חיפוש בתוכן האתר

צדיקים של אדר

רבי אלימלך מליז'ענסק
כא אדר

אב לכל חסידות פולין,
ונקרא גם "בעל שם טוב
קטן". ספרו "נעם
אלימלך"
מנוחתו כבוד בליז'ענסק

לקובץ הסיפורים
רבי גרשון קיטובער
כה אדר א

גיסו של הבעל שם טוב. עלה לארץ ישראל. מכתב אליו מהבעל שם טוב ידוע ומפורסם.
מנוחתו כבוד בהר הזיתים

לקובץ סיפורים
רבי בעריש מביאלה_כו סיון סז הדפסה דוא

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סיפורי רבי בעריש מביאלא

כו סיון תשס"ז - רמת אביב

 

אתמול, ב-כה סיון, היה יום ההילולא של צדיק גדול – רבי בעריש מביאלא, תלמידו המובהק של רבי מנחם-מענדל מווארקי (שיום ההילולא שלו חל לפני פחות מעשרה ימים, ב-טז סיון, ואודותיו סופר בשבוע שעבר). רבי בעריש היה עוד מחסידיו של הרבי הזקן מווארקי, אך כבר בימיו השתייך לחבורה הקדושה שסבבה את בנו הרמ"מ, ואחר הסתלקותו של הרבי הזקן הוא היה חסיד מסור בלב ונפש של הרמ"מ. אחרי הסתלקות הרמ"מ בשנת תרכ"ט הוא הנהיג עדה כשמונה שנים, עד שנת תרל"ו. כמו שאנחנו נוהגים בזמן האחרון, נספר מספר סיפורים וגם נכוון אותם לפי כחות הנפש של הצדיק. מבואר בחסידות כי כשם שיש למעלה, בעולמות העליונים, עשר ספירות בהן ה' בורא את העולם, כך גם למטה, אצלנו, אצל כל יהודי שנברא "בצלם אלהים" יש כחות נפש המכוונים כנגד הספירות. על רבי בעריש לא נביא עשרה סיפורים, אבל שבעת הסיפורים שיובאו (כולם מתוך הספר ימות עולם לרבי יצחק מאמשינוב) כוללים בעצמם את עשר הספירות, כדלקמן:

חכמה:

הסיפור הראשון התרחש בצעירותו של רבי בעריש, כשעוד הסתופף אצל הרבי הזקן מווארקי:

בביהמ"ד שבווארקי עלו על הבימה רק הזקנים, והעמידו שם דף [= ברעט] כדי שלא יצטופפו שם האברכים, והרה"ק מביאלא – כשהיה עוד אברך – עלה לשם, ורצו הגבאים להורידו, ונענה הרה"ק מווארקי: "לאזט איהם, ער איז פון די זקנים" [= הניחוהו – הוא נמנה עם הזקנים].

חז"ל מלמדים כי על פי תורה "זקן" איננו רק תואר לגיל, אלא למעלת החכמה – "'זקן' – זה קנה חכמה". לכן, גם ילד או בחור צעיר יכולים להקרא זקנים מופלגים, על שם חכמתם. החסידות מלמדת כי החכמה בה מדובר אינה דווקא חכמה של ריבוי ידיעות, אלא הכח הפנימי של ספירת החכמה – כח הבטול. מי שיש בלבו נקודה פנימית של בטול לאלקות, נקודת כח-מה של ספירת החכמה, הריהו זקן שקנה חכמה. החכמה היא גם כח של ראיה והסתכלות – שכל הקולט דברים בחויה ישירה – וקנין החכמה מתבטא בראית אלקות, בתחושת נוכחות ה' וראיה בהירה של השגחתו הפרטית במציאות. לפעמים דווקא ילדים קטנים או אברכים צעירים יכולים לראות אלקות בצורה בהירה וטובה יותר מאשר המבוגרים בגילם. רבי בעריש מביאלא היה אברך אמיתי, כפי שאמור ביוסף הצדיק אשר עלה לגדולה בגיל צעיר – "ויקראו לפניו אברך", "'אב' בחכמה ו'רך' בשנים".

הארת החכמה של רבי בעריש, בעל הנשמה הגדולה, שגם בגיל צעיר נמנה בין הזקנים, מתבטאת בסיפור זה בעוד אופנים: רבי בעריש עצמו מופיע כאן כ"איזה הוא חכם? המכיר את מקומו" כאשר הוא בורר לו בעצמו את מקומו והרבי מסכים לכך. מסיפור זה ניכר כי לחכם יש גם מדה הגונה של חוצפה דקדושה, שהרי האברך הצעיר אינו מתבייש לשבת על מקומו הראוי לו – לפי הכרתו החכמה – על אף שהדבר נראה תמוה ומחוצף בעיני הסובבים אותו. גם חוצפה דקדושה זו שייכת לחכם באמת, עליו נאמר "החכמה תעז לחכם" – החכמה נותנת עוז ותעצומות, ואף מעט חוצפה דקדושה (ובפרט לקראת ביאת המשיח, כשאחד מסימני עקבתא דמשיחא הוא "חוצפה יסגי"). ואכן, הרבי הריי"צ מגדיר את הכח-מה דחכמה כ"תקיפות הבטול" – נקודת הבטול הפנימית נותנת לחכם גם את התוקף הראוי.

בינה:

הסיפור השני נוגע לכח השתיה, אשר אפיין את כל החבריא קדישא של פרשיסחא, ובפרט את בתי ווארקי ואמשינוב, ובא לידי ביטוי מופלא אצל רבי בעריש בליל הסדר:

מרן זי"ע סיפר שראה את הכוס שהשתמש הרה"ק מביאלא לצורך ד' כוסות שהיתה גדולה מאד, וכלשונו "עס איז אריין דארט דריי פערטל פלאש וויין" [= הכוס החזיקה כשלושת-רבעי בקבוק יין].

הכח הפנימי של ספירת הבינה הוא השמחה (כאמור בבינה – שבסוד אמא, "אם לבינה תקרא" – "אם הבנים שמחה"), והיין הוא המשקה המזוהה בקבלה וחסידות עם הבינה. כך, ההתבוננות הפנימית של הבינה נקראת "יינה של תורה". בליל הסדר בפרט, מבואר בכתבי האריז"ל כי המצות הן בבחינת מוחין דאבא (והן מצוה דאורייתא, מהמצוות עליהן נאמר "שמע בני מוסר אביך") ואילו ארבע הכוסות הן בבחינת מוחין דאמא (והן מצוה דרבנן, מהמצוות עליהן נאמר "ואל תטֹש תורת אמך"). שתית ארבע כוסות עצומות מלאות יין (וכנודע מהנהגת הרבי שיש לשתות את הכוס כולה, ולא להסתפק ברוב רביעית או רוב כוס) מעידה על המוחין דאמא הרחבים של רבי בעריש. שתית ארבע כוסות כאלו ב"זמן חרותנו" (וכנודע שהבינה מכונה בזהר "עלמא דחירו"), כנגד ארבע לשונות של גאולה, מעידה על קשר לגאולה האמיתית והשלמה, בה בסיום סעודת לויתן יברך דוד מלכא משיחא על "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית", ודווקא בכוס גדולה ועצומה, המכילה רכא לוגין – הכח לראות כבר בגאולת מצרים את הגאולה האמיתית והשלמה גם הוא ביטוי לכח הבינה דייקא, הכח להבין דבר מתוך דבר.

דעת-תפארת:

על גדולי חסידיו [של רמ"מ מווארקי] נמנה הרה"ק רבי בעריש מביאלא, אלא שבדבר אחד היתה דעתו שונה מדעת רבו, כי לדעת מרן רמ"מ "יאה עניותא לישראל", ואילו לרבי בעריש עשירות יאה לישראל.

והיתה חוות דעתם ההפוכה ידועה לכל, עד שפעם קראו רבו על מנת להתווכח בענין, והוא התחמק ולא רצה ללכת, בהוספיו "ווען מען וועט מיר צולאזען צום שיפלאד וועל איך טיילען וויפיל עס לאזט זיך" [כשירשוני לגשת למגירה, אחלק ככל שאוכל], ואכן בימיו [תרכ"ט-תרל"ו] נתברכו החסידים בעושר מופלג.

הסיפור המופלא על חילוקי הדעת בין רמ"מ מווארקי לבין חסידו הגדול – חילוקי דעות שרבי בעריש מביאלה, עם היותו חכם-תקיף ובעל חוצפה דקדושה (כנ"ל בסיפור החכמה), לא היה מוכן להכריעם בויכוח גלוי, ולאידך, אף שהיה קשור ומסור לרבו בלב ונפש (וכדלקמן בסיפור היסוד) לא התבייש לחלוק על רבו – שייך לספירת התפארת ולספירת הדעת, שהיא נשמת התפארת.

עצם הויכוח הוא על הנוי והתפארת לישראל – האם עניות מפוארת יותר, או שמא העשירות דווקא. לשון חז"ל היא "יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא" – העניות נאה כרצועה אדומה (או, מכסה-בגד אדום, לפירושים אחרים) לסוס לבן. תפארת היא בכלל שילוב מפואר של גוונים, ובפרט זה שילוב נכון של גווני החסד והגבורה – לבן ואדום – אודותיו מדברים חז"ל. הסוסים הלבנים הם עניי ישראל – בני ישראל היפים, שמבניהם תצא תורה (כאמרם ז"ל "הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה") – תכונתם של ישראל היא תכונת החסד-הלבן, ואילו עניותם היא ה"ברזא סומקא" הנאה על צווארם, הבאה מצד ספירת הגבורה (המצב הכלכלי בכלל שייך לספירת הגבורה, ביחס אליה נאמר בספר יצירה "תמורת עושר עוני", ואם כן גם עשירות יכולה להיות נאה ואדומה על גבי הסוס הלבן, ודוק). מאמר חז"ל זה זוקק הבנה, אך מכיון שרבי מנחם-מענדל מווארקא דרש כמותו, הוא פעל, כמובן, עניות מפוארת אצל חסידיו.

ענין העניות והעשירות שייך גם לספירת הדעת, שהרי "אין עני אלא בדעת" ו"אין עשיר אלא בדעת". בעומק ניתן להסביר כי העניות בדעת והעשירות בדעת הן שתי דעות – דעה הגורסת שטוב יותר להיות עני ודעה הגורסת שטוב יותר להיות עשיר. הדעת היא נשמת התפארת – חילוקי הדעות הן ביחס ל"תפארת ישראל" הרצויה. את מעלת העניות לישראל דרשו חז"ל מהפסוק "בחרתיך בכור עֹני". והנה, "בכור עֹני" הן אותיות האמור במשיח – "עני ורֹכב על חמור" – העולה כמנין משיח! אם כן, יש כאן רמז מופלא שיפי העניות לישראל זה גילוי ניצוץ נשמת משיח. לפי זה יש לומר כי חילוקי הדעת היא מהו הענין המסוגל ביותר לגילוי ניצוץ נשמת משיח אצל היהודי – רמ"מ סבר כי אף אם בנשמת יהודי עשיר יכול להתגלות ניצוץ משה רבינו (עליו נאמר שהיה עשיר), הרי שבשביל גילוי ניצוץ המשיח (ה"עני ורֹכב על חמור") בנשמה נדרשת העבודה של "בחרתיך בכור עֹני", ואילו דעת רבי בעריש מביאלא היא כי ניצוץ המשיח יכול להתגלות גם, ואולי דווקא, בנשמת יהודי עשיר (ובדורנו משמע מדברי הרבי מליובאוויטש כי ההכרעה היא כדעת רבי בעריש דווקא).

חסד-גבורה:

אודות סדר יומו של רבי בעריש מסופר:

דרכו של הרה"ק רבי בעריש מביאלא היה להתפלל מאוחר ביותר, ושהה מאד בתפלתו, עד שכשסיים כמעט חשכה לילה, והיה טועם אז פת שחרית עם כוס יי"ש חזק מאד"קוואטירע שפערטר" [שאין בדוגמתו בימינו], ולאחר מכן היה לומד כל הלילה בעמידה [שהיה לו חומרא ללמוד בעמידה] "און דער קאפ האט געארבעט" [= ראשו פעל כדבעי].

סדר העבודה בכלל, אצל כל יהודי – המתחיל את יומו (ככתוב בריש השו"ע) ב"יתגבר כארי... לעבודת בוראו" – שייך לספירת הגבורה החותכת ומסדרת. בפרט סדר עבודה מופלא כזה של רבי בעריש, שהתחיל מוקדם מאד בבקר והסתיים בלימוד כל הלילה, אחרי שרק לפנות ערב הוא טעם דבר מה ושתה משקה חזק, מעיד על גבורה פיזית ורוחנית עצומה. גם עיסוקו במשך כל היום – עבודת התפלה – שייך לעמוד העבודה, קו השמאל וההעלאה, קו הגבורה.

על רקע סדר יומו מלא הגבורה בולטת החריגה שלו כאשר בקר את אביו, מגדולי ישראל בדורו:

כאמור, היה מסיים תפלתו עם חשיכה, כאשר נסע אל אביו הרה"ק רבי אברהם מטשעכנוב – התפלל אז בזמנו לכבודו, וכך נשאר לו 'יום ארוך'. ופירש בזה הפסוק "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" – אם תכבד את אביך, נמצא שתתפלל תפלה בזמנה, וממילא "יאריכון ימיך", שהימים ארוכים...

סיפור זה שייך לספירת החסד, אליה שייכת מצות כבוד אב ואם. אנו מצווים על כבוד אב ואם ועל מורא אב ואם – מורא מצד הגבורה-היראה וכבוד מצד החסד-האהבה, כנודע. ועוד, בעשרת הדברות מכוונת מצות "כבד את אביך ואת אמך" כנגד החסד (כאשר "אנכי" ו"לא יהיה לך", ש"מפי הגבורה שמענום", מכוונים לשני פרצופי הכתר, עתיק ואריך, "לא תשא" כנגד החכמה ומצות שבת ש"מעין עולם הבא" כנגד הבינה, ואכמ"ל), והיא החותמת את הלוח הימני השייך לצד החסדים שבלוחות. היכולת לכבוש את סדר היום הרגיל היא יכולת הגבור לכבוש את גבורתו עצמו ולהכפיף אותה לקו הימין – זו תכלית התיקון של "לאכללא שמאלא בימינא". המתגבר על גבורתו כדי לכבד את הוריו (ויש לומר כי אין זה מקרה פרטי, אלא תמיד ההורים מעדיפים שבנם יסיים את התפלה בזמנה ויצא לפעול בעולם במשך היום, כדי ש'יצא ממנו משהו') זוכה לאריכות ימים, בבחינת "ואברהם [איש החסד] זקן בא בימים", כאשר כל יום הוא ארוך ומלא פעילות ותוכן.

יסוד:

מרן רמ"מ [מווארקי] נסע לקוצק עם כל ה'עולם' שלו, מלבד תלמידו הרה"ק רבי בעריש מביאלא, שלא היה נוסע אתו לקוצק.

רבי בעריש, חסידו הגדול של רמ"מ מווארקי, לא נסע איתו לקוצק מפני עוצם התקשרותו ברבו, כך שלא היה מוכן לנסוע לרבי אחר, אפילו אם רבו עצמו נוסע אליו. סיפור זה מאיר את אופי ועוצמת התקשרותו של רבי בעריש לרבו, ומדת ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם" שייכת לספירת היסוד, כפשוט.

נצח-הוד-מלכות:

זקן אחד מחסידיו החל להתענות, ובאו החסידים וספרו זאת להרבי, קראו הרה"ק מביאלא והגיד לו: "אז א יוד עסט ווי א מענטש, און מאכט א ברכה ווי עס דארף צו זיין. און האט אינזין וואס מען דארף אינזין האבען, דארף מען נישט פאסטן" [= אם יהודי אוכל כראוי, ומברך כראוי, ומכוין מה שצריך לכוין – אזי אינו צריך להתענות].

נענה אות זקן ואמר לרוב: "אזוי לאנג וואס מען האט אינזין, עסען די חסידים אלעס אויף" [כי בימים ההם אכלו החסידים כולם מקערה אחת, והתאונן הזקן כי עד שיתארך עם כוונותיו יסיימו שאר העם את כל הקערה]. השיבו הרה"ק מביאלא: "דו ווילסט דאך באמת פאסטען, ביסטו דאך אן אומפארגינער, וואס דו פארגינסט נישט אן אנדערן" [= מה איכפת לך שאחרים יגמרו את הכל – הלא רצונך באמת להתענות – ואם כן הרי עינך צר בשל אחרים], ומאז פקד הרה"ק מביאלא שיתנו לו לאכול מקערה נפרדת.

סיפור זה מלמד על הסיבה הפנימית מדוע, ככלל, לא נקטה החסידות בדרך הסיגופים והתעניות, לבד מצדיקים מסוימים שדרך זו היתה ראויה להם דווקא (לגבי עצמם, ולא כהוראה לרבים). החסידים 'הלשינו' לרבי בעריש כי חסידו מתענה, ובתוך שיחתו איתו חשף רבי בעריש גם איזו דרך ראויה יבור לו האדם בעבודתו בעולם, וגם מדוע לא היה דרך הצומות ראויה לאותו חסיד: הרבי אמר לחסיד שאם היה צם לשם שמים לא היתה צרה עינו בכך שהחסידים מסיימים את הסעודה לפני שהוא מספיק לאכול, ואילו צום שלא לשם שמים מוליד צרות עין בנפש. הצומות והתעניות מפתחים את מדת הדין בנפש – הם גורמים לאדם להעביר בקורת על אנשים שאינם נוהגים כמוהו – ואין דבר שנוא ורע יותר מהתעוררות דינים על אדם אחר מישראל. מי שיכול לצום מתוך אהבת ישראל הדבר מותר לו, אך זהו דבר נדיר ביותר, ורק צדיקים יוצאים מהכלל נקטו בדרך עבודה כזו. העובדה שהחסיד עונה לרבי בסגנון שמבטא צרות עין – ואפילו בבדיחותא – מלמדת כי תעניתו איננה אמיתית וראוי לו לאכול.

דרך העבודה שמבטא הרבי בסיפור זה שייכת לספירת המלכות ולספירות הנצח וההוד הבונות את פרצוף המלכות (בהיותן המוחין שלה, כנודע בקבלה), הבאים לידי ביטוי בשלושת הענינים שמנה הרבי בדבריו: לאכול כראוי היא תכונת ספירת המלכות, שלפי הקבלה היא היורדת לעולמות התחתונים לברר בירורים ולטרוף טרף. רבי בעריש אפילו לא אמר שיש לאכול כמו יהודי ("אתם קרוים 'אדם'") אלא לאכול כמו בן אדם ("ווי א מענטש") – בן אדם הוא בחינת שם בן, השם המכוון כנגד המלכות, היורד 'לאכול' ולברר בירורים. לברך כדבעי היינו לברך בפשטות ובאמת, מתוך הודיה תמימה לה' על האוכל שנתן לנו – זהו תיקון ספירת ההוד. הכוונה כדבעי אליה התכוון רבי בעריש איננה כוונה על פי קבלה, אלא הכוונה המעשית הרצויה – שהאוכל יתן לאכול כח לעבוד את ה'. שרש ענין הכוונות הוא בחכמה, אבל החכמה יורדת ומאירה בספירת הנצח שעניינה לנצח על המלאכה של עבודת ה'. כשיהודי זוכה לתקן את כחות המוטבע שלו – לתקן בעצות נכונות (בחינת "כליות יועצות" האמור בנצח והוד) את האינסטינקטים שלו – אין הוא צריך לצום (ואסור לו לצום).

כתוב שלעתיד לבוא כל צדיק יהיה מסכת שיש להגות בו וללמוד אותה, ולכן ראוי לנו להעמיק בדמותו של כל צדיק וצדיק. סיפורים אלו משקפים פרצוף שלם של הצדיק רבי בעריש, ואפשר ללמוד ממנו תמונה הראויה ליהודי ("ועמך כֻלם צדיקים") – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.



[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com