חיפוש בתוכן האתר

כב שבט תש"ע - עוד יוסף חי הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כב שבט תש"ע - עוד יוסף חי
א. האדם כמדבר וכח השתיקה
ב. הדבור כזווג - עריות, נדה וקדושת הזווג
ג. שמירת המח על ידי הקרום (בצבוץ שלילי ובצבוץ חיובי)
ד. מחרוזות פסוקי צדיקים במשלי
ה. הלקח מצו הרחקה - שינוי רשות למעליותא
כל הדפים

כ"ב שבט ע' – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[הרב יצחק שפירא:

כשהייתי במעצר השתיקה דברה, וכעת נדבר בזכות השתיקה. הדבורים יהיו שתיקה.

כשהייתי שם חשבתי על דברי הבעל שם טוב על "אם דומה עליך הרב כמלאך וכו'", שהבעל שם טוב מסביר ש-מלאך אותיות כאלם – שלפני שהרב מדבר הוא צריך לשתוק. אחרי שהוא שותק הדבורים נהיים יותר בעלי משמעות. כשהייתי שם עברתי שני שלבים של שתיקה, כמו שהבעל שם טוב אומר שצריך שני שלבים שתיקה. השלב הראשון – ה"חש" של החשמל, שאדם מחשה, ממתין בשקט. אחר כך הוא "מל" כשהוא מכרית את הקליפות, לשון מילה, ואחר כך מל לשון מילול ודבור. גם שם היו שתי שתיקות – אחת מול החוקרים ושניה מול התקשורת. אז חשבתי שזו הזדמנות טובה להתבונן במה שהבעל שם טוב אומר שסדר העבודה הוא הכנעה-הבדלה-המתקה, שהכנעה-הבדלה זה שני סוגי שתיקה, ורק אחר, בהמתקה, אפשר לדבר.

השתיקה הראשונה היא בעצם שתיקה כאשר מי שרוצה שתדבר – הסט"א שרוצה שמיד תדבר – רוצה בעיקר לפתות אותך להצדיק את עצמך. איך מפתים אותך לדבר? אומרים שאם לא תדבר תראה מאד גרוע, במשפט או לא משנה איפה, אז תמסור גירסא, תצדיק את עצמך. לפעמים מספרים סיפורי גוזמאות, כדי שתגיד – לא עד כדי כך, קצת פחות. לפעמים אומרים לך דברים שיכולים להתפרש לא בדיוק כפי שהיה, כדי שתעמיד אותם על האמת, וכו'. כל מיני פטנטים, שכולם ענינם אחד – שתנסה להצדיק את עצמך. בעבודת ה', השתיקה של ההכנעה זה שאל תנסה להצדיק את עצמך. אם אתה נמצא בכזה מצב, וזה המצב, תודה שזה המצב. תודה שאחרים שולטים בך – היצר הרע, וממילא גם בפועל מדת הדין, ברמה כזו או אחרת (זה לא היה כזה דין קשה, אבל קצת דין). תודה שזה שולט בך, אל תצדיק את עצמך, תגיד שה' הוא הצדיק ואתה באמת צריך להכנע מפניו, זה ההכנעה, ולכן אתה שותק. הם רוצים שתצא נגד זה, תגיד שלא בסדר שאוסרים אותך, לא מתאים לך, לא ראוי לך, ותפריך את הטענות המופרזות שלהם – וברגע שאתה תצדיק את עצמך אתה תצא בטרוניא נגד המציאות, ואז אתה תכשל. אז השתיקה הראשונה זה שתיקה שאדם צריך לשתוק כל פעם שהוא מרגיש שהוא צריך להתייחס לרע שבו, לתקן את עצמו. שישתוק ולא יאמין לשום מחשבה שיש בתוכו כאילו הוא צדיק, ורק יכנע – יחשוב שה' צדיק והוא כנוע.

טוב, אז אתה לא מצדיק את עצמך, ובאמת אתה משלים עם המציאות – אבל רק בדיוק עם מה שקרה, ולא יותר מזה. אתה לא מוסיף יניקה, אתה לא נותן להם עוד חיות, ואז מתחיל להתברר מה הממדים האמיתיים – יש נקודה פנימית אמיתית שמתגלה. אז בא התור של התקשורת – שתיקה שניה, הבדלה. אחרי שאדם באמת הסכים להגיד שה' צדיק והוא לא בסדר, אז יש נקודה טובה מאד שמתחזקת בתוכו. הוא יכול בגלל הנקודה הטובה והיציבה הזו, שהוא אמר שה' הוא טוב ושהוא לא טוב, לחשוב שכל הבעיות נפתרו. שהוא כבר יכול להחשב צדיק, יכול לדבר, כי עשה תשובה מספקת. אז הסט"א אומרת לו משהו אחר קצת: הרי יש לך נקודה אמיתית, נקודה טובה, אז תספר לכולם – שכולם ישמעו את הנקודה האמתית שיש בך, תתן לה להתפשט. אבל באמת ברור שהכוונה בלתת לה להתפשט לפני הזמן זה גם להחיות המון המון קליפות ולהצדיק המון המון רע.

ניתן דוגמה פשוטה: אם אתה אומר שבאמת לא מתייחסים יפה ככה לרבנים. טענה מצחיקה, כאילו זה בזיון כבוד התורה, ודברים מצחיקים כאלה – פשוט שכבוד התורה לדבר נגד מה שקורה כאן, וגם להיות בשביל זה באזיקים, זה כבוד התורה. בזיון התורה שיש שופטים כאלה וחוקרים כאלה ששולטים בנו, שאנחנו באים להשפט בפניהם. ברגע שאתה אומר שיש לך טענה אמיתית, והם מצדיקים אותך, שבאמת לא ראוי לקחת ראש ישיבה ולשים אותו בכבלים – אם אתה אומר את זה מהר מדי, מיד זה הופך להיות (גם אצל אנשי התקשורת וגם בכנסת, כך הראה לי חותני) "אנשי דת". זו דוגמה יפה לבעיה של הבדלה – מי שתמך בעיקר בזה שלא ישימו רבנים וראשי ישיבות באזיקים, זה ערבים. הם מאד לא רוצים שישימו אסורים וראשי ישיבות ושייח'ים וכו' – כולנו אותו דבר. זו דוגמה של שקר של הבדלה – לוקחים נקודה של אמת ומערבים אותה עם שקר הכי גדול. זה קליפות יותר קשות מאשר בהכנעה. כשהרע נפרד מהטוב הוא יותר קשה, וכשמערבבים זה נותן יניקה קשה.

הגמרא בחגיגה אומרת שישעיהו הנביא אמר יח קללות לישראל. כתובות בהתחלה טז או יז (תלוי במפרשים), ובסוף קללה חריפה מאד – "ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם 'ירהבו הנער בזקן', בני אדם שמנוערים מהמצוות ירהבו ממי שמלא מצוות ברמון, 'והנקלה בנכבד יבוא', מי שחומרות נדמות לו כקלות [כמו היום, אנשים שלא מתרגש ממי אפילו רצח ועריות] והוא מתגאה על מי שקלות נדמות לו כחמורות". זה הבזיון, שיש שלטון של אנשים שמנוערים מהמצוות, והם לוקחים את כל עולם התורה בכללות ומתגאים-מתרהבים עליו. לוקחים מישהו שהחומרות דומות עליו כקלות להחליט אם לשלוח חילים למלחמה, וימותו כך וכך אנשים, הכל בקלות דעת וזחיחות – הוא מתגאה, הוא המוסרי, הוא הצודק – וכל רב שמנסה לחשוב מה הקב"ה רוצה מתוך אהבת ישראל אמיתית נתון לחסדם.

אז ההבדלה שלנו, השתיקה שצריכה להיות בפני אנשי התקשורת, זה שאתה לא נותן גם לנקודה הטובה שיש אצלך התפשטות במקום שאינו ראוי. הרבי אומר בשיחה על פרשת יתרו על "קול גדול ולא יסף", שחז"ל אומרים שלא היתה בת קול – שלספוג אין בת קול. רק אם יש התנגדות יש בת קול, ובספוג הקול נספג ואין בת קול. לדבר איפה שיש אנשי תקשורת זה לדבר במקום שיש בת קול. להתוועד בישיבה אחרי הכל זה לדבר במקום של ספוג, הכל נספג. אחרי שתי השתיקות, כמו שצריך, אפשר להגיע לישיבה ולדבר – זה הדבור, ההמתקה.

ככה חשבתי מאז ועד שהתוועדתי עם הבחורים בישיבה, עד ועד בכלל. היום קצת נהייתי נבוך שאני צריך לדבר פה, אנחנו לא רגילים לדבר במעמד הזה. פתאום שמתי לב שאני רוצה שוב לשתוק, לכאורה זה לא מתאים, כי צריך שתי שתיקות ונהיות שלש. אז הסתכלתי באותה גמרא, וראיתי שיש שם שתיקה שלישית. חלק מהקללות שמובאות לפני כן, שישעיהו מקלל, זה שלא יהיה בעם ישראל משען ומשענה וכו' ולא יהיה "חכם חרשים". אז חשבתי שאולי זכינו שבאמת הקללות  מתחילות לסור מאתנו, וכמו ששם בעיקר הרגשתי שאף על פי שהם מתגאים באמת הם הרבה יותר מושפלים – באופן כללי בצבור נראה לי שהם יותר הושפלו ואנחנו יותר התכבדנו, אנשי תורה ומצוות התכבדו ומי שמנוער מהמצוות יותר התבזה בסיפור הזה – אז אם זה מתחיל להתמתק אז גם הקללות שלפני זה. מה זה "חכם חרשים"? "בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשים כחרשים" – כשהוא פותח כולם נעשים ככאלה שלא שמעו אף פעם שום דבר ולא יודעים מה להגיד. מכאן יש סבה שלישית למה לשתוק – אם לא שמעת שום דבר אף פעם אז אתה צריך לשתוק, מה יש לך להגיד. אז זכינו ב"ה שיש "חכם חרשים", חכם שעושה את כולם חרשים. אבל בכל אופן בקשו לדבר, אז חשבתי שזה בדיוק הפוך ממה שקרה שם: שם הרגשתי שהשתיקה רועמת ופה אני מרגיש שאולי הדבור שותק, זה נקרא שעדיין אנחנו נשארים חרשים, ב-ג אופנים:

לפעמים אתה מדבר ומרגיש שאם לא יגביהו את זה לגבהים אחרים זה לא שוה כלום. אז אתה מדבר ומקוה שאיכשהו ירימו את זה למקום אחר, כי כל מה שאתה מדבר זה כמו חרש שמדבר – שלא שמע כלום. זה הכנעה שבהמתקה.

יש אופן שני, שאתה מדבר קצת על תנאי – נדבר, נדבר, ובסוף ישימו את זה במשבצת הנכונה, וכבר יתברר מה בסדר כאן ומה לא. יסדרו איך שהוא, יסתדרו עם כל מה שאתה מדבר – זה לא יהיה לשוא. זה גם מלא דבורים והכל כחרש.

יש בסוף עוד הסבר, שנראה לי שהוא העיקר, המתקה שבהמתקה: יש קצת תמיהה מה זה שהוא "חכם חרשים". כולם היו חרשים, ונשארו חרשים גם כשהוא מדבר? או שכאשר הוא מדבר הם כבר לא חרשים. אז אולי חכם חרשים זה שאף על פי שהוא מדבר, וכולם חרשים, אבל הוא פותח אותם שלא להיות חרשים, אבל לא רוצים לקחת מהם את התואר "חרשים" כדי לדעת מאיפה מגיע הדבור שלהם, שהוא ממנו. אז הדבור יכול להיות מתוקן. לא שבאמת רוצים שכולם יהפכו לחרשים או למחרישים – רוצים שישמעו כל מה שמדברים, ויתחילו גם לדבר, שיהיה להם הרבה הרבה מה לומר. רק שידעו שאם יש להם מה לומר טוב – מאיפה זה מגיע.

אחרי שהתיישב לי הפשט הזה בחכם חרשים קצת נחה דעתי, למה יש הבדל בין שתי השתיקות הקודמות לשתיקה השלישית. השתיקה השלישית היא כבר דבור, אבל דבור שכולו מלא משתי השתיקות הקודמות, שאחרי שיש הכנעה אמתית ואחרי זה יש הבדלה אמתית, אפשר לזכות לדבר ולדעת מאיפה הדבורים מגיעים, ולדעת שהכל זה "דבר ה'" שנמצא בפי חכמי ישראל, וכל אחד לפום שיעורא דיליה שנזכה שה' ידבר בנו ומילתו תהיה על לשוננו.]

ניגנו "שאמיל".

לחיים לכולם – מי שפה, ומי שפה רק במחשבה.

 


א.  האדם כ"מדבר" וכח השתיקה

בהמשך למה ששמענו עכשיו: כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". התרגום מתרגם "לרוח ממללא", ורש"י אומר שה"נפש חיה" אצל האדם זה חידוש, תוספת לגבי מה שכתוב אצל שאר בעלי החיים. התרגום אומר שהחדוש הוא שהוא מדבר, ולכן כינוי האדם הוא "מדבר". לכאורה יש שאלת תם, שהיות ש"מלה בסלע משתוקא בתרין", היה צריך לקרוא לאדם שותק – שזה "כפלים לתושיה" – ובכל אופן "נפש חיה" זה "רוח ממללא". יש כמה דברים שאפשר לומר בזה: קודם כל, ידוע שיש נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, נפש זה הדבור – המלכות זה הנפש – אבל חיה של נרנח"י זה החכמה, זה מקיף, ולכאורה הוא לא מדבר. צריך לומר ששרש הדבור הוא משם, מהחיה, והיא המשפיעה את הדבור לנפש, והנפש היא המדברת, "נפש חיה". התרגום מכניס עוד ממד של הנשמה – רוח, "רוח ממללא" – אבל הפסוק אומר "נפש חיה". הנפש מדברת, והיא מדברת מכח החיה-החכמה, ועל זה כתוב "מצרף לחכמה" – החכמה היא כח שמצרף את האותיות, מה צריך לדבר ומה לא. שוב, החיה היא החכמה, ועל החכמה כתוב "סיג לחכמה שתיקה". צריך לומר שמי שיודע מתי לדבר ומתי לשתוק זה החיה שבדבור, וצריך שהחיה תשפיע לנפש. זה ווארט אחד.

עוד ווארט שני: רש"י כותב שהתוספת ב"נפש חיה" אצל האדם לגבי כולם זה "דעה ודבור". התרגום רק אומר "רוח ממללא", אבל רש"י כותב שמה שנוסף לאדם זה "דעה ודבור" – לא רק דבור, אלא גם דעה, והדעה היא לפני הדבור. אז גם צריך לומר ש"דעה ודבור" זה דעת מתי מדברים ומתי לא מדברים, איך מדברים, מה מדברים. צריך להיות דבור מתוך דעה צלולה, דעה ברורה – "דעה ודבור". הרבה פעמים אומרים על פי סוד ש"דעה ודבור" זה תרין עטרין שבדעת, שתי בחינות של דעת – "עטרא דחסדים" זה הדעה ו"עטרא דגבורות" זה הדבור (שרש המלכות, ש"בנין המלכות מן הגבורות", לכן האשה התברכה בתשעה קבין של דבור). יש אדם וחוה, וכתוב שחוה זה מלשון "יחוה דעת" – דבור – ואדם זה לשון "לך דומיה תהלה אלהים בציון". אז בעצם האדם הוא הדעה, שיודע מתי ואיך לשתוק, ומתי לחוות דעה. חוה באה לחוות את הדעה של האדם, היא הדבור, היא העלמא דאתגליא, וצריך להיות זווג נכון ביניהם.

 


ב. הדבור כזווג – עריות, נדה וקדושת הזווג

דבור בכלל זה משל לזווג. מה שר' איציק אמר שיש שתיקה של הכנעה, בפני חוקרים, ויש שתיקה של הבדלה, בפני תקשורת (לפני המדרגה השלישית, שזה כבר משהו סודי-חרישי, אבל שתי השתיקות הראשונות זה פשוט). אם דבור זה משל לזיווג, אז יש זווג אסור – יש עריות בתורה. מי שהיא ערוה אסור לדבר איתה, כלומר אסור להזדווג איתה. ויש מי שהיא בעצם מותרת, יכול להיות שאפילו היא אשתך, אבל היא נדה – אז גם צריך למעט בדבור, והזווג אסור אז. נתחיל עם התקשורת – התקשורת, הרי לכאורה אני רוצה להשמיע את המסר שלי לעם ישראל, שהוא אשתי המותרת לי, אני אוהב את עם ישראל. אבל יכול להיות שברגע הזה, המיקרופון של התקשורת זה בחינת נדה, ולכן אסור לי – כרגע – לדבר לתוך המיקרופון. מתי שהצבור – עם ישראל, אשתי – תטהר, אני אוהב אותה, אני רוצה אותה, רוצה לדבר ולתקשר איתה, וצריך את העיתוי הנכון, מתי שזה טהור. אבל יש סיטואציה של ערוה ממש, שזה בכל מקרה אסור – זה ההקשר של החקירה. עוד פעם, "יתמו חטאים ולא חוטאים". שני החוקרים החמודים בתמונה – שני אלה סביב ר' איציק, הם גם חמודים וגם מסכנים נורא – באופן אישי אין לי שום דבר נגדם. אדרבה, מה ההבדל בין צדיקים לרשעים? תיכף נדבר יותר. כתוב "הוי' אהב צדיקים", אבל אם יש אנשים שפועלים מטעם ממסד שהוא היפך מהצדיק, אז כתוב בתניא קדישא שהיחס צריך להיות של רחמים, אם זה יהודים. כלומר, היחס לצדיקים הוא אהבה גלויה ופשוטה – "אהב צדיקים", אני אוהב את כל הצדיקים – ומי שלא מתנהג כצדיק אז אני מאד מרחם עליו, אם הוא יהודי. אז היות שיש מעלה ברחמים אפילו יותר מאהבה, שרחמים מוציאים וכורים רבדים עמוקים יותר ויותר בתוך הנפש, אז יש סבה טובה למה הקב"ה ברא רשעים – כדי שיהיה היכי תימצי שנוכל לרחם על מישהו (לפי פל"ב בתניא, הפרק של אהבת ישראל). בכל אופן, הווארט עוד פעם: השתיקה של הכנעה זה כאשר מדובר בערוה, והשתיקה של הבדלה ששמענו עליה קודם זה כאשר מדובר בנדה. אבל אחר כך (בלי המדרגה השלישית), כשמגיעים לישיבה – להקשר הזה – כנראה שהאשה טהורה אז אפשר לדבר, שזה הזיווג הרצוי, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". לחיים לחיים.

כתוב בגמרא שכאשר הלשינו על רשב"י והוצרך לברוח הוא לא סיפר לאשתו כי "נשים דעתן קלה". הכוונה שאולי יחקרו אותה, ואולי היא לא תוכל לעמוד במשימה של השתיקה. אבל בדור של גאולה, אנחנו יודעים שהבנות אצלנו גם יודעות לשתוק – זה דור של גאולה, "איש ואיש יולד בה". אם האיש לא ישתוק הוא יתחייב, בגלל ש"אין קישוי אלא לדעת". כמו שאמרנו קודם, "דעה ודבור". אבל לכאורה אולי הבת לא יכולה לעמוד בנסיון של השתיקה. אבל שוב, בדור שלנו, לא רק שהבנות עומדות בנסיון, אלא שברוב המקרים הן גם עולות על הבנים. היות שכתוב "הכל מן האשה", שהבנים ילמדו גם את מלאכת השתיקה – בין היתר – מהבנות הצדקניות האמתיות. לחיים לחיים. אני אומר את זה גם כי היום ההילולא רבא של הרבנית מנוחה-רחל, הרבנית הכי קשורה לארץ ישראל מכל הנשים הצדקניות של החסידות. היא היתה בעלת מופת גדולה מאד, וודאי ידעה מתי לשתוק ומתי לדבר.

 


ג. שמירת המח על ידי הקרום (בצבוץ שלילי ובצבוץ חיובי)

נמשיך את אותו ענין: הגמרא במסכת חולין, פרק "אלו טרפות", אומרת שרב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים (ולפי גירסא אחרת "לתוך מוחו") ובודק – אם מבצבץ ועולה טרפה, ואם לאו כשרה. עוף שחולדה נשכה את ראשו ועשתה איזה נקב בגלגלת, ורוצים לדעת אם קרום המח ניקב או לא – אם הקרום ניקב העוף טרף ואם לא העוף שלם (לא משנה שיש כמה חורים בגלגלת), זה לגבי עוף היבשה, אך בעוף המים (כמו אוזים) ההלכה אומרת שאפילו פגיעה בגלגלת בלי פגיעה בקרום גם מטריפה. אבל בעוף היבשה, כמו אצלנו, תרנגולת, העוף טרפה רק אם ניקב הקרום. אז איך יודעים? רואים שיש כמה חורים בגלגלת, אבל לא יודעים אם הקרום נקב, אז איך בודקים אם יש חור קטנצ'יק בקרום המח? קודם כל, זו פעם יחידה בכל הש"ס שכל השלישיה הזו אומרת יחד, כולם משמיעים בקול אחד צלול, "רב ושמואל ולוי דאמרי". ומה אומרים? נאמר גירסת הרי"ף וספר הערוך, יותר נחמד – "מכניס ידו לתוך מוחו ובודק, אם מבצבץ ועולה טרפה ואם לאו כשרה". מה הכוונה 'בודק'? הוא לוחץ, ואם המח מבצבץ – אם באמת יש חור בקרום המח יבצבץ ויעלה דרך החור, ואז יודעים שיש חור והוא טרף. אם אף על פי שאני לוחץ במח הוא לא מבצבץ ועולה סימן שהקרום כשר, אין חור והוא כשר.

איך הגענו לגמרא הזו? מה ענינה? זה סוד החקירה. הרמ"א בשו"ע אומר שאנן לא בקיאי בבדיקות אלה יותר, אבל הרמב"ם וגם המחבר של השו"ע אוחזים מבדיקה זו. השב"כ חושב שהוא כן בקי בזה. הוא מכניס את היד לתוך המח – גירסת הרי"ף וספר הערוך, הגירסא שלנו בגמרא זה "מכניס ידו לפנים" ורש"י כותב שזה לתוך הפה. החוקר מכניס את היד לתוך הפה, ולוחץ על החך כמה שיכול, כדי שהמח יבצבץ. אם באמת המח מבצבץ ועולה – היינו שיש בעיה בקרום – זו בעיה. לפני שבוע דברנו על סוד הקרום, אחד מ-ז תקוני גלגלת, ורואים שהכל תלוי בקרום. התפקיד של הקרום זה לשמור שהמח שלך לא יבצבץ. אם הקרום הוא בריא וחזק, אז המח לא יבצבץ. אבל אם יש איזה חור בקרום – אפילו חור כל כך קטן שאי אפשר לראות בעין – אז המח מבצבץ על ידי לחץ הרי"ף כותב פירוש אחר, שלא מכניס את היד לפה, אלא מכניס אצבע תחת הגלגלת ולוחץ קרוב למקום שחושש שיש בו חור – מול החור בגלגלת – ולוחץ על הקרום עצמו, לראות אם המח יבצבץ. יכול להיות ששני הבצבוצים האלה כנגד החקירה והתקשורת (כשדברת חשבתי איך להתאים). יש שני פירושים בגמרא – רש"י בתוך הפה והרי"ף על הקרום. כנראה שגם לחוקרים יש שתי שיטות – אם להכניס את היד לגלגלת וללחוץ על הקרום עצמו ליד המקום בו רוצים שהמח יצא, או שמכניסים את היד לפה ולוחצים כלפי מעלה בתקוה שהמח יבצבץ. לכן העיקר הוא לחזק את הקרום. אם יש קרום בריא וחזק, אז הכל בסדר – הוא שומר על המח. מה שלומדים מכאן שהמח לא יכול לשמור על עצמו – צריך קרום שישמור עליו.

זה פתיחה. לחיים לחיים. נסיים את הפתיחה: אפשר לחשוב שכל בצבוץ הוא משהו לא טוב, לא צריך לבצבץ. אבל בסוף כתובות, כשמדברים על שיבת ציון וגאולה ומשיח, הגמרא אומרת שעתידין צדיקים שמבצבצין ועולין לירושלים עיר הקדש, שנאמר "ויציצו מעיר כעשב הארץ". אם כן, יש בצבוץ טוב, וזה שייך לצדיקים. הצדיקים – כנראה אלה שהמח שלהם לא בצבץ כשהכניסו את היד לתוך המח – אותם צדיקים עתידים לבצבץ, מבצבצים ועולים לירושלים, שנאמר "ויציצו מעיר כעשב הארץ". פשיטא שהגמרא מדמה את המלה בצבוץ למלה "ויציצו", אם כי אין שם ב יש שם שתי אותיות צ. זה כמו שכתוב "ועמך כֻלם צדיקים", ומפורש בחסידות שלכל יהודי יש שתי בחינות צדיק – צדיק עליון וצדיק תחתון, יוסף ובנימין. זו לשון הגמרא, "עתידין צדיקים" – שזה שני צדיקים – שמבצבצים ובאים לירושלים, שנאמר "ויציצו מעיר כעשב הארץ". אם כן, זה הנושא – צריך לדעת מה זה שני צדיקים, ולדעת מה זה הבצבוץ הטוב, כאשר המח לא מבצבץ ויוצא, אז זוכים לבצבוץ הטוב, "ומרדכי יצא מלפני המלך... בוץ... והעיר שושן צהלה ושמחה". עוד מעט פורים. לחיים לחיים.

נשמע איזה ניגון של פורים. ניגנו "ארור המן".

לחיים לחיים.

 


ד. מחרוזת פסוקי צדיקים במשלי

במודעה של הערב כתבו את הפסוק ממשלי "ברבות צדיקים ישמח העם ובמשֹל רשע יאנח עם". ישנם חמשה פסוקים במשלי שיוצרים יחד מחרוזת – אחד פותח ואחד סוגר, ובמוחש רואים שכל הפסוקים האלה (אם כי לא כתובים אחד אחרי השני) הם המשך אחד. זה אחד הדברים היפים בתנ"ך, שיכולה להיות ממש מחרוזת, של חמשה פסוקים, אף על פי שלא כתובים אחד סמוך לשני. הראשון, במשלי יא, י: "בטוב צדיקים תעלֹץ קריה [עיר] ובאבֹד רשעים רִנה".

כל הפסוקים האלה נדרשים בענין פורים, על מרדכי והמן, אם כי שהפשט הוא שהרשעים הם לאו דווקא גוים – בפשט זה גם יהודים – אבל בכל אופן חז"ל דורשים את הניגוד בין הצדיקים לרשעים ברוב הפסוקים האלה על היהודים והגוים במגלה, כמו בניגון ששרנו כעת בהשגחה פרטית, "ארור המן... ברוך מרדכי... ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים".

שוב, הפסוק הראשון "בטוב צדיקים תעלץ קריה ובאבד רשעים רנה" (בחינת "יצחק ירנן", "באבד רשעים").

הפסוק השני, בפרק כח פסוק יב, ממש ממשיך את הפסוק הראשון, ואומר "בעלֹץ צדיקים [קודם הקריה עלצה, ועכשיו בפסוק השני הצדיקים עולצים] רבה תפארת [יש הרבה תפארת כאשר הצדיקים שמחים] ובקום רשעים יחֻפש אדם". יכול להיות שמכל הפסוקים זה הכי מענין. מה זה "יחֻפש אדם"? רש"י כותב שמחפשים אותך, מחפשים אותך בשביל להעליל עליך כל מיני עלילות. אז מה העצה? העצה היא הרישא דקרא – "בעלץ צדיקים רבה תפארת". אחרי שנאמר את כל חמשת הפסוקים נחזור לפרש אותם יותר בפרוטרוט. "בעלץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחֻפש אדם".

בא הפסוק הבא (הכל לפי סדר הפסוקים במשלי) – כח, כח – וממשיך את הפסוק הזה, ואומר: "בקום רשעים [סיום הפסוק השני] יסתר אדם [קודם היה 'יחֻפש אדם', וכאן 'יסתר אדם'] ובאבדם ירבו צדיקים". בפסוק הראשון היה "באבד רשעים רנה", וכאן אותו אבדון של הרשעים – "ובאבדם" – "ירבו צדיקים". סימן שמה שהיה כתוב ברשע דקרא, "בקום רשעים יסתר אדם", זה ההיפך מ"ירבו צדיקים". אבל כאשר הרשעים אובדים, אז ירבו צדיקים.

אחר כך בא הפסוק הרביעי (משלי כט, ב) ממשיך את השלישי, והוא הוא הפסוק שכתבו על המודעה – משום מה מכירים אותו יותר טוב משאר הפסוקים, כנראה – "ברבות צדיקים [המשך ל'ירבו צדיקים'] ישמח העם ובמשֹל רשע יאנח עם".

הפסוק הרביעי היה "ברבות צדיקים", והאחרון בא בהשוואה אליו (כט, טז), ואומר "ברבות רשעים [בניגוד ל'ברבות צדיקים'] ירבה פשע [כאן דרוש של לשון נופל על לשון בין רשע ל-פשע, שזה הלעו"ז של שע נהורין, של שעשוע. הלעו"ז של השעשוע של הקדושה זה הרשע והפשע] וצדיקים במפלתם יראו". זה הסוף. ההתחלה היתה "ובאבד רשעים רנה" והסוף "וצדיקים במפלתם יראו".

כאן יש לנו תופעה מאד יפהפיה של התנ"ך, חמשה פסוקים במחרוזת. כמובן שיש הרבה פסוקים בתנ"ך שמשוים בין צדיקים לרשעים – לא יותר מדי, אבל עוד כמה וכמה וכמה פסוקים שיש בהם צדיקים ורשעים – אבל כאן באופן מוחשי לגמרי רואים שהפסוקים האלה יוצאים אחד מהשני וזה יוצר מחרוזת. לכן זו התבוננות (לקח לי הרבה זמן ללמוד בעל פה את חמשת הפסוקים, אבל אחרי שלומדים בעל פה אפשר כבר להתבונן בהם, למלל אותם, לנגן אותם). כדי שלא נשכח את זה, לפחות עד סוף ההתוועדות, נאמר עוד פעם אחת:

בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה.

בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם.

בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים.

בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם.

בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה פָּשַׁע וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ.

 

כעת נסביר יותר בפרורוט: "בטוב צדיקים תעלץ קריה ובאבד רשעים רנה" (כל הקריה שמחה, זה גם קרית הישיבה). כנראה המלה "תעלץ" תפסה. מי עלץ? חנה הנביאה, כך פותחת את שירתה-תפלתה, "עלץ לבי בהוי'" – עלץ זה צלע הפוך, כנראה שייך לאשה. יש עשרה לשונות של שמחה, ועלץ זו אחת הדרגות הכי גבוהות. יש בשני הפסוקים הראשונים שתי עליצות, "תעלץ קריה" ו"בעלץ צדיקים". למה דברנו קודם על בצבוץ? זה הר"ת כאן – "בטוב צדיקים", "בעלץ צדיקים", "ברבות צדיקים", הכל בץ, הצדיקים מבצבצים ועולים, כמו שחז"ל אומרים שעתידים צדיקים לבצבץ ולעלות לירושלים. מה זה הבצבוץ שלהם? בטוב צדיקים, בעלץ צדיקים, ברבות צדיקים. עלץ זה צדיק עולה, גם צדיק עליון, וגם צדיק תחתון עולה להתחבר עם הצדיק העליון.

"בעלץ צדיקים רבה תפארת". יש כמה פירושים במפרשים: כשיש צדיקים עליצים – כמו ר' איציק, ושאר הצדיקים העולצים – אז העם מתפאר. אם יש לעם ישראל צדיקים עצובים, העם לא מתפאר בהם. אבל אם יש לו צדיקים עליצים, אז "רבה תפארת". שוב, המפרשים מסבירים שהעם מתפאר בצדיקים שלו, דווקא כשהם עליצים. לכן רק צריך להיות צדיקים עליצים, ואז "רבה תפארת".

אבל "בקום רשעים", אם הרשעים קמים, "יחֻפש אדם". אמרנו שיש פירוש של רש"י, הפשט הכי פשוט, שמחפשים את האנשים – מחפשים את הטובים. רואים שגם בפסוק השני ("יחֻפש אדם") וגם בשלישי ("יסתר אדם") יש עוד סוג חוץ מצדיקים ורשעים – "אדם". יש לנו צדיקים ויש לנו רשעים ויש לנו אדם. בשני הפסוקים האדם הוא לכאורה גם צדיק, אבל בכל אופן לא קוראים לו צדיק אלא אדם. אפשר לומר ש"אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם", "ועמך כֻלם צדיקים". אבל אפשר לומר דבר יותר מסתבר – אם יש בפסוק אחד צדיקים ורשעים ואדם, אז האדם הזה בפוטנציאל להיות צדיק. הוא לא רשע, והוא עדיין לא צדיק בפועל, אז אולי הוא הבינוני של התניא. על הבינוני של התניא כתוב "כולי האי ואולי", שאם תעבוד קשה כולי האי ואולי תהיה צדיק. זה גם משהו יפה, אולי זה אפילו אסמכתא לחז"ל שיש שלשה סוגים – צדיקים, רשעים ואדם. כאן זה אדם של הקדושה, ולא אדם בליעל – לא "עת אשר שלט האדם באדם".

שוב, הפסוק השני אומר "בעלץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחֻפש אדם". או שמחפשים את האדמים האלה, להפיל עליהם תיקים שונים – זה פירוש רש"י. האבן עזרא אומר משהו דומה לזה – שמחפשים את הכסף שלך, מס הכנסה רודף אותך, "יחֻפש אדם" לעקל את ההון שלו, לעשוק אותו. רבינו יונה אומר משהו יפה, ש"בעלץ צדיקים רבה תפארת" – הטבע של הצדיק זה לפאר את כולם, ללמד זכות על כולם. אז אם יש צדיקים עליצים אז יש גם הרבה תפארת, יש הרבה שבח ותהלה. אבל אם יש רשעים, "ובקום רשעים", אז מה התקשורת מלאה? אם יש צדיקים עליצים התקשורת מלאה שבחים ותפארת של עם ישראל (לא הפירוש שאמרנו קודם, שהעם מתפאר בצדיקים) – הצדיקים בעצמם משדרים רק תפארת, כמו הצדיקים האמתיים של החסידות, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רק לפאר ולשבח את עם ישראל. אבל "ובקום רשעים יחֻפש אדם" זה שהתקשורת רק מלאה עלילות – העיקר זה לא תיקים במשטרה או עלילות במס הכנסה, אלא השמצות, שהתקשורת מחפשת כל פגם אפשרי כדי להכפיש אותך. זו המגמה הכללית של התקשורת בזמן קימת רשעים – מחפשים כל פגם, ההיפך מ"רבה תפארת".

יש עוד פירוש, שחוזר גם ב"יסתר אדם", שאם יש שלטון של רשעים הוא משפיע על הצבור – לא עלינו, אנחנו רואים את זה, לאחרונה דברנו כמה פעמים על ההסטוריה של הדור האחרון כאן בארץ, העליות, במיוחד מעדות המזרח, איך שהשלטון לקח את הנוער וקלקל אותו בצורה הכי זוועתית, כולל גניבת נפשות ממש (שאתמול קראנו בעשרת הדברות "לא תגנב", שבגניבת נפשות הכתוב מדבר) – ובהשפעת שלטון הרשע הצדיקים מתמעטים. האוירה של מי שלמעלה בשלטון משפיעה על כל הצבור, אז כולם נעשים רשעים ר"ל. או בכפיה, כמו שהיה פה בארץ, או שלא בכפיה – רק בהשפעה של מקיף, השראה של קליפה. לכן "יחֻפש אדם" ובפסוק הבא "יסתר אדם" הכוונה שבקושי אפשר למצוא בן אדם, כי יש כאן רשעים בשלטון. זה עוד פירוש ל"יחֻפש אדם", יש כמה וכמה פירושים. יש עוד פירוש חמישי, שמי שהוא באמת "אדם" פשוט יורד למחתרת. הוא אדם, ולא רוצה להפסיד את האדם שלו, אז אין לו ברירה – רק לרדת למחתרת. אנחנו תמיד אומרים שהדור שלנו, של גאולה ומשיח, זה דור שהכל על השולחן – אין יותר מחתרות ו'מתחת לשולחן'. בכל אופן, הפסוק כאן אומר "ובקום רשעים יחֻפש אדם".

יש עוד פירוש, שכמעט כתוב, ש"יחֻפש אדם" זה יתחפש אדם (יכול להיות שמישהו אומר משהו דומה לזה) – זה ממש פורים. רעולי פנים – "יחֻפש אדם". "בקום רשעים" אין ברירה, צריך לשים משהו על הפרצוף.

אז יש פרצוף שלם של פירושים חמודים מה זה "ובקום רשעים יחֻפש אדם". תן לחכם ויחכם עוד, איך לכוון את ששת הפירושים כנגד ו"ק או כנגד משהו אחר, כרצונכם – כרצון כל המחופשים. זה היה הפסוק השני, עם דברים מאד יפים, מה זה "רבה תפארת" ומה זה "יחֻפש אדם".

הפסוק השלישי ממשיך אותו: "בקום רשעים יסתר אדם" – כולם נסתרים. אפשר לומר שכולם עוסקים ב'נסתר'. אין מה לעשות עם נגלה, כי המשפט הוא לא משפט עברי, אז חבל על הזמן, אבל בנסתר תמיד אפשר לעסוק. אולי בזכות זה שעוסקים בנסתר אפשר לסתור את הבנין שהקימו הרשעים, כי בלמוד הנסתר יש גם כח של סתירה. לכן הפסוק הרביעי אומר "בקום רשעים יסתר אדם ובאבדם ירבו צדיקים".

מה"ירבו צדיקים" מובן ש"יסתר אדם" היינו מיעוט צדיקים, היינו כנ"ל שכאשר יש השראת רשעים במדינה אין הרבה צדיקים במדינה. לכן שמענו, ממש בזמן האחרון, שיש צדיקים שרוצים לעזוב את הארץ – כי אי אפשר להיות פה אדם. אנחנו לא בעד זה, אבל יש סברא כזו. אז יש "יחֻפש אדם" ויש "יסתר אדם", "ובאבדם ירבו צדיקים". קודם היה "באבד רשעים רנה" וכעת "באבדם [של הרשעים] ירבו צדיקים".

הרביעי זה הפסוק שפרסמו על המודעה, "ברבות צדיקים ישמח [קודם היתה מלה יותר מענינת, 'יעלץ'] העם ובמשֹל רשע יאנח עם". כאן יש שני דיוקים, למה אצל צדיקים כתוב "העם" (ב-ה הידיעה) ואצל הרשע "עם", וכן למה "צדיקים" בלשון רבים ו"רשע" לשון יחיד (בשונה מכל הפסוקים עד כה). לגבי הדיוק הראשון, "העם" ו"עם", יש פירוש אחד שאומר ש"העם" זה כולם יחד ו"עם" זה כל אחד בנפרד. כאשר יש צדיקים רבים, שהם גם בשלטון, אז העם ביחד, והוא שמח ביחד. השמחה היא שמחה פומבית, עושים אירוע גדול, שמח. זה "ישמח העם", כך הוא מסביר, אבל "במשול רשע" אם מישהו יאנח בפומבי יתכן שגם ישימו אותו בבית סהר, לכן הוא הולך להתאנח בחדרי חדרים, בינו לבין עצמו. הוא הולך לאיזה מקום ושם הוא נאנח עמוק – זה "עם", יחידים, לא ביחד.

אבל חשבנו שיש פירוש יותר עמוק בזה, ש"העם" ב-ה הידיעה היינו העם הידוע, ו"עם" זה סתם עם. מה זאת אומרת? לא שמדובר בכלל ובפרט – יתכן שאפשר לקשר בין הפירושים, אבל – "העם" היינו עם עם הזדהות ותודעה של נבדלות. "ברבות צדיקים ישמח העם" היינו שהעם מכיר בעצמו שהוא העם הנבחר, לא סתם עם אלא העם. לענ"ד הפירוש הזה אפילו יותר טוב בפשט. "העם" זה עם שיודע מי הוא, הצדיקים משדרים ומשרים על העם את התודעה מי אתה עם ישראל, מה זה עם ישראל. במה הוא שמח? בתודעה, בהזדהות האמתית שלו. אבל "במשול רשע יאנח עם" – הוא איבד את הזיהוי, את התודעה מי הוא, את העם הנבחר שלו. זה בדיוק מה שהרשעים רוצים לפעול, אבוד היחודיות והנבחרות של עם ישראל. נוסיף לזה איזה דרוש בשרש של "יאנח" – אנח – ונדרוש את זה כנוטריקון אין חי, אין חיות. הסממן של "במשול רשע" זה שמוציא את כל החיות, כל החיוניות, מהעם. ברגע שאין לך חיות אתה נאנח. ידוע ש-חיות בגימטריא משיח בן דוד – הוא החיות, עם ישראל חי עם משיח בן דוד. אבל "במשול רשע יאנח עם", אין חיות, כל אחד נאנח (קשור לפירוש הראשון – כל אחד הולך לחדר שלו ונאנח אנחה עמוקה, וזהו).

לגבי הדיוק השני, למה כתוב "צדיקים" ו"רשע"? פשיטא שכאן צריך להיות "צדיקים" (כמו בפסוקים הקודמים), שהרי זה "ברבות צדיקים", אבל "במשול רשע יאנח עם" בלשון יחיד. יש מי שמפרש את הדיוק, ואומר שצדיקים – גם בממשלה – יש איגוד וחבור של כמה וכמה צדיקים, ואילו כשרשע תופס את השלטון יש בדרך כלל אחד שהוא 'אנא אמלוך'ניק', שעליו כתוב "וימלך... וימת", אני אמלוך, לכן זה סממן של ממשל הרשעים. יתכן שיש הרבה רשעים – "ברבות רשעים", כמו בפסוק האחרון – אבל מי שמושל זה אחד שכל כולו גאוה של קליפה, של לעו"ז, של "אני אמלוך". זה פירוש, וכשיש "במשול רשע יאנח עם" – יתכן שאנחת העם גם מועילה להמית אותו בסוף, "וימלך... וימת".

אחר כך בא הפסוק החמישי, האחרון, שבהשוואה לפסוק הקודם פותח "ברבות רשעים", ומה החידוש שלו? מחדש ביטוי שלא היה בכלל על מעשה הרשעים – "ברבות רשעים ירבה פשע", רשעים ופשע זה הא בהא תליא. אם אתה רואה שיש הרבה פשע במדינה, תדע לך שזה בגלל שמי שמושל כאן זה רשעים. זה הסימן. אם היה לך ספק אם המנהיגים של העם הם צדיקים או רשעים תסתכל מה קורה – יש פשע? יש ריבוי פשע במדינה, או שאין ריבוי פשע? הפסוק הזה אומר שאם יש ריבוי פשע סימן שיש ריבוי רשעים. ריבוי רשעים זה הפושעים בעצמם, אז מה הוא חדש? הוא לא התכוון ש"ברבות רשעים" זה הפושעים עצמם, אלא שזה המושלים (המפרשים גם אומרים שכל הפסוקים כאן קושרים לממשל של צדיקים, גם "בעלץ צדיקים" וגם "ברבות צדיקים", אבל במיוחד "ברבות צדיקים", וכך גם "ברבות רשעים"). הסוף הוא "וצדיקים במפלתם יראו". זה מזכיר את הפסוק "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". הצדיקים בסוף רואים במפלה המופלאה של הרשעים.

שוב, זה רק בשביל לשיר את הפסוקים האלה, ולדעת שיש תופעה כל כך יפה בתנ"ך.

נסיים את הפרק הזה עם רמז יפה: יש כאן חמשה פסוקים, שכל אחד מתחיל עם ב – "בטוב צדיקים", "בעלץ צדיקים", "בקום רשעים", "ברבות צדיקים", "ברבות רשעים". שלשה מהפסוקים מתחילים עם צדיקים ושנים עם רשעים, אבל כולם מתחילים עם ב – או ביחס לצדיקים או ביחס לרשעים. נתבונן רק בשלשת הפסוקים שמתחילים עם הצדיקים – "בטוב צדיקים", "בעלץ צדיקים", "ברבות צדיקים". מה הסימן? "סימנים עשה", וכמה שיותר סימנים מקלים על הזכרון של הפסוקים בעל פה. כמו שאמרנו שלעתיד לבוא עתידים צדיקים שמבצבצים ועולים לירושלים – כל הצדיקים האלה מבצבצים ועולים – אבל יש עוד דבר שכתוב לגבי צדיקים לע"ל, שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. שרש עטרה, עטר, ר"ת עלץ-טוב-רבה (לא לפי סדר הפסוקים, שרש שלשת הדברים שאמורים על הצדיקים). עוד תופעה יפה: עלץ טוב = רבה. שני השרשים הראשונים שוים לשרש השלישי, שעולה אור, אין סוף, רז. אם כן, שלשת השרשים עולים אור אין סוף, שזה ממש "צדיקים יושבים... ונהנים מזיו השכינה", נהנים מאור אין סוף. אור שייך במיוחד לטוב, "האור כי טוב", ועלץ זה "ליהודים היתה אורה ושמחה", ו-רבה זה ריבוי טוב ואור – עולה אין סוף.

אור אין סוף = צו הרחקה. יש כאלה שהשתחררו מהכלא, וכדי שהשב"כ לא יהיו מדי מסכנים הם צריכים במשהו להתנקם, אז יש להם את הקלף הזה של צו הרחקה. תיכף נסביר – אחרי עוד הפסקה – את המשמעות. כמו ששמענו מר' איציק, שצריך לפרש הפוך ממה שאתה חושב. אתה חושב שעשו נגדי משהו – כמה שזה קשה, להיות יומים בכלא זה קשה, להיות כמה חדשים בצו הרחקה זה קשה – אבל צריך להתבונן איזה טוב יצמח מזה, מה כבר טוב. זה החלק השלישי. רק אמרנו את הגימטריא שמי שזוכה לצו הרחקה זוכה לאור אין סוףעלץ טוב רבה.

כעת נאמר פשט: הפשט של "בטוב צדיקים תעלץ קריה" זה שכאשר טוב לצדיקים – שהצדיקים מושפעים כל טוב סלה – "תעלץ קריה". לכאורה מכלל הן אתה שומע לאו, שאם לא טוב לצדיקים בטוב הנראה והנגלה, לכאורה זה פועל את ההיפך מ"תעלץ קריה" – שכולם עצובים. אבל אפשר לדרוש את זה למעליותא, על דרך החסידות, ש"בטוב צדיקים" זה לא רק על משהו אובייקטיבי. אף פשטן לא יאמר את זה, אבל לפי החסידות כל דבר צריך להיות קודם כל בתוך הגברא, בתוך הנשמה. כתוב שיש צדיקים שיש להם כל טוב סלה והם חיים בגיהנם, מבחינה נפשית. יש להם הכל, אבל החיים שלהם הם גיהנם אחד רגיל. לעומת זאת יש צדיק, כמו שמסופר על רבי זושא מאניפולי (שההילולא שלו בתחלת חדש שבט, שאנו כעת בסופו – זה חדש של צדיקים בכלל, אמרנו שהפסוקים נדרשים על פורים, אבל כל המחרוזת שייכת לשבט שהאות שלו בס"י היא צ, אז כל הצדיקים ולעומתם הרשעים זה מעניני דיומא), שלא משנה באיזה מצב אובייקטיבי הוא נמצא – תמיד טוב לו, וכך כל צדיקים. יש מפרשים על הפסוקים, כמו רבינו יונה ועוד, שצדיק תמיד טוב לו ורשע תמיד רע, וזה ההבדל בין צדיקים לרשעים. עיקר עבודת השמחה זה במחשבה – מחשבה אותיות בשמחה, "חשוב טוב יהיה טוב". כשאני אומר "בטוב צדיקים" יש שלש אפשרויות לפרש: או שהצדיקים מושפעים בכל טוב הנראה והנגלה, זה הפשט. או שלצדיקים יש טוב פנימי, בלי להתחשב במצב החיצוני שלהם. ועוד פירוש, שצדיקים תמיד חושבים טוב, תמיד מקיימים "טראכט גוט ועט זיין גוט". כל הפירושים האלה נכונים, ו"בטוב צדיקים תעלץ קריה, ובאבד רשעים רנה".

על צדיק כתוב "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". "טוב צדיקים" זה גם שרש הפוריות של הצדיק. צדיק זה היסוד, הברית, וזה שיש צדיק עליון וצדיק תחתון זה זיווג, ומתוך הזיווג יש "פרו ורבו". ככל שיותר טוב לצדיק כך הוא פורה יותר. וממילא הכל מתחיל ב"בטוב צדיקים" ונגמר ב"ברבות צדיקים" – "רבו". נלך מיד ל"ברבות צדיקים ישמח העם". אני יכול לחשוב שזה רק מצב אובייקטיבי, שב"ה יש הרבה צדיקים. למה? איך זכינו לזה? אולי בגלל החינוך, איני יודע למה. הקב"ה עזר וזכינו שיש הרבה צדיקים בישיבה. אבל זה לא רק הפירוש הזה. איך מגיע מצב כזה בעם? אנחנו רוצים שיהיה "ברבות צדיקים", איך עושים את זה? חייבים לומר שהצדיקים האמתיים, מעט הצדיקים שיש בהתחלה (כאשר "בקום רשעים יסתר אדם", ויש רק מעט מאד), הם "מועט המחזיק את המרובה" ויש להם כח של פוריות, של "פרו ורבו", והכח הפורה שלהם זה הטוב שלהם וכח ה"רבה" שבהם שהם מרבים צדיקים כיוצא בהם, "פרו ורבו" נקרא להרבות את הדמות. אפילו הפשט הכי פשוט, מי זה צדיק? אחד ש"ממנו יראו וכן יעשו", דוגמה חיה איך צריך להיות. זה, כמו שהרמב"ם כותב פשט, שתלמיד חכם אמיתי שמקדש שם שמים זה אחד שכל מי שמסתכל עליו אומר שככה ראוי להיות. ממילא, "ברבות צדיקים" זה לא רק מצב שיש פתאום הרבה צדיקים, אלא צדיקים שמרבים את עצמם, שמתרבים. בין הצדיקים שמטיבים, בגלל שיש להם טוב עצמי, שעושה פרי – "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – בין ה"טוב צדיקים" ל"רבות צדיקים" (כח הצדיקים להתרבות) יש ממוצע של "בעלץ צדיקים", השמחה והטוב לבב שלהם מרב כל. כל זה בסוף נעשה העטרה של הצדיק, ודרך העטרה – "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" – הם נהנים מאור אין סוף, "ונהנים מזיו השכינה".

עד כאן חמשת פסוקי הצדיקים, הכל בהשראת הרב יוסי כאן, שכתב את הפסוק על המודעה. באמת הפסוק הרגיז אותי, לכן חשבתי עליו הרבה, עד שמצאתי שיש עוד הרבה פסוקים יחד, אז זה כבר מתחיל להיות שמח. לחיים לחיים.

 


ה. הלקח מצו הרחקה – שינוי רשות למעליותא

אמרנו שנאמר כמה מילים לגבי העבודה הרוחנית של לקבל צו הרחקה. בגמרא בסוף מסכת ברכות, בפרק "הרואה" שמדבר על חלומות, כתוב "הרואה שור בחלום ישכים ויאמר 'בכור שורו הדר לו', קודם שיקדימנו פסוק אחר, 'כי יגח שור את איש'". "כי יגח שור את איש" הוא פסוק מפרשתנו, פרשת משפטים. אם כן, הגמרא הזו נוגעת לנו. מישהו בזמן האחרון ראה שור בחלום? לדאבוננו, בגלל התרבות המודרנית פחות רואים שוורים, לא בחיים ולא בחלום. אחרי שהגמרא אומרת שאם אתה רואה שור בחלום תשכים ותאמר את הפסוק "בכור שורו הדר לו" (הכל קשור לנו, כי "בכור שורו הדר לו" זה פסוק של יוסף הצדיק, של קבר יוסף, של "עוד יוסף חי" – אם כי ש"עוד יוסף חי" שוה חמור, זה רמז, והפשט הוא ששייך לשור).

אחר כך הגמרא ממשיכה ואומרת "חמשה דברים נאמרו בשור" (משהו מיוחד, שהגמרא לא אומרת לגבי דברים אחרים שרואים בחלום) – "האוכל בשרו מתעשר". רש"י צריך לפרש: האוכל בשרו בחלום. בכל אופן, מזה שצריך להסביר שמדובר בחלום, סימן שיש הו"א שזה גם במציאות. זה נוגע גם לשאר הדברים, שיש הו"א שגם במציאות ולא רק בחלום. שור לשון אשורנו, לשון ראיה, אז יתכן שמכל החלומות חלומות על שורים הם הכי מציאותיים. הדבר השני, "נגחו [אם השור נגחו בחלום] – הויין ליה בנים מנגחים בתורה". רגע קודם הגמרא אמרה שיקדים לפסוק "כי יגח שור את איש" – כנראה שהפסוק הזה בבקר הוא לא טוב, אבל אם השור נוגח אותך בחלום זה טוב מאד, יהיו לך בנים מנגחים בתורה, יודעים איך לנגוח אחד את השני בבית המדרש, שזה שבח. "נשכו [קצת חידוש ששור גם נושך, אבל אם השור נשך אותך בחלום] – יסורין באין עליו", אבל אם "בעטו [שזה לכאורה יותר מתאים לשור] – דרך רחוקה נזדמנה לו", זה צו הרחקה. כנראה שכל מי שעתיד לקבל צו הרחקה הוא חולם קודם ששור בעט בו. אם הוא יאמר לך שלא חלם את זה – הוא פשוט שכח. בטח הוא חלם ששור בעט בו, וזו בשורה מן השמים שדרך רחוקה נזדמנה לו – משהו טוב כנראה, טוב מאד. הוא זוכה למקיף הרחוק, גילוי היחידה שבנפש. אחרון אחרון חביב, "רכבו – עולה לגדולה". יכול להיות שהדברים האלה גם נאמרו לפי הסדר: לא נסביר את הכל, אפשר להמשיך לבד, אבל רק שני האחרונים – קודם מקבלים צו הרחקה, השור בועט בך, ואז אתה קופץ עליו ורוכב עליו, ואז עולה לגדולה. השור כאן זה מי שחתם על צו ההרחקה – קודם הוא בעט, אחר כך אתה קופץ ורוכב עליו ועולה לגדולה. זה דומה ל"מבית האסורים יצא למלוך" שנאמר על השור, יוסף הצדיק. בכל אופן, זה הסדר – קודם אוכלים אותו, כנראה שזה מרגיז אותו אז הוא נוגח בך (שזה עדיין טוב), אחר כך הוא נושך, אחר כך הוא בועט, ובסוף אתה קופץ עליו ורוכב עליו (מעשה מרכבה). זה הסיפור של השור, וזה שייך לפרשת השבוע (אפשר לעשות מזה סיפור ילדים, או סרטון של ילדים – "חמשה דברים נאמרו בשור").

לפני כמה פעמים שהיינו פה אמרנו – וכל מה שדברנו קודם על ממשל של רשעים – יש איזה הו"א, כמו שמסופר על הרבה גדולי ישראל, במיוחד הרוגאטשובר, וגם אבא של הרבי, וגם הרבי עצמו לפני הנשיאות (שדבר קצת בסגנון של אביו), לקשר כל אירוע במציאות לאיזה סוגיא. שכל מה שקורה זה סברא, וזה סובר כמו האמורא הזה וזה סובר הפוך – שכל מה שקורה בעולם, כל ספורי התקשורת, זה סוגיות בש"ס. שוב, הכי הצטיין בזה הרוגאטשובר.

מה סוברים אלה שנותנים צו הרחקה? מה רוצים להרויח מזה (חוץ מלעשות לך צרות)? הם סוברים, כנראה, כדעת הרמב"ם ש"רשות משנה". זו סוגיא עמוקה בבא קמא, ששייכת לפרשת השבוע. נאמר הכי פשוט: אם יש לי שור מועד לנגוח, ואני מוכר אותך למישהו אחר, הוא חוזר לתמותו, בגלל ש"רשות משנה" (כך פוסק הרמב"ם). אותו שור שנגח שלש פעמים, והועד בבעליו, משתנה דינו והוא חוזר לתמות כשהרשות משתנה. אותו דבר אפילו אם השור לא נמכר או ניתן במתנה, אלא שהשאלתי את השור למישהו, ובבית השואל הוא הועד שלש פעמים ("תמול שלשום"), ואחר כך השואל החזיר אותו אלי – זה גם נקרא שינוי רשות, כך פוסק הרמב"ם. אף על פי שזה לא היה של השואל אלא שלי, "שם בעליו עליו", הוא חוזר לתמותו. לעומת זאת, אם השור הועד אצלי ואני משאיל אותו – הוא נשאר מועד. שם רשות אינה משנה. אבל אם הועד אצל השואל ומחזיר אותו אלי זה כן נקרא שינוי רשות. זו סברא דקה, וכך הרמב"ם סובר, כמו רב פפא. יש מחלוקת בין רבי יוחנן ורבה ורב פפא בב"ק. רמז יפהפה ששלשת האמוראים שחולקים בסוגיא זו – רבי יוחנן, רבה, רב פפא – עולים יחד רשות, ובענין זה מחלוקתם, אם רשות משנה או אינה משנה. מן הסתם השב"כ סוברים ש"רשות משנה", שאם נגרש אותו מביתו ישתנה. אם כי בגמרא רשות אינה מקום, חוץ מאשר אצל אפטרופוס יש מפרשים שרשות זה מקום, שרשות אינה משנה כי נשאר באותו בית. אבל בשאר המקרים "רשות" זה בעלות. אף על פי כן יש פה איזה ראש, האם שינוי רשות מחזיר לתמות. למה נותנים לך צו הרחקה? כי אצלם אתה מועד למשהו, אז רוצים שתחזור לתמותך. אתה שייך לקבר יוסף, שזה שוורים, אז או שאתה שור תם או שור מועד. יש עוד פסוק במשלי "באין אלפים אבוס בר ורב תבואות בכח שור", ושם המפרשים אומרים ש"אלפים" זה לשון "אאלפך חכמה", לשון שורים וגם לשון אולפן. אומרים שבספר משלי שור זה משל לתלמידים – תלמידים הם "אלפים" ו"שורים". מי יכול להיות יותר שור מאשר תלמיד של עוד יוסף חי? אז אם השור הזה הוא מועד, ורוצים שאתה תחזור לתמותך, מה העצה? לתת לך צו הרחקה. זו הסברא.

היות שאת הדין הזה לא דנים בבבל – דין של מועד – לכן חוץ מהרמב"ם אף אחד לא כותב הלכות אלה. אפילו הרי"ף משמיט כמה מהלכות אלה, כי לא נוגעות עכשיו, כמו שמעיר המגיד-משנה. לכן כותב המגיד-משנה שאין חולק על הרמב"ם, שפוסק כרב פפא שרשות משנה. אבל המהרש"ל בא וצועק געוואלד, שהוא מדייק בדיוקים מאד קשים (להבנה), שתוספות לא פוסקים כמו הרמב"ם, ולא צריך לפסוק כרמב"ם (כדרכו בקדש). היות שזאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, שלפי רבי מאיר "רשות משנה" ולפי רבי יוסי "רשות אינה משנה", והכלל הוא שבמחלוקת כזו הלכה כרבי יוסי. המהרש"ל מרחיק לכת ואומר שרב פפא, בתראי, סובר בגמרא "רשות משנה" רק בביאור ברייתא, והוא לא סבירא ליה. בכל אופן, יש כאן מחלוקת בין הרמב"ם למהרש"ל לגבי הפסיקה, האם רשות משנה או רשות אינה משנה. כלומר, לפי המהרש"ל צו הרחקה לא יעזור – אם אתה מועד אתה תשאר מועד.

אמרנו שזה לא בדיוק אותו דבר, כי זה שינוי בעלות. אולי הם חושבים שאם נרחיק אותו מראש הישיבה שלו זה שינוי בעלות. אבל זה שטויות, זה הבלים. מתי השור חוזר לתמותו? אם ממשמשים בו והוא לא נוגח. אם מרחיקים אותו ואחר כך באים למשש אותו, התינוקות, והוא לא נוגח – כנראה שהוא חזר לתמותו. זה הסימן. בכל אופן, יש כאן סוגיא מענינת וחשובה, שמי שרוצה ללמוד אותה במשך השבוע של פרשת משפטים מוזמן ללמוד אותה. יש הרבה לומדות בזה.

יש בזה שתי סברות, לדעת מאן דאמר ש"רשות משנה": הפירוש הפשוט הוא של רש"י, שרשות משנה כי כתוב בתורה "והועד בבעליו", ואם מכרתי אותו הוא לא הועד בבעליו החדשים. זה דין תורה, שהוא לא הועד בבעליו החדשים, ולכן חוזר לתמותו. ככה רש"י כותב בפשטות. אבל יש מאירי מפורסם, שאומר סברא אחרת לגמרי – שברגע שמכרו את השור המועד למישהו אחר אז השתנה מזלו וטבעו. ברגע שאתה נמצא אצל מישהו אחר המזל והטבע שלך השתנו ("משנה שם משנה מזל" – כל זמן ששם בעליו עליו, לפי רב פפא, הוא עדיין מועד). בכל אופן, זו סברא של המאירי. יש שיחה של הרבי, שאני מחזיק פה לפני – שיחה מאד מאד יפה, שמומלץ ללמוד אותה (לקו"ש חל"ו) – שהוא אומר שמשני הדינים של הרמב"ם, בשני פרקים שונים בנזקי ממון (הדין של מכר או נתן בפרק ו ואילו הדין של השאיל בפ"ד), משמע מלשונו שביחס למכר או נתן עצם החזקה של השור משתנה, והוא כבר לא מוחזק למועד, ואילו בהשאלה (כאשר הועד אצל השואל והוא מחזיר אותו למשאיל) זה רק בגלל שההעדה בטלה, ולא בגלל שהחזקה בטלה. זה פלא, שבכל ספר המפתח של הרמב"ם אף אחד לא שם לב לזה – זה משהו נורא פשוט כשמסתכלים בלשון הרמב"ם. שלגבי הדין של מכר או נתן הוא כותב שהוא כבר לא מוחזק מועד – עצם הדין שלו השתנה. ואילו לגבי זה שהשואל מחזיר אותו, למה הוא חוזר לתמותו? לא בגלל שטבעו השתנה, אלא בגלל שיש חסרון של בטול העדה, שהוא לא הועד בפני בעליו. הרבי אומר שלכאורה הרמב"ם סובר את טעמי רש"י והמאירי בשני המקרים השונים – במכר או נתן סובר כמו המאירי דווקא, שבשינוי גמור של רשות יש שינוי בטבע, אבל לגבי שאלה אין שינוי בטבע, כי עדיין כותב שאם הועד אצל הבעלים ואחר כך הוא שואל הוא נשאר מועד, ויש רק חסרון בההעדה בבעלים.

אחרי הנגלה – שיש בזה עוד הרבה דברים יפים מאד אבל נקצר (הכי מענין כמובן להסתכל בים של שלמה, איך שהוא מנגח) – השור זה הנפש הבהמית. הנה"ב של יהודי היא תם, יש בה גם טוב וגם רע, קליפת נגה. נאמר עוד דין, שלא כל כך מכירים – יש שני סוגי תם, יש תם שלא נגח מימיו (תם תמים) ויש תם שידוע כנגחן, רק שלא הועד (לא הצליחו אף פעם לתפוס אותו שלש פעמים יום אחר יום). למאי נפק"מ? שוב, אם השור הועד אצל הבעלים והוא השאיל אותו, ולא אמר לשואל שהוא מועד, אבל השואל ידע שהוא נגחן (שיש לשור הזה שם נגחן), אז השואל צריך לשלם חצי נזק אם הזיק והבעלים את חצי הנזק השני. אבל אם השואל קבל אותו בתור תם גמור, הוא לא צריך לשלם שום דבר, וכל הנזק על הבעלים (אם הוא מועד). זה ממש הלכה, נוגע למעשה, שיש 'צווי דינים' של תם – שיש תם תמים ויש תם נגחן, וזה משנה את אחריות השמירה של השואל, לפי הידיעה שלו באיזה סוג תם זה. תראו את זה ברמב"ם בפ"ד בהלכות נזקי ממון.

נעשה גימטריא יפה: תם תם מועד = 1000, אלף, והשור נקרא אלף. "באין אלפים אבוס בר" – יש שני פירושים ב"אבוס בר", או שהאבוס ריק, או שהאלפים רק מתפטמים ולא עובדים, ולכן כשאין אלפים האבוס מלא (ולעומתם השוורים הם בשביל עבודה). הפירוש הפשוט הוא הפוך, שאם אין לך שורים שעובדים לך אין לך מה לאכול – "בר" במובן של נקי, ריק. יותר סימטרי לומר תם-מועד-תם, אבל מה הכוונה? בתם-תם-מועד אמרתי שיש שני סוגי תם, אבל בתם-מועד-תם אני מדבר על שינוי, שהיה תם ונעשה מועד וחזר לתמותו. מה הפלא בכל הסוגיא של שור תם ומועד, שהבהמה יכולה לחזור בתשובה – זה דבר פלאי ביותר, ששור שהיה מועד יכול לחזור לתמותו. קודם כל שור יכול ליפול מהמדרגה שלו, שהיה תם ופתאום נעשה מועד – היה צדיק ופתאום נעשה רשע (כנראה בהשפעת עוד הרבה רשעים, הוא למד ממעשיהם הלא-טובים ונעשה רשע), ואחר כך הוא חוזר בתשובה. כל הסיפור של תם-מועד-תם שייך לאלף אורות שקבל משה רבינו. אם נחשב תם עם ם דמנצפ"ך, אז רק תם עולה 1000, אז תם-מועד-תם = תם, הכל זה תם אחד. על מי נאמר "כי תם הכסף"? זה נאמר ליוסף הצדיק, ואנחנו דורשים את זה ש"תם הכסף" זה ארבע מאות (ת) שקל כסף עובר לסוחר בשביל לרכוש את מערת המכפלה ושש מאות (ם) כסף שדוד מלך ישראל חי וקים שילם לארונה המלך לקנות ממנו את גורן ארונה למקום מקדשנו. הכל זה תם אחד, ומה שמענין אותנו יותר זה הסימטריא של תם-מועד-תם.

נחזור: הנפש הבהמית מתחילה את דרכה בעולם הזה כתם, וזה התם הראשון, שלא עבר עבירה מימיו – אין לו טבע לעשות עבירות. לכל הגרוע, כתוב שלנפש הבהמית יש תאוות היתר, אבל לעבור עבירה – שזה איסור – זה לא בטבע הראשוני של נפש הבהמית של יהודי. זה ההבדל בין הטבע של נפש הבהמית של יהודי לבין נה"ב של להבדיל גוי – אצל יהודי יש שדין יהודאין, תאוות היתר, ואצל גוי להבדיל יש שדין נוכראין, תאוות איסור. התם הראשון, שלא נגחן בכלל – אף פעם לא נגח – הוא כמו שהקב"ה ברא את הנפש הבהמית של היהודי. אבל ברגע שהוא מתחיל ליפול, והוא מתחיל להתפתות לאיזה שד נכרי חיצוני אולי, למישהו שמפתה אותו, והוא נכשל בעבירה ממש – הוא עדיין תם, עדיין יש לו דין תם. מה זה נקרא מועד? מועד זה שכל כך התרגל לעשות עבירות עד שזה נעשה לו טבע, נעשה לו היתר כלשון חז"ל, והאיסור נעשה בעיניו כהיתר. ברגע שהאיסור נעשה בעיניו כהיתר, זה נקרא שהוא נעשה מועד. מה עושים בשביל להחזיר אותו לתמותו? על פי פשט, להחזיר אותו לתמותו זה שהבעלים ישמרו אותו שמירה מעולה יותר, ולאט לאט הוא יפסיק לנגוח, עד שיבואו תנוקות וימשמשו בו והוא לא יגח אותם יותר. זה נקרא שעשה תשובה בלי שום שינוי רשות. הבעלים יכולים לאלף את האלוף הזה, את השור הזה, ובכח הבעלים להחזיר אותו בתשובה. זו דרך התשובה הרגילה, בלי שינוי רשות. אבל מה זה הדין המיוחד של שינוי רשות? החידוש של שינוי רשות שיש עוד דרך איך לחזור לתמותך. זו לא חזרה בתשובה בדרך הרגילה, אלא פשוט שינוי רשות. מה זה שינוי רשות? הרבי מסביר שאדם משקיע את עצמו – לגמרי – בקדושה. זה חידוש של חסידות: הוא לא 'עושה תשובה' על משהו – לא חוזר בתשובה במובן של "סור מרע" – אלא רק משקיע עצמו ב"עשה טוב", בתורה, בעבודת התפלה, במצוות ומעשים טובים. כל כולו מושקע בדברים טובים, זה שינוי רשות ואז הוא חוזר לתמותו. יש בזה שתי אפשרויות, או שחוזר לתמותו כמו בינוני – שהיצר הרע שלו שם, אבל הוא כפוף לאור הגדול של הקדושה שהוא משפיע לעצמו בזה – או, אצל צדיק גמור, הוא כל כך השקיע עצמו בקדושה עד שזה חדר לו פנימה והפך את המים הרעים של היצר הרע ליצר טוב ממש (בלשון התניא).

בכל אופן, מה שרצינו מכל זה – הרבי לא כותב, אבל יתכן שחשב, כי זה מתאים – שאם כל המושג צו הרחקה הוא איזה מין שינוי רשות של הצד האחר, אז היות שמרובה מדה טובה ממדת פורענות, אז כל מי שמקבל צו הרחקה, או כל מי שהוא חבר של מישהו שקבל צו הרחקה, אז מתוך הזדהות אמיתית זה כאילו שגם אני קבלתי צו הרחקה (חוץ מהדין שתלמיד שגלה מגלים את הרב אחריו, אבל גם חברים – אם כולנו חברים כל אחד מרגיש בדיוק מה שעובר על השני, זה סיפור של כולנו, אז כולנו קבלנו צו הרחקה), מה צריך ללמוד מזה? צו הרחקה אומר שאני באמת צריך לעשות שינוי רשות. אנחנו פוסקים כאן כמו הרמב"ם, לא כמו המהרש"ל, שבאמת "רשות משנה". הסברא של המהרש"ל זה ראש של מתנגד חזק – אתה מועד אז אתה מועד, מה זה משנה שעברת רשות?! זה כמו שדברנו הרבה פעמים, גם בחסידות, האם אפשר לשנות טבע או שאי אפשר לשנות טבע – זו סוגיא עצומה בעבודה, מאחת-שתים-שלש הסוגיות הכי חשובות של 'עבודה' בחסידות, האם בן אדם יכול לשנות את טבעו. לפי המהרש"ל פשוט שאי אפשר – אתה מועד אז אתה מועד, מה זה שינוי רשות? רבי מאיר שאומר שרשות משנה – זה אצילות, לא עמדו חכמים על סוף דעתו של רבי מאיר, זה מקום אחר לגמרי, ולא אנשים כמונו. רבי יוסי נמוקו עמו, ואנחנו שייכים לדרגה שלו, ואצלו רשות אינה משנה. זה המהרש"ל. אבל, ראה זה פלא, הרמב"ם פוסק ש"רשות משנה", ולא רק בגלל שבטלה העדה, אלא גם בגלל שינוי הטבע, כסברת המאירי (אם יש שינוי רשות ממש). מה אני צריך ללמוד מזה? מוסר השכל של פרשת שבוע. שהענין של צו הרחקה אומר לי – באמת תתן לשור הזה להשתנות, שילך רחוק. הפשט של שינוי רשות זה לא רק ריחוק, אלא שינוי בעלות. עכשיו המזל של מישהו אחר מקיף אותך, ואתה כלול ומוקף בבעלים החדשים.

נאמר ווארט קטן מאד: הרבי אומר שיתכן, על דרך הפשט (לא בחלק של החסידות), שיש שינוי טבע כאשר מוכרים את השור למישהו אחר בגלל שהבעלים השניים יתנהגו עם השור בדרך אחרת, ישמרו אותו יותר טוב, אז ממילא השור יהיה יותר טוב. טוב ויפה, אבל אם הבעלים השניים יותר גרועים – מה אז? ההלכה בנויה על כך שתמיד בעלים שניים יותר טובים מהראשונים? אולי השניים פחות ידאגו לו. חשבתי דבר פשוט, שיכול להיות שעצם שינוי הרשות של השור – בטוח שהבעלים השניים יתנהגו איתו אחרת, אולי יותר טוב ואולי גם פחות טוב – אולי עצם זה שקודם היית בהנהגה מסוימת, שלטון מסוים עליך, וכעת יש בעלים אחרים (שבטוח שיתנהגו אחרת, לפי אופיים), אז עצם הדבר שאתה צריך להשתנות ולהסתגל (רק יהודי מסוגל, מאד קשה להסתגל למשהו אחר), עצם הכרח להסתגל לכך שאתה מונהג אחרת (לא משנה אם פחות טוב או יותר טוב), זה מתיש את היצר, מתיש את הטבע. כמו שאומרים שיש בטלטול התשה – שזה גם חלק מצו ההרחקה של השב"כ. הוא פשוט שהטלטול-הטרטור יחליש אותך (כמו הדין של סוטה, שמזיזים אותה בשביל להתיש). לכאורה אפשר להסביר גם כך, שבשינוי רשות יש התשה, לכן יש סיכוי שהשור יהיה יותר טוב. בכל אופן, זה היה מאמר מוסגר.

מה שצריך ללמוד בטוב, שאם כולנו צו הרחקה בזכות החברים – שלשה חברים או יותר – אז מוסר השכל שכולנו צריכים לשנות רשות. באמת אנחנו פוסקים ש"רשות משנה", וצריך לקבל בעלות חדשה. הרבי אומר שהכוונה היא להשקיע את עצמך בקדושה, בתורה, בעבודת התפלה ובמעשים טובים. אבל עוד יותר פשוט זה לקבל שינוי בעלים. אם השור המועד חוזר להיות תם אצל אותם בעלים – זה מוסר. זה ספר מוסר, שאתה מועד, ומה עושים שתחזור להיות תם? תלמד מסילת ישרים, אורחות צדיקים, חובת הלבבות – תלמד טוב טוב, ותחזור לתמותך, עד שיבואו וימשמשו בך ולא תצעק. יש מדת הכעס על מי שמתקרב, ותרגיל את עצמך שמישהו יתקרב ולא תכעס. זה מוסר – תלמד ספר מוסר ותנהג לפי המוסר. מה זה חסידות? אתה צריך להקנות את עצמך למישהו, לשנות בעלות. בעצם הבעיה של אדם שהוא חושב שהוא בעל הבית על עצמו, ואתה צריך להקנות את עצמך. מישהו שפעם ראה את כתב ההתקשרות אחרי שהמגיד הסתלק. אחרי הסתלקות המגיד אדה"ז ורבי זושא והמהרי"ל מאניפולי – שלשה חברים צמודים – כתבו כתב התקשרות לבן המגיד, שמקבלים אותו עליהם כרבי. כתב ההתקשרות הוא פשוט מאד, אפשר לקרוא אותו, שאנחנו מוסרים לך את הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – מקנים את עצמנו לך. אין לך שינוי רשות יותר מזה.

לפני שבוע דברנו על הלבשה, על בטול, וכעת מצאנו עוד ווארט – עוד נושא בתורה, שנמצא בפרשת שבוע – שלחזור לתמותך זה להקנות את עצמך. מוסר השכל של צו הרחקה זה פשוט להקנות את עצמך לצדיק, אז "מרובה מדה טובה". מה שרוצים לפעול צו הרחקה, שתפסיק להיות מועד במה שאצלם זה דברים רעים, זה אומר שבאמת מה שדרוש כאן זה "רשות משנה", אבל באופן של שינוי טבע לפי הרמב"ם, שזה לא השאלה אלא הקניה (מכירה או נתינה) – נתינת עצמך. כמו הכתב הזה של התקשרות התלמידים לבן המגיד. עדיין הבעל שם טוב חי וקים, אז אפשר לחשוב שאני מקנה את עצמי לבעל שם טוב (נתחיל מהקל...). אמרנו שבכל השיחות האלה יש תמיד פחד של שבירת כלים אחרי השיחה, אז כדי לא לגרום לשבירת כלים נתחיל מהקל. היות שיש כאן ב"ה הרבה שורים טובים – הרבה תלמידים שמבינים דבר – אז זו סוגיא טובה של "רשות משנה", זו שם הסוגיא וזה שם הפסק. אנחנו פוסקים כמו הרמב"ם (אם כי פעם אמרנו שלע"ל נפסוק כמו המהרש"ל – כמו בית שמאי – אז עוד חזון למועד). לחיים לחיים! שנזכה לשחרור של כל עם ישראל. רצינו לדרוש גם את המשמעות של מעצר בית, אבל נשאיר את זה. כעת דרשנו צו הרחקה, העולה אור אין סוף. שנזכה להקנות את עצמנו לאור אין סוף ב"ה, להשקיע את עצמנו באור אין סוף ב"ה, וזה ישנה את הטבע שלנו לגמרי לטובה.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com