חיפוש בתוכן האתר

כח חשון תש"ע - יום החן בשנה, קבלת פנים לחיילי גדוד שמשון הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כח חשון תש"ע - יום החן בשנה, קבלת פנים לחיילי גדוד שמשון
חמת - הממוצע בין חיים להיפך החיים - סוד הגלות
Page 3
Page 4
חודש כסלו - הכח לממש חלומות
כל הדפים

מוצש"ק חיי-שרה, אור ליום ה-חן, כ"ח חשון תש"ע – קבלת פנים לחילי גדוד שמשון – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[אחרי הריקודים] נתחיל עם ניגון שקט יותר, ניגון דבקות – שאמיל. שאמיל הוא אחד שיושב בבית הסהר ומתגעגע לעולם החפשי. זה מתאים לנושא שלנו הערב.

שבוע טוב, ישר כח לבעלי הנגינה.

 

א. ה'כבוש' ב"שני חיי שרה" – "כולם שוין לטובה" ו"דילה הוו חיין"

היום קראנו בתורה פרשת חיי שרה שפותחת "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". נשאלת השאלה בכל דרושי החסידות, מה החזרה על "שני חיי שרה". הרי אחרי שכתוב "ויהיו חיי שרה" וכל הפירוש, "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", למה צריך לחזור ולומר "שני חיי שרה". ידוע מה שרש"י כותב – זו קושיא בפשט – והוא אומר שה"שני חיי שרה" בסוף בא לומר ש"כולן שוין לטובה" בלי הבדל. קודם אמר "בת ק' כבת כ'" ו"בת כ' כבת ז'", אבל הגם שיש דמיון בין השנים כל חלוקה קובעת ברכה לעצמה, מתפרטת בפני עצמה, אבל כשכתוב בסוף "שני חיי שרה" זה אומר שהכל נקודה אחת של טוב בלי שום חלוקה בכלל. בזהר הקדוש כתוב עוד פירוש, שמה שכתוב בתחלת הפסוק "ויהיו חיי שרה" הכוונה שהיא זכתה ל"חיין עילאין" – שרה אמנו זכתה לחיים עליונים מלמעלה (צריך להסביר תיכף מה זה "חיין עילאין"). מה שכתוב בסוף, התוספת, "שני חיי שרה", זה בא ללמד עוד נקודה, עוד חידוש, יותר מזה שהיא זכתה לחיין עילאין – ש"חיין דילה הוו", שכל החיים שייכים לה, זה שלה בעצם.

יש מאמרים שהרבי מסביר מה הקשר בין הפירוש של הזהר לפירוש הפשט של רש"י (ראה קונטרס כ מרחשון תשנ"א – מאמר ד"ה "ויהיו חיי שרה" תשמ"ה). הוא אומר, כמו תמיד, ש"הא בהא תליא" – שאם האדם רוצה להגיע לידי כך שכל חייו שוין לטובה, שהכל נקודה אחת, שבעצם למעלה מהזמן (כמו שמאיר בתוך הזמן, זה "שני"), צריך "חיין דילה הוו". הוא אומר שהבינוני של התניא – שהוא בחינת בעל תשובה, כפי שמסביר הרבי – שאצלו כתוב ש"לא עבר עבירה מימיו". איך זה יכול להיות, הרי ידע איניש בנפשיה שהוא לא כזה צדיק (בשם המושאל) ולא עבר עבירה בימיו?! אלא צריך לומר שהוא עשה תשובה, ותשובה מאהבה אומר הרבי, שהופכת את הזדונות לזכויות. כמו שמוסבר אצלנו בהרבה מקומות, התשובה היא למעלה מהזמן – "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – וגם מי שעושה תשובה מגיע למדרגה שאין אצלו מוקדם ומאוחר, למעלה מהזמן בתוך הזמן, וממילא "כולן שוין לטובה", זה הבינוני, הבעל תשובה. באותו רגע שהוא עושה תשובה מאהבה הוא גם קונה את החיים, הם הופכים להיות שלו.

קודם החיים היו "חיין עילאין". שרה היא המלכות, שעליה כתוב "לית לה מגרמה כלום", אין לה מעצמה כלום, רק מה שהיא מקבלת מהספירות העליונות. לכן "מאה שנה" – מקבלת מהכתר, "ועשרים שנה" – מקבלת מחו"ב, "ושבע שנים" – מקבלת מהמדות, והכל נמשך לתוך המלכות, לשרה אמנו. אבל, מסביר הרבי, כשהכל נמשך בה והיא זוכה בזה היא לא מתעצמת עם זה לגמרי – זה עדיין 'צויי דינים' במדה מסוימת. היא זוכה לחיים עליונים, שעדיין נקראים בשמם – "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – אבל ב"שני חיי שרה" היא מתעצמת עם זה לגמרי, זה שלה. שוב, קודם אין לה משל עצמה כלום, וממילא כדי לקבל את החיים העליונים היא צריכה להיות בתכלית הבטול, "דלית". רק מי שהוא בטל לגמרי למי שמעליו יכול לקבל ממנו, אחרת הוא לא כלי, לא בית קבול, לקבל מלמעלה. אבל אחר כך גם הבטול מתעצם, והבטול נעשה כל כך עצמי שגם מה שמקבלים מתעצם עם האדם, עם הבעל תשובה, עם שרה אמנו, עם כל יהודי (שכולנו בנים של שרה אמנו) – מתעצם לגמרי לגמרי, עד שכל החיים הם שלה, הכל בנקודה אחת. זה בקצור נמרץ, קצור של מאמר של הרבי על הפסוק הראשון.

נאמר עוד ווארט שהוא מסביר שם: שהסימן שהחיים נעשים שלך, שהאדם נעשה בעל הבית על החיים שלו – "שני חיי שרה" – זה שגם שהוא בבחינת מורגש הוא בתכלית הבטול. מה הכוונה? יש שני פסוקים איך עובדים את השי"ת, פסוק אחד אומר "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה" ופסוק שני "עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה". יש הרבה פירושים מה היחס בין שני הפסוקים, וגם הרבה מדרשים של חז"ל למי נאמר כל פסוק, אבל בהרבה מאמרי חסידות – וגם כאן – מוסבר שזה שני שלבים. כך גם הסדר של ספר תהלים, ש"עבדו את הוי' ביראה" זה בפ"ב של תהלים (שבהתחלה היה מחובר לפ"א, כך שזה היה סוף הפרק הראשון של תהלים, ואילו "עבדו את הוי' בשמחה" זה בפרק ק (כמו "בת מאה", שמשלימה לומר את פרק ק). הפירוש הוא שקודם האדם צריך להיות בבטול, "עבדו את הוי' ביראה", ואז זוכה לקבל מלמעלה ממנו את האורות העליונים.

בכלל, לפי הזהר שאומר ששרה אמנו זכתה לחיין עילאין, באיזה זכות היא זכתה לחיין עילאין? נקשר את ההסבר גם לעניננו הערב: הזהר אומר שהיא זכתה לחיין עילאין בזכות זה שהיא "נחתת וסלקת" – שירדה למצרים ועלתה ממצרים. הפסוק מדגיש שאברהם ירד עם אשתו למצרים, ובגלל הרעב בארץ הם היו שלשה חדשים בגלות בערות הארץ, ואחר כך עלו משם הוא ואשתו. כאן צריך לשאול שאלה, שלכאורה אברהם אותו דבר, ואפילו כתוב קודם שרה, שגם הוא "נחת וסלק", אז למה עיקר הדגש והזכות הוא ששרה "נחתת וסלקת"? אז צריך לומר שהיא ירדה יותר נמוך ממנו – הרי היא נלקחה לבית פרעה. הירידה שלה היתה יותר מהירידה של אברהם אבינו. וכמו שהירידה שלה היתה ממש לשאול, לבית פרעה, התנין הגדול אשר ביאור, אז ה"נחתת" שלה באין ערוך משל אברהם אבינו, אז גם ה"סלקת" שלה באין ערוך יותר מה"סלק" של אברהם אבינו. מה הקשר לעניננו הערב? כמו שנסביר באריכות, בע"ה, הגלות זה בחינת מי שיושב בבית האסורים. הדוגמה של שגלות זה ששמים אדם בבית הסהר, כמו יוסף הצדיק, כמו רוב הרביים שזכו לשבת בכלא. ובזכות ה"נחתת וסלקת" זוכים לחיים עילאין, אבל זה עוד לא זה – זה עוד לא להתעצם לגמרי.

שוב, הרבי אומר – מה העבודה של כל העבודה של "נחתת וסלקת"? בעיקר "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". הרבי לא מחלק, אבל אפשר מאד בקלות לחלק, שה"נחתת" זה ודאי תוך תנועה נפשית של "עבדו את הוי' ביראה". אבל מה עם ה"סלקת"? לכאורה כמו כאן, כשיוצאים מבית הסהר צריך להיות "עבדו את הוי' בשמחה". כנראה ברגע הראשון שיוצאים מהכלא צריך להיות "גילו ברעדה" – אני בגילה, אבל ברגע הראשון תוך הרושם של בית הסהר, ותוך הרושם של הנס. כשה' עושה נס גדול זה פלא, והתגובה הראשונה היא פחד חיובי שקודם לשמחה, "ופחד ורחב לבבך". כתוב שגילה קודמת לשמחה, ו"במקום גילה שם תהא רעדה". הרגע הראשון שיוצאים מבית הסהר זה רגע של "גילו ברעדה", עדיין חלק מהפסוק הראשון – "עבדו את הוי' בשמחה וגילו ברעדה" – אבל אחר כך, כשמתיישבים קצת, כשרואים את כל החברים באים לקבלת פנים, כשעושים סעודת הודיה, אז זה "עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה".

בכל אופן, כך הרבי מסביר, ש"נחתת וסלקת" זה תוך כדי עבודה של "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", אבל כל החיים העיקר צריך להיות "עבדו את הוי' בשמחה". אבל, כשאדם עובד את ה' בשמחה יש בזה הרבה מורגש. אחרי החגים – "מועדים לשמחה", גם פסח וגם סוכות, "זמן שמחתנו" – ידוע שיש מנהג שצמים בה"ב. למה? היא הנותנת, בגלל השמחה, שיכול להיות שהמורגש – תוך כדי שמחה אני מרגיש את היש של עצמי – ויכול להיות שזה גולש למקום בלתי רצוי. לכן הפסוק אומר במפורש "והיית אך שמח", חושבים שהכוונה מאד שמח, אבל הפשט הוא ש"אך" לשון מיעוט – כשאדם שמח צריך לדעת איך לשמור שהרגשת היש לא תגלוש למקום לא טוב. מה ה' רוצה מאתנו? מה תכל'ס? התכל'ס, כך הרבי כותב, שאדם יוכל לשמוח בלי שום הגבלות. דומה למה שאנחנו קוראים במודעות טבעית לגמרי, ללא שום חשש שהשמחה הרבה והעצומה תגלוש למקום לא טוב, תוסיף יניקה לחיצונים ר"ל. איך אפשר להגיע למדרגה כזו, שאפשר לשמוח בלי שום חשש? רק אם האדם באמת קנה את הבטול בנפש, להתעצם עם הבטול בתכלית, עם השפלות והבטול של שרה אמנו בתכלית, אז גם המורגש שלו הוא בתכלית הבטול. ואז זה נקרא "שני חיי שרה" שכולן שוין לטובה, ושהחיים שלה – היא הבעל'בתית על כל החיים שלה, כי בעצם היא למעלה מהזמן, והיא ממשיכה את הלמעלה מהזמן לתוך הזמן, ואיך שהיא מרגישה את עצמה אין בזה שום יניקה לחיצונים. היא מרגישה את עצמה, בשמחה רבה, ויחד עם כך היא בתכלית הבטול.

עד כאן תמצית של המאמר של הרבי על הפסוק הראשון, "שני חיי שרה". רק שרצינו לומר בכך עוד חידוש, ולכן השתמשנו בבטוי שלא כתוב במאמר – במלה 'נקודה', בהסבר ש"שני חיי שרה" היינו שכל החיים נכללים בנקודה אחת של טוב. אין כאן לא מאה ולא עשרים ולא שבע, לא שום חלוקה בכלל, אלא הכל נקודה אחת של טוב. בזמן האחרון אנחנו לומדים בעניני כבוש ארץ ישראל. הדור שלנו זה דור שצריך לכבוש את הארץ ולהחזיק בה, שתי בחינות של כבוש וחזקה, ולמדנו שיחה של הרבי שמביא את הרוגאטשובר (שהרבי מאד אוהב להביא) ואומר שדין כבוש זה 'גדר נקודה' ודין חזקה זה 'גדר הצטרפות'. אפשר ממש, בצורה מאד חלקה, להלביש את זה על מה שלמדנו עכשו. זה שכתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" זה שלשה פרטים שונים, כל פרט הוא בשלמות בפני עצמה, ו"בת ק' כבת כ', בת כ' כבת ז'", ואף על פי כן יש כאן שלש חלוקות שונות, והמבט הזה על החיים של שרה אמנו הוא שהיא מוחזקת בחיים שלה, כלומר שזה ב'גדר הצטרפות' בלשון הרוגאטשובר – זה נקרא חזקה – אבל החידוש בסוף הוא "שני חיי שרה" ש"דילה הוו חיין" ו"כולן שוין לטובה", זה עיקר הכבוש. יוצא שעיקר הכבוש זה שאדם יכבוש את החיים של עצמו.

אמרנו שעכשו, בדור שלנו, הקדושה השלישית, צריך לחבר את שניהם. זה מה שהרבי אומר שצריך להמשיך את האורות דתהו בכלים דתיקון – אורות דתהו זה כבוש וכלים דתיקון זה חזקה. אף על פי שהארץ התקדשה בביאה שניה על יד חזקה, והקדושה לא בטלה (זו מעלת חזקה), אף על פי כן יש מעלה עצומה בכבוש, וכמו שהרוגאטשובר מסביר המעלה היא שכבוש מקדש גם את הגבולין, את התחומין, את "לבוא חמת". הסברנו שבעבודת ה' יתברך לקדש את הגבולין זו עבודת צדיקים – להגיע ללא-מודע של הנפש, להעלם הנפש. הבינוני לא מגיע להעלם של הנפש. ככל שאמרנו את מעלת הבעל תשובה, אבל כתוב – הרבי כותב בהרבה מקומות – שבסוף, אחרי שהמשיח יחזיר את הצדיקים להיות בעלי תשובה, בסוף גם צריך את עבודת הצדיקים, הבעל תשובה גם צריך להתעצם עם עבודת הצדיקים, ודווקא אז כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". אם רוצים לרשת את הארץ – יש כמה דרושים בלקו"ת – צריכים להיות צדיקים, במיוחד בדור שלנו.

בלקו"ת זה נאמר לגבי דורו של יהושע, שעשה כבוש – עבודת צדיקים. אבל גם עכשיו, כדי לכבוש את הארץ – ש'חומש שלנו' ואף אחד יאמר שלא שלנו, אף שזה מוחזק זה דורש איזה ממד של כבוש יחד עם החזקה. זה מוחזק, אבל צריך גם כבוש. חזקה זה ליישב, כמו שהרבי בקש אחרי ששת הימים ליישב את הכל מהר ובשקט – חבל שלא עשו את זה אז. אבל עכשיו זה דורש קצת כח. אם כי שעדיין העיקר כשעולים לשטח, גם היום כשבחורים מקימים גבעה באיזה מקום, זה עדיין יותר חזקה מאשר כבוש – זה להחזיק. בכל אופן, שנזכה במהרה בימינו להתגלות מלך המשיח, שזה מלך ישראל וגואלו, אז הוא ודאי ידע לנכון איך לחבר את השנים יחד, את הכבוש יחד עם החזקה.

דווקא כאן, מה שיוצא מהמאמר הזה, מהפסוק הראשון של פרשת חיי שרה, שקודם באמת "ויהיו חיי שרה", צריך לצרף כל סוג, כל תקופה בחיים. כתוב שאדם בחייו עובר שבעה עולמות, מדרש על שבעה הבלים של קהלת שמפרט את כל תקופות החיים – כל תקופה והבל אחר. כאן לא מתואר בתואר הבל, אלא שלש תקופות נעלות של "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", אבל זה עדיין הצטרפות. התכל'ס הוא "שני חיי שרה", שהכל נכלל בנקודה אחת, שזה כבוש, ואז האדם גם בעל הבית על הלא-מודע שלו, שזה בחינת צדיק, וממילא גם כשהוא בתכלית המורגש הוא בתכלית הבטול. עד כאן פתיחה.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com