התוועדות יט כסלו תשמט

קבר יוסף – שכם ת"ו

ניגנו 'פדה בשלום'

על ששים אותיות ברכת כהנים דורשים בקבלה את הפסוק "ששים גיבורים סביב לה". על הבעש"ט מסופר שלא הסכים לרדת לעולם הזה, עולם הקליפות – עלמא דשקרא, אם לא יהיו אתה ששים גבורים. גם למגיד ממזריטש, שהיום יום הילולתו, היו. האדמו"ר הזקן טען שלו אין, אבל בנו – האדמו"ר האמצעי – סתר דבריו ומנה בפניו אותם אחד לאחד. אחד מהם, לדוגמה, הוא ר' בנימין קלאצקער. מסופר על ר' שלמה מקרלין שבא לבקר את האדמו"ר הזקן עם כמה מתלמידיו, והציג בפניו את אחד מגדולי תלמידיו שכבר זכה לגילוי אליהו. אדמו"ר הזקן הצביע על ר' בנימין קלאצקער, שעמד והתפלל מצד, ואמר שהוא זוכה כעת לגילוי היחידה שבנפש, והוא 'מצפצף' בזה על גילוי אליהו של התלמיד שלו.

יש אסמכתא בזהר לקשר בין ברכת כהנים למספר האהוב – חן, וגם ליום הזה. כתוב שבפרשה ראשונה של קריאת שמע יש ששים אותיות, כנגד ששים של האותיות של ברכת כהנים [המפרשים מסבירים שיש רה אותיות, ואם מורידים את ששים המילים נשאר קמה, שם קדוש של העמדת המלך]. אבל איך יש ששים? הכוונה היא שאם סופרים את שלושת אותיות היסוד (יהו) שבכל הפרשה הראשונה מוצאים חן אותיות, ובתוספת האותיות הגדולות – ע ו-ד ("עד הוי' בכם") – מן הפסוק הראשון עולים לששים אותיות [האות בספר יצירה של חודש כסליו היא האות ס. כסליו עצמו הוא חודש של כהנים, החשמונאים. יט כסליו הוא יום הפתיחה וחנוכה הוא הסיום].

הקישור בין המגיד והאדמו"ר הזקן ביום זה הוא הקשר בין החסידות הכללית, שיצאה ממנו, לבין חסידות חב"ד – חוט השדרה, המוחין, המקשר את הכל. חנוכה, חג האהוב על הבעל שם טוב, הוא יום השלמת ההיקף המתחיל ביום זה.

נדייק יותר ברמז מן הזהר. מתוך אותיות יהו שבקריאת שמע, יט מהם הן אותיות י, טו מהן אותיות ה, ו-כד מהן אותיות ו. חן עולה מידד (וכן הוי' יחיד), ואילו בן זוגו – אלדד – עולה טל (וכן הוי' אחד). ההפרש ביניהם הוא יט. איפה ה-י הראשונה והאחרונה? הראשונה היא ה-י של ישראל, האחרונה היא י של "ובשעריך" (הרבעית מן ההתחלה וה-204 (צדיק) מן ההתחלה). רק בפסוק הראשון יש ארבע אותיות י, שהאחרונה מהן היא האות ה-יט מתחילת הפסוק.

מה תוכן הרמז? י היא נקודה, חכמה ובטול. יט כסליו היא יט נקודות של בטול,של חכמה עילאה. בסדר של רבותינו נשיאנו ידוע שהבעש"ט הוא עתיק, המגיד הוא אריך והאדמו"ר הזקן הוא החכמה, עליה נאמר "פנימיות אבא (חכמה) – פנימיות עתיק". האדמו"ר הזקן מגלה את פנימיות הבעל שם טוב.

המילה "ובשעריך" (ה-י האחרונה) מרמזת למקום ממנו יוצאים ובאים. "הוי' ישמור צאתך ובואך" ע"י קיום מצות מזוזה. צבא נוטריקון יוצא ובא, אל הקרב וממנו בחזרה. במסכת שבועות (וכן באבות דר' נתן, בדרך לימוד שונה מעט, ואכמ"ל) יש מחלוקת אם השם 'צבאות' הוא שם קודש או חול. לדעת חכמים, וכך להלכה ברמב"ם, הוא קודש. הראשונה שאמרה אותו היתה חנה, אם שמואל. לדעת ר' יוסי הכוונה היא לעם ישראל, "על צבאותם". כדי לא להרבות במחלוקת יש לומר שגם אליבא דחכמים השם הזה קשור עם ישראל, עם היותם חיילים בצבאות ה'. זו כוונת דברי התניא בשם המגיד (פרק לה בהגהה) שבספירת החכמה מאיר אור אין סוף בסוד "אחד האמת השורה בחכמה". על ר' אייזיק מהומיל, מזקני וגדולי החסידים, התבטא האדמו"ר הזקן שהוא "החייל המובחר שלי". מכל ה'גישמאק' של הבטול מה שנשאר בסוף זה נקודת העצם, החיילות, השליחות. כל זה מרומז במילת "ובשעריך" – המזוזה הקבועה ולא זזה מן השער. מזוזה היא בסוד "המניע הבלתי מתנועע", של כח השליחות בפריצה – אל כל העולם.

המספר ששים עצמו הוא זה הגורם לבטול, כמו בהלכות תערובות. אם אתה רואה מחנה של החיילים עם ששים גיבורים – אתה מיד הופך לגיבור. הגברה כאן היא גבורה דעתיק, המתלבשת במוחא סתימאה דאריך – פנימיות החכמה, כנודע. והרמז: גבורה עולה ריו שנים לפטירת המגיד, היום [וקץ שנים – י פעמים יט, וכן המשולש של יט – לגאולת האדמו"ר הזקן].

לחיים לחיים!

בדרך לכאן, בעמנואל, התוועדנו, ושם דברנו על הויכוח בין האדמו"ר הזקן והחסידים בדור הראשון ביחס לאופי היום הזה. הוא רצה שיהיה יום של תשובה כמו יום כיפור, על כל ענייניו, והחסידים רצו שיהיה כמו פורים, עם מגילה וכו'. הוא לא נתן להם, אבל כנראה שגם הם לא נתנו לו...

שאלה: מה כל כך שמח ביום הזה?

תשובה: אתה עוד שואל? כנראה שאין מספיק נקודות... כנראה שצריך לאסוף לפחות יט נקודות כדי להיות חסיד... היום הזה הוא היום שסולל את הדרך לגאולה, לביאת המשיח. לא סתם אתחלתא דגאולה [כפי שלמדו אותך לגבי יום העצמאות], אלא כולה, בדרך של העלם וגילוי. מי שב'ראש' של נגלה חושב רק בדרך של התפתחות, של עצם והתפשטות. זה ההבדל בין חסיד לשאינו. כתוב בקונטרס ההתפעלות, שאדמו"ר הזקן פעל אצל חסידיו שגם הפשוט ביותר יזכה לטעום טעם של יחודא עילאה, נקודה של י שלמעלה מן הזמן גם בתוך המציאות שלו. כמו רשב"י, שלגביו לא היה חורבן. כל זה מתבטא אחר כך בעבודה, אבל הביטוי הכי בולט וחיצוני היא השמחה. חסידים שמחים. גם כאשר יש קשיים עצומים בדרך, שלא נותנים לך לקדם את הבאת הגאולה.

בכל אופן, השילוב בין דעת הרבי לדעת החסידים היא על דרך חיבור 'דעת עליון' עם 'דעת תחתון'. איך אפשר לחבר את שתי הדעות? ננגן ניגון של יום כיפור – 'ונסלח' – ונגון של פורים – 'ליהודים היתה אורה'.

'היתה' זה לשון עבר, אבל הבעש"ט אמר ש"הקורא את המגילה למפרע [כאילו זה היה בעבר ונגמר] – לא יצא ידי חובתו". כל ברכות הנהנין נתקנו בלשון עבר – "שהכל נהיָה", ולא 'שהכל נהיֵה'. על הפסוק "לעולם הוי' דברך ניצב בשמים" יש פירוש הבעש"ט שדברך שאמרת בששת ימי בראשית "יהי רקיע" ניצב בשמים עד היום ומהווה אותם יש מאין בכל רגע. יש פירוש פנימי יותר והוא על דרך רצוא ושוב, שהאותיות 'קופצות' וחוזרות לשורש שלהן ובחזרה לחיות אותן [בסוד השם צבאות, יציאת הצבא והחזרה למחנה, כדלעיל]. בחסידות זה ההבדל בין להוות ובין לחיות. אף על פי שלחיות זה יותר פנימי מאשר להוות, בכל זאת יש מעלה להווית המציאות בהתגלות והשתקפות היש האמיתי ביש הנברא – "אני הוי' [מהווה באופן תמידי] לא שניתי", בין לפני שנברא העולם לאחר בריאתו. זו הכוונה בתיקון בהברכות בלשון עבר, המתמשך אל ההווה באופן תמידי – היה הווה ויהיה. כך צריך לפרש את "ליהודים היתה", שהיתה כך ותהיה לעולמים.

לחיים לחיים!

שאלה: ביחס לגאולה אם הכל כבר נמצא, אז מה מעכב?

תשובה: אנחנו. יש אמונה ויש בטחון. אמונה זה שיהיה טוב. הוא בעל הבית ומן הסתם רוצה בטוב, לכן גם כך יהיה. אבל ביטחון זה שהוא מצטמצם אל תוך הרצון שלי, שאני רואה את הטוב בתוך הטוב הנראה והנגלה. שהוא רוצה גם את מה שאני רוצה, ובזה אני בוטח. יותר מזה – כבר טוב. כעת. אז מה מעכב? למה אני לא רואה את זה? הבעיה היא אני בעצמי. יש בי איזו קליפה שלא נותנת לי לראות את זה לאשורו. בסוף 'כתר שם טוב' יש תפילות מהבעש"ט על זו הדרך – שאתה ה' כתבת בתורה, וזה הכי טוב, אז למה זה לא קורה בפועל? בפסוק "ויהי נעם הוי' אלקנו עלינו מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" יש חמש פעמים את המילה נו, העולים יחד פר הקשור עם סוד המתקת פר הדינים.

ניגנו 'לכתחילה אריבער'

ידוע שבמלחמת נפוליאון הרבה צדיקים (החוזה מלובלין, המגיד מקוז'ניץ ור' מנדל מרימינוב) התפללו בעדו, וראו בכך תקוה משיחית ואילו האדמו"ר הזקן סבר הפוך. המלחמה היתה בעצם בין הצדיקים. הוא לא התלהב ממנו, ואף אמר עליו שהוא התלבשות של השטן בעצמו. אמר שאם הצאר ינצח יהיה קשה בגשמיות אבל יכלו להחזיק מעמד ברוחניות, וזה עדיף מן ההיפך אצל נפוליאון, בהתבוללות. במלחמה הזו ניצח האדמו"ר הזקן, אך הוא הסתלק בעקבות זאת מן העולם. עוד ראיה לדרכו שצריך להיות כמו יום כיפור, שממעטים בגשמיות לטובת רוחניות. החסידים רצו כמו בפורים, שעד דלא ידע, ששמחים גם בגשמיות [בחב"ד הרביים לא היו חסידים של הבעש"ט במובן הפשוט, מה שאין כן בשאר חסידויות]. כשקיבל החוזה לראשונה את התניא הוא אמר שנעשה לו חושך בעיניים, לעומת ג ספרים אחרים שכשפותח אותם נעשה לו אור – הזהר הקדוש, האור החיים הקדוש, והמאור עיניים של הרבי מצ'רנוביל. שלח לו ר' לוי יצחק מברדיטשוב בחזרה שהספר הזה מסוד גן עדן העליון שבעולם הבריאה, עליו נאמר "בורא חושך", בעוד שאתה בבחינת "יוצר עליון" שבעולם היצירה.

שאלה: מה הועילו צדיקים בתקנתם, הרי עניינו של נפוליאון (החופש וכו') בסוף התפשט וכבש את העולם?

תשובה: העיכוב של הגזרה הקשה הועיל. בינתיים היהדות התחזקה, הפיצו את החסידות וכשזה הגיע בהמשך זה מגיע כבר בחולשה. מכח זה אתה קיים ואני קיים. בזכות זה יש יהדות. כשעבר אדמו"ר הזקן ליד הארמון בפטרבורג בדרך למשפט שלו וראה את הילד ניקולאי – מי שיהיה מהאכזרים שבקיסרי רוסיה, בעל גזירת הקנטוניסטים – משחק בחצר עם שוט. כשהביט עליו נפל השוט מידיו מרוב אימה, ואדמו"ר הזקן אמר שפעל בזה שלא יוכל להזיק יותר. מה שנוצח פעם אחת נעשה חלש באין ערוך לכח הראשוני [עיקר גלות אדום נקראת בנביא עובדיה "גלות צרפת". התבוללות צרפתית היא התבוללות של פריצות. הרבי שליט"א אומר על עצמו שהוא מנהיג של יהדות רוסיה, ועם כל זה מדבר הרבה על בירור צרפת, ופועל שם רבות ללא ערך לכל מדינות אחרות. חסידים מסבירים שזה בעקבות שהייתו שם תקופה מסוימת].

בכל אופן, במהלך הדורות הדעת תחתון של החסידים גוברת, כולל אצל הרביים. בפורים "כל הפושט יד נותנים לו", וכל אחד יכול להיות עני ע"י הפקרת נכסיו, ואף יכול לאכול דמאי כעני לכל דבר. לכן נפתח כעת במגבית לייסוד קרן צדקה לנזקקים המקורבים לישיבה, וכל אחד מתכבד לפתוח את הכיס, ובזכות זה נזכה שי"ט כסליו יהיה בבחינת פורים [מי שחושש לדעת האר"י, שלא נותנים צדקה בלילה, אז שיכוון שהגבאי יתן אותה בהמשך ביום... חוץ מזה, כמו שאומרים תהילים ביום כיפור גם בלילה גם למנהג האר"י, והיום זה גם יום כיפור, כך גם היום – פורים לדעת החסידים – אפשר לתת גם בלילה צדקה...].

ניגנו 'שאמיל'

יש סיפור על הצמח צדק, שפעם בא אליו מלמד תינוקות מן החסידים שהיה עני, תוך ריחוק ממשפחתו, ובקש הלואה של רובל אחד עד שיקבל את הסכום המלא מאבי הנערים. הרבי הסכים אבל רצה לדעת מתי הוא מחזיק אותה. כשפרט בשוק את המטבע לפרוטות אצל גוי אחד, ופתאום היה צריך הגוי לרוץ והשאיר בידיו את המטבע, ללא מציאת הגוי. הסיפור חזר על עצמו עוד פעמיים, כך שבידיו נותרו ארבע רובלים. מה עושים? רץ בחזרה לרבי כדי להחזיר את ההלוואה, אבל הרבי מתעקש שלא כך סוכם. בסוף הסכים, רק אמר לאותו יהודי אמר: 'שוטה, שוטה, שוטה'. כשיצא החוצה תפס את עצמו, שהרבי נתן לו כסף שגוי לא מסוגל להחזיק. יכל להמיר אותו שוב ושוב וגם להישאר עם המטבע של הרבי. דוגמה לשטות דקדושה, שהשטות מבדילה את החיצונים ממך, כמו אצל דוד בגת. הרבי הסביר שזה על דרך "כל המקבל מאיוב מתברך", ולכן הגוי לא שייך לזה [הרבי ששייך לצמח צדק מצד היחוס ומצד השם נוהג לנמק את מנהגו בחלוקת דולרים ב"כל המקבל מאיוב מתברך"].

לחיים לחיים!

ניגנו 'כאיל תערוג-והיו לטוטפות'

פעם בא חסיד לאדמו"ר האמצעי לבקש עצה ותקון על הרגשת היש, הניואנס והפגם הכי פנימי אצל חסידים [חסידים מסבירים שההבדל בין יצר הרע של חסידים לשל מתנגדים הוא שאצל מתנגדים אין הרגשת היש אלא רק יש...]. הרבי ענה לו 'אתה יודע בכלל מה זה הרגשת היש?'. כמובן שלא העז לענות, והרבי התחיל לספר לו באריכות את סיפור אדם הראשון בגן עדן, ואת חלוקת התפקידים שחילק ה' בין סטרא דקדושה לבין סטרא אחרא. כל אחד צריך להפיץ את שיטתו, את הפילוסופיה שלו. זה את "אין עוד מלבדו", וזה את "עזב ה' את הארץ" וצמצום כפשוטו, ממש. הסטרא אחרא ענה לה', שאי אפשר כי אף אחד לא יאמין... ה' יתברך הרגיע אותו שלא ידאג, שהוא ילביש אותו בתחפושת של נחש, והוא יצליח... אחרי חטא אדם הראשון בא הנחש אל ה' יתברך ואמר שזה אבוד, עכשיו כולם יודעים, ואף אחד כבר לא יקשיב לו. ה' יתברך מרגיע אותו שנחליף תחפושת, ומעכשיו קוראים לו מלאך המות. זה החזיק מעמד עד אברהם אבינו, ואחרי שהוא התגבר עליו שוב בא אל ה' וה' החליף את שמו לשטן (כמו אגדות חז"ל על השטן שהפריע בדרך לעקידה). זה מחזיק עד מתן תורה, ואז ה' מחליף אותו ליש של תלמידי חכמים. עשה חיל ומחזיק מעמד עד הבעש"ט שמבט את היש מכל וכל. מה עכשיו? עכשיו קוראים לו 'הרגשת היש'. ואז פונה אליו הרבי ואומר לו שהכל אחד.

מה שרציתי היה לסקור ולספור את כל השמות [חז"ל אומרים שיש לו ז שמות בתורה] – נחש הקדמוני, מלאך המות, יצר הרע, שטן, נפש הבהמית, יש והרגשת היש. זה לפי הספירות ולפי הסדר הזה. לאחרון יש קשר הדוק עם הראשון. העיקר הוא שהכל אותו הדבר. אם אתה מרגיש מתנגד אז אתה באמת מתנגד...

שנזכה להיות חסידים, כמו שהקב"ה רוצה מאתנו. לחיים לחיים. תכלית התוועדות כל חסידית היא לגעת בנקודה הזו, ולקבל החלטות טובות בכל הנוגע להפצת החסידות.

ניגנו 'ארבע בבות'