חיפוש בתוכן האתר

כב שבט תש"ע - עוד יוסף חי הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כב שבט תש"ע - עוד יוסף חי
א. האדם כמדבר וכח השתיקה
ב. הדבור כזווג - עריות, נדה וקדושת הזווג
ג. שמירת המח על ידי הקרום (בצבוץ שלילי ובצבוץ חיובי)
ד. מחרוזות פסוקי צדיקים במשלי
ה. הלקח מצו הרחקה - שינוי רשות למעליותא
כל הדפים

כ"ב שבט ע' – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[הרב יצחק שפירא:

כשהייתי במעצר השתיקה דברה, וכעת נדבר בזכות השתיקה. הדבורים יהיו שתיקה.

כשהייתי שם חשבתי על דברי הבעל שם טוב על "אם דומה עליך הרב כמלאך וכו'", שהבעל שם טוב מסביר ש-מלאך אותיות כאלם – שלפני שהרב מדבר הוא צריך לשתוק. אחרי שהוא שותק הדבורים נהיים יותר בעלי משמעות. כשהייתי שם עברתי שני שלבים של שתיקה, כמו שהבעל שם טוב אומר שצריך שני שלבים שתיקה. השלב הראשון – ה"חש" של החשמל, שאדם מחשה, ממתין בשקט. אחר כך הוא "מל" כשהוא מכרית את הקליפות, לשון מילה, ואחר כך מל לשון מילול ודבור. גם שם היו שתי שתיקות – אחת מול החוקרים ושניה מול התקשורת. אז חשבתי שזו הזדמנות טובה להתבונן במה שהבעל שם טוב אומר שסדר העבודה הוא הכנעה-הבדלה-המתקה, שהכנעה-הבדלה זה שני סוגי שתיקה, ורק אחר, בהמתקה, אפשר לדבר.

השתיקה הראשונה היא בעצם שתיקה כאשר מי שרוצה שתדבר – הסט"א שרוצה שמיד תדבר – רוצה בעיקר לפתות אותך להצדיק את עצמך. איך מפתים אותך לדבר? אומרים שאם לא תדבר תראה מאד גרוע, במשפט או לא משנה איפה, אז תמסור גירסא, תצדיק את עצמך. לפעמים מספרים סיפורי גוזמאות, כדי שתגיד – לא עד כדי כך, קצת פחות. לפעמים אומרים לך דברים שיכולים להתפרש לא בדיוק כפי שהיה, כדי שתעמיד אותם על האמת, וכו'. כל מיני פטנטים, שכולם ענינם אחד – שתנסה להצדיק את עצמך. בעבודת ה', השתיקה של ההכנעה זה שאל תנסה להצדיק את עצמך. אם אתה נמצא בכזה מצב, וזה המצב, תודה שזה המצב. תודה שאחרים שולטים בך – היצר הרע, וממילא גם בפועל מדת הדין, ברמה כזו או אחרת (זה לא היה כזה דין קשה, אבל קצת דין). תודה שזה שולט בך, אל תצדיק את עצמך, תגיד שה' הוא הצדיק ואתה באמת צריך להכנע מפניו, זה ההכנעה, ולכן אתה שותק. הם רוצים שתצא נגד זה, תגיד שלא בסדר שאוסרים אותך, לא מתאים לך, לא ראוי לך, ותפריך את הטענות המופרזות שלהם – וברגע שאתה תצדיק את עצמך אתה תצא בטרוניא נגד המציאות, ואז אתה תכשל. אז השתיקה הראשונה זה שתיקה שאדם צריך לשתוק כל פעם שהוא מרגיש שהוא צריך להתייחס לרע שבו, לתקן את עצמו. שישתוק ולא יאמין לשום מחשבה שיש בתוכו כאילו הוא צדיק, ורק יכנע – יחשוב שה' צדיק והוא כנוע.

טוב, אז אתה לא מצדיק את עצמך, ובאמת אתה משלים עם המציאות – אבל רק בדיוק עם מה שקרה, ולא יותר מזה. אתה לא מוסיף יניקה, אתה לא נותן להם עוד חיות, ואז מתחיל להתברר מה הממדים האמיתיים – יש נקודה פנימית אמיתית שמתגלה. אז בא התור של התקשורת – שתיקה שניה, הבדלה. אחרי שאדם באמת הסכים להגיד שה' צדיק והוא לא בסדר, אז יש נקודה טובה מאד שמתחזקת בתוכו. הוא יכול בגלל הנקודה הטובה והיציבה הזו, שהוא אמר שה' הוא טוב ושהוא לא טוב, לחשוב שכל הבעיות נפתרו. שהוא כבר יכול להחשב צדיק, יכול לדבר, כי עשה תשובה מספקת. אז הסט"א אומרת לו משהו אחר קצת: הרי יש לך נקודה אמיתית, נקודה טובה, אז תספר לכולם – שכולם ישמעו את הנקודה האמתית שיש בך, תתן לה להתפשט. אבל באמת ברור שהכוונה בלתת לה להתפשט לפני הזמן זה גם להחיות המון המון קליפות ולהצדיק המון המון רע.

ניתן דוגמה פשוטה: אם אתה אומר שבאמת לא מתייחסים יפה ככה לרבנים. טענה מצחיקה, כאילו זה בזיון כבוד התורה, ודברים מצחיקים כאלה – פשוט שכבוד התורה לדבר נגד מה שקורה כאן, וגם להיות בשביל זה באזיקים, זה כבוד התורה. בזיון התורה שיש שופטים כאלה וחוקרים כאלה ששולטים בנו, שאנחנו באים להשפט בפניהם. ברגע שאתה אומר שיש לך טענה אמיתית, והם מצדיקים אותך, שבאמת לא ראוי לקחת ראש ישיבה ולשים אותו בכבלים – אם אתה אומר את זה מהר מדי, מיד זה הופך להיות (גם אצל אנשי התקשורת וגם בכנסת, כך הראה לי חותני) "אנשי דת". זו דוגמה יפה לבעיה של הבדלה – מי שתמך בעיקר בזה שלא ישימו רבנים וראשי ישיבות באזיקים, זה ערבים. הם מאד לא רוצים שישימו אסורים וראשי ישיבות ושייח'ים וכו' – כולנו אותו דבר. זו דוגמה של שקר של הבדלה – לוקחים נקודה של אמת ומערבים אותה עם שקר הכי גדול. זה קליפות יותר קשות מאשר בהכנעה. כשהרע נפרד מהטוב הוא יותר קשה, וכשמערבבים זה נותן יניקה קשה.

הגמרא בחגיגה אומרת שישעיהו הנביא אמר יח קללות לישראל. כתובות בהתחלה טז או יז (תלוי במפרשים), ובסוף קללה חריפה מאד – "ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם 'ירהבו הנער בזקן', בני אדם שמנוערים מהמצוות ירהבו ממי שמלא מצוות ברמון, 'והנקלה בנכבד יבוא', מי שחומרות נדמות לו כקלות [כמו היום, אנשים שלא מתרגש ממי אפילו רצח ועריות] והוא מתגאה על מי שקלות נדמות לו כחמורות". זה הבזיון, שיש שלטון של אנשים שמנוערים מהמצוות, והם לוקחים את כל עולם התורה בכללות ומתגאים-מתרהבים עליו. לוקחים מישהו שהחומרות דומות עליו כקלות להחליט אם לשלוח חילים למלחמה, וימותו כך וכך אנשים, הכל בקלות דעת וזחיחות – הוא מתגאה, הוא המוסרי, הוא הצודק – וכל רב שמנסה לחשוב מה הקב"ה רוצה מתוך אהבת ישראל אמיתית נתון לחסדם.

אז ההבדלה שלנו, השתיקה שצריכה להיות בפני אנשי התקשורת, זה שאתה לא נותן גם לנקודה הטובה שיש אצלך התפשטות במקום שאינו ראוי. הרבי אומר בשיחה על פרשת יתרו על "קול גדול ולא יסף", שחז"ל אומרים שלא היתה בת קול – שלספוג אין בת קול. רק אם יש התנגדות יש בת קול, ובספוג הקול נספג ואין בת קול. לדבר איפה שיש אנשי תקשורת זה לדבר במקום שיש בת קול. להתוועד בישיבה אחרי הכל זה לדבר במקום של ספוג, הכל נספג. אחרי שתי השתיקות, כמו שצריך, אפשר להגיע לישיבה ולדבר – זה הדבור, ההמתקה.

ככה חשבתי מאז ועד שהתוועדתי עם הבחורים בישיבה, עד ועד בכלל. היום קצת נהייתי נבוך שאני צריך לדבר פה, אנחנו לא רגילים לדבר במעמד הזה. פתאום שמתי לב שאני רוצה שוב לשתוק, לכאורה זה לא מתאים, כי צריך שתי שתיקות ונהיות שלש. אז הסתכלתי באותה גמרא, וראיתי שיש שם שתיקה שלישית. חלק מהקללות שמובאות לפני כן, שישעיהו מקלל, זה שלא יהיה בעם ישראל משען ומשענה וכו' ולא יהיה "חכם חרשים". אז חשבתי שאולי זכינו שבאמת הקללות  מתחילות לסור מאתנו, וכמו ששם בעיקר הרגשתי שאף על פי שהם מתגאים באמת הם הרבה יותר מושפלים – באופן כללי בצבור נראה לי שהם יותר הושפלו ואנחנו יותר התכבדנו, אנשי תורה ומצוות התכבדו ומי שמנוער מהמצוות יותר התבזה בסיפור הזה – אז אם זה מתחיל להתמתק אז גם הקללות שלפני זה. מה זה "חכם חרשים"? "בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשים כחרשים" – כשהוא פותח כולם נעשים ככאלה שלא שמעו אף פעם שום דבר ולא יודעים מה להגיד. מכאן יש סבה שלישית למה לשתוק – אם לא שמעת שום דבר אף פעם אז אתה צריך לשתוק, מה יש לך להגיד. אז זכינו ב"ה שיש "חכם חרשים", חכם שעושה את כולם חרשים. אבל בכל אופן בקשו לדבר, אז חשבתי שזה בדיוק הפוך ממה שקרה שם: שם הרגשתי שהשתיקה רועמת ופה אני מרגיש שאולי הדבור שותק, זה נקרא שעדיין אנחנו נשארים חרשים, ב-ג אופנים:

לפעמים אתה מדבר ומרגיש שאם לא יגביהו את זה לגבהים אחרים זה לא שוה כלום. אז אתה מדבר ומקוה שאיכשהו ירימו את זה למקום אחר, כי כל מה שאתה מדבר זה כמו חרש שמדבר – שלא שמע כלום. זה הכנעה שבהמתקה.

יש אופן שני, שאתה מדבר קצת על תנאי – נדבר, נדבר, ובסוף ישימו את זה במשבצת הנכונה, וכבר יתברר מה בסדר כאן ומה לא. יסדרו איך שהוא, יסתדרו עם כל מה שאתה מדבר – זה לא יהיה לשוא. זה גם מלא דבורים והכל כחרש.

יש בסוף עוד הסבר, שנראה לי שהוא העיקר, המתקה שבהמתקה: יש קצת תמיהה מה זה שהוא "חכם חרשים". כולם היו חרשים, ונשארו חרשים גם כשהוא מדבר? או שכאשר הוא מדבר הם כבר לא חרשים. אז אולי חכם חרשים זה שאף על פי שהוא מדבר, וכולם חרשים, אבל הוא פותח אותם שלא להיות חרשים, אבל לא רוצים לקחת מהם את התואר "חרשים" כדי לדעת מאיפה מגיע הדבור שלהם, שהוא ממנו. אז הדבור יכול להיות מתוקן. לא שבאמת רוצים שכולם יהפכו לחרשים או למחרישים – רוצים שישמעו כל מה שמדברים, ויתחילו גם לדבר, שיהיה להם הרבה הרבה מה לומר. רק שידעו שאם יש להם מה לומר טוב – מאיפה זה מגיע.

אחרי שהתיישב לי הפשט הזה בחכם חרשים קצת נחה דעתי, למה יש הבדל בין שתי השתיקות הקודמות לשתיקה השלישית. השתיקה השלישית היא כבר דבור, אבל דבור שכולו מלא משתי השתיקות הקודמות, שאחרי שיש הכנעה אמתית ואחרי זה יש הבדלה אמתית, אפשר לזכות לדבר ולדעת מאיפה הדבורים מגיעים, ולדעת שהכל זה "דבר ה'" שנמצא בפי חכמי ישראל, וכל אחד לפום שיעורא דיליה שנזכה שה' ידבר בנו ומילתו תהיה על לשוננו.]

ניגנו "שאמיל".

לחיים לכולם – מי שפה, ומי שפה רק במחשבה.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com