תקון הכלי מרומז בפסוק האחרון בתורה. הוא נדרש באותה צורה שבה נדרש הפסוק האחרון של מעשה בראשית "אשר ברא אלקים לעשות – לתקן" על ידינו, וכמו עוד פסוק "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה" לגבי ברכת הפרנסה, שה' נותן את הברכה "בכל אשר תעשה" דוקא כאשר אתה תעשה כלי שלם. מתי הכלי שלם? כאשר הוא נעשה באמונה. אמונה הוא מלשון מנא, כלי בארמית. אם אתה נושא ונותן באמונה אז ה' מברך אותך בכל אשר תעשה. הפסוק הוא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". משה הוא הצדיק, בעל המסירות נפש שמידתו היא מידת הנצח כמו הרבי הקודם, והוא העצם בעצמו והוא מתקן את ההתפשטות, את "לעיני כל ישראל" [משה לעיני כל ישראל הם ראשי תיבות מלכי, שבפסוק מלכי ואלקי מקדם. הפסוק הזה מרמז על היות ה' מלך עוד לפני בריאת העולם, מקדם לכינוי ה' בשם אלקים שבמעשה בראשית]. העצם הוא יום הגאלה היום וההתפשטות היא השחרור בפועל ב-יג תמוז [אגב, יש בזה רמז לענין המשבר והלידה שיש במאורע חשוב בחיים יותר מאשר ביום ההולדת עצמו, שאצל הרבי הקודם יום ההולדת חל ב-יב תמוז, שהוא רק יום ההתפשטות, ואילו היום הוא יום העצם הגדול ממנו במעלה]. ראשי התיבות של לעיני כל ישראל הוא גם כלי, רק שבסדר כאן מקדים הלוי את הכהן. זהו סדר של לעתיד לבוא, בו "הכהנים הלויים" יתעלו על הכהנים של היום. אם מסתכלים גם על המילה הקודמת – משה – אז מוצאים כאן ספירה לאחור בעשרות, כמו לפני יריית הטיל, של חיבור סיום התורה לתחילתה. אלקים מלכי נמצא כאן מקדם למעשה בראשית. שלושת האותיות כלי, לפי הסדר המיוחד לעתיד, הם ההתפשטות מן העצם, מן האות מ של משה. כתוב בזהר שיש התפשטות של משה שנמצאת בכל דור, ובספרים כתוב שמאז האריז"ל ועוד יותר מן הבעש"ט בהתפשטות הזו נמצא יותר ויותר עצם. ההתפשטות נמצאת יותר ויותר ומגלה יותר ויותר עתם ככל שהיא חודרת למקומות יותר ויותר נמוכים ואפלים. המשיח – הוא גאול ראשון הוא גואל אחרון – הוא ההתפשטות שחוזרת לעצם, ולפני ביאתו צדיק הדור שבכל דור ודור הוא יותר ויותר בגילוי העצם של משה. כך מתגלה ש"מלכי" הוא בעצם המלך שלי, שאני "עבד מלך – מלך".

זהו הרמז הראשון לשנת הששים ולקניית החכמה, לקניית העצם של הרבי הקודם שהיא מסירות הנפש שלו שבאה מן המקום הכי גבוה בכתר וזה ישרה רק בכלי שלם של כל נשמות ישראל. לכן עיקר ההתבוננות שלנו צריכה להיות באחדות נשמות ישראל, ואיך שכל החילוקים, ואפילו ההלכתיים, הם גוונים עצמיים, אבל העצם הוא אחד והאב הוא אב אחד.

יש עוד כמה רמזים של צירופי מושגים. ששים הוא חיבור של שני מספרים חשובים בתורה – כג ו-לז. שניהם מספרים ראשוניים, העשירי וה-13. אם נחבר את המיקום יחזרו שוב ל-כג. המספרים ההלו הם שני המקיפים של הנפש – חיה ויחידה. כידוע שכל ענין החסידות הוא לגלות את החי, את בעל החי – אחיה השילוני, מורו המובהק של הבעש"ט. הוא הבעל, הקונה, שגילה בחכמה שבנפש את המקיפים שמעליה. זה רמז נוסף שששים זהו המספר המרמז לקנין החכמה את אור הכתר. יש לפעמים בכתבי האריז"ל שמדרגת החיה היא כנגד החכמה עצמה ויחידה היא כנגד הכתר, אבל בחסידות מובא כשיטה השניה בכתבי האריז"ל, שהחיה והיחידה הן שתי מדרגות בתוך הכתר. חיה הוא מקור השכל שבכתר ויחידה נוגעת לפנימיות הכתר ממש, לעתיק, ועד לכתר דעתיק שהיא מקור המסירות הנפש באמונה הפשוטה. אגב, במקום שמובא בקבלה שמדרגת החיה היא כנגד החכמה זה בסוד "סיג לחכמה שתיקה", שהשתיקה שבחכמה היא החיה בעוד עיקר החכמה היא ראשית גילוי שכל בגוונים ראשוניים ועצמיים. לענייננו, היום צריכים לעשות כלי לאותן שתי מדרגות – חיה ויחידה.

מה ההבדל בין מסירות נפש של חיה לשל יחידה? אפשר לומר על פי מה שספרנו קודם על הרבי הקודם, על הדיון בינו לבין עצמו עם המעצר כיצד להתנהג, קצת להתחשב – אף שעקרונית מוכן למות – ולנהוג בגישה של התחשבות כל שהיא או ללכת בדרך שלמעלה מטעם ודעת ושהקליפה הזו לא קיימת כלל וכלל. ידוע, שיש כמה וכמה גישות כיצד להינצל מן הקרב ואחת מהן היא שהקרב לא נוגע בך כלל וכלל – "פדה בשלום נפשי". שאתה לוחם בשטח אבל זה לא גורם לך לשום התפעלות כי אתה לגמרי אריבער, מחוץ לענין. זהו ההבדל בין חיה ליחידה. חיה נקראת נוגע ואינו נוגע בקבלה, שאתה טיפה נוגע במציאות וגם לא נוגע, אבל ביחידה אתה לא נוגע בכלל. אתה בתוקף הכי גדול של מסירות נפש. 'לכתחילה אריבער'. שניהם יחד הם כלי, שעושים בשנת הששים כדי להפנים את האור.

חלוקה נוספת של המספר ששים לשני מילים היא החלוקה למילים בכיה וחדוה מתוך המאמר החשוב בספר הזהר "בכיה תקיעא בלבא מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבא מסטרא דא". במאמר זה בא התירוץ לכל הקושיות של ספר התניא, ברגשה של שתי התנועות הסותרות בתוך לב היהודי. הכלי כאן הוא הלב – עין השכל שבלב – השבור, "אין שלם מלב נשבר". כל מה שאנחנו לומדים בפרק בעבודת ה' זה שככל שאתה שמח יותר אתה בוכה. אם זה לא לפי אותו ערך מאוזן אז אתה לא במצב נפשי יציב ומתוקן אלא ישות עצמית לכאן או לכאן. אחד שעובר את המידה בשמחה ביחס לבכי אז זה סימן שהוא לא שמח בה' אלא בעצמו. הבכי זה מעצמי, מהנפש הבהמית שלי, והשמחה מה'. אם הבכי עובר את השמחה זה כבר לא בכי של בטול היש אלא של עצבות ודיכאון, של קליפה. עצבות היא התגברות היש מן הצד השני של הגאוה. כמו ששפלות ושמחה הם שני צדדים של אותה מטבע כך גם הגאוה והעצבות. שני גוונים עצמיים של אותו הדבר בנפש. המצב המתוקן זה תמיד להרגיש איפה אני ואיפה ה'. כל תקון הנפש זה לראות את עצמי ביחס למה שאני עושה. תמיד צריך להרגיש איפה אני בסיפור ואיפה ה' בסיפור הזה. ה' שואל אדם הראשון – איכה. זה הדבר הראשון שה' מדבר אתו [פלא שהדבר הראשון שה' מדבר אתו ועם קין זה אחרי החטא. רק כך זוכים לגילוי נבואה]. תכיר איפה אתה, את הריחוק שלך, את ה"ערום כל" שלך. אם לא היה חוטא לא היה צריך את העבודה הכפולה. כל עבודת האדם אחרי החטא זה לתקן את חטא אדם הקדמוני. אם לא היה חוטא היה די בבטול עצמי מכל וכל, לא צריך לחשוב על עצמו כלל, אבל אחרי החטא צריך לראות את הכל לאור 'איפה אני'. אחרי החטא זה ישאר גם אחרי התקון. הגעגועים של הגלות יישארו גם אחר הגאולה. ישאר ה'איכה', האיזון הנצחי לעולם ועד. בנפש זה שמחה ובכיה. זה תקון הלב, הכלי השלם החלוק לשנים. החוויה בו חלוקה לשנים. הייתי חושב שהשבירה של הלב היא הבכיה, ה'ברוכנקייט', אבל יותר עמוק זה שהחלוקה לשנים היא שיש לו שתי הרגשות. זו גם שבירה, שבירה מתוקנת לגמרי – שמח ובוכה יחד. הבכיה של השבירה באה ממקום יותר גבוה מאשר השמחה – "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו" – הבכי של בעל התשובה יותר גבוה משמחת הצדיקים, בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". אביון הוא החסר כל, והבכי שלו מגיע יותר עמוק ולבסוף מגיעים לקדוש ישראל, לעצמות ה' שלמעלה משם הוי', וגילה היא למעלה משמחה – "וגילו ברעדה" [כמבואר אצל האדמו"ר האמצעי באריכות ובצורה מרגשת, ובכלל אצלו מתבארים ענייני הנפש בצורה הכי טובה. גם אצל הרבי הקודם בניגוד לאביו שהרבה בהשכלה והוא בענייני עבודה]. זה כל הענין של ספר התניא וזה עושה את הלב כלי לגילוי ולהמשכת שני המקיפים בפנימיות. איך? על ידי בכיה וחדוה – החיה על ידי השמחה והיחידה על ידי הבכיה.