חיפוש בתוכן האתר

ג תמוז תשמ"ז הדפסה דוא
אינדקס המאמר
ג תמוז תשמ"ז
Page 2
Page 3
כל הדפים

התוועדות ג תמוז תשמ"ז - היכל שלמה

 

ניגנו ניגון הגאולה

 

היום הזה שייך לגאולת הרבי הקודם, בו יצא מעונש המוות שנגזר עליו והוחלף בעונש גלות. לאחר שבוע בוטל גם הגזר דין הזה ולמחרת יצא לחופשי, אבל תחילת הגאולה זה היום. לכן הרבי שליט"א אומר שיש לחסידים שמחה גדולה יותר היום מאשר ביום השחרור בפועל. לרבי השמחה היא שהוא יכול להמשיך לפעול, ולכן העיקר זה השחרור בפועל, אבל בשביל חסיד העיקר זה הרבי עצמו וכן פדיתו ממות היא השמחה הגדולה. בשנה זו הרבי ביקש שיתוועדו גם בראש חודש תמוז, גם היום וגם ב-יב תמוז, כאשר נקודת ההתוועדות צריכה להיות מסירות הנפש של הרבי – סיבת המאסר וסיבת השחרור. הוא עמד בתוקף הכי גדול, ללא שום פשרות. הוא סיפר שכאשר ניכנס לחקירה הראשונה היה צריך להחליט החלטה עקרונית אם לכופף את הראש וללכת לקראת החוקרים וכו' או ללכת בראש מורם ולא להיכנע בפניהם בכלל, למעלה מכל טעם ודעת [היתה להם רשות בכל רגע לירות בו ולחסלו]. הוא מספר שההחלטה שהתקבלה אצלו היא ללכת בכל תוקף, כיאה לכך שהרבי הקודם הוא מידת הנצח לפי סדר הרביים בחב"ד – "דידן נצח" – והיא מידת האיתן שבנשמה, למעלה מכל טעם ודעת במסירות נפש. בכל שנה אנחנו מזכירים שלא זכור בכל ימי ישראל צדיק שתבע מסירות נפש מן החסידים שלו כמו הרבי הקודם מאז מלכי ישראל. הוא שלח חסידים רבים להיהרג, כפשוטו, על קידוש ה' תוך כדי שליחות למען הפצת היהדות. זה דמות של מפקד עליון ששולח חיילים. כתוב ש"קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים", שלא הוגן לדרוש מאחרים מה שאתה לא דורש מעצמך, ואם כן ניתן ללמוד מכאן עד כמה היתה מסירות הנפש שלו עצמו גדולה, כפי שאכן התגלה בעת המאסר. הצלתו היתה בניסי ניסים, כיוון שדינו כבר היה חתום, עוד יותר ולאין ערוך מאשר מאסר והצלת האדמו"ר הזקן. שם עמד למשפט מוות רק שבדין יצא זכאי, מה שאין כן אצל הרבי הקודם, שכבר נחתם דינו למוות. בדרך הטבע, פעלו חסידים באירופה ובאמריקה לשחרורו ועם כל זה עדין ההצלה היתה למעלה מדרך הטבע. אז מה שאנחנו צריכים לקחת מן היום הזה היא מסירות הנפש שלו, ושל הרבי שליט"א, להפצת המעיינות במסירות נפש ובתוקף הכי גדול, שאתה מוכן בכל רגע למות, כדי לשמור על גחלת היהדות, להפיץ והוציא את האש מתוכה החוצה עד ש"יפוצו מעיינותיך חוצה" ואזי "קאתי מר" ויבוא משיח. אז היום זו גאולת העצם והשחרור בעוד שבוע הוא גאולת ההתפשטות.

אם נחשב את השנים מאז הגאולה, אז זה היה לפני ששים שנה [בשנת תרפ"ז] ויש כלל גדול בתורה בכלל, ובחסידות בפרט, ש"מעלין בקדש" ו"הימים הללו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" באופן של הוספה. העצם של הגאולה אמנם היה בפעם הראשונה לפני ששים שנה וכעת זו רק ההתפשטות שלה בכל שנה, אבל יש כלל בחסידות שכל התפשטות שאינה נעלמה, וכל שכן כזו היורדת למעמקים ולמקומות רחוקים, מתפשטת בכח העצם. אותו העומק שמתגלה יותר ויותר מגלה את כח העצם עד שנעוץ סופן בתחילתן. ממילא היום, יום גילוי העצם, הוא יום שעברו ששים שנות גילוי עצם – הוא יום שיש בו יותר ויותר גילוי עצם. כל שנה יותר מן העצם מתגלה ביום זה. אז צריך לחשוב מה זה אומר ששנים שנה של התפשטות העצם.

הדבר הכי פשוט הוא המובא בפרק ה של פרקי אבות – שנקרא השבת בין ג תמוז ל-יב בתמוז – ביחס לגיל ששים: "בן ששים לזקנה". חז"ל אומרים שזקן נקרא כך על שם "זה שקנה חכמה", אז היום אנחנו צריכים להגיע לזקנה בענין הגאולה של הרבי הקודם. כל דבר שמתרחש פעם ראשונה הוא נולד. ביום ההולדת יש התגברות המזל – מעין גילוי העצם – ואחר כך יש התפשטות שלו במשך כל החיים בכל שנה ושנה, כשבכל יום הולדת יש גילוי מחודש של העצם על מנת להמשיך את התפשטותו לעוד יחידת זמן, לעוד שנה. כשקורה לאדם דבר גורלי הוא מלווה תמיד עם משבר, וזה בעצם סוג של לידה. אשה יולדת יושבת על המשבר, וככל שהמשבר יותר חזק הלידה יותר חזקה. יש בה יותר עצם. כך זה עם המאסר והגאולה שלנו, כאשר הרבי יושב במאסר ואין שום סיבה ומניעה בדרך הטבע שחייו יסתיימו והוא יושב בכל רגע ומתעצם ברוחו יותר ויותר על אף היסורים. צריך לדעת, הוא נעשה מאותה תקופה נכה לכל החיים ובכל זאת אמר שלא היה מוכן בשום הון שבעולם לוותר על יום אחד במאסר וביחד עם זה לא היה מוכן להוסיף עליו אפילו יום אחד. הרבי הקודם ניהל יומן זיכרון. זיכרון קורות חיים היה דבר חשוב מאוד אצלו, מה שמקשר אותו עם מידת הנצח, נצחיות וזיכרון. הוא מעיד שיש לו קביעות עיתים לזכור את הימים הללו וכותב הרבה פעמים בשיחות שלו שכך כל אחד צריך לקבוע לו עיתים – כמו קביעת עיתים לתורה – לזכור דברים גורליים בחייו ובמיוחד כאשר אלו דברים הקשורים עם גילוי ההשגחה הפרטית עליו. אין לך התבוננות יותר פועלת בנפש הכרת ה' מאשר התבוננות זו. הוא מעיד על עצמו שאף רגע בחיים שלו לא הולך לאיבוד. כל זה היה לקבל קצת 'גישמאק' מן הסיפור של הרבי הקודם.

נחזור לשנת הששים. התחלנו להסביר שמשבר אמיתי הוא סימן ללידה, והוא יום של גילוי המזל העליון שלו. אצל חסידים יום הולדת זה היום הראשון שזכו להיכנס או לראות את הרבי. זהו היום הגורלי למשך כל החיים יותר אפילו מיום ההולדת. יש ענין שנקרא מזל – אמנם כתוב "אין מזל לישראל" אבל הבעש"ט פירש אָיִן מזל לישראל – וביום ההולדת יש גילוי של עצם האין האמיתי ויתכן שהתגלות שלו תהיה באותו מאורע המשמעותי בחיים. זה הכל הקדמה לימי הגאולה שלנו, בהם אנו נעשים "בן ששים לזקנה" של "זה שקנה חכמה" בענין של גאולת הרבי הקודם, הנשמה הכללית של הדור. בהרגשת ההתקשרות לענין יש מדרגות לפי ערך הרגשת ההתקשרות לנשמת הצדיק, על דרך המבואר בפרק ב בתניא שיש נשמות שיונקות בדרך פנים מנשמת הצדיק ויש שבדרך אחוריים. דרגות בכמות ובאיכות, אבל כולם מקבלים. כך זה גם ביחס לגאולה. אבל כולם צריכים את זה, את תוקף מסירות הנפש, ואנחנו היום צריכים להיות חכמים בענין הזה. לקנות חכמה בענין של מסירות הנפש של הרבי הקודם. אז נאמר לחיים, שנזכה לקנות חכמה במסירות הנפש של הרבי הקודם.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון הבינוני



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com