חיפוש בתוכן האתר

צדיקים של אדר

רבי אלימלך מליז'ענסק
כא אדר

אב לכל חסידות פולין,
ונקרא גם "בעל שם טוב
קטן". ספרו "נעם
אלימלך"
מנוחתו כבוד בליז'ענסק

לקובץ הסיפורים
רבי גרשון קיטובער
כה אדר א

גיסו של הבעל שם טוב. עלה לארץ ישראל. מכתב אליו מהבעל שם טוב ידוע ומפורסם.
מנוחתו כבוד בהר הזיתים

לקובץ סיפורים
סיפורי אור החיים הקדוש_יט תמוז סז הדפסה דוא

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סיפורי האור החיים הקדוש

יט אדר תשס"ז - רמת אביב


יום ראשון היה ההילולא של בעל אור החיים הקדוש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. התחלנו לספר כמה סיפורים לילדים, ונמשיך לספר ולסדר כסדר הספירות, כדרכנו בזמן האחרון. היום נעשה חב"ד-חג"ת-נהי"ם.

חכמה:

נתחיל עם סיפור של חכמה, אחד הדברים ששייכים בקבלה וחסידות לחכמה זה שבת קדש. כשהאור החיים הגיע בשנתו האחרונה לירושלים, הצדיק הקרוב שלו היה בעל החיד"א, ומפליג מאד בשבחו וגדולתו ב"שם הגדולים" – הוא הכי מפליג בגדלותו, ובכללות מי שהכי הפליג בגדלותו ואמר שהוא בחינת משיח זה הבעל שם טוב, שבזכותו פירוש אוה"ח נמצא על הדף במקראות הגדולות (יחד עם רש"י, ראב"ע ורמב"ן). ידוע שבחב"ד הרביים על שנה למדו חומש עם רש"י, ובנוסף לכך היה מחזור שלומדים (כל שנה משהו אחר), רמב"ן, אבן עזרא, אוה"ח הקדוש. הוא בשורה הראשונה, עם הראשונים הכי גדולים, ויותר מכולם הוא ניצוץ גדול מאד מאד של מלך המשיח, עד כדי כך שכותב "חיים שמו" על מלך המשיח. הוא אחד מצדיקי עולם שהכיר בעצמו שיש לו את הפוטנציאל להיות משיח. הבעל שם טוב אמר שהוא קבל את כתר משיח, כתר גדול הדור שהוא בבחינת משיח, מהאור החיים הקדוש. כמו שנסביר, נספר בהמשך, הם היו כל פעם נפגשים למעלה, בעולמות העליונים, ואחת הסיבות העיקריות שהבעש"ט חשק להגיע לארץ ישראל זה היה כדי להפגש אישית עם אוה"ח, עד שאמר שאם היינו נפגשים אישית היה בא מלך המשיח, וה' מנע זאת. אם כן, אין לספר בגדולתו, אנחנו דלי הלשון והוא בחינת "נורא תהלות", "לו דומיה תהלה".

כשהגיע לירושלים עיר הקדש הוא קבע את בית המדרש שלו הקטן – שאפשר עד היום לראות אותו (שם הוא גר ולימד). פעם אחת בשבת קדש, בסעודה שלישית, רעוא דרעוין,הוא האריך לדרוש – אחר כך, בגמר השבת, הוא סיים והתפללו והבדילו, כולם יצאו, והאחרון שיצא היה החיד"א. זה היה באמצע החורף, והוא רק יצא מהדלת, ופתאום היה שטף לא נורמלי של גשם – הוא לא יכול היה ללכת ברחוב. הוא עדיין עמד ליד הדלת של הרבי – הוא לא העיז לפתוח את הדלת להכנס בחזרה, אבל כעבור שעה ארוכה הרבי פתח את הדלת וקרא לו להכנס. אחרי שהוא נכנס והתיישב האור החיים בקש ממנו סליחה (היה גדול בישראל), והסביר שהשיחה שלא פתחתי לך קודם כי מיד כשיצאת נכנס לכאן אליהו הנביא והיו דברי סתר בינינו, ולכן לא יכולתי לפתוח לך (החדר שם היה מאד קטן, אפשר לראות). ידעתי שברגע שהוא נכנס התחיל מבול – יש קשר בין הדברים – וידעתי גם שאתה בחוץ, הצטערתי שאתה מתרטב, אבל לא יכולתי להכניס אותך. בכל אופן, היות שסבלת כל כך במשך שעה ארוכה, אפצה אותך קצת בזה שאספר לך דבר אחד שאני יכול לספר מדברי אליהו הנביא: בקבלת שבת, אחרי "לך דודי", אומרים "מזמור שיר ליום השבת", ולפי הרבה מנהגים דווקא בפרק זה מקבלים את קדושת השבת ונאסרת המלאכה. יש אפילו מקומות שנוהגים לומר זאת פעמיים – בישיבת בית א-ל בירושלים, וכך בפראג בבית הכנסת של המהר"ל. אומרים זאת פעם אחת, ועדיין לא כל העם שובתים, וכדי שכולם ישבתו אומרים זאת עוד הפעם (זה הטעם על פי פשט – יש עוד טעמים נסתרים לכך). בכל אופן, אליהו הנביא אמר לי, כך אומר אוה"ח הק', שיש לומר זאת בעמידה.

גם בחב"ד אומרים זאת בעמידה, וכך ברוב המקומות – אך כנראה אז זה היה חידוש, וזה חידוש גדול מאד. נאמר קצת הסבר לזה בדרך אפשר, ובכך גם נסביר למה זה שייך לחכמה כאן. כתוב שעמידה זה בעולם האצילות – ק"ש וברכותיה זה מיושב, בעולם הבריאה (ק"ש בחב"ד דבריאה), אך תפילת עמידה היא בז"א דאצילות, ולכן עומדים. הפשט הכי פשוט בכך שאליהו הנביא אומר שיש לומר זאת בעמידה – שצריך להגיע כאן לאצילות. היות שבפרק זה מקבלים את קדושת השבת, וקדושת השבת זה מוחין דאבא – ו"אבא מקנן באצילות", כל עולם האצילות זה אבא יחסית לבי"ע – לכן פרק זה דווקא צריך לומר בעמידה. רק להעמיק עוד טפה, יש הרבה פעמים שהמשמעות של עמידה זה נצחיות – דבר שעומד, דבר עמיד, הוא קיים לעולם. למה הוא קיים לעולם? כי הוא בלתי משתנה. כמו שהפסוק אומר על ה', "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". דבר בלתי-משתנה הוא עמיד. באחד מניסי אלישע כתוב "ויעמד השמן" – שמן זה גם כינוי של פנימיות החכמה – וחז"ל מפרשים (שלא כפשט, שהפסיק להתווסף השמן שהאשה יצקה לכלים ריקים אחרי שנגמרו הכלים) שיש בשמן זה עמידה נצחית עד תחית המתים. כלומר, העולם הזה הוא כבר התחלה של תחית המתים – יש משהו במושג עמידה שזה עד תחית המתים, וממילא זה התחלת תחית המתים. זה שייך עוד יותר לחכמה – נצחיות אפשר לשייך לספירת הנצח, רק שהפשט של נצח זה נצחון, והנצחון האמיתי ביותר זה לנצח את מלאך המות, וכשמנצחים אותו זוכים לחיים נצחיים. חכמה זה ראשית קו ימין של הספירות ונצח זה הסוף שלו – ממשיכים מתחילת קו ימין לסופו, מחכמה לנצח, ואז הנצחון מקבל את המשמעות של נצחיות. הכח של הנצח בפני עצמו זה הכח לנצח, וכשהוא מנצח הוא מקבל הארה מהחכמה ואז הוא הופך להיות נצחי – שרש הנצחיות, שלמעלה מהזמן, זה חכמה. כך מוסבר בחסידות שחכמה זה למעלה מהזמן לגמרי. ספירת הנצח היא ספירה של ז"א, וכשאומרים שם נצחיות זה בתוך הזמן – כמו "לעולם ועד", נצחיות בתוך הזמן – וחכמה זה למעלה מהזמן, שרש הזמן, באצילות (הזמן ממש מתחיל מבריאה ולמטה). אם כן, הסוד הפנימי של עמידה כאן זה איך להגיע בשבת קדש – שזה הענין של שבת – לטעימת מעין עולם הבא, מעין תחית המתים, מעין חיים נצחיים. זה כשעומדים ב"מזמור שיר ליום השבת". בכלל, מי זוכה לגילוי אליהו? כתוב שזה בא למי שמאיר אצלו ה"חיה" שבנפש, שזה האצילות (נר"נ כנגד בי"ע מלמטה למעלה, וחיה זה אצילות – פנימיות החיה זה היחידה, חיה-יחידה הולך יחד, אבל אצילות נטו זה בחינת חיה). לכן כתוב שגילוי היחידה למעלה מגילוי אליהו – גילוי אליהו בא מצד החיה. על זה כתוב "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה".

בינה: 

כמו שחכמה זה אבא, כך הבינה זה אמא. לבעל אור החיים הקדוש היתה אשה גדולה וחשובה מאד, שהיתה בחינת אמא, כמו שנסביר. זו היתה אשתו הראשונה. אחר כך, כמנהג ספרד, הוא נשא עוד אשה – היו לו שתי נשים. מי שהולך לקבר שלו בהר הזיתים, הוא שוכב שם ליד שתי נשיו. שתי הנשים שלו זה ה עילאה ו-ה תתאה, אמא וברתא, והן חיו בשלום ושלוה הכי גדולה. לאשה הראשונה, שעליה הסיפור, קראו פצוניה. פצוניה היתה מתפללת עטופה בטלית ומעוטרת בתפילין – זה רק אשה שהיא בחינת אמא עילאה, שגם מתעטפת בטלית וגם מתעטרת בתפילין (וכמובן שהכל היה ודאי בהסכמת בעלה, שזו היתה מדרגתה – הוא היה משיחי, וגם היא היתה משיחית, אולי אפילו יותר ממנו, שהנשים מצטיינות בזה יותר מהגברים). רק במאמר מוסגר, ידוע שבעשרה מבצעים של הרבי מבצע תפילין הוא כנגד אמא – מבצע תורה זה אבא ומבצע תפילין זה אמא – אז בתור מנהג, שאשה תתעטף בטלית מילא, אבל שתניח תפילין זה חידוש. היות שכל הענין של תפילין זה אמא, עוד יותר סימן שהיא בחינת אמא. לפי זה, הוא עצמו בחינת אבא – חיים, "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה", כנ"ל.

הסיפור שפעם אחת בא אורח חשוב להתארח אצלם בבית, והאשה הכירה באורח שהוא אורח חשוב וצריך לכבדו (שרה אמנו גם הכירה באורחיה, אבל בדרך כלל כתוב שאשה עיניה צרות באורחים – שרה היא יוצאת מהכלל, גם בחינת אמא, האם הראשונה בישראל, וגם פצוניה הלכה בעקבות שרה אמנו). היא מאד עצמאית – מניחה תפילין, אז מקבלת שכל מה צריך לעשות – ועל דעת עצמה לקחה את כל מעט הפרוטות שהיו בבית, הלכה לשוק, וקנתה שם את הדג הכי יפה ושמן (וידוע שלפעמים דגים יותר יקר ויותר מעדן מבשר). בשבילה זה היה להוציא הון, בשביל לקנות דג מיוחד במינו לכבוד האורח שבא אליהם הביתה. היא מביאה דג הביתה, ובעלה האוה"ח הק' זיע"א ועכי"א הסתכל על הדג, הבין שזה עלה הון תועפות, ואמר לה ביטוי – שצריך להבין מה עלה בדעתו להשתמש בביטוי כזה מוזר – שזה "חילול ה'" להוציא כל כך הרבה כסף על דג. פצוניה שתקה, לא התפעלה יותר מדי (חב"דניקית – און התפעלות) – הלכה לבשל את הדג, ובדג הזה היה כבד מיוחד שעושים ממנו מעדן מיוחד. ישבו לסעוד ליד השולחן – בראש השולחן בעלה הצדיק, המשיח, ולידו אורח חשוב, ושם כל בני המשפחה ואולי עוד אורחים – והיא מגישה את המעדן המיוחד מהכבד של הדג. בדרך כלל קודם כל נותנים לבעל, אבל כאן היא חילקה לכולם, בסוף הגיעה למקום של בעלה, ולא נתנה לו. ואז היא אמרה – "במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבד לרב" (ודאי היתה חב"דניקית).

קודם כל, רואים שיש לה הרבה שכל – מה' אשה משכלת (האומץ בא מהשכל). גם שרה אמנו יש לה יותר שכל אולי אפילו מאברהם – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" ("מכאן שהיתה גדולה ממנו בנביאות", אבל הנביאות גם מתחילה משכל טוב). זה בעצם סיפור על גדולת אשתו של אוה"ח הק', בחינת אמא. ההסתלקות של אוה"ח ברוב השנים יוצאת בשבוע של פינחס, כמו השנה. בסוף בלק כתוב "וירא פינחס" – מה ראה? מבואר אצלנו באריכות בסוף מלכות ישראל שיש שלוש תשובות בחז"ל: "ראה מעשה ונזכר הלכה, בועל ארמית קנאים פוגעין בו" (אז הלך למשה, ומשה אמר "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא", כמפורש ברש"י), "במקום שיש חילול ה' אין חולקין לרב" (הפירוש השלישי לא נוגע לנו, ולא נזכיר כעת). לפי הפירוש הראשון הוא הלך ושאל את משה, אבל לפי הפירוש השני "אין חולקין כבוד לרב" ואפילו לא הלך לשאול את משה. על בינה כתוב "מינה דינין מתערין" – יש דינים שמתעוררים מחיצוניות הבינה. מה שמתעורר ויוצא החוצה זה חילול ה' – הדינים שיוצאים מהבינה זה עצמו חילול ה' – והתיקון שלו זה לעשות משהו על דרך פינחס, או מה שהיא עשתה בסיפור שלנו. צריך לקחת את האנרגיה שיצאה מהבינה ולהחזיר את זה לפנימיות הבינה, שם הדינים מתמתקים בשרשם, כידוע בקבלה וחסידות. בעצם מה שהיא עשתה, ברגע שיצא מפי הצדיק הביטוי "חילול ה'" היה בזה משהו, ודאי זה עשה רושם (צריך להבין מה חילול ה' – רוב הסיפורי צדיקים זה הפוך, שהאשה צריכה אוכל במטבח והבעל הצדיק פיזר הכל לצדקה) – היה לה השכל איך לקחת את זה ולהחזיר את זה לשרש. לא רק שלא התפעלה, אלא כאשר שמע את המילתא דבדיחותא שלה – מהחיוך על פניו הכל התמתק. בדיחותא זה באמא – אם היה דינים שיצאו, חילול ה', אז היא גם נקטה בדין (לבעלי לא מגיע) ועשתה דבר נפלא, את כל התיקון מעיקרא, עד שבסוף ודאי ברך אותה שהכל היה כדאי בשביל הווארט הזה. היא היתה כאן בבחינת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

דעת: 

זה ווארט של הערצה שאמר אחד מגדולי הצדיקים – הרבי מסדיגורא, בנו של ר"י מרוז'ין. אמר ווארט על שלושה צדיקים: אצל הרב מסווארין איז געקומן פין מח צום הארץ – הוא בא מהמח ללב. הבאר מים חיים – היה הולך מהלב למח. אבל אצל בעל אור החיים הקדוש שניהם היו שוים, לא היה צריך ללכת מאחד לשני.

כל הווארט הזה בשביל לשבח את האור החיים. רבי משה מסווארין (לספר עליו סיפורים זה ענין בפני עצמו) – אולי גדול תלמידי רלוי"צ מברדיטשוב – היה עילוי בצעירותו (לא חסיד), איש מח וגאון בגמרא, ואחר כך גם היה פוסק ודיין מאד גדול, ואחר כך, כשהתקרב לדרך החסידות, היה בעל לב. מי שהתחיל 'מתנגד' ואז נהיה חסיד – הולך מהמח ללב. מהמח ללב ומהלב למח זה כמו רבי אייזיק ורבי הלל בחב"ד. הרבי מסווארין התחיל בעבודת המח, אך היות שתכלית עבודת ה' זה הלב (כמבואר בהקדמת קונטרס ההתפעלות לאדמו"ר האמצעי) – "איזוהי עבודה שבלב" – הוא הלך ללב (הזכרנו שבוע שעבר בשם המגיד, שמי שמאיר אצלו חסידות במח ולא מגיע ללב זה קליפת עמלק). הצדיק השני הוא בעצם איש לבב, אבל הוא עובד קשה שיעלה גם למח – שוקד על התורה, גם על תורת הנגלה, גמרא עם ראשונים ואחרונים, חייב לחבר לב למח. יש אחד ששייך לא לזה ולא לזה, כי אצלו שניהם שוים – זה דבר שנמשיך להסביר בדבר מלכות – הוא בשני המקומות יחד, אין לו עבודה להמשיך מהמח ללב ולא להעלות את הלב לשכל, כי אצלו זה שוה. בשביל שיהיה אצלו שוה צריך להיות למעלה משניהם – השרש העל-מודע שלמעלה מהשכל ולמעלה מהלב, שוה ומשוה שניהם יחד, חייב להתגלות ביניהם ("שכינה ביניהם"), כדי לחבר אותם ביחד. מה בין המח ללב? הדעת. הקליפה שכנגד הדעת היא קליפת עמלק, לכן עמלק זה מי שמונע ולא נותן את האור שבמח לחדור לתוך הלב ואת אור הלב לעלות אל המח. אחד שכולו דעת, שבעצם הוא דעת, כמו משה רבינו – שרש הדעת ונשמה כללית של הדעת של כל עם ישראל – אצלו המח והלב שוים. צדיק כזה נדיר ביותר, הוא 'עצמי' לגמרי. אפשר לומר שאחד מפירושי המונח 'עצמי' בחסידות הולך על תכונה זו – שהמח והלב שוים. המח הוא קר, מים, והלב הוא חם, אש – רק לצייר עבודה כזאת, שהמח והלב שוים, זה גם דרגה כזאת שהקר והחום, המים והאש, זה אותו דבר. זה לא פשוט לצייר את זה – איך יכול להיות קר וחם אותו הדבר. אם כן, זה דבר פשוט וברור, שהווארט הזה של הרבי מסדיגורא על אור החיים זה הדעת שלו.

חסד: 

אחת מתכונות החסד, שהוא מקור הזריזות בנפש – "זריזותיה דאברהם אבינו". כך כתוב בתניא, שעיקר זכות אברהם בעקידה שפעל מתוך זריזות – משקפת חשק ואהבה לדבר. אומר שהרבה צדיקים מסרו נפש, ועיקר גדולת אברהם שפעל זאת מתוך זריזות. עשה זאת בהשכמה, וממנו לומדים את הכלל הגדול "זריזין מקדימין למצוות" (ר"ת מזל – ממשיך משרש נשמה). כתוב גם שכהנים זריזין הם, כי הם שייכים לחסד (כהן-לוי-ישראל כנגד חסד-גבורה-תפארת, כידוע). יש כאן סיפור על הזריזות של בעל אור החיים הקדוש – ווארט שמובא בחב"ד, ומאד ידוע:

אמרנו שהבעל שם טוב מאד חבב את האור החיים הקדוש, עד שאמר שאם היו נפגשים בחיים היה בא משיח, והכרותו איתו היתה בגלל שכל לילה נפגשו בעלית נשמות. הבעל שם טוב אמר שנפגשו כל פעם באמצע הדרך – כשאני עולה לאיזה היכל עליון, הוא כבר יורד. הבעל שם טוב הסביר – לא צריך לומר שהוא יותר גדול ממני, רק שהוא יותר זריז ממני. לכן, כשאני עדיין מטפס הוא כבר גמר וחוזר למטה. כתוב שגם האור החיים וגם הבעל שם טוב הם גלגול של דוד המלך, לכן שניהם דמויות משיחיות מובהקות, רק שכל נשמה מתחלקת לנרנח"י, ומקובל שהבעל שם טוב הוא הנפש של דוד המלך ובעל אור החיים הוא הרוח – הרוח הרבה יותר זריזה. הרוח היא כנגד המדות, והיא מתחילה מהחסד – "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין". הנפש מחוברת לגוף, והגוף מכביד ומאט את הזריזות. גם מחלוקת הנפש-רוח אפשר לחשוב שהאור החיים גבוה מהבעל שם טוב, אבל כתוב שדוד המלך הוא הנפש של כל עם ישראל (כל מדרגותיו, הנרנח"י, זה הנפש הכללית של עם ישראל) – הנפש זה החיבור לגוף, זה תכלית הגוף. בנפש של הנפש יש יותר עצמיות מאשר שאר הבחינות של הנפש. אם כי בפרטיות הרוח יותר גבוהה מהנפש, אבל ביחס לדוד המלך הדרגה העצמית ביותר היא הנפש שלו, בחינת הבעל שם טוב. בכל אופן, הסיפור הזה הוא סיפור של זריזות, ועל זריזות כתוב בתניא שבאה ממדת החסד, מדת אברהם אבינו. גם יש הרבה בחסידות הכללית, כמו אצל רבי אלימלך מליז'נסק, שמסביר איך הזריזות משקפת את האהבה בנפש.

הוא היה זריז מאד – גם היה זריז בחיים בכלל, חי מז שנים – מי שחי בזריזות לא חייב לחיות יותר מדי. כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", וכתוב בקבלה שהחיים הזריזים ביותר, דווקא של נשמות דאצילות, זה בהם שנים (יש צדיקים מיוחדים, כמו הרבי מהר"ש בחב"ד, ועוד דוגמאות שספרנו עליהם בשנים האחרונות – חיים של בהם). לכל מדה בלב יש מתכת לפי קבלה, וכנגד החסד זה כסף – אברהם קונה ב"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", זה לשון כיסופים ותשוקה (כסף הוא זריז, אחר כך הופך להיות כסף חי – כשהחסדים מגיעים ליסוד – שהוא בכלל נוזל, החסד הופך להיות זרם של זרעא חייא וקיימא, ומכסף הופך להיות כסף חי, כספית) – והיום יודעים (בתורה ידעו מאז ומעולם) שהמספר האטומי של כסף הוא 47! מי שהוא 'כספי' הוא זריז, יש לו חשק בחיים, והוא שייך לכסף (אפשר להבין לפי הסיפור של הבינה שהוא גם הקפיד על הכסף, שלא להוציא הרבה כסף על דברים שלא היו לכתחילה הדברים החשובים ביותר לדעתו, רק שאשתו הבינה יותר טוב – "שמע בקלה").

גבורה:

בכלל הוא היה טיפוס תקיף וגיבור, מאד מאד תקיף בדעתו, עד כדי כך שקיים בעצמו מה שאומרים חז"ל שרב שלא משניא את עצמו במקומו הוא לא רב – הוא קיים זאת טוב מאד, היה נרדף במקומו במרוקו, עד שהוצרך לברוח משם, עד שבסוף ימיו זכה והגיע לארץ. את כל הספרים שלו הדפיס רק כשיצא ממרוקו – אף אחד לא היה מוכן לעזור לו במרוקו, שם נולד וסבו היה מגדולי-גדולי הרבנים (נולד למשפחה מאד חשובה ומכובדת של רבנים צדיקים). כשיצא משם, היה באיטליה ועוד מקומות, ופגש אנשים טובים שעזרו לו בהדפסת הספרים. יש מאמר שלא ברור מקורו (יש כמה כאלה, שלכאורה מאמרי חז"ל) – "אין נביא בעירו". זה מובא בספרי קדש, וכנראה יש דברים בגו. נביא – מחכמי קדם – לא מסתדר בעירו, ואם רוצה להסתדר שם ושלא יגרשו אותו משם צריך להוריד פרופיל עד עפר. אם לא מוכן, הוא מתעקש ונביא תקיף, בסופו של דבר יצטרך לברוח משם – בעל אור החיים הקדוש הוא דוגמה מובהקת לכך (אם מישהו כאן מזדהה עם זה, יש לו תקדים קדוש ביותר).

יש סיפור מיוחד על התקיפות שלו דווקא כאשר הגיע לארץ. בראשית שהותו כאן – שנה וחצי בסך הכל. מאד מענין הדמיון בינו לבין האר"י הקדוש בנקודה זאת, שהילולא שלו בעוד שבועיים, ב-ה מנחם אב, שנולד בארץ אבל רוב חייו העוד-יותר-קצרים היה במצרים, ורק חזר בסוף לשנה וחצי, ואם לא היה זוכה לתלמידו המובהק מוהרח"ו לא היה נשאר ממנו. בעל אור החיים לא זכה להשארת נשמתו בכתבים בזכות תלמיד, כי הוא עצמו כתב את ספריו – שלא כאר"י – אבל כן זכה בארץ לתלמיד מובהק, שגם שמו חיים, החיד"א הקדוש. התלמיד האמיתי חכה להם בארץ, אבל זכו 'להתחתן' איתו רק לתקופה מאד קצרה. מענין שהחיד"א זכה להיות פוסק מובהק מקובל על כל עדות עם ישראל, ספרדים ואשכנזים – אולי הוא הפוסק האחרון שהיה מקובל על כל העדות.

בכל אופן, אור החיים הגיע לירושלים – ודווקא כאן מכירים בגדולתו, אחרי שבמרוקו רדפו והשפילו אותו – ובתקופה הראשונה שהגיע הזמינו אותו לאסיפה בעניני הכלל. משום מה, בחרו להתאסף במקום שכנראה היה הכי נח ומרווח בשביל אסיפות, ובחרו להתאסף דווקא בבית הכנסת של הקראים בירושלים – הוא רק דרך על כניסת המפתן וברוח הקדש הרגיש ששמו מתחת המפתן את ספר הרמב"ם, שמאד יוצא בשצף קצף נגד הקראים. הטמינו את זה מתחת למפתן, כדי שכל מי שנכנס לבית הכנסת ידרוך על הרמב"ם. אף אחד לא ידע שזה שם, אבל הוא מיד הרגיש זאת ברוח הקדש שלו, ובאותו רגע – לא רק שלא נכנס לבית כנסת, אלא קלל אותם שמהיום הזה והלאה לא יהיה להם מנין לתפלה בבית הכנסת, וכך התקיים. מאותו יום והלאה קרנם ירדה לחלוטין.

אם כן, אור החיים גם יודע לקלל (לא זוכר אם ספרנו סיפור של צדיקים שמקללים). בכל אופן, היכולת לקלל מתי שצריך – אנו יוצאים מפרשת בלק, שם ה' הפך את הקללה לברכה "כי אהבך הוי' אלהיך", אבל "אין כלל שאין בו יוצא מהכלל" ולפעמים הצדיק מקלל וקללתו מתקיימת וזה עושה תיקון גדול – זה גבורה. לא רק שקלל אותם, אלא אמר שכולם חנפנים – כל מה שמחזיקים מהתורה שבכתב זה כדי למצוא חן בעיני אומות העולם. הם הרי כופרים בתורה שבעל פה, וגם מה שמחזיקים בתושב"כ זה הכל חנופה, ולכן הוא קלל אותם. עד כאן סיפור של גבורה – לפעמים צריך לקלל. אם נרצה להעמיק עוד קצת בדבר הזה, איך שהוא הסביר את עצמו בסוף – הקללה חלה על מי שקודם למראית עין מפריד בין הדבקים. התושב"כ והתושב"ע דבקים זה בזו וזו בזה כחתן וכלה. מי שמפריד ביניהם זה נקרא שמקצץ בנטיעות – מפריד בין קוב"ה (תושב"כ) ושכינתיה (תושב"ע). אם מפריד בין הדוד לבין הרעיה, כנראה שגם את הדוד לא אוהב ביותר, כי מפריד בינו לבין רעיתו, ואחד כזה צריך לקלל אותו – מגיע לו. זה גבורה של קדושה, כמו שאדה"ז כותב בתניא שהגבורה של הקדושה זה להעניק את מי שצריך להענישו. הענש זה לא נקמה גרידא, אלא תיקון. כמו שכתוב הרבה, גם בחסידות, שכאשר מענישים מוציאים ומחזירים למוטב את הניצוץ שבתוך מי שבו זה נעשה.

תפארת: 

זה סיפור מאד ידוע, שפעם אחת הבעל שם טוב – כשישב עם החבריא קדישא – נכנס לדבקות, וכשיצא מהדבקות אמר לחבריא שזה עתה נסתלק גדול הדור. זה היה ב-טו תמוז, בזמן הסתלקות אור החיים הקדוש – הוא מיד הרגיש זאת, וכששאלו אותו מנין לו הוא הסביר שיש סוד אחד בתורה, הסוד של נטילת ידים, שמוסרים רק ל"חד בדרא", לגדול הדור, וברגע הזה מסרו לי את הסוד הזה וממילא הבנתי שברגע זה הסתלק בעל אור החיים הקדוש, שהיה עד עכשיו גדול הדור עלי אדמות.

מה זה? כמובן שאיננו מתימרים לדעת מה סוד נט"י שמוסרים לחד בדרא, שהוא (לא רק משה רבינו שבדור אלא) גם בחינת משיח שבדור. מה שנותנים מלמעלה זה לצורך, לא למגנא, וסימן שמשיח זקוק לסוד זה של נטילת ידים יותר מכל שאר הענינים בתורה כולה. אם זה הדבר המיוחד שמוסרים אותו רק למשיח שבדור, סימן שזה הדבר שהמשיח שבדור הכי זקוק לו – יותר מכל דבר אחר בתורה. קודם היה לנו ווארט על אור החיים, כנגד הדעת (נשמת התפארת), שאצלו המח והלב שוים (לא היה צריך להוריד אור מהמח ללב ולא להעלות רגש מהלב למח). הסברנו שזה פנימיות הדעת המקבל מהכתר, שלמעלה מהשכל ומהרגש באותה מדה בדיוק. אנחנו לא יכולים לדעת מה בדיוק הסוד של נטילת ידים, אבל כן יכולים להסתכל בחסידות ולראות מה זה הסוד של נט"י בחסידות. בחסידות כתוב שהסוד הוא "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'" – שצריך לשאת את הידים עד לקדש, ומשם לברך את ה'. צריך להגיע למקום יותר גבוה מהוי', ומשמה לברך – להמשיך אור ושפע לתוך שם הוי'. נושאים את הידים למקוםיותר גובה משם המיוחד, שם המפורש, שם העצם, שם הוי' ב"ה, שהוא גם כן מדת הרחמים. מגיעים לאותו מקום עליו נאמר, ביחס לקן צפור, שאל תאמר ביחס למדות ה' שהן רחמים אלא גזירות. לא גזירות של דין, אלא המקור לרחמים העצומים ביותר. דעת זה שויון של מח ולב, מה זה דעת? חיבור של "יד הגדולה" (חסד) ו"יד החזקה", זה "יד רמה", הגוף העולה עד לכתר ועד לפנימיות הכתר. תוך כדי הגאולה, המכות במצרים, קרי"ס וכו', צריך גם יד גדולה וגם יד חזקה, אבל עצם יציאת מצרים – שהנשמה יוצאת מהגלות ומגיעה לקדש – זה "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "בריש גלי", שזה הרדל"א, כמבואר בפירוש באריז"ל. היד רמה, התפארת, עולה עד רדל"א, ומשמה יורד האור לברך את ה'. כי אפילו קוצו של י זה לא ברדל"א, אלא רק ברישא דאין, ולכן צריך לברך את הוי' כולו, כולל קוש"י – מברכים אותו מהריש גלי, מהיד רמה. מי זה גדול הדור? כתוב בקבלה שזה "ניצוצו של יעקב אבינו" (ר"ת נשיא – זה נשיא הדור). אכן "משה מלגאו ויעקב מלבר", אבל סתם נשמה כללית – שכוללת כל נש"י – זה יעקב, האבא הכולל את כל צאציו. הוא הנשיא של הדור, "ניצוצו של יעקב אבינו", והוא התפארת. ומה הענין שלו? לקחת את היד הגדולה של אברהם סבו ואת היד החזקה של יצחק אביו, לחבר אותם יחד ולהגיע לפנימיות ממש, מדת התפארת-הרחמים, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, שעולה עד לכתר, עד לרדל"א, וממשיך משם ברכה לשם הוי'. שם הוי' זה ההתגלות של ה' בעולם – שם זה התגלות – ובשביל ההתגלות צריך להגיע לעצם, לרדל"א, שם "חביון עז העצמות" (כפי שכותב האריז"ל). זה נקרא גזירה, וזה מקור הרחמים – הגילוי זה הרחמים – משם מברכים את הוי'. כל זה סוד נטילת ידים. מי יכול להרים את הידים – אמרנו שאצלו המח והלב וזה ביחד, והרי הידים זה מדות, ואמרנו שלא צריך להוריד מהמח ללב או להעלות מהלב למח, ונטילה זה להעלות?! בפנימיות זה שוה אצלו, אבל הוא הנשמה הכללית שצריך להעלות את כל עם ישראל, כמו שכתוב באהרן שמעלה את הנרות, כל נשמות עם ישראל. עוד יותר פנימי מהעלאת הנרות, הנשיא צריך לשאת-ליטול ידים – הידים כאן זה ההתפשטות של עצמו. אצל אהרן והנרות יש אחד שמעלה את האחרים, עד שתהא שלהבת עולה מאליה – אז הוא יכול לסלק את הידים, סימן שזה שנים ולא אחד (כל עוד אין שלהבת עולה מאליה הוא צריך להחזיק את האש ליד הפתילה, אך כשעולה יכול לסלק ידים). כאן זה ידי הצדיק עצמו – המח והלב זה אחד, אבל הידים שלו זה העצם של עם ישראל, אפילו יותר מהנרות. לכן אמרנו שהסוד הזה הוא הסוד הנחוץ ביותר למשיח – המשיח צריך עם שרש ועצם הרחמים, "כי מרחמם ינהגם", קודם כל לחבר את הידים ל"יד רמה" (אחרי שמטהר אותן, שלא תהיה שום רוח טומאה עליהן) ואת זה להעלות עד רדל"א (אותו מקום שבזכות שיש לו זיקה אליו לכן בדעת יש לו אחדות ויחוד בין המח ללב). אחרי שמטהר את הידים צריך כח אדיר – שם של משיח בחז"ל – לשאת את הידים עד לרוממות העצמית של רדל"א ומשמה לברך את הוי', דהיינו למלא את העולם גילוי שם הוי', גילוי מדת הרחמים של ה', ככתוב גם בתניא (שער היחוד והאמונה) שזה למלא את העולם נסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע בגילוי, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות).

נצח:

שתי הספירות, נצח והוד, נקראו "יציאה לבר" – כמו הרגלים שמתפשטות ויוצאות מהגוף. לכן יש כאן שני סיפורים של יציאה לבר:

סיפור אחד, שפעם אחת בסוף ימיו, בהיותו בירושלים עיר הקדש, לפני שבת התלבש בבגדים מיוחדים – יותר מבגדי יו"ט, היקרים מבגדי שבת ( לפי סיפור הבינה אנו רואים שמאד חס על דברים יקרים) – קרא לכל התלמידים ואמר להם "בואו נצא לקראת משיח צדקנו". הלכו איתו, ובאיזה שלב – באיזה רגע מסוים – השתנו פניו לגמרי, והוא התחיל לפשוט את הבגדים שלבש. אז הוא אמר שבאיסטנבול באותו רגע – במרחק רב מירושלים – גביר אחד יהודי עשה עבירה מגונה ובזה הוא הכריע את כל העולם כולו לכף חובה ופספסנו את ביאת המשיח.

יש כמה וכמה סיפורים דומים, שצדיק מוכן ברגע לזה לקבל את המשיח ממש, יש עת רצון – וקורה משהו. אצל האריז"ל זו היתה בעיה עם התלמידים, ויש עוד סיפורים. כאן זה משהו מיוחד – הוא בדרך לקבל משיח, עם בגדי כבוד, ואז אומר שפספסנו בגלל מעשה מגונה של גביר יהודי בזה הרגע באסטנבול. קודם כל, שהדברים יגעו ללב שלנו – כמו שהרמב"ם כותב (והרבי חזר על זה הרבה) שלכל יהודי יש אפשרות להכריע כל העולם, ומרובה מדה טובה, שאם יהודי יכול במעשה מגונה להכריע ולהפסיד את כולם מביאת משיח, ודאי שיכול במעשה אחד טוב (באותה רמה של המעשה מגונה, להבדיל, של אותו גביר) להכריע את כל העולם לכף זכות ולהביא משיח. זה רמב"ם מפורש, אבל צריך שיכנס טוב למח וללב. המאזנים של העולם נקראות נצח והוד בכלל – כאן, כשהוא יוצא לקראת מלך המשיח (יש כאן עת רצון), הוא יוצא החוצה. איזה שיר שרו כשיצאו החוצה, מן הסתם? דידן נצח. זו התחושה, שהנה אנחנו יוצאים לקראת מלך המשיח – סוף כל סוף נצחנו. הרוח המיוחדת כאן (כל המדות זה רוח) זה רוח של נצח, של יציאה לבר, של רגל ימין – יוצא עם רגל ימין שלו לקראת מלך המשיח. רק שבסוף המאזניים התקלקלו. כתוב שנצח זה "כף זכות" והוד זה "כף חובה" – הוא יצא כשהנצח הכריע, היה בתנועת הכרעה, וההוד בעליה, אבל פתאום זה התהפך בגלל אותו אחד מאסטנבול (הוא ראה זאת במו עיניו – לראות מרחוק זו גם תכונה של נביא, תכונת נצח והוד, ובמיוחד נצח). מיוחד שהצדיק שעיניו רואות למרחוק מגיע עד אסטנבול (לא רואה מעשה מגונה בפולין, שבהחלט יכול להיות, מתאים לו לראות עד אסטנבול וד"ל) – לשם הגיע גם הבעל שם טוב ולא הצליח להמשיך, כנראה שזה תפר בין מזרח למערב.

הוד:  

זה סיפור שספרנו לילדים, שאוה"ח – כמו צדיקים מסוימים, גם מתלמידי הבעש"ט – נהג בצעירותו גלות (יוצא ממקומו ונראה כקבצן ונודד ממקום למקום בלי להזדהות). הגיעה לאיזו עיר ששמה לא ידוע (רק בסוף כתוב היכן זה ממוקם במפה הרוחנית), ושם היה רב צדיק – הרב דרש והוא העיר לו, ואז הרב אמר שלפי ההערה הוא רבי חיים בן עטר, משמו שמעתי דברים אלו במתיבתא דרקיעא. אחר כך הגיעה סעודה שלישית, רעוא דרעוין, והרב דרש בשופי – נכנס הלילה והוא לא מפסיק לדרוש, ממשיך את קדושת השבת. פתאום מגיע משהו שמסתמא שאר האנשים לא הרגישו, אבל אוה"ח ראה מה קורה – הגיע שר של גיהנם וצעק על הרב שיפסיק לדרוש, כי כל זמן שאתה דורש ולא מבדיל אני לא יכול להדליק את האש בגיהנם ולשרוף את הרשעים שם, והרב לא שם עליו. כך חזר כמה פעמים, הוא דרש שהרב יפסיק והרב לא הקשיב, אבל בפעם האחרונה אותו רב יצא מכליו והתחיל לצעוק על השר – תסתלק מכאן, מה אתה מבלבל את הראש. כעבור שניה הרב פנה לאנשים ואומר שאפשר להתפלל ולהבדיל – הוא מספר מה שהיה, ואומר שברגע שכעסתי כבר יש לו רשות להדליק את האש בגיהנם, לא יעזור יותר להמשיך את הדרוש. אחר כך אור החיים אמר שהמקום הזה ממוקם על פתחו של גיהנם – זה מסביר עוד יותר למה השר של גיהנם נמצא שם ומתמצא שם. אם אתה הרב שיושב על פתחו של גיהנם יש לך אחריות, אתה מסוגל לבטל את הגיהנם – רק שתמשיך לדרוש בלי לכעוס על אף אחד. על כעס כתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ואם מישהו כועס בעצמו מבעיר אש.

למה זה ההוד? פשוט מאד. קודם כל זה סיפור של גלות – זה יציאה לבר, ולצאת לגלות זה הוד, לתקן את רגל שמאל. לכן גם מגיע בגלות למקום שיושב על פתחו של גיהנם – זה גם הוד, על זה כתוב "הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה". שם יש רב גדול מאד, רב צדיק, שיש לו עליה ושומע מה קורה במתיבתא דרקיעא (זו עלית ההוד בגבורה, שם ממוקמת מתיבתא דרקיעא לפי הקבלה – משם הכיר אוה"ח והודה להערתו) ושר הגיהנם כפוף אליו במדה מסוימת (הודי נהפך עלי למשחית).

יסוד: 

שני הסיפורים האחרונים סיפורי אריות, שאחד סיפרנו לילדים (סיפור הכי מתאים לספרון מצויר של סיפורי ילדים) – אחד ביסוד ואחד במלכות.

כשהאוה"ח עלה לארץ זה היה דרך המדבר בשיירה של ישמעאלים, שכידוע זה משהו מסוכן ביותר. הסיפור הראשון, באמצע המסע פתאום הגיע נחש אגדי – המדבר מקום של נחש שרף ועקרב – נחש עם ממדים שמחוץ לדרך הטבע, כמו שחז"ל מספרים על הנחשים במדבר של בני ישראל. נחש זה התקרב לשיירה, זה פחד נורא, ואור החיים שמה – שאם כי היו ערבים, כנראה ידעו שצדיק (אף שלפי הסיפור הבא לא כבדו אותו יותר מדי, אבל כאן שמעו בקולו) – אמר להם לירות חיצים בנחש, וכך עשו והרגו את הנחש. אחר כך הגיע אריה אגדי, ושוב היה פחד איום ונורא – עלול לטרוף את כולם – אז האור החיים אמר לערבים שמה שלא יעשו מאומה, אני בעצמי אצא לקראת האריה. הוא יצא לקראת האריה וכשהגיע סמוך לאריה גילה לו את האות ברית קדש שלו, וכשהאריה ראה זאת ברח בפחד מות.

הסיום של הסיפור ממקם אותו בפשטות ביסוד – זה קדושת הברית של אור החיים. היה לנו סיפור כזה לפני כמה שבועות על צדיק אחר, שמי ששומר את הברית נשמר מכל רע. כך הוא גם אמר לערבים. רואים את הרגישות שלו לקידוש ה' מול חילול ה' – קודם היה סיפור על חילול ה', וכאן יסוד ומלכות זה סיפורים מובהקים של קידוש ה'. כאן הקידוש ה' שהסביר להם שיהודי ששומר את הברית קדש נשמר מכל דבר רע, וכל חיות העולם פוחדות ממנו (כמובא גם בתניא). צריך לנתח את הסיפור הזה עוד טפה – הרי לקראת האריה הוא יצא וגילה לו ברית קדש, מה עם הנחש? הנחש בקבלה זה קטנות היסוד, עם כל כמה שהוא גדול ומאיים. את הנחש צריך להרוג, ובהשראת הצדיק היהודי אפילו הערבים יכולים לירות בו. הדימוי של ירית חיצים זה שוב דימוי מובהק של יסוד – יורה כחץ. אם זה בא מכח הצדיק היהודי, אפילו הערבי גם יכול להרוג את הנחש, את היסוד דקטנות, עם החיצים שלו. מה כתוב על ישמעאל? רובה קשת. הענין שלו זה לירות חיצים מהקשת – קשת זה ספירת היסוד בקבלה. רק שאם הוא לא כפוף ובטל לצדיק היהודי, הכל אצלו בטומאה, גם שהוא חצי מהול (שבגלל זה כתוב בזהר הקדוש שיש לו אחיזה – שקרית – בארץ ישראל, מה שנותן לו כח זה בגלל שהיהודים לא שומרים על הברית). אבל כאן, בסיפור הזה, אם הוא מקבל את ההשראה מהיהודי הצדיק, המשיח, גם הוא יכול לירות חיצים בנחש ולהרוג אותו. מה זה האריה? במרכבה הוא החסד. זה בסוד מה שאמרנו קודם שמכסף בחסד נעשה כספית ביסוד. כתוב שאוי לו למי שעומד בין האריה והלביאה בעת זיווגם – זיווגם הוא החזק ביותר בין כל חיות הבר. לכן האריה, יותר מכולם, רגיש לשמירת הברית.

מלכות:

בסיפור האחרון יש עוד אריה (בפשט זה לא אותו אחד, אבל אולי זה כן אותו אחד, כפי שנסביר) – באותו פרק של הנסיעה בארץ בשיירה דרך המדבר אז פעם אחת, לפני שבת, עומד להעריב היום ולהכנס יום השבת, ואור החיים החליט החלטה נועזת (שלא היתה דרושה לפי ההלכה), שלא יסע בשבת. הוא בקש מהערבים – רואים שלא כבדו אותו, אולי זה היה לפני הסיפור השני (אבל אם זה אותו אריה, אז זה אחריו) – שישבתו, וכשלא הסכימו אמר שישאר שם. זו התאבדות בטוחה – ואגב, הפקרות והתאבדות זה פגם בספירת המלכות, ש"רגליה יורדות מות" – לא רק שיש שם נחש ושרף ועקרב ואריות וכל מיני חיות רעות, יש "צמאון אשר אין בו מים", והוא בודד במדבר. כמה זמן הוא יחזיק מעמד? אפילו שלא יטרפו אותו, אין שום סיכוי להתקיים במדבר לבד, ובכל אופן כך הוא החליט – "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השבת", רוצה לקיים זאת עד כדי מס"נ. גם פה יש איזה "נעוץ סופן בתחילתן", כי גם הסיפור הראשון היה קשור לקדושת השבת – אבא יסד ברתא. הוא נשאר במדבר והשיירה נוסעת, וברגע שנכנסה השבת – פלא, התקרב אליו אריה ענק,לא מעלמא דין, ורובץ לידו ממש, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת האריה ישב שם ושמר עליו. במוצ"ש האריה סימן לו לעלות עליו, והרכיב אותו בריצה מהירה עד שהשיג את השיירה, ושלום על בעל אור החיים הקדוש.

זה סיפור של אריה וסיפור של שבת. לא לזוז ביום השבת, לא לצאת מחוץ לתחום, זה תיקון המלכות – למנוע את ה"רגליה יורדות מות". הפרדוקס כאן, שבפנימיות המעשה הזה מבטל את יצר ההתאבדות (ואולי פעל זאת על כל עם ישראל) – על ידי מעשה שדומה מאד להתאבדות. זה על ידי ה"שבו איש תחתיו". זה שיש לו אריה לידו, שבא לשרת אותו, שומר עליו יום שלם – יום השביעי, שבפשטות הוא המלכות (ששת ימות השבוע זה ו"ק ושבת קדש זה המלכות) – דומה לסיפור של שלמה המלך, שיש לו נשר שמטיס אותו בכל מקום. זה סיפור שכולו אומר מלכות, זה תדמית המלכות של בעל אור החיים הקדוש – יש לו אריה ששומר עליו, אריה שלוקח אותו, משתחוה לו וממליך אותו. בסיפור הקודם האריה ברח ממנו, בגלל קדושת הברית, אבל בסיפור הזה האריה משרת אותו להמליך אותו. בקבלה יש מושג ריו עליון ו-ריו תחתון, אריה של יסוד ואריה של מלכות, של חתן ושל כלה. כאן יש שני אריות – הסיפור הראשון זה משיח בן יוסף והסיפור השני זה משיח בן דוד.

עד כאן עשינו את הפרצוף של "חיים שמו", מה שהוא כותב על עצמו שהוא מלך המשיח. וכמו שהבעל שם טוב אמר בפירוש, שכתר משיח עבר ממנו אליו, וכך עובר מדור לדור – וכבר מספיק, שכבר יבוא, מספיק מעשים מגונים עכבו את ביאת המשיח וכבר הגיע הזמן שלא מענין את ה' להסתכל מה עושים באסטנבול, "לא הביט און ביעקב", לכן כבר הגיע הזמן שיבוא משיח.



[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. מאד לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com