מעוות ומטופש ושקרי ורשעי המוסר הזה. הבירור צריך לקרות בבית המדרש. לכן מאד מאד ראוי שכל בית מדרש שלנו בארץ יקדיש הרבה זמן לברר את המוסר של התורה, המוסר האמיתית, לעומת המוסר המעוות של הממסד ששם אנשים בבית הסהר. גם אם הוא לא שם בבית הסהר, הוא מונע מכל עם ישראל את חופש התנועה שלו, וממילא הוא מונע חיים בארץ החיים – "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים". להיות כאן, בארץ החיים, זה להתהלך – "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". צריך ללכת בארץ, ואז הארץ היא ארץ החיים. אם יש מניעה להתהלך זה בית הסהר. אז צריך לנתק את המוסרות, שזה המוסר. זה פירוש אחד ל"ומוסורותיהם ינתק".

פירוש שני, עוד יותר חמור (אפשר לומר), שיש אנשים שהם 'מוסרים'. יש יהודים שמוסרים יהודים, ר"ל. ידוע מה שההלכה אומרת על טיפוסים כאלה, שאין כאן המקום לומר את זה. בכל אופן, יש "מוסרותיהם" – מי מסר אותם עד שהגיעו לבית הסהר? מישהו מסר אותם. מי שמסר אותם זה בעצם המן. זה חוזר ל"ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה".

בכל אופן, אפשר לומר "אל תקרי 'ינתק' אלא 'יתקן'". לכתחילה אנחנו בעד להחזיר את עם ישראל בתשובה. כמו שאמרנו קודם, ברגע שאדם חוזר בתשובה כל העבר שלו, כל הרע, נעקר לגמרי. כך הרבי מביא את לשון רש"י בגמרא, שמי שעושה תשובה מאהבה כל העברות שלו נעקרות, הן לא במציאות בכלל. אז כמובן שלכתחילה דרך החסידות, אם "מוסרותיהם" זה גם המוסרים הכי חמורים, צריך במקום "ינתק" לקרוא "יתקן" – צריך לתקן אותם. ועד שנתקן אותם צריך להבין שהם כבר, בלי לעשות להם שום דבר – כתוב בפרק לב בתניא חידוש שגם מי שכתוב בתורה שצריך לשנוא אותו, איזה יהודי, צריך גם לרחם עליו, ואם אני מרחם עליו הרחמים מבטלים את השנאה ומגלים את האהבה.

איפה כתוב בתורה "ינתק" בתורה? אנחנו מאד מכירים את המלה הזו מההתנתקות. בזמנו דברנו על "נתק", סוג של צרעת. איפה עוד כתוב שרש נתק בתורה? "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" – זה סוג של אחד שאבד את הפוריות שלו, את היכולת להוליד. הוא נתוק, הוא מנותק. רחמנות עליו. קודם כל צריך להבין שהאנשים האלה, המוסרים, הם כבר מנותקים. בגלל שמנותק – לכן הוא עושה מה שהוא עושה. רחמנות שהוא מנותק. אז סימן שמנותק כבר לא מסוגל לפרות ולרבות בארץ החיים, שזו ארץ של "פרו ורבו". הוא אבד את הפוריות שלו בארץ. אף על פי כן אנחנו אומרים שיכול לקרות נס שאפשר לתקן אותו. היום יש כל מיני טפולים, חדישים ביותר, ברפואה. אז היום אולי יש אולי איזה טיפול לקחת אפילו מי שהוא "מעוך וכתות ונתוק וכרות" ולתקן אותו, שיחזור לאיתנו. איתן אותיות תניא – שילמד תניא.

בכל אופן, אלה היו שני פירושים מי זה ה"מוסרותיהם" כאן. אחד הסימנים של דורו של מלך המשיח זה "פני הדור כפני הכלב", אל תקרי כלב אלא כבל – כבלים, שהוא כובל את האנשים. כבלים זה גם כמו חבלים, שרשראות, רק שצריך לתקן אותם על ידי "חבלי עבותות אהבה".

מה שעשינו אם כן הערב זה שני דברים: אמרנו שיש שלשה פסוקי "שככה", והתחלנו להסביר את הקשר ביניהם, שכולם באים מ"כתר כל הכתרים". אחר כך דברנו בקצור על הפסוק "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק", שצריך שהקב"ה יוציא את כולנו מהחשך והצלמות שלנו. הצלמות באופן מיוחד רומז למשיח בין יוסף ש"מבית הסורים יצא למלוך". אמרנו שצריך לעשות את התיקון של המוסרות – תיקון המוסר צריך להתחיל מבית המדרש, שזה לחקור את כל הענינים שקשורים למוסר ולאתיקה של הממסד, והתיקון של המוסרים צריך על ידי מבצעים, לצאת מבית המדרש ולהגיע לכל יהודי, גם ל'מוסרים' צריך להגיע, להמתיק אצלם משהו. לתלות אותם – כנראה שיש איזו תליה חיובית, שאדם לא מת ממנה, וצריך לתלות אותו על העץ אשר הכין למרדכי ואז "וחמת המלך שככה". שהקב"ה שיהיה מזל גובר של כל עם ישראל, שנזכה להמשיך את האור של "ככה", של כתר כל הכתרים, שנזכה להתקשרות של משה רבינו – שזה להמשיך את האמונה בדעת – וכבר נגמור את המס"נ, את השלב הזה, ויבואו גם רשעי או"ה (שאחד מהם, אומר רש"י, זה גם המן, שיגיע יחד עם נבוכדנצר) והם יעידו על מסירות הנפש של עם ישראל בגולה. ושלישית כל, שיכול להיות שאחרי שיבוא ויעיד אז הוא גמר את תפקידו, אז אפשר לקיים את הפסוק השלישי – "ויתלו את המן על העץ", וזה גם עושה לו איזה תיקון, הרי בני בניו של המן למדו ועדיין לומדים תורה בבני ברק ו"ברא כרעא דאבוה", ודאי עושים איזה תיקון (ינתק-יתקן) לסבא שלהם, ובסוף יהיה "עבדו את הוי' בשמחה" בלי גבול, בלי שום חשש של יניקה מהשמחה הזו, שמחה ללא גבול יחד עם בטול ושפלות בתכלית.

 


ה. כסלו – הכח לממש חלומות

לחיים לחיים, שיהיה חדש טוב. שכחנו שזה גם לכבוד ר"ח כסלו, אז ווארט קצר לר"ח כסלו: המזל של כסלו זה קשת. אחד הפשטים שזה קשת כי זו הקשת של נח. המבול נגמר ב-כז חשון, היום, בשבת, וברית הקשת – לפי דעה מסוימת – היתה בר"ח כסלו. לפי זה הקשת היא הקשת בענן. אבל כשאומרים קשת חושבים גם על חץ וקשת, שיורים חצים. נאמר את זה רק אותיות פורחות: קשת זו מציאות וירטואלית. אם אתה מנסה לתפוס בקשת בשמים, הקשת בענן, לא יעלה בידך שום דבר. יש מדרש לגבי המן שהרוגאטשובר מביא, שגוי בא ורצה לתפוס מן במדבר – היהודים אכלו מזה, לחם מן השמים, אבל כשבא איזה גוי ונסה לתפוס אותו לא עלה בידיו כלום. המדרש הזה אומר לנו שלגבי הגוי מן הוא גם מציאות וירטואלית, כמו לתפוס את הקשת. עוד דבר שלישי שהוא מציאות וירטואלית זה חלום, שזה החוש של חדש כסלו. בספר יצירה יש לכל חדש חוש, והחוש של כסלו זה שינה וחלומות. לכן רוב חלומות התורה רמוזים בפרשיות שקוראים בכסלו, זה חדש החלומות. זה גם משהו וירטואלי לגמרי – אי אפשר לתפוס חלום. זה שלשה דברים וירטואליים שצריך לדעת מה הקשר ביניהם.

חדש כסלו הוא כנראה חדש וירטואלי, לכן מתחברים בו קשת וחלומות, וגם מן – לחם מן השמים – שייך לזה. רק נאמר שכאשר הקשת הופכת מקשת בענן לקשת שיורה חצים, אז כתוב שבסוג הנשק הזה – יותר מכל נשק אחר – צריך עזרת ה'. בתנ"ך כשיורים חצים לא יודעים במי יפגע, וה' לוקח את החץ למטרה – זה השגחה גמורה. אדם יורה לתומו, כמו שכתוב בתנ"ך, וה' לוקח את החץ לאן שלוקח. בחסידות כתוב שהחצים זה אותיות התפלה הנכנסות ללא-מודע של האדם כדי לפגוע בהעלם הרע שלו – זה נקרא מלחמת קשת, מלשון בקשה. "בחרבי ובקשתי" – "בקשתי" זו תפלת שמו"ע. לעניננו נאמר הפוך, שהקשת והחץ זה חצים שיורים מהמציאות הוירטואלית לתוך המציאות הממשית, האקטואלית.

זו הגדולה של עם ישראל, שעם ישראל יכולים לקחת את הקשת בענן – שאי אפשר לתפוס אותה – ואף על פי כן להפוך אותה כקשת של הקב"ה שיורה חצים, והחצים האלה פוגעים ופועלים במציאות האקטואלית. איך לומר את זה בצורה אחרת? זה לקחת חלום ולממש אותו. מי החולם הגדול אצלנו? יוסף. אותו אחד שיושב בצלחמות. הוא גם פותר את החלומות של השרים ושל פרעה וגם את החלום של עצמו. עוד הפעם, היכולת לקחת מציאות וירטואלית ומשם לירות חצים לתוך המציאות האקטואלית, ובכך להפוך את החלום למציאות, זה הכח והמסר של חדש כסלו. שוב, מה החלום שלנו? משיח. גם משיח בתחלה זה משהו וירטואלי, אבל אנחנו מאמינים – כתוב ש"מן הוא" אותיות אמונה, המן הוא לחם של אמונה – שזה יתממש בפועל ממש. והזמן לממש את החלום זה מזל קשת וחוש החלומות. מה זה 'חוש'? להחיש את המימוש של החלום. אז החלום הערב היה לחלום "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה". זה היה בגדר חלום, והיכולת לממש אותו – שזה נקרא שהקשת הוירטואלית יורה חץ לתוך המציאות – זה הולך להיות ר"ח כסלו. שהיה לנו חדש שמח וחדש טוב וחדש ממשי – משיח צדקנו תיכף ומיד ממש ממש ממש.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com