י"ח מנחם-אב ס"ח – מה זאת אהבה? – בית החיל ת"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אני לדודי ודודי", "צמאה לך נפשי".

ערב טוב לכולם. אנחנו בערב בהמשך לחמשה עשר באב, עליו כתוב "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים" שבהם הבנות יוצאות למחול והבנים נושאים את עיניכם וכל אחד בוחר את הבת האהובה. ההבדל בכלל בין חמשה עשר באב לבין יום כיפור – שני ימים שיש להם מכנה משותף, אבל כל אחד הוא משהו אחר לגמרי – שבחמשה עשר באב האדם מוצא את החצי השני שלו. לפני שאדם מוצא את בת הזוג שלו הוא "פלג גופא", הוא חצי גוף, ואז הוא משלים את עצמו – שלמות האדם. ביום כיפור זה משהו אחר – לא שהאדם מבקש דווקא את החצי השני (זה קורה ממילא, תמיד השידוך זה החצי השני), אלא שכתוב שכאשר אדם מתחתן ומוצא אהבה אמיתית (שזה נושא הערב, מה זאת אהבה), אז בזכות האהבה והנישואין הכל נמחל לו, הוא מתחיל נקי וצח וטהור. זה המסר והחידוש של יום כיפור – תחושת הטהרה שיש ביחד עם האהבה, ביחד עם מציאת בת הזוג. צריך גם את זה וגם את זה – צריך להיות אדם השלם, איש בלי אשה הוא "פלג גופא", חצי גוף, וצריך שאדם יהיה טהור. שהזוג יחד יהיו טהורים, שהכל יהיה מחול להם, הכל חדש. אפילו בהלכה כתוב שכל יום יש חתונה מחדש – יש קידושין ונישואין. המצוה הזאת היא "פעולה נמשכת". כשיש זוג כל יום יש עוד הפעם חתונה, אז עוד הפעם יש להשלים ולהגשים – כל אחד מגשים את עצמו, שזה מציאת בן/בת הזוג – ולכל אחד נמחל, אפשר להתחיל מחדש, אין את משקעי העבר, אין את לכלוך העבר, הכל צח.

בעצם, בחמשה עשר באב האדם נעשה אדם השלם וביום כיפור הוא מתדמה למלאך. יהודי צריך להיות גם בן אדם ממש, בעולם הזה, וגם הנשמה האלקית שלו, שמעולם האצילות, היא כמו של מלאכים. לכן ביום כיפור לובשים לבן ומתדמים למלאכים. גם בקבלה ובחסידות כתוב שיש שתי רמות של אהבה בכלל – בחינה אחת של אהבה מגשימים בחמשה עשר באב ובחינה שניה מגשימים ביום הכיפורים. למצוא את החצי השני, להתחבר – יש חצי גוף, הוא מוצא את החצי השני ומתחבר ומתקשר – עכשיו זה כמו שני איברים של אותו גוף. כמו שיד ימין אוהבת את יד שמאל, אין ביניהם הבדל, הם שני איברים של אותו גוף. זו דרגה אחת של אהבה – אהבה שאנחנו בעצם גוף אחד. "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", מבחינת הבשר אנחנו אחד, ולא שני גופים. זו האהבה של חמשה עשר באב. האהבה הזאת היא אהבה אמיתית של העולם הזה – צריך לשאוף להגיע לאהבה כזאת בעולם שלנו, העולם הזה. יום כיפור, חוץ מזה שאנחנו דומים למלאכים, זה כמו עולם הבא. האהבה של עולם הבא היא משלימה את האהבה של העולם הזה – לכן צריך לעבור דרך העולם הזה כדי להגיע לעולם הבא – אך ודאי שהיא מוסיפה רובד יותר גבוה ביחס לאהבה. נאמר את זה בשני משפטים פשוטים: למעלה בשרש, לפני שהנשמות ירדו לתוך הגוף, אני ואת, האיש והאשה, היינו נשמה אחת, עצם אחת. קרה מה שקרה – הכל מכוון מן השמים – שהנשמות נפרדו, כל חצי נשמה מהנשמה הכללית-המקורית נכנסה לתוך גוף משלו, אחד זכר ואחד נקבה, ואז האדם מחפש את אבידתו (כידוע המשל בזה), עד שבעזרת ה' מוצא את האבידה, הוא את האבידה שלו והיא את האבידה שלה, וזוכים להתחבר. תוך כדי שמתחברים אמור להיות זכרון, בשלש מילים פשוטות, של "פעם היינו אחד". כעת אנחנו אמנם שנים, אבל היות שיש איזה תחושה וזכרון שפעם היינו אחד, אז האהבה הזאת שפועמת בי – "פעם" לשון פעימה – יש לי פעימה בלב שפעם היינו אחד, וזה מניע אותי להחליט להתחתן איתך, עם בת הזוג האמיתית שלי, וזה מלוה אותי כל החיים. הזכרון הזה, גם אצל האיש וגם אצל האשה – פעם היינו אחד, אף שכעת אנחנו שני גופים – מלוה ומנחה כל הזמן להתחבר. זה העולם הזה. אמרנו שבשביל להגיע לעולם הבא חייבים לעבור את העולם הזה. בעולם הבא גם זוכרים – זוכרים למפרע מה היה בעולם הזה. אז מה זה אהבת עולם הבא, האהבה של יום כיפור? "פעם היינו שנים". זה אהבה אחרת לגמרי. אני זוכר שפעם היינו שנים – זה פלא, אנחנו, שבעצם אחד, היינו פעם שנים. זו האהבה של יום כיפור. צריך את שניהם – קודם ט"ו באב ואז יום כיפור. גם לפי סדר השנה, יש מנהג כבר מט"ו באב לאחל שנה טובה ומתוקה, זה בא כהכנה לשנה החדשה, לפני יום כיפור. אבל צריך את שניהם.

שוב, הנושא הכללי שלנו הערב הוא "מה זאת אהבה?" – מה זאת החויה הזאת בנפש. אז הדבר הראשון שנאמר שאהבה זה להיות באור. יש ביטוי היום, שאדם נמצא באורות – אין להמצא באורות יותר מאחד שהוא מאוהב. אם האהבה זה להמצא באור – קוראים לזה בקבלה אור מקיף, או בלשון החסידות זה להיות בהשראה – מכלל הן אתה שומע לאו שאם אין את ההשראה הזאת של אור האהבה אני נמצא בחשך. כלומר, אחד שאין לו אהבה בחיים – שלא מרגיש שאוהבים אותו, לא מרגיש שהוא אוהב מישהו אחר, אפילו לא יודע "מה זאת אהבה". זו שאלה קיומית – אני לא מבין על מה אתה מדבר, כמו אחד שלא מכיר צבעים, שואל מה זאת אהבה. זאת ההגדרה של חשך. בלי אהבה האדם נמצא בחשך. איך אני יודע את זה? יש פסוק בתהלים שדוד המלך אומר לקדוש ברוך הוא "הרחקת ממני אוהב ורעי ומיודעי מחשך". כשאין לי אוהבים – כשאני לא מרגיש שום אוהב ורע ומיודע (עוד שם נרדף לאוהב) – אז המצב נקרא "מחשך", כך אומר דוד המלך. מכאן אני לומד שההיפך, כשיש לאדם אוהב ורע ומיודע, אז הוא באור.

יש עוד פסוק: "כי אשב בחשך הוי' אור לי". לפי ההסבר שהסברנו עכשיו, שלשבת בחשך זה להיות במצב קיומי של אין אהבה – שאין בחיי אהבה, לא של אחר כלפי ולא שלי כלפי מישהו אחר – איך מתחילים לצאת מזה? חשך זה כמו גלות רוחנית, כמו בית סהר. הרבה פעמים בתנ"ך לשבת בחשך זה לשבת בכלא. אדם שנמצא בכלא הזה הרוחני, שאין לו אהבה, איך יוצאים מהכלא? זה מתחיל מ"הוי' אור לי" – צריך איזה זיק, איזה קרן אור, שתלויה בעבודת ההתבוננות, שאף על פי כן ה' אוהב אותי. "כי אשב בחשך הוי' אור לי". זה יכול לשקם נפשית את כל החוסר הקיומי הזה של "אין אהבה". מה קורה עם אדם שסובל? סובל יסורים, חלאים, צרות בחיים, אין לו זה ואין לו זה, אין לו פרנסה ואין לו בריאות – איך ה' אוהב אותו? צריך לזכור שכתוב "את אשר יאהב ה' יוכיח". זה התבוננות, זה לא פשוט, אבל לפעמים זה שה' מוכיח אותך – שזה צרות בחיים – זה הסימן שה' אוהב אותך. אפילו דורשים יותר מזה – שה"יוכיח", תוכחה ויסורים, זה גם לשון הוכחה (כמו משוואה במתמטיקה). זה שהולך טוב לאדם בחיים זה לא הוכחה שה' באמת אוהב אותך. דווקא שהולך טוב זה לא הוכחה. אבל כשהולך לך לא הכי טוב, ואתה מתבונן מה בעצם קורה כאן – עדיין אני נושם, ועדיין יש תקוה – אז כנראה זו הוכחה שה' אוהב אותי. מתוך הניצוץ הזה של אהבת ה' אלי אפשר לחשוף בנפש את האהבה האבודה. כמו שאמרנו שבן/בת זוג זה האבידה שלי, עוד לפני כן צריך לחפש בנפש את האבידה שלי – את האהבה. "כי אשב בחשך", בלי אהבה, אז ההתחלה זה "הוי' אור לי".

נעבור לעוד הקדמה. נפתח עם כמה הקדמות לנושא "מה זאת אהבה". דבר ראשון אמרנו שיש שתי רמות אהבה – ט"ו באב ויום כיפור. אחר כך אמרנו שבכללות אהבה זה להמצא באור, וההיפך – אם אין אהבה האדם נמצא בחשך. כעת נקודה שלישית: אנחנו זוכרים את הסיפור בתורה שיעקב אבינו הולך לשאת אשה אצל לבן הארמי, הרמאי, ובסוף ברוך ה' ה' עוזר והוא נושא קודם את לאה ואחר כך את רחל אהובתו האמיתית ואחר כך את שתי השפחות ומעמיד את בית ישראל, יב שבטי י-ה. אחרי כל זה לבן רצה שהוא ישאר אצלו לעבוד, כי הוא מצליח מאד, ועשו חוזה שלבן הפר אותו מאה פעמים – כל פעם שם תנאים חדשים – בשביל הצאן שיעקב ירכוש לעצמו, שיהיה לו צאן משלו. שם יש סיפור שלם של מקלות וכו' – מה שיעקב עשה כדי שיצאו צאן שהם עקודים-נקודים-וברודים (סודות עמוקים בקבלה שאין כן המקום להסביר) – וכל פעם לבן מחליף את התנאי. אבל ה' היה בעזרו של יעקב אבינו, ויש פסוק שהצאן שלא הזדקקו זכר ונקבה – שלא הזדווגו – נשארו ללבן, אבל הצאן שהזדווגו לאור המקלות של יעקב אבינו בסוף הוולדות שיצאו עקודים נקודים וברודים נעשו רכושו של יעקב אבינו. איך הפסוק אומר את זה? "והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב". זה לשון הפסוק, ומה הפירוש? זה פשט, וגם רש"י מסביר, ש"העטופים" זה כמו להתעטף בטלית, זה הצאן שמתחמם בצמר של עצמו ולא זקוק לבן זוג. רווק או רווקה מושבעים – זה "עטופים", מתעטף ומסתפק בעצמו. "והקשורים" – אלו שיש להם זיקה, שיש להם הכרח וזיקה נפשית שחייב להיות קשור לבן/בת זוג – אלו נעשו "ליעקב". הפסוק הזה פותח פתח מאד עמוק בקבלה ובחסידות להבדל בין הטומאה והטהרה, בין החולין ובין הקדושה. לבן מסמל את החול והטמא ויעקב ההיפך, את הטהור והקדוש. כתוב שהתופעה הזאת, התכונה הזאת, היא תכונה שבאופן חותך מבחין בין טוב לרע – בין נפש טובה לנפש רעה. מי שהוא לא טוב הוא מתעטף בעצמו – יכול לחיות את כל המאה ועשרים שנים שלו בעולם הזה בבדידות. לא שאין לו חברים, אבל הוא מציאות ומהות בפני עצמו, לא זקוק נפשית לזיווג. אבל מה מגדיר את צד הקדושה? כתוב שמה שמגדיר את צד הקדושה זה אך ורק הדבר הזה – "הקשורים ליעקב", מי שחייב קשר, שלא יכול לחיות בלי קשר, החל מקשר בין איש ואשה, הוא שייך ליעקב, לעם ישראל (כמובן שיעקב מסמל כאן את כל עם ישראל, כולנו בני יעקב אבינו). הדבר הזה הוא מהדברים העמוקים ביותר בחסידות לגבי מהות האהבה. למה לקחנו את זה בתור הדבר השלישי? בהמשך נסביר את כל סדר ההשתלשלות של האהבה בנפש. כמו כל דבר בנפש, זה לא נקודה אלא תהליך שלם, וכל תהליך מתחיל מנקודת מוצא. נקודת המוצא של אהבה בנפש זו זיקה קיומית לקשר.