איפה הזיקה הזאת נמצאת? זה לא נמצא במודע של הנפש. בקבלה זה נמצא בכתר, בלא-מודע של הנפש. ההבדל הזה בין "העטופים ללבן" לבין "הקשורים ליעקב" זה הבדל עמוק בלא מודע בנפש. האם יש זיקה קיומית לקשר, או שחליל האין? אם אין זיקה, אפילו שהאדם כן יתחתן וגם יהיו לו ילדים, אז כתוב שבעצם בנפש הוא סריס. זה ביטוי בזהר הקדוש – "אל אחר איסתריס", מי שלא שייך לקדושה הוא סריס גם אם יש לו אלף ילדים, כי אין את ההכרח הנפשי בנפש לזיקה, את ה"אהבה שאינה תלויה בדבר". יש בפרקי אבות שני סוגי אהבה – "אהבה תלויה בדבר", אהבת אמנון ותמר שזה תאוה, אהבה ונפוה, ו"אהבה שאינה תלויה בדבר", שזו אהבת דוד ויונתן. הזיקה לקשר זה אהבת דוד ויונתן, ובקינת דוד על יונתן הוא אומר שהאהבה בינינו היתה יותר מאהבת נשים. יש פעמיים בתנ"ך התקשרות נפש בנפש ממש – פעם אחת בדוד ויונתן (מתחיל ביונתן, "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו) ועוד לפני כן כתוב "ונפשו קשורה בנפשו" אצל יעקב ובנימין. זה אצל אותו יעקב שכתוב בו "הקשורים ליעקב". מה הפשט של "ונפשו קשורה בנפשו"? שלא יכול לחיות בלעדיו, שאם יקחו את האהוב הוא ימות. אהבה כזו זו "אהבה שאינה תלויה בדבר" – שאין כאן שום דבר חיצוני שזה תלוי בו, אלא שכל הנפש קשורה לזה בעצם. זו אהבה שאינה תלויה בשום דבר ספציפי, אלא שכל הנפש וכל המהות נכללת וקשורה לאהבה זאת. מוצאים את זה ביעקב ובנימין ואצל דוד ויהונתן (עליהם נאמר "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר"). בספר התניא לומדים מה זו דעת מהפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", וכתוב שזה "קשר אמיץ וחזק" – נפשו קשורה בנפשה ונפשה קשורה בנפשו, כמו שנסביר יותר. בכל אופן, מה שרצינו עכשיו, בנקודה השלישית שלנו, לומר שהזיקה בנפש – עוד לפני קשר מודע, זיקה לקשר בנפש – זה הגדרת "מיהו יהודי". יש הרבה תשובה לשאלה זאת, ולעניננו זה אחד שהאהבה אצלו כל כך חזקה, וההכרח הקיומי להיות קשור לחצי השני, לחברים (וגם לרבי, כידוע אצל חסידים שהקשר לרבי זה כמו שיר השירים) – שיש לו הכרח קיומי באהבה עצמית שאינה תלויה בדבר.

יש כאן התפתחות של אהבה בנפש, שמתחילה מהדבר הזה שנקרא זיקה לקשר. זה בלא-מודע של הנפש. מי שלמד קצת פסיכולוגיה יודע שיש לא-מודע ויש טרום-מודע. טרום מודע זה בין המודע ללא-מודע, נוגע ואינו נוגע, נכנס למודע ומיד נתעלם, כברק המבריק על השכל ומיד נעלם. מתוך הזיקה העצמית לקשר, שזה המוצא, הנקודה המקורית, של האהבה בלא-מודע, באה כמיהה. כמיהה זה הנקודה השניה. נקח את הדוגמה של בן/בת זוג – אם כי אמרנו שזה יכול להיות גם דוד ויהונתן, יעקב ובנימין, חסיד ורבי, תלמיד ורבי, אבל בכל אופן שיר השירים בנוי על המשל של איש ואשה, של חתן וכלה ל- ומתוך הנקודה של הלא-מודע, של  "הקשורים ליעקב", מופיע בטרום-מודע כמיהה למצוא את בן/בת הזוג. לכן שרנו קודם "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". אנחנו אומרים שיש כמיהה לבת זוג או בן זוג לפני שאני מזהה אותו. זה שיש זיקה לקשר זה ודאי שאני עדיין לא מזהה עם מי. כתוב "הקשורים ליעקב" – אני חייב להיות קשור, חייב להיות נשוי, חייב להיות ביחד. זה "מיהו יהודי". אחר כך זה מתחיל להתגלות בנפש ככמיהה. זה גם בא עם הגיל, עם גיל ההתבגרות. זה שיש זיקה לקשר זה עוד כשהוא תינוק, ואין לזה עדיין שום גילוי בכלל, אבל יש שלב מסוים – כשהאדם הגיע לפרקו (דורשים את זה לפרק "האיש מקדש", שהוא מוכן להתחתן) – כשהזיקה לקשר כבר מתחילה להתגלות ככמיהה. אחרי הכמיהה יש כבר משיכה עם איזה כיוון מסוים – את זה נמשיך אחר כך, אחרי הפסקה למוזיקה.

כל תהליך בנפש בנוי לפי הספירות. הזיקה לקשר זה בכתר, הכמיהה זה כבר בחכמה, בטרום-מודע. אחר כך נמשיך הלאה, להקביל את השלבים של התפתחות האהבה לסדר הספירות. כעת נעשה הפסקה לנגינה.

ניגנו "אנעים זמירות", "קול דודי" ו"אני לדודי" (הפעם עם המילים...).

כולם מכירים ודאי ש"אני לדודי ודודי לי" זה ראשי תיבות אלול – שמו של החדש הבא, החדש שלפני החגים, לפני ראש השנה. זה חדש שכולו אומר "אני לדודי ודודי לי", חדש של אהבה, המשך של חמשה עשר באב, לקראת יום הכיפורים. כתוב שאף על פי שראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי" זה אלול, הסופי תיבות זה י-י-י-י, ארבעים ימים מר"ח אלול עד יום כיפור. ה-י האחרונה זה עשרת ימי תשובה, ה-י של "לי". "אני לדודי ודודי" זה י-י-י, שלושים ימי אלול, ואחר כך ה-י של "לי" משלים ארבעים ימים, כל התהליך מוביל ומגיע ועולה בקדש עד יום הכיפורים.

עכשיו נמשיך את סדר ההשתלשלות – כך קוראים לזה – של התגלות מדת האהבה בנפש. בעצם אמרנו שכל האהבה – כל ההשתלשלות הזאת – בתוך השראה של אור. אבל הנקודה, נקודת המוצא, זה זיקה קיומית בלא-מודע לקשר עם עוד נשמה, שבעצם הנשמה הזאת היא המשלימה אותי. אחר כך, כשאדם מגיע לפרקו, אז הוא מתחיל להרגיש – מרגיש-לא-מרגיש – כמיהה, געגועים, וזה מה שמניע אותו להתחיל לחפש. יש הרבה דרכים של חיפוש, בכל ציבור יש את דרכי החיפוש שלו, אבל הוא מתחיל, הוא כמה ("כמה לך בשרי"). אחר כך, כשפתאום באופק שלו נשמה מסוימת מתגלה בפניו, אז השלב הבא הוא כבר הרגשת משיכה כלפי אישיות מסוימת – משיכה בלב, שכוללת גם משיכה בשכל, בעינים (עינים זה ביטוי של השכל). לב זה יכול להיות רגש וזה יכול להיות גם בינה. כתוב ב"פתח אליהו" "בינה לבא ובה הלב מבין". המשיכה הראשונית, שכוללת גם ממד של שכל וגם של רגש – ביחד – זה עדיין בדרגת הבינה בנפש. כשה' ברא את חוה, האשה הראשונה, כתוב "ויבן הוי' אלהים את הצלע" – ויבן מלשון בנין, בנה אותה – אבל חז"ל אומרים ש"ויבן" זה גם מלשון בינה, ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". מה זה הבינה היתרה שיש באשה יותר מבאיש? לזהות נכון את בן הזוג. היום זה דבר בכלל, שהרבה זוגות צעירים באים להתייעץ, שהבחור לא יודע, לא כל כך נעול בדעתו, והבחורה כן יודעת. ככה צריך להיות, ככה ה' ברא את העולם. לכן ברוב המקרים, אפילו הבחור שיודע את זה, צריך להכנע לבינה היתרה של המשודכת. אני לא בטוח, אבל אם היא בטוחה כנראה שגמרנו – שזה מקרה אבוד. אם היא גמורה עלי. הבחור, מכל מיני סיבות, לא כל כך מוחלט בדעתו – דווקא בנושא הזה. למה אמרנו את זה כאן? בגלל שאמרנו שהאמת, המשיכה האמיתית – שזה באמת "מצא מין את מינו", שאחד מצא את בן/בת הזוג – זה שייך לספירת הבינה. זה נקרא "אזן מילין תבחן" – זה לא סתם משיכה מגושמת, גשמית, אלא משיכה אמיתית שתלויה בהבחנה. זה משיכה אמיתית שבאה לאחר הכמיהה. הכמיהה זה למהות של הענין, בלי מציאות מסוימת, בלי אישיות בתמונה. ברגע שיש אישיות מסוימת בתמונה הכמיהה הופכת למשיכה ממשית, ועל זה כתוב "בינה יתרה". מסמלי הבינה בקבלה זה הנהר, הבינה נקראת "רחובות הנהר". נהר זה לשון נהירה, "ונהרו אליו", משיכה זו נהירה, ונהירה זה משל מובהק של הבינה. אז לאחר הכמיהה באה המשיכה האמיתית – שלאשה יש בזה יותר בינה יתרה – אחר מציאות מסוימת. בקבלה כתוב שהבינה זה ראשית המציאות, יש כבר מציאות בתמונה, ואילו בחכמה אין עדיין מציאות, אין תמונה, אין צורה. החכמה זה היולית, לכן בנפש זה עדיין טרום-מודע ולא מודע שלם, כי אין עדיין שום מציאות מסוימת בתוך התמונה, אבל בבינה יש כבר מציאות, יש תמונה, ויש משיכה. שוב, על זה נאמר "בינה לבא", על משיכת הלב, וכמו שנסביר זה עוד לפני אהבה בוערת, אהבה רגשית ממש.

מה בא אחרי הבינה? אחרי הבינה בקבלה באה ספירת הדעת. על הדעת אמרנו קודם שזה גם בטוי מפורש בתחלת התורה – "והאדם ידע את חוה אשתו". מתוך הביטוי הזה, מתוך הפסוק הזה, לומדים שדעת זה לשון התקשרות. זה לא ידיעה שכלית, אלא דעת זה קשר. הדעת במודע יותר מכל הספירות משקף את העל-מודע (הלא-מודע) שהזכרנו קודם. אם אמרנו שנקודת המוצא של האהבה זה זיקה לא מודעת לקשר, ועל זה נאמר "הקשורים ליעקב" – זה תכונה נפשית עצמית – אז עיקר גילוי הזיקה הזאת בספירת הדעת, זה התקשרות מודעת, התקשרות והתחברות, "ונפשו קשורה בנפשו" "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" (כמו שנסביר יותר בשלב הבא). נקח את הדוגמה של דוד ויהונתן, אהבה שאינה תלויה בדבר – כלומר שזה תלוי בכל העצם, ולא בשום דבר מסוים שעליו אפשר לומר "בטל דבר בטלה האהבה" (איך אני יודע לפרש כמו שפרשנו קודם? אומרים ש"אהבה שהיא תלויה בדבר" לא נצחית כי יכול להיות "בטל דבר" ואז ממילא "בטלה האהבה". אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, כי זה לא תלוי בשום דבר ספציפי אלא בכל העצם שלי וכל העצם שלך. זה משהו עצמי לגמרי, משהו כולל לגמרי. תחושה כזאת נקראת התקשרות הנפש. התקשרות הנפש זה כמו לכרות ברית. מתי כתוב "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד"? אחרי שדוד הרג את גלית, ואז הביאו אותו לשאול המלך ושואלים מי זה הנער הזה, לא מכיר אותו, עד שמגלים שהוא בן לישי בית הלחמי. ויהונתן, שהוא גם גיבור חיל בעצמו – יש כמו סיפורים בתנ"ך על גבורתו – ראה את כל המחזה הזה, את כל הסיפור הזה. אם רוצים לשחזר את התהליך הנפשי שלו קודם יש לו משיכה לנער הזה, שזה עתה הרג את גלית הפלישתי – ברור שקודם יש משיכה – ואחר כך באיזה שלב לאחר המשיכה "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד". ההתקשרות זה השיא והסיום של המשיכה כלפיו. מה שנשים לב – זה כבר השלב הבא – שזה עוד לפני אהבה. כל השלבים שאנחנו מתארים זה שלבי אהבה, אבל זה עדיין לפני המלה אהבה ממש. כי מה כתוב? קודם "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" ואחרי ההתקשרות "ויאהבהו". מכאן לומדים פשוט שקודם יש התקשרות ואחר כך יש התגלות של אהבה (בשם אהבה, אם כי הכל זה שלבים של אהבה).