חיפוש בתוכן האתר

צדיקים של אדר

רבי אלימלך מליז'ענסק
כא אדר

אב לכל חסידות פולין,
ונקרא גם "בעל שם טוב
קטן". ספרו "נעם
אלימלך"
מנוחתו כבוד בליז'ענסק

לקובץ הסיפורים
רבי גרשון קיטובער
כה אדר א

גיסו של הבעל שם טוב. עלה לארץ ישראל. מכתב אליו מהבעל שם טוב ידוע ומפורסם.
מנוחתו כבוד בהר הזיתים

לקובץ סיפורים
הרבי הריי"צ_י תמוז סז הדפסה דוא

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סיפורי הרבי הריי"צ

י תמוז תשס"ז - רמת אביב


 

מחר זה יב-יג תמוז, אז יש את ניגון הגאולה של הרבי הקודם.

התחלנו לספר לילדים כמה סיפורים על הרבי הקודם, וכדרכנו נמשיך (ואף נחזור) ונעשה פרצוף של סיפורים לפי כחות הנפש של הצדיק, של הרבי. ציינו שמחר זה יום הולדת ה-127 של הרבי הריי"צ, שזה שלמות – כמו אצל שרה אמנו – של כתר (מאה שנה) חו"ב (עשרים שנה) ומדות (שבע שנים). דווקא ביום הולדת 127 של הרבי הקודם ראוי לחשוב על הכתר שלו, השכל שלו והמדות שלו.

כתר:

פעם אחת, בתחילת שנות ה-40 למנינם, תוך כדי המלחמה (או אחרי המלחמה, לפני נשיאות הרבי), הרבי נסע לפאריז להביא את אמו לאמריקה, בחיי הרבי הקודם. שם הוא שהה כמה זמן, והתוועד עם החסידים שם. בקשו ממנו שיעורר רחמים אצל השווער שלו, הרבי הריי"צ, שיצליחו להשיג ויזות כדי שיוכלו לצאת מצרפת ולהגיע לאמריקה. הרבי הסתכל על החסידים – חסידים חשובים מאד – וקצת חייך עליהם. ואמר, אתם חושבים שמישהו צריך להזכיר לרבי לחשוב עליכם לטובה ולעורר עליכם רחמים רבים? אספר לכם סיפור שהיה. עקב המאסר והיסורים האיומים שעבר הרבי הקודם אצל הקומוניסטים – שהיה לו גם דין מות, כידוע, וזרקו אותו והתעללו בו מאד – הוא חלה, והיתה תקופה מסוימת בברוקלין שכל בקר נכנסה אחות להזריק לו זריקה. היתה שעה מדויקת – שבע בבקר על השעון, אז הרבי הקודם ישב מוכן ומזומן ליד השולחן שלו, האחות דפקה ונכנסה ונתנה את הזריקה. פעם אחת, מספר הרבי, היא הגיעה דקה לפני שבע ודפקה כדרכה על הדלת, ואף אחד לא ענה. היא חכתה עד שבע, חשבה שהקדימה דקה, והמשיכה לדפוק – ועדיין לא ענו לי. היא פתחה את הדלת ונכנסה בעצמה, ופתאום רואה שהרבי לא כתמיד – יושב עם הפנים מולה, ערני לגמרי – אלא יושב עם הגב כלפי, ולהוא לגמרי לא בעולם הזה, עיניו סגורות והוא לא נמצא כאן בכלל. היא נבהלה מאד מאד, ומיד קראה לבני הבית – לאשתו של הרבי וכו' – וכולם נבהלו, עד שהזעיקו את הרבי שיגיע מהר, וראה את המצב של השווער, אבל הוא לא נבהל בכלל, ורק הרכין את ראשו לפה של השווער ושמע שהוא אומר בשקט את שירת הים בטעמים. הוא אמר שהכל בסדר גמור, לא צריך להבהל – חיכו כמה זמן, וכעבור כמה זמן הרבי התעורר מאיפה שהיה וחזר. אחר כך, באותו לילה, שתים עשרה שעות אחר כך, קבלו טלגרמה מרוסיה או מפולין שהיתה קבוצה של חסידים שהיו צריכים בסכנת נפשות לעבור את הגבול, ואם היו תופסים אותם זה היה סכנת נפשות ממש, ובאותו זמן שהצליחו בעזר השי"ת, היתה להם סיעתא דשמיא גדולה, לעבור את הגבול בשולם – זו היתה בדיוק השעה שהרבי היה בדבקות ואמר "אז ישיר" בשקט. כך, מסיים הרבי את הסיפור לחסידים בפאריז, תדעו לכם שהרבי נמצא ביחד עם כל אחד, ובפרט עם החסידים הקרובים – הוא בדבקות עמם כל הזמן, ובמיוחד באיזו עת צרה. כשמישהו מהחסידים נמצא באיזו עת צרה הרבי איתם ביחד, ומעורר רחמים עליהם, וכאילו אוחז ביד שלהם בכח ומוציא אותם מהצרה.

זה סיפור אחד – סיפור ההתקשרות והדבקות של הצדיק באנשים שלו. כמובן, כל יהודי זכאי מיד ברגע הזה להמנות על חסידיו של הרבי. את הסיפור הזה נשים בכתר, בגלל שהכתר זה דבקות – דבקות למעלה מטו"ד. זה לא שכל – יש בזה מחשבה, כתוב שהרבי חושב על החסידים (לא רק מתפלל עליהם), וחוץ מהטלפתיה שמרגיש אותם ויודע מה קורה עמם, יש כאן גם הרבה יותר מזה, כח למשוך אותם ולהוציא אותם במחשבתו, שאינה מחשבה שכלית כלל וכלל. כמובן, עושה זאת תוך כדי כך שמעורר רחמי שמים שלא יתפסו ושתהיה סיעתא דשמיא למעלה מדרך הטבע. אם הסיפור הזה מסופר בסגנון זה, שאין צורך לעורר רחמים רבים אצל הרבי, כי בלאו הכי דבוק וקשור בעצם עם החסידים, אפשר לתת לזה עוד נקודת הסבר לעומק על דרך הקבלה והחסידות. לעורר רחמים רבים על מישהו זה לעורר את סוד הדיקנא, להגיע לדיקנא קדישא דא"א (או דעתיקא) – יגהמ"ר של הכתר – שם זה המקור של רחמים רבים (ובפרט כשצריך לעשות נס, למעלה מהטבע, צריך רחמים רבים של הכתר, ולא די ברחמים של ז"א).

אם הרבי כך צוחק על בקשת החסידים שהוא יתווך ויעורר רחמים רבים, סימן שלפי החוש שלו ברבי הקודם – ואם יש מישהו שיש לו חוש ברבי הקודם, זה בודאי הוא – המקום ממנו באה ההצלה זה מקום שגם יותר גבוה מהדיקנא דא"א וגם המקור שלו. לפי הקבלה ל-יג תיקוני דיקנא יש שני מקורות (ובשביל להבין בדיוק צריך ללמוד כתבי האריז"ל לעומק) – מו"ס, הטעם הכמוס של הכתר, כח המשכיל בלשון החסידות, וגבוה מכך, הכתר של הכתר, הגלגלתא, "אהבה רבה" או "חפץ" שלמעלה מרצון סתם. כאן, בסיפור הזה, איך שהוא מסופר, מרגישים את החיבור שבכתר של שתי הבחינות האלה – זה שהרבי חושב עליך, המחשבה שלו באה ממו"ס, וזה שהוא חושב מתוך אהבה רבה, ולא רק חושב אלא אוהב אותך באהבה אין סופית, והאהבה האין סופית של הרבי זה בעצם היד ימין שמסוגלת להגיע אליך (לא יד ימין של ז"א, עליו נאמר "וימינו תחבקני" בקירוב, אלא יד ימין של עתיק המתלבשת בגלגלתא דאריך, והיא חובקת עולם – יד ימין זו אהבה, אבל זו אהבה של עתיק המלובשת בגלגלתא דאריך). ככה זה לצייר רבי,כמו בסיפור הזה, שהוא מוציא אותך מהגלות ומסכנת המות עם יד ימין האין סופית שלו, ותוך כדי שהוא מרוכז כולו ונמצא בהתפשטות הגשמיות (כפי שרואים בסיפור הזה), שאינו כאן אלא יחד עם החסידים (לא רק טלפתיה, אלא הרבה מעבר לכך, שהוא עצמו נמצא שם וידו חובקת אותם וכך מוציא אותם). שתי הבחינות של "חפץ חסד" (התלבשות חסד דעתיק בגלגלתא דאריך), יחד עם היכולת להתקשר מרחוק, בחשיבה נעלמת, אלו שני מקורות יג תקוני דיקנא.

ועוד 'ווארט' (כונה של האריז"ל): האריז"ל אומר שביגהמ"ר מ"אל" ועד "נוצר חסד" (המזל השמיני, מזל עליון ממנו יונק אבא) שרש המדות הוא ממו"ס, אבל מ"נוצר חסד" עד "ונקה" (המזל ה-יג, מזל תחתון ממנו יונקת אמא) מקבלים האור מגלגלתא, ורק ב"נוצר חסד" יש חפיפה, שמקבל משניהם. על "נוצר חסד" נאמר "אַיִן מזל לישראל" – הרבי שם במקורות היגהמ"ר, אבל כחו לאחד אותם שייך בפרט ל"נוצר חסד", המדה השמיני והאין סופית, והוא הממשיך שפע וכו' מה"אַיִן מזל לישראל". עד כאן הכח הראשון של הצדיק, שכולו אומר כתר עליון.

חכמה:

יש הרבה סיפורים על הרבי הריי"צ מזמן שעוד היה אברך, בחיי אביו הרבי הרש"ב. כל הרביים בחב"ד דאגו לכלל, והטריחו עצמם מאד מאד להגיע לעיר הבירה או למקום אותו שר או צר הגוזר הגזירות ולפעול להטבת מצבם של עם ישראל (לאו דווקא חסידים, אלא כל עם ישראל), ובמס"נ פעלו הרביים בעסקנות ציבורית. הרבי הרש"ב היה נוסע בעצמו, אבל כאשר בנו – שהיה מאד מוכשר בזה, כי מאד התמצא בעניני עוה"ז, כדלקמן (כתוב שיש צדיקים גדולים שבעיקר מתמצאים בעולמות העליונים, ולא כל כך בעוה"ז, וגם אז ממשיכים שפע ברכה לעוה"ז – לא מנותקים – אבל לא מתמצאים בעוה"ז ולא צריכים לכך, אלא ממשיכים הכל מלמעלה, אבל יש צדיקים 'משיחיים' שמתמצאים מאד בעניני עוה"ז, חוץ מזה שמתמצאים למעלה, ואחד מהם הרבי הקודם) – היה בן עשרים, הרבי רש"ב כבר ראה בו מספיק שליח שישלח אותו למקומות הכי גבוהים בממשלה הרוסית כדי לפעול למען עם ישראל. פעם אחת – אולי אפילו לפני גיל עשרים – נשלח על ידי אביו למוסקבה, ופעל שם מה שפעל. אז היה אסור ליהודים סתם לגור במוסקבה, אבל היו כמה סוחרים גדולים בין החסידים, גבירים חשובים, שקבלו לכך רשות מיוחדת מהממשלה, ועשו מנין חב"ד, וכשהוא התפלל שם בשבת בקשו ממנו שיאמר חסידות – שיאמר מאמר חסידות כמנהג הרביים (וגם כמנהג חסידים, אלא שחסידים בדרך כלל חזרו מאמר – למדו בע"פ, וגם הפנימו, שלא יהיה רק בחיצוניות אלא גם בפנימיות – אך אם אין מאמר בראש צריך להמציא משהו, בדרך כלל זה רבי אבל גם היו חסידים עם רשות לכך, כמו רבי הלל מפאריטש ועוד רבים). בתחלה לא היה לו משהו בראש, אז סרב להם, אבל הם הפצירו – הוא בחור צעיר והם זקנים, ולא יכול לסרב – אז הלך אנה ואנה בחדר, ואז התיישב ואמר מאמר חסידות. הנוכחים מאד התפעלו מהמאמר שהוא אמר, ואחד הגבירים החשובים שמה נסע אחר כך לעסקיו דרך ליובאוויטש, וכחסיד חשוב נכנס מיד לרבי, וסיפר לו כל הסיפור הזה – אמר כמה טוב הבן פעל בעניני הכלל, כמה הוא מוצלח, וגם את הסיפור של אמירת המאמר לפרטיו. הרבי הרש"ב התענין במה שאמר, אז אותו חסיד חזר על נקודת המאמר שהוא אמר, מתוך הרבה התפעלות, וגם הרבי הרש"ב ששמע זאת מאד התפעל, אך שתק ולא אמר דבר. באותה שבת, אחרי היחידות של אותו חסיד עם הרש"ב, הרבי הרש"ב כדרכו יצא לומר מאמר חסידות כמדי שבת בשבתו, והוא דבר על נושא של שלוש שיטות ברצון – נושא חדש, סוגיא בחסידות שאף פעם לא דבר עליה. הסדר היה שהיו חסידים חוזרים על החסידות בשבת, ובשבת בבקר היתה רשות שיכנסו לשמוע שוב את המאמר כדי לזכור ולכתוב וכו', אבל הרבי ריי"צ היה נכנס לבד במוצ"ש, וכל פעם אביו שאל אם הבין את המאמר משבת וכל פעם הוא היה עונה שלא, כדי שיזכה לשמוע זאת שוב ביתר ביאור. במוצאי שבת זאת נכנס כדרכו, ואביו שאל אותו אם הבין, וענה כן. אביו שאל אותו מה יום מיומיים, והוא ענה שזה בעצם המאמר שאמרתי במוסקבה לפני כמה שבועות. כמובן שהרבי רש"ב ידע זאת, כי שמע זאת קודם, ואז סיפר לבנו: שלפני הרבה שנים ראיתי באיזה כתב חסידות שיש שלוש שיטות ברצון ומה שידעתי מתוך כל החסידות שאני מכיר זה רק שתי שיטות, והיה לי צר שנים רבות שלא זכיתי לראות מה זה השיטה השלישית של רצון, והנה, רק לפני כמה זמן גיליתי 'כתב' שהיתה מוסברת שם השיטה השלישית. כך אני ידעתי, אחרי שנים רבות שחיפשתי ביאור זה, אבל אתה מהיכן ידעת? היה ביטוי, כשלא רצו להתפאר בחידוש, שאני יודע זאת "פון שמעון בערס קאפ" (מהראש של שמעון-בער, שהיה יהודי פשוט). כך הוא אמר לאב, ולא היה מה להוכיח אותו – כי לא עשה משהו לא בסדר – אבל אביו העיר לו על דבר אחד, שתנאי לאמירת חסידות ברבים הוא ששמונה שעות קודם "ארכובותיו דא לדא נקשן" (כתיאור בדניאל לפחד, ופחד כזה ש"איהו לא חזי" ורק "מזליה חזי"). זו ההערה היחידה, וחוץ מזה הכל היה בסדר – תדע לך להבא שלפני שאומרים חסידות ברבים צריך שמונה שעות "וארכובותיו דא לדא נקשן".

הסיפור הזה הוא גילוי של אור החכמה של הרבי הקודם. זה פשוט מאד, כי לחדש זה חכמה. אם קודם דברנו על כח המשכיל בנפש – מו"ס – ממנו יוצאות כל ההברקות, משם כל החידושים. כשזה מתגלה זה כבר חכמה עילאה, לא חכמה סתימאה. כשהלך כמה דקות בתוך החדר, וחשב מה לומר, נפתחו לו מעינות ח"ס וקבל דבר זה. מאד מענין שזה שיטות ברצון – שיטה זה שכל, וזה להסביר בשכל את הענין הרצון, שהשכל יבין מה שלמעלה מהשכל. זו שיטה שלישית, לא ידועה, ברצון. מענין שהוא לא הסתיר מאביו שחזר מאמר – הרי אמר בפירוש שהבין את המאמר, כי אמר זאת קודם. קודם אמרנו שלרבי יש דבקות עצמית עם נשמות החסידים, וכאן יש סיפור – בדומה לעוד סיפורים – שהרבי הקודם ואביו מאד שדרו על אותו גל. לכן גם בעניני הכלל, זה שהאבא יכול לשלוח אותו כשליח בעניני כלל ישראל – עניני פקו"נ בגו"ר – זה כי משדר על אותו גל, ולא היה שולח מישהו שלא משדר על אותו גל. רק להוסיף לזה, אותם חסידים גדולים, מבוגרים ומנוסים, כאשר הרבי הרש"ב שלח את בנו לראשונה כשהיה ממש צעיר, אמר לחסידים שאף אחד מיודעי הדבר (חסידים, שרוצים את טובת הענין) לא יביע דעה בכלל ולא יתערב במה שהבן עושה. שלא ישמיעו עצות טובות ולא יתערבו בכלל – כל כך למה? כי הרבי הקודם, גם כשהיה צעיר מאד, הוא בן של אביו המשדר בדיוק לפי הראש של אביו, והחסיד הכי גדול יכול לומר בדיוק את המסקנה והעצה ההפוכה. זה גם רק לומר שגם בסיפור הזה יש הכוונה ותיאום דעים, אבל כאן זה בחכמה שלהם – בשכל ובשרש השכל (חכמה זה שרש השכל, ככתוב בתניא). גם זה שאמר לו שצריך לפחד פחד ה' לפני שמעיזים לומר חסידות ברבים זה גם חכמה, כי חכמה זה יראה עילאה. כל מה שסביב סיפור זה אומר חכמה אלקית. יש כאן כמה העזות – "החכמה תעז לחכם".

בינה:

כשהרבי הרש"ב הסתלק, בשנת תר"פ, ואז הרבי הקודם היה בן 40 שנה. לא היה אברך צעיר ממש, אבל בכל אופן היה כל כך קשור לאביו שהוא לקח את זה מאד מאד קשה, בלשון המעטה, ובשנת האבלות הוא גם חלה, היה חולה אנוש וכמה שבועות היה חסר הכרה, והחסידים חשו לחייו של הרבי החדש. כמעט חצי שנה שכב במטה ולא יכול היה לזוז, ואחרי שקצת חזר לעצמו – היה בהכרה, אבל עדיין במטה – היה מתפלל במנין (לפני התיבה) כשהוא שוכב במטה. ממש סמוך להסתלקות אביו, לפני שחלה, אבל כבר היה חלוש, היו לו כמה בחורים ששמשו אותו, הוא קרא לאחד מהם – בשם ליס – ואמר לו שירד למרתף הבית (אז כבר לא היו בליובאוויטש, אלא ברוסטוב), ושם במקום מסוים ימצא ארגז מלא כתבים וישרוף אותם. כך הוא פקד, וצריכים לעשות מה שהרבי אומר, אז הבחור ירד למרתף ומיד מצא את הארגז, אבל אפשר לשרוף ארגז מלא כתבים בלי להסתכל מה יש שם? הוא פתח את הארגז ונדהם, היו שם סיפורים מאד סודיים וסופר מענינים, כתבים אישיים וסיפורים, אז קרא לעוד בחורים לראות. מספרים שאחד הדברים שהיו בארגז זה מתוך יומן הריי"צ, בו כתב שבלילה פלוני נתגלה אלי זקן מופלג עם הדרת פנים מופלגה, מחזיק בידו ספר הזהר, ואומר "למה אתה לא כותב פירוש על הספר שלי? אני רוצה שתבטיח לי שתכתוב פירוש על הספר שלי", ותוך כדי החלום היה מוכרח להבטיח לאותו זקן שיכתוב פירוש על ספרו, ספר הזהר. עברו שלושה שבועות, ולא התחיל לכתוב את הפירוש, וכותב ששוב חלם את הזקן שבא אליו ומטוען מדוע לא החל בכתיבת הפירוש. זו דוגמה של דף אחד שמצאו בארגז, אז כמובן שכמה בחורים לפני ששרפו לקחו לעצמם כמה דפים למזכרת. בסוף הוא שרף את מה שנשאר. כשהדבר הזה נודע לרבי שאותו בחור לא שרף זאת מיד, אלא קודם הסתכלו בזה, מאד הקפיד עליו, וצעק עליו – "אינך חס על החיים שלי".

נמקם סיפור זה בספירת הבינה, אבל לפני שנסביר – מה לומדים מכאן? צריך להסביר מה הפשט של הסיפור. את הדבר הזה מצאנו אצל כמה צדיקים גדולים, שלפעמים הצדיק הוא בסכנת חיים למעלה – דנים אותו – וכדי להציל את החיים הוא צריך לוותר על משהו חשוב, לפי ערך. למשל, אצל אדמו"ר הזקן, בתו דבורה לאה הקריבה את חייה בשביל להציל אותו (והוא גם ידע מזה ונתן לזה לקרות). כאן נקרא לזה כתבים תמורת חיים (על משקל משהו אחר תמורת משהו אחר, ששומעים הרבה פעמים – אני אומר זאת רק כדי שנוכל לתפוס את העקרון ששומעים כאן, שעקרון זה יכול להיות בשיא הטומאה והשגיאה השכלית, כמו "שטחים תמורת שלום", שזה טעות איומה ושיבוש השכל לחלוטין, אבל לפעמים צריכה להיות תמורה, צריך לתת משהו תמורת משהו אחר, כמו שיש בתורה עצמה "שעיר לעזאזל", שהוא משהו קדוש, קרבן, אבל שולחים אותו לעזאזל כדי לכפר על עם ישראל). זה שצריך להקריב משהו בשביל להציל משהו – וזה גם שיקול הדעת, מה יותר שוה – זה בחינה של מוחין דאמא. עוד דוגמה קרובה לזה: ידוע שיש שלוש ברכות בגשמיות, ויש הרבה סיפורים של הבעש"ט שלא כל אחד זוכה לכל השלושה יחד, ואם יש לך הרבה כסף ואתה רוצה בן עליך לוותר על הפרנסה בשביל בן. יש הרבה סיפורים כאלו, שאם אתה מוכן לוותר על אחד מבני-חיי-מזוני כדי לזכות בשני – תוכל, אבל שניהם ביחד לא תוכל. יש אנשים שזוכים בכל הדברים – הכל תלוי לפי שרש הנשמה – והיכן דנים בדברים כאלו? בשרש זה נקרא מוחין דאמא, שמה דנים מתי ומה צריך להקריב בשביל מה. במוחין דאבא לא צריך להקריב שום דבר, אבל במוחין דאמא לפעמים צריך להקריב משהו בשביל משהו – זה תמורה, עולם התמורות מתחיל מעולם הבריאה (אמא מקננא בכורסיא) בקבלה, ובאצילות (שם מקנן אבא) אין תמורות. כאן זה לשרוף כתבים שלי, שזה חלק ממני – שהרי כשרבי כותב זה "אנא נפשאי כתבית יהבית", כמו שה' כותב את עצמו באותיות התורה ונותן אותה (וכשהרבי הרש"ב הסתלק, כמה חדשים לפני סיפור זה, מהמשפטים האחרונים שהוא עצמו אמר היה "אני עולה לשמים ואת הכתבים אני משאיר לכם", בדיוק ההיפך, "חיים תמורת כתבים") – זה לותר על חלק מעצמו. אצל הצ"צ היה שריפה גדולה, לא מרצונו, שריבוי עצום של כתבים נשרף. גם אצל אדה"ז, חלק גדול מהשו"ע נשרף, לא מרצונו. כאן זה מרצונו, כי יודע שחייב לעשות זאת בשביל לחיות. שריפה שייך לבינה, סוד האש, וצריך לשרוף את הכתבים כדי להציל את החיים של הרבי. הוא רבי צעיר, ואין שום תקוה לעם ישראל אם לא יהיה רבי – הרבי הבין שהחיים שלו ברגע זה חשובים מהכתבים האלו.

[כל הביטוי כתבים תמורת חיים (שאין בסיפור, אבל נשמע מוצלח, וכל דבר שנשמע מוצלח אפשר להצליח אותו יותר באמצעות גימטריא) עולה בגימטריא 1586 = אני פעמים הוי' (שזה סוד שכתוב בספרי הקבלה, בפרט במחשוף הלבן לר"י אבוחצירא, כסוד של יוסף, שמילוי שמו הוא אני הוי', כמבואר כמה פעמים, וגם הרבי הקודם נקראיוסף). כתבים תמורת חיים ר"ת – למפרע – חתך, שם שמכוונים בתפלה, ס"ת "פותח את ידיך". זה שייך ל"החותך חיים לכל חי", וזה שם של פרנסה. כנראה ש"כתבים תמורת חיים" זה סגולה לפרנסה – מאן דיהב חיי יהב מזוני, אם יש חיים מבטיח פרנסה ברווח. עד כאן בדרך רמז.]

מנין בא לרבי שצריך לשרוף כתביו הקודמים, מלפני הנשיאות? מאיפה ההבנה שהכתבים מחזיקים אותי באיזה מעמד שכבר עברתי אותו, ואם אני נשאר שם אני מת – שבשביל להיות רבי אני צריך לשרוף את הכתבים. יש עוד צדיקים ששרפו כתבים, כמו כאלו שהתקרבו לחסידות ושרפו כל מה שכתבו קודם (ויש כאלה שאחר כך הצטערו שהיו שם דברים יפים – אצל רבי אייזיק יש כזה סיפור, ואצל עוד כמה). מה זה שבשביל "מעלין בקדש" צריך לשרוף את הקשר לעבור? זה גם קצת כמו רבי זירא שצם מאה תעניות לעלות מבבלי לירושלמי. ההשגה הזאת היא עומק מוחין דאמא לעומת מוחין דאבא – במוחין דאמא הכל טיפוס ממעלה למטה, בעוד שמוחין דאבא הכל באור ישר והכל בבת אחת, לא צריך תמורות. עד כאן קצת הארכנו כדי להסביר המוחין, ומכאן והלאה נקצר.

דעת:

כנגד הדעת, וכנגד חו"ג, זה שתי שמועות של הרבי הקודם, שיש קצת עימות ביניהן, שנראות סותרות.

הוא אמר שקבל מהמגיד ממעזריטש – עבר מדור לדור, אבל רק הוא גילה זאת – שקליפת עמלק, זה שאף על פי שחסיד מתבונן ו"מאיר אלקות במוחו", אם זה לא גורם להתפעלות הלב זה קליפת עמלק. ידוע בכל דרושי החסידות שעמלק – לשון מליקה, מצד העורף – הוא בין המח והלב, שמפריד בין המח והלב ולא נותן להתבוננות לרדת. כאן החידוש הוא בעוצמת חוית המח, שזה לא מודגש בהסבר בדרך כלל – יש כאן אחד שיושב ומתבונן, ובמח שלו הוא מואר לגמרי, אבל החויה הזאת שמאירה אצלו במח לא עוברת את מיצר הגרון לפעול התפעלות מורגשת בלב, וזה עמלק.

הדבר הזה הוא פגם בספירת הדעת – עמלק הוא הקליפה שכנגד הדעת, והדעת היא המקשרת בין המח והלב. בדעת יש "תרין עיטרין" – שרש האהבה ושרש היראה, שרש החסד ושרש הגבורה – וכדי שהדעת תהיה מתוקנת לא די באור אלקי בשכל, וצריך שיוליד אהוי"ר שמתקיימות בנפש. אחרת הדעת פגומה, ואם הדעת פגומה זה נקרא קליפת עמלק.

חסד וגבורה:

הסיפור הבא, על פניו, כמעט סותר את הסיפור של הדעת:

צדיקי חב"ד בדרך כלל לא מספרים על חויות על טבעיות שלהם, אבל אין כלל שאין בו יוצא מהכלל, והרבי הקודם סיפר שפעם אחת כשהתהלך בין תיבות כתבי חסידות של צדיקים הקודמים הופיע לו אדמו"ר הזקן, והיה ויכוח ביניהם – האם בדור שלנו אפשר לדרוש מאברכים צעירים אהבת ויראת ה'? אדמו"ר הזקן טען שכן, שאין שום הבדל בין הדורות הקודמים לדור שלנו, וכל החסידות זה שבשביל שאברכים יגיעו לאהבה ויראה, וכפעם כן היום. הרבי הריי"צ התווכח איתו וטען שמאברכים שאין להם מה לשים על השלחן ואין להם כר לישון עליו בלילה, אי אפשר לדרוש מהם אהוי"ר.

בסיפור הקודם הרבי ריי"צ אמר שאם החסידות לא מולידה לך אהוי"ר בלב זה עמלק, וכאן הוא אומר – בשנות נשיאותו הראשונות, תוך כדי עלית השלטון הקומוניסטי ברוסיה, והיה רעב ועוני גרועים מאשר מאתים שנה קודם (גם בזמן אדה"ז היו עניים, והוא העדיף עניות זו על עשירות צרפת) – שאי אפשר לדרוש אהוי"ר (מה המצב היום? אם לא נמציא סברא אחרת, חזרנו לזמן שיש לאכול ולישון, אבל ראה שיעור י' שבט השתא). אהוי"ר זה חו"ג (ושרש אהוי"ר הוא בתרין עיטרין שבדעת). איך נסביר את זה כפשוטו? הווארט על עמלק הוא מהמגיד, וכשם שאדה"ז תבע אהוי"ר כך ודאי גם המגיד שקדם לו, והוא מתווכח עם שניהם, לא עקרונית, אלא על המצב בדורו. אבל כך אי אפשר לפרש. הוא בטא באופן זה את דברי המגיד, סימן שזה שייך לו בעצם – לא דבר שהוא מגלה על מנת לומר שהוא לא דורש זאת. צריך לומר שהיא היא – היא הנותנת – מה שהוא אומר בחו"ג, שאי אפשר לדרוש היום, כי בעולם הפנימי והחיצוני יש התגברות של קליפת עמלק. הקומוניזם זה יותר עמלק ממה שהיה קודם, יותר מנפוליון, והיות שיש התגברות עמלק אי אפשר לדרוש. זה שאין כר לישון ואין לחם לאכול זה לא סתם משהו פיזי-גשמי – מצב כזה בעם ישראל משקף עמלק. מה היתה הקליפה? עמלק, ספק באמונה, זה מה ששדר כל השלטון והממשל והפילוסופיה (קומוניזם או משהו אחר – גם היום זה קיים), הכל כפירה. כפירה זה כפור – אם יש כפירה וכפור, אם הכל קפוא (כמה שנדמה לך שחם בחוץ), כי כאן זה עולם של כפירה, אז במצב כזה, לדאבוננו, אי אפשר להגיע לאהבה ויראה כמו שיהודי צריך להגיע. אי אפשר לקיים את המצוות התמידיות של "ואהבת את הוי' אלהיך" ו"את הוי' אלהיך תירא", כי יש כאן באמת עמלק. לפי זה מתווכח עם אדה"ז – הלואי שאתה צודק, אבל יש עמלק בעולם, אז אתה וכל הצדיקים תדאגו לעזור לנו למחות את זכר עמלק מתחת השמים, ואז נחזור לאהבת ה' ויראת ה'. עד שאנחנו לא מוחים כאן למטה את עמלק, אין יותר אהבה ויראה. זה לקשר את הסיפור של הדעת עם הסיפור של אהוי"ר.

תפארת:

ספרנו את זה פעם – כשגילו את הגניזה החרסונית (כתבים וחפצים ששייכים לבעש"ט), אחד הגבירים הגדולים בחב"ד, גורארי', קנה את הגניזה בהון עתק על מנת להביא לרבי הרש"ב. הגניזה הגיעה דרך שושלת רוז'ין, והוא רכש והביא לרבי הרש"ב, שעבר פריט פריט והצביע מה אמיתי ומה לא אמיתי – גם על הכתבים וגם על החפצים. אחרי שהוא גמר לעשות את המיון – בלי להפריד, רק באמירה על כל פרט – אמר לגורארי' שיביא זאת כעת לבנו ויראה לו גם כן. הוא הביא זאת לרבי הקודם, שעדיין אברך צעיר, והרבי הקודם עבר כל על מה שהיה שם והצביע מה אמיתי ומה לא, בדיוק כפי שעשה זאת אביו. לחסיד לא היתה עזות לשאול את הרבי איך הוא יודע, אבל את הבן הוא העיז לשאול, והוא אמר לי ביידיש "קדושה ציט קדושה" – קדושה מושכת קדושה. אם יש לך חוש פנימי בקדושה, זה כמו מגנט – הקדושה בפנים מושכת את הקדושה בחוץ, או שהקדושה בחוץ מושכת את הקדושה בפנים. אם יש חפץ קדוש, שהיה שייך לבעש"ט, זה מושך.

זה שיש כאן שידור על אותו גל, כמו אביו, ראינו בחכמה – "מה ומה שם בנו כי תדע". כאן זה שיש איזו נקודת קדש בלב, שהקדושה החיצונית והקדושה הפנימית מתקשרות זו עם זו ומושכות זו עם זו – את זה נשים בספירת התפארת, שזה גם יופי. מה באמת יפה? "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל" – כאן זה חפצים מהודרים, ויפים שהיו שייכים לבעש"ט, אך יש יפי של שקר וסילוף, ואיך אפשר להבחין ביניהם? יש נקודת קדש, בתפארת שבלב, שהיא גם רחמים (פנימיות התפארת), שזו המשיכה הכי פנימית, יותר מאהבה. לתפארת יש משיכה עצמית, וקדושה מושכת קדושה – זה שאפשר לזהות את הקדש – וכן חיבור האב והבן, זה תפארת.

את הסיפורים הבאים ספרנו לילדים, אז נספר בקיצור:

נצח-הוד:

יש הרבה סיפורים שכאשר הרבי הריי"צ היה מנהל ישיבת תו"ת הקפיד שהבחורים ינהגו בהידורים, ובפרט בפרהסיא. אם מותר להוציא בשבת מטפחת כרוכה על הצואר, הרבי הקודם אומר שעדיף להדר ולנגב את האף בשרוול. אם מותר להשתמש במשחת נעלים בפסח, עדיף שלא תצחצח שינים בפסח. אם מותר לעשן ביום טוב – חסיד לא צריך לעשות זאת בפרהסיא. ועוד כמה וכמה סיפורים על אותו משקל, שחסיד צריך להיות מופת לרבים ולנהוג בהידור, אפילו שהמנהג בהידור קצת נראה לא יפה למישהו שרק מסתכל בעין חיצונית (כמו לנגב את האף בשרוול או ללכת בנעלים מלוכלכות קצת). עוד סיפור, שביו"ט מותר לטלטל ברה"ר – אז אנשים לוקחים את הטלית ביד, במקום ללבוש אותה – אבל הרבי הקודם הקפיד על זה, הכל סיפורים שהיו בישיבה. ראה אברך צעיר, מגדולי החסידות, נושא טלית ביו"ט ואמר לו שזה לא מתאים לחסיד יר"ש ומהדר, פאס-נישט, אפילו שמותר לחלוטין.

כל הסיפורים האלה זה תיקון נו"ה בכחות הנפש, כי נו"ה זה גם התנהגות בפועל – מנהגים, הרגלים, שייכים לרגלים, נו"ה – וכן זה שההקפדה היא בעיקר בפרהסיא שייך לנו"ה, שהם "לבר מגופא", דברים שעושים בחוץ. אם כן, יש פה קפידא לתקן נו"ה – מנהגים נאותים ומהודרים – בפרט כלפי חוץ.

יסוד:

ספרנו סיפור של סדר למופת – שהרבי הקודם הקפיד מאד על סדר, והיה סופר מסודר בעצמו (ב"היום יום" קראנו שכל הרביים היו כך, כולל הבעש"ט והמגיד, אבל אולי הכי מסודר זה הרבי ריי"צ). סדר זה תכונת היסוד, כמבואר במ"א – זה צינור צר שיש בו גולות, לפי המשל, ואי אפשר להכניס יותר מאחד-אחד, וממילא חייבים לסדר אותן. אם יש מקום רחב, אפשר להכניס הרבה, אבל אם יש מקום צר שמספיק רק לאחד ויש כמה חייבים לסדר. לכן גם כתוב ביסוד שמי שנכנס ראשון יוצא אחרון – אין מקום ליותר מאחד, אז סדר זה הכרחי. תפיסה זו – חוש בנפש של קדימה ואיחור (אתה קם בבקר ויש לך שלושה דברים לעשות, ולא תמיד ברור הסדר, וצריך חוש מיוחד מה הסדר) – תלויה בברית, ומי שפגם בברית מאבד חוש הקדימה והאיחור. זה לא כל כך מורגש, אבל זה מאד חשוב בחיים. פגם הברית, ספירת היסוד, מקלקל נפשית את חוש הקדימה והאיחור.

יש סיפור אחד שממחיש כמה היה מסודר, גם בהיותו אברך, שסבתו הרבנית רבקה הסתלקה בעת שאביו לא היה בליובאוויטש וכל ענין הלויה נפל עליו, ויש סיפור עד כמה הוא הקפיד לספר את הלויה. בכלל, ללוות צדיק זה גם בחינת יסוד – כאן זה צדיקה, סבתו. הוא חילק את המלוים – דבר שלא רואים היום, היום הכל בלאגן בלויות – לשבע מחלקות: אנ"ש, משפיעי הישיבה, המלמדים, הלומדים בזאל, בחורי השיעורים, בחורי החדרים, ובסוף הוא עצמו. כל סיפור לוית הסבתא היה משהו רציני מאד, אבל תוך כדי כל הרצינות של האירוע הזה הוא הקפיד מאד על סדר, וגם מאד מענין ששם את עצמו אחרון. זה ששם את עצמו אחרון – שביעי חביב – יש בכך שלושה הסברים: א) אחרון אחרון חביב (ככתוב בתורה לגבי רחל), זה הכי מכובד. ב) האחרון הוא "מאסף לכל המחנות", ככתוב על שבט דן, לא כי הכי חשוב (הוא ירוד שבשבטים), אך יש לו חשיבות מיוחדת בתפקיד זה. ג) מי שנכנס ראשון יוצא אחרון – דבר עיקרי בספירת היסוד. זה לכאורה בדיוק הפוך משבט דן – מי שהוא ראש-בני-ישראל בשרש, הרבי, הוא (ברוחניות) נכנס לספירת היסוד ראשון ולכן יוצא אחרון, וכך היה כאן בלויה. המוסר השכל שצריכים ללמוד מזה, מוסר השכל של סדר למופת, זו תכונה של היסוד – כך הרבי הריי"צ עצמו כותב ב"כללי החינוך וההדרכה", ממאמריו החשובים, שהתנאי הששי (כנגד היסוד) הוא חוש בקדימה ואיחור. שם הוא מביא דוגמה למחנך – שצריך להחליט גם לגבי המחונכים מה הסדר, ולא רק לגבי עצמו – שיש לו תלמיד עם שתי מדות רעות, שקרן ורתחן, וצריך להחליט באיזו בעיה לטפל קודם (כשהצדיק יודע שאי אפשר לטפל בשתי בעיות יחד, זה כסתימת שני צינורות המפוצצת את כל המכונה, וכאשר סותמים אחד צריך להשאיר את השני פתוח), וקובע ש"חמירא סכנא מאיסורא", ואף ששקר הוא איסור חמור, רתחנות זה מסוכן (גם פיזית, לא רק רוחנית), ולכן קודם צריך לטפל בכעס. הכל זה חוש של צדיק, חוש של קדימה ואיחור, של יסוד. אחר כך, אם תצליח למתן את הרתחנות, אז תמשיך לטפל בשקרנות.

מלכות:

אמרנו שלרבי הקודם היה חוש בעולם הזה, וגם ספרנו לילדים כמה דברים שממחישים זאת. יש ווארט אחד שלו, שזה חידוש, שלא ספרנו קודם:

כשהרבי הקודם נעשה רבי, אז כמו כל רבי – ובמיוחד רבי חדש – הגישו לו פ"נים. זה סימן של התקשרות לרבי, שמגישים לו פ"נ לעורר ר"ר להתפלל וכו'. כשהרבי הקודם קבל את הפ"נים הראשונים הוא התלונן בפני החסידים שכתבו אותם למה אינם מזכירים בקשות בגשמיות. כולם בקשו ממנו רק בקשות ברוחניות, והוא תבע שיבקשו גם גשמיות. זה מאד מענין, כי מי שיודע לגבי אביו – הוא נעשה רבי בגיל עשרים בערך, והיה לו אח מאד ממולח בעניני עלמא דין, הרז"א, ועשו חלוקה ביניהם (בשנה הראשונה) שכל חסיד שיש לו שאלה או בקשה בגשמיות, בעניני עסקים, שישאל את הרז"א, וכל מי שיש לו בקשה ברוחניות ישאל את הרבי הרש"ב. כאן אנו רואים משהו אחרת, הפוך לכאורה, שכאב לרבי שלא מבקשים ממנו גשמיות – צריך לבקש גשמיות. הוא בעצמו הקשה על עצמו, תוך כדי שאמר זאת – אי, קשה לך שכתוב בתניא (אגה"ק) שלא צריך לבקש גשמיות, ושרק אצל נביאים היו שואלים על עניני גשמיות, ואילו העצה הטובה שהרבי צריך לתת זה עצה טובה ברוחניות (וכל מה שה' נותן לך בגשמיות זה לטובתך, ואם אתה מבקש משהו אחר זה כאחד שבורח מאביו האוהב שנותן לו סטירה, במקום לקבל זאת באהבה), צריך לדעת איך ללמוד את ספר התניא (היינו שלא סותר את מה שהוא אמר).

התביעה של הרבי שיבקשו ממנו גשמיות, ולא רק רוחניות, זה מלכות. אם הצדיק הוא לא מלך – אלא רק צדיק – לא חייבים לבקש ממנו גשמיות. אפשר כן ואפשר לא, אבל זה לא מחויב המציאות – הוא צינור להמשיך שפע ברכה. ידוע, והוסבר הרבה פעמים אחרות, שהדורות האחרונים, הרבי בפרט והרבי הקודם בכלל, שאנו במעבר בין תקופת הצדיקים של עם ישראל (שהחלה בבעש"ט) לתקופה חדשה של מלכים, שיש מלך בישראל. כמובן שהמלך הוא גם צדיק, אבל לא כל צדיק הוא מלך. בכל נשיאי יש גוון של מלכות, אבל לעבור תקופה – שאנחנו יוצאים מתקופה של צדיקים ונכנסים לתקופה של מלכים – זה חידוש שהתחיל להתרקם אצל הרבי הקודם וממשיך, על אחת כמה וכמה, אצל הרבי. מלך זה מי שדואג לעם שלו בגשמיות קודם כל. צדיק דואג לעם שלו קודם כל ברוחניות – שכל אחד גם יהיה צדיק, כל אחד דואג במה שהוא. בזכות מה היהודי הזה צדיק? בזכות הרוחניות שלו, ואז דואג להניח לכולם רוחניות. דואג גם לגשמיות, אבל זה טפל. אם אתה בעיקר מלך, עיקר ענינך הוא לתקן עולם – עוה"ז הגשמי ממש – במלכות שדי. ככל שיש יותר מלכות, שהצדיק יותר מלך – כמו שהרמב"ם כותב "אם יקום מלך" (לא איזה צדיק עם חצר של חסידים, זה לא מספיק) – הוא קודם כל אחראי על הגשמיות של העם שלו, על החוק הקצוב, לתת פרנסה וכלכלה. אם יש מדינה ויש מלך, קודם כל צריך לדאוג לכלכלת המדינה. זה בא לידי ביטוי מאד יפה בכך שהרבי הקודם – רבי של חב"ד (סופר רוחניות, כי גם חג"ת זה רוחניות), אבל – צריך להיות מלך, ואז העם צריך לדעת שיש לתבוע מהמלך את הגשמיות שלהם, אחרת הוא לא מלך. לכן הווארט הזה משקף את מלכות הרבי הריי"צ, וכך סיימנו את פרצוף הסיפורים כנגד הספירות, לשקף את מהותו של בעל יום הולדת 127 ובעל הגאולה של יב-יג תמוז.



[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. מאד לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com