ו. סוד שם בן ודיירי מערת המכפלה

האריז"ל אומר שאם קוראים בדיוק את הפרשה של קנית מערת המכפלה רואים שלפעמים היא נקראת "מערת המכפלה", לפעמים רק "מכפלה", לפעמים "שדה המכפלה" ולפעמים בשם המלא "מערת שדה המכפלה". הוא אומר שהשינויים האלה הם-הם הארבע ההין של שם בן במקום הבינה. כלומר, הוא מפרט, ה עילאה – שיש בה הה – ה-ה השרשית שלה נקראת "מערת המכפלה", וכך היא גם מוזכרת פעם ראשונה, ו-ה המילוי של ה עילאה נקראת "מכפלה" סתם (בגלל שבאמת זה הכפל, רק הכפל), וב-ה תתאה ה-ה השרשית נקראת "שדה המכפלה" ו-ה המילוי נקראת "מערת שדה המכפלה". מה-ה השרשית הראשונה, "מערת המכפלה", מגיעים בסוף לשם הכי מלא, ה המילוי של ה תתאה – "מערת שדה המכפלה".

היות שיש כאן ד נשים, שתי בינות ושתי תבונות של כללות שם בן דבינה, שזה בכללות אמא, ויש ארבע נשים שקבורות שם, זה צריך להיות מכוון. קצת פלא שהוא לא מקביל בפירוש, אלא זה מובן ממילא. מה הסדר? כפי שנסביר, ה עילאה צריכה להיות חוה ושרה ו-ה תתאה צריכה להיות רבקה ולאה. בחסידות כתוב בפירוש ששרה אמנו היא אמא עילאה, כח התפיסה – אברהם הוא ברק המבריק, ומי שמסוגלת לתפוס אותו זו שרה. הכח לתפוס בנפש יותר עמוק מהכח להבריק את הברק, ושרה היא התופסת של אברהם. בפירוש כתוב שהיא בינה, ולא תבונה. על רבקה כתוב בפירוש שהיא תבונה, כח הקליטה. על לאה כתוב במפורש בקבלה שהיא המלכות דתבונה, שזה ממש ה המילוי של ה תתאה.

מה לגבי חוה? חוה היא "אם כל חי", היא השרש של הכל – "אם" זה "אם הבנים שמחה" והיא "חי" ("כל חי" = חיים), היא אם חיים. לפני החטא היא היתה בדרגה גבוהה ואחרי החטא נפלה, כמו אדם הראשון. נכוון אותה לפני החטא, כמו שזה יהיה לע"ל. מה שאין רחל אמנו במערה – אחד ההסברים שרחל, שהיא הכי נמוכה, היא המלכות העיקרית, היא התיקון הכי אמיתי של חוה, "אם כל חי", גם בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". לכן חוה כאן, במדה מסוימת, היא שרש רחל שלא נמצאת במערה. חוה היא "אם כל חי", ואם לא היתה חוטאת היתה נקראת "חיה", אבל גם "חיה" וגם "חוה" זה לשון חיים. כל הסוד הזה הוא בפרשת "חיי שרה". "ויהיו [= הבל, בן חוה] חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", "כולן שוין לטובה". פשיטא ש"חיי שרה" זה יחוד של חוה-שרה. גם אדם הראשון הוא בחינת ברק המבריק, שמי שאמור לתפוס את הברק שלו זו חוה אשתו.

אם כן, די ברור ופשוט ש-ה עילאה עם המילוי זה "חיי שרה", חוה "אם כל חי" ושרה, ואילו ה תתאה עם המילוי זה רבקה ולאה. זאת אומרת שרבקה ולאה הן בעיקר השמחה של הנפש המשכלת בקרבת ה' אלי, "אתו עמו". יוצא לפי הרמז שרמז לנו שרבקה היא השגת ה"אתו" – כמו "יצחק מצחק את רבקה אשתו" – ועיקר ה"עמו" צריך להיות לאה (את זה צריך להסביר יותר). ואילו חוה ושרה זה בעיקר תפיסת מה שה' שש ושמח בדירתו בתחתונים. מה זה "דירתו בתחתונים"? האמונה הירושה לנו מאבותינו, שהאמונה מתגלה במלואה בנפש שלי. ה', העצמות, זה בתוך האמונה. זה גם יסוד ומקור בחסידות למה שאנחנו מסבירים תמיד שאמונה זה רדל"א, אבל בתוך רדל"א יש "חביון עז העצמות" – זה שהעצמות נמצאת בתוך האמונה שלי, יוצא בעצם מהפרק הזה, שמה שאני מאמין בה' זאת אומרת שה' בכבודו ובעצמו ממש נמצא איתי-עמי, "חביון עז העצמות" ברדל"א.

אם שם בן דבינה הוא סוד מערת המכפלה, אז לא רק שיש שם ארבע נשים, אלא ארבעה זוגות. צריכים להיות כאן גם ארבעת הגברים, ולא רק ארבע הנשים. יש לנו מקום פנוי – אם השם הזה הוא מערת המכפלה, נצלנו והשתמשנו רק בארבע אותיות ה שיש בשם הזה, שהאות ה בכל מקום זה נקבה, זה אשה, לכן יש פה ארבע נשים. אבל כמו שיש ארבע אותיות של נקבה יש גם ארבע אותיות של זכר – וו זה שני זכרים, ו-יו זה גם שני זכרים, ובסוף רק נצטרך לדעת מה עושים עם ה-ד של מילוי ה-י. עוד פעם, יש ארבע אותיות זכריות בהדיא – יו וו – שזה ודאי כנגד הה הה. כאן רואים חלוקה. בנשים לא היתה חלוקה נגלית בין חוה לבין שלש האמהות, אבל כאן יש חלוקה גלויה בין אדם הראשון (לפני החטא) לבין שלשת האבות, כי לפי הרמז הזה שלשת האבות הם ווו. כתוב בפירוש בקבלה ששלשת האבות הם באמת ווו, וכשאני מחבר אותן לנקודה אחת למטה זה הופך להיות האות ש. כתוב בזהר הקדוש שהאות ש – שהיא חיבור שלש ווין עם חיבור למטה – היא "אתא דאבהן". גם על ה-ו בפני עצמה כתוב שהיא "אות אמת", יעקב בפרט וכולל כל האבות, אבל כשזה מתחבר זה ש, אות האבות. יש נקודה אחת, ה-י, שתהיה כנגד אדה"ר לפני החטא. זה יפה מאד, הקבלה מאד בולטת לעין, שאפשר ללמד אותה ילדים בחיידר. מה עם ה-ד? ד זה אות של נקבה, שעדיין לא מבושמת. ה זה נקבה מבושמת, שקבלה ה חסדים, אבל ד זה לפני הבישום. ד זה נקבה בבחינת "דלית לה מגרמא כלום", וכאן ה-ד היא דווקא באות הראשונה, ביוד, וה-ד כאן משמשת הקדמה לארבע אותיות ה. ה-ד פותחת את ארבע אותיות ה. נחזור רגע אחרונית, ב-י היו אדם ואברהם. זה מתאים ומחזק מאד ש-ה עילאה זה חוה ושרה, שתי הנשים של ה-י וה-ו. אותו דבר הלאה – מילוי וו זה יצחק ויעקב, ואחר כך ה תתאה זה נשותיהם, רבקה-לאה, אז זו הקבלה מכוונת לגמרי.

מה עם ה-ד? בקיצור נאמר – שזה דרוש בפני עצמו, שלא נאריך בו – שיש באמת ד אפשרויות מי זו ה-ד. או שה-ד רומזת לרחל אמנו, שהיא המלכות העיקרית, ש"דלית לה מגרמא כלום", ואף על פי שהיא לא נמצאת כאן בגוף שלה, אבל במחשבתה הפנימית – עליה כתוב "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש" – היא נמצאת יחד עם יעקב. הרי היא "מבכה על בניה כי איננו" – כתוב שבוכה על זה שאינה עם יעקב – אז בפנימיות כולה געגועים ליחוד עם יעקב, ובגעגועים היא נמצאת. י זה "על שם המחשבה" – זה הכח העצמי של המחשבה להיות במקום שאתה חושב. אז פירוש אחד, שזו רחל אמנו במקום המחשבה עילאה (כמו "אז ישיר" – "י על שם המחשבה"), ועל זה כתוב בזהר "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", שמחשבה זה ה-י, וב-י גופא זה כח המחשבה להיות לא-מקומי, עליו מלמד הבעל שם טוב – כח להיות בדיוק במקום שאתה חושב עליו.

כתוב שבמרכבה העליונה רחל היא בחינת "דוד מלך ישראל חי וקים". כתוב גם שבכל מקום האות ד רומזת לדוד, שיש לו גם ד כפולה (אם כל השם הזה הוא "מערת המכפלה", אותיות כפולות, ה-ד היא רמז מובהק ל-ד הכפולה של "דוד מלך ישראל חי וקים", שזה גם סוד ה"דודי", "לכה דודי לקראת כלה", של שיר השירים). שוב, דוד – אם כי הוא זכר – שרשו ברוחניות זה רחל אמנו. הוא אפילו לא הבן של רחל אמנו, אלא בן לאה, אבל בחינתו הפנימית היא רחל ולא לאה, ולכן הוא נכנס במרכבה במקום רחל. איפה הוא קבור? בקבר דוד, בירושלים, סמוך לעיר דוד. הוא לא קבור בחברון, אבל הוא מלך שם – יש לו שרש מאד חזק בחברון, שבע שנים הראשונות הוא מלך שם. כנראה בהיות ש"הכל הולך אחר הפתיחה", מלכות דוד הנצחית היא דווקא בקרית ארבע היא חברון. הוא גם לא נולד שם, אלא בבית לחם – זה קשר הדוק בינו לבין רחל, נולד במקום שרחל קבורה. הוא נולד בבית לחם וקבור בירושלים (תכלית המלוכה על כל עם ישראל), אבל ראשית ושרש מלוכתו בקרית ארבע היא חברון. ברגע שנכוון את ה-ד לדוד – שהוא מתבקש כאן, קשור לאבות במרכבה וקשור לאדם בסוד אדם-דוד-משיח (וכל השם כאן הוא שם בן, שם של מלכות, ששייך לדוד ולרחל, רק שכאן הוא בבינה). אם נכוון את ה-ד לדוד נרויח שכל ה-יוד כאן זה זכרים, וכך מן הראוי, כי ה-י היא אות זכרית. אם כן, יש לנו שתי אפשרויות מאד קשורות – רחל או דוד.

אבל אמרנו שיש ארבע אפשרויות. הגמרא מספרת שיש עוד מישהו בתוך מערת המכפלה ממש, עוד שנים. עוד אחד עם כל ה-רמח ו-שסה שלו, ועוד אחד עם הראש שלו. אמרו עשו, שראשו נמצא בחיקו של יצחק – הוא הרביעי. אבל לפני עשו רצינו להזכיר מישהו שלא רק נמצא שם כולו, אלא גם מסתובב שם חפשי – אליעזר עבד אברהם. הגמרא מספרת שבתוך מערת המכפלה אליעזר עומד על הפתח. אליעזר הוא אחד הצדיקים, שכתוב שתחלתו ארור – הוא כנען, בתחלת פרשת חיי שרה כתוב (הפסוק השני) "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען". מילא לזהות את קרית ארבע וחברון אולי יש איזה צורך – וגם זה אולי דורש ביאור, והזהר באמת עומד על הצורך לומר גם קרית ארבע וגם חברון – אבל איני יודע שהסיפור מתרחש בארץ כנען? יש הרבה סודות בזה, שכאן רק נאמר ש"בארץ כנען" זה רמז לאליעזר שהוא-הוא כנען, והוא עתיד להיות חלק מאד חשוב בסיפור של מערת המכפלה – הוא שומר הפתח, וכל הזמן שומר שם, במיוחד על אברהם ושרה, אבל שומר בכללות. כמו שהוא "דמשק אליעזר" שאחראי על משק הבית שלהם בחייהם, כך גם עכשיו, שגם עכשיו הם חיים חיים נצחיים. כמו שכתוב בגמרא ששרה חופפת לאברהם את שערות ראשו להוציא כנים, היינו גרים לא ראויים, כדי שיתקרבו לעם ישראל רק גרי צדק.

אם כתוב "וצדיק באמונתו יחיה" – הפסוק העיקרי של פרק גל – איפה פעם ראשונה בתורה "יחיה"? זו עוד תופעה של מסורה. כשאדה"ז כתב את התניא חשב על כל דבר, ואם יש "יחיה" (ואפילו עשינו רמז של שמחות ואמונות), ודאי צריך לדעת איפה מופיעה המלה בפעם הראשונה. בדרך כלל כל מלה מתקנת את ההופעה הראשונה, שבדרך כלל היא בתהו וצריך שוב כדי לתקן. ה"יחיה" הראשון בתורה זה "לו ישמעאל יחיה לפניך" – אברהם אבינו, שקבור שם, מבקש על ישמעאל "יחיה". בסוף צריך לבוא חבקוק ולקבוע ש"צדיק באמונתו יחיה", "ועמך כֻלם צדיקים", אבל הפעם הראשונה זה "לו ישמעאל יחיה לפניך". "לפניך" זה ביראתך, אבל הוא לקיים את זה.

בכל אופן, יש את אליעזר במערת המכפלה. ד זה מלכות, ובין היתר זה גם שירות. אליעזר הוא עבד אברהם, משרת הבית, אחראי על הבית. הוא בעיקר "עבד אברהם" (משרת גם את שרה, אבל זה לא כתוב), אז מאד מתאים שאם ה-ו של יוד זה אברהם אז ה-ד זה אליעזר שמשרת אותו. זו גם סברא טובה שה-ד זה אליעזר שמשרת את אברהם. אז יוד זה אדם-אברהם-אליעזר = תורה, "אורייתא מחכמה נפקת", ה-י זה החכמה ("זאת התורה אדם").

האפשרות הרביעית שה-ד זה הראש של עשו. כמו שרחל היא הרגל הרביעית של המרכבה, שלכן זה ד, ואחר כך בא דוד ותפס את מקומה – להיות הוא הרגל הרביעית, שזה גם ד – מי היה אמור להיות הרגל הרביעית אם היה זוכה? עשו. כתוב שהמרכבה היתה מתוכננת במחשבה הקדומה להיות אברהם-יצחק-יעקב-עשו. אם כן, עשו בשרש אמור להיות כמו רחל. לכן כתוב שרחל פחדה שתפול בגורלו של עשו (אחרי שלא ילדה). עשו ורחל ודוד (שהוא אדמוני, גם עשו הוא אדום) זה הכל בחינה אחת.

אם כן, יש פה ד אפשרויות מי זה ה-ד, והכל קשור עם מערת המכפלה – חברון. רחל חושבת להיות שם, מלכות דוד צומחת משם ("צמח שמו מתחתיו יצמח", "דוד מלך ישראל חי וקים" כל הזמן צומח מתוך מערת המכפלה), הראש של עשו נמצא שם ואליעזר לגמרי נמצא שם. אם כן, השלמנו עכשיו דרוש בפני עצמו על סוד מערת המכפלה, שם בן במקום הבינה.