זהב שלמה / ביאורים בפירוש רש"י

להנאתך ולטובתך

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לך לך להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם.

רש"י בא לפרש את הלשון "לך לךָ", שלכאורה היה צריך לומר רק "לֵך מארצך" וכו', ולכן מפרש ש"לךָ" היינו "להנאתך ולטובתך" (על דרך "עשה לך, משלך" [א]). ויש מפרשים שהקושי הוא שהיה לומר לשון יציאה סמוך ל"מארצך", דהיינו "צא מארצך... ולך לך אל הארץ" (משכיל לדוד). וממשיך רש"י לפרש מהי ההנאה והטובה לאברהם בהליכה זו: ראשית, שיזכה שם לבנים (ככל ההבטחות בהמשך הפרשה בהן מתנת הארץ ובשורת הזרע כרוכים יחד), ושנית, להודיע טבעו בעולם. וזה מה שנאמר בפסוק הבא "ואעשך לגוי גדול... ואגדלה שמך" – ומסביר רש"י כאן: "שם" דוקא אעשך לגוי גדול, אבל כאן אי אתה זוכה  לבנים, ומה שאומר "אודיע טבעך בעולם" היינו "ואגדלה שמך".

שינויי גרסאות עיקריים ברש"י: א. י"ג טיבך במקום טבעך. ב. י"ג "שתודיע טבעך בעולם" [ב] במקום "שאודיע", ושתי הגרסאות מתאימות לשני נוסחים במדרש: בתנחומא "אמר לו הקב"ה לך לך ואני אודיע טבעך בעולם" אבל בתנחומא בובר (שודאי היה לעיני רש"י בהרבה מקומות) "אמר לו הקדוש ברוך הוא מה אתה יושב בתוך הרשעים, צא מביניהם והודיע מעשיך הטובים בעולם שנאמר לך לך". ג. בדפוס אלקבץ נוסף בסוף הדיבור "וזהו ואגדלה שמך שיצא לך טבע מוניטון בעולם" (ויתבאר לקמן). ד. י"ג ברש"י, בסוף הדבור כאן או בפסוק הבא (אחרי המלים "שהבטיחו על הבנים על הממון ועל השם") "הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח כנגד איבריו של אדם".

הדרשה מ"לך"

הרמב"ן טען כנגד רש"י: מלת "לךָ" כאן אינה מיותרת כי זה 'משפט הלשון' כמו "הגשם חלף הלך לו". והרא"ם השיב שמכל מקום כשאפשר לדרוש דורשים (והוא דוחק, כמ"ש המשכיל לדוד). אך הגור אריה פירש שלשון כגון זו משמעה בדרך כלל לרצונך ולדעת עצמך – כמו שפירש רש"י בפרשת שלח "שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח" – וכאן אי אפשר לפרש כך, שהרי ההליכה היא מצוה (ומביא ראיה מהפסוק "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" דהיינו ציוויתיך לצאת), ולכן מפרש רש"י "להנאתך ולטובתך", ומשום כך אע"פ שהליכה זו היתה מצוה מכל מקום היא גם "לרצונך" כיון שהיא להנאתך ולטובתך. וכיו"ב כתב המהרש"ל (וראה בדרך אחרת בהעמק דבר).

ההשוואה בין "לך לך" ל"שלח לך" אינה רק בפירוש הלשון אלא גם בתוכן: בשני המקומות מדובר על הליכה לארץ ישראל, כאן אברהם מצווה ללכת לארץ ושם נשלחים המרגלים להכין את הקרקע לכניסת ישראל לארץ. בפנימיות, משה רבינו הוא קבלת השכר של אברהם אבינו, "אנכי מגן לך [רמז ל"לך לך" ו"שלח לך"] שכרך הרבה מאד" ראשי תבות משה (כמבואר בדברי האר"י [ג]) – אברהם קיים "לך לך" ובזכות זה נאמר למשה "שלח לך" (אלא שהמרגלים קלקלו)[ד].

מצוה ועצה טובה

לפי הגור אריה "לך לך" הוא באמת מצוה וחיוב גמור, אלא שזו מצוה מיוחדת הנעשית מדעתו וברצונו הגמור של אברהם, ולכן נאמר לו "להנאתך ולטובתך". אפשר לחשוב שקיום מצוה "להנאתך ולטובתך" הוא בדרגה פחותה, "שלא לשמה", אך זה נכון בדרגה נמוכה של עבד ואילו אברהם הוא בדרגת בן שאביו רוצה שתהיה לו הנאה וטובה! ואע"פ ש"מצוות לאו להנות ניתנו"[ה] מכל מקום יש הנאה חיובית במצוות, ובנידון שלנו זהו גדר המצוה ממש, ללכת לארץ שבה תהיה הנאתך וטובתך (ולא שהמצוה היא דבר אחד והעושה 'מנצל' אותה להנאתו האישית כדבר אחר)[ו]. כל מצוה היא באמת "עצה טובה" (ותרי"ג מצוות הן תרי"ג עיטין. עט בארמית כמו עץ בעברית, וברמז עט ר"ת עצה טובה)[ז], אך כאן – בציווי הראשון ליהודי הראשון – הדבר נאמר בפירוש: עשה את המצוה מתוך הכרה שהיא העצה הטובה ביותר עבורך, להנאתך ולטובתך.

נמצא שיש התאמה גמורה בין המצוה מצד ה' ובין הנאתו וטובתו של אברהם. כל מצוה היא "הנאתו וטובתו" של הקב"ה כביכול (שהרי "עבודה צורך גבוה", ובמצוה יש "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"), וכאן המצוה היא גם הנאתו וטובתו של אברהם. וזהו ממש פשט הדברים: הנאתו וטובתו של אברהם הם שיהיה לו זרע ויצא טבעו בעולם (כדברי רש"י), וזה עצמו הנאתו וטובתו של ה' – שיצא העם הנבחר מזרע אברהם, ושאברהם יפרסם אלוקותו יתברך בעולם, שהרי זהו טיבו-טבעו של אברהם שהולך ומלמד אמונה בה', "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"! בדרך כלל, צריך למעט בכבוד עצמו (באופן מודע) ובזה גופא להרבות כבוד שמים, אבל לאברהם נאמר כאן שהמטרה היא להרבות בכבודו (במיוחד לגרסה "שתודיע טבעך"), כי כבודו של אברהם הוא-הוא כבוד ה', כבוד הבן הוא כבוד האב.

אברהם מייצג את ה', כמו שכתוב בפסוק הבא "והיה ברכה" ומפרש רש"י "הברכות נתונות בידך. עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ" – ה' נותן לאברהם לייצג אותו ולהמשיך ברכות ממקור הברכה. זה טיבו-טבעו העצמי של אברהם, "טבע הטוב להיטיב" ולברך לכל.

ובספר הזכרון פירש בסגנון אחר את דברי רש"י "לך לך להנאתך ולטובתך" – שהיא מצוה על דרך עצה טובה" – משמע שבאמת אין כאן ציווי אלא רק עצה טובה, ואברהם בהליכה זו הוא כמי שאינו מצווה ועושה. וכיו"ב כתב בספר באר בשדה, ולפי זה מפרש מדוע ברעב ירד אברהם למצרים, כי באמת לא היה ציווי גמור, ולפי זה "לך לך" הוא ממש כמו "שלח לך, לדעתך"[ח]! אכן, לדעת הגור אריה "לך לך" הוא גם מצוה וגם עצה טובה, ואדרבה נראה שגם ב"שלח לך" יש ממד של מצוה (וקשה לומר שזו רשות גמורה ואז ה' מכשיל את משה וישראל בדבר שאין בו מצוה ויש בו רק אפשרות של הפסד).

כפל להנאתך ולטובתך

מה כוונת רש"י בכפל הלשון "להנאתך ולטובתך"? הברטנורא כתב שיש טובה שאינה הנאה ויש הנאה שאינה טובה ולכן רש"י מדגיש את שני הדברים. ולא כדברי הלבוש שהנאתך וטובתך הוא דבר אחד, שכל הנאה של אדם היא טובה לו. בפשטות, הנאה היא הרגשה אישית, רק מצד הגברא (הסובייקט), כמו המושגים הנאת גופו והנאת גרונו, וטובה היא מצד האמת (ו"טובתך" היינו החפצא שבגברא, האובייקט יחסי), כמו ההבדל בין "טוב ומועיל" ל"ערֵב".

ובמשכיל לדוד פירש ש"הנאתך וטובתך" אלו שני הדברים האמורים בהמשך דברי רש"י: "להנאתך" היינו שתזכה לבנים (שאדם נהנה מהם ממש), "ולטובתך" היינו שאודיע טבעך בעולם, טובתך היינו טיבך-טבעך (לשון נופל על לשון). ובשפתי חכמים פירש להיפך: להנאתך היינו שאודיע טבעך, ולטובתך היינו שתזכה לבנים. אך כל זה נראה דרוש ברש"י, ובפשטות רש"י אומר תחילה שיש גם הנאה וגם טובה וממשיך לפרש שההנאה והטובה הם בשני הדברים, זרע ושם.

ורמזים: הנאה טובה = 83, חמלה. מספר זה חוזר שוב ושוב: הנאתך טובתך = בראשית = 11 פעמים חמלה (כאשר במספר קטן מספרי הנאה = 7, טובה = 4, ויחד 11). לך לך להנאתך ולטובתך = אהבה פעמים חמלה. כיון ש"לך לך" קשור ל"בראשית" (= הנאתך טובתך) נחבר את הפסוקים: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ועוד ויאמר הוי' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך = כח פעמים אור ("אברהם התחיל להאיר", וכן פרשת "לך לך" רמוזה בפסוק השלישי בתורה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור")![ט]

פירוש "טבעך"

"טבעך" אפשר לפרש כמו המושג "טבע", דהיינו טבעו המיוחד של אברהם, מדותיו ומעשיו וכו'. לפי זה טבעך הוא כמו טיבך, אלא ש"טיבך" הוא לשון חכמים מורגלת, "מה טיבו של איש זה"[י], ואילו המושג טבע במשמעות תכונה וכדו' כמעט לא מופיע בלשון חז"ל[יא].

אך אפשר לפרש "טבעך" לשון מטבע[יב], כמו שכתב בבאר מים חיים "לשון מטבע, כמלך זה שנודע הוא וצורתו מרחוק ע"י המטבעות שלו", וכמו שמבואר בהלכה שמלך ש"מטבעו יוצא" נחשב מלך ואם לאו אינו מלך[יג] (כדברי אביגיל לדוד "לא יצא טבעך בעולם"[יד]). וכן נאמר בגמרא שלאברהם היה מטבע מיוחד ("זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר")[טו], ובמדרש עה"פ "ואגדלה שמך" – "שיצא לו מוניטין בעולם" (מוניטין היינו מטבע, כמו money)[טז], וכפי שהובא יש גרסה כזו בדברי רש"י עצמו כאן. לפי זה, "טבעך" היינו שאברהם יהיה מלך הטובע מטבעות, כמו שנאמר להלן "עמק שוה הוא עמק המלך" ופירש רש"י "שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין".

אכן, אין הכוונה רק להוצאת המטבע גופא, אלא לעצם פרסום שמו של אברהם, שם טוב בעולם (כלומר, המשמעות המקורית של "יצא טבעו" היא שמשתמשים במטבעו, אך מזה נגזרת הוראה שניה: יצא שמו ושמעו)[יז]. וזהו הפירוש הפשוט ברש"י, ששני הדברים שמפרט "שם אעשך לגוי גדול... ועוד שאודיע טבעך בעולם" הם מה שנאמר בפסוק הבא "ואעשך לגוי גדול... ואגדלה שמך" – ו"שמך" היינו "טבעך".

שמו של אברהם

בכלל, עניין השם של אברהם, "ואגדלה שמך" תופס כאן מקום עיקרי – הן במובן של פרסום והן השם המיוחד של אברם-אברהם. במיוחד לפי הגרסה ברש"י ש"ואגדלה שמך" היינו הגדלת שמו מאברם לאברהם, "הריני מוסיף אות על שמך". רק כאשר השתנה שמו מאברם לאברהם יכל להוליד, כפירוש רש"י לקמן "ויוצא אותו החוצה... אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד אבל שרה תלד. אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל". ורק כאשר השתנה שמו לאברהם זכה בשלמות במתנת הארץ, ורק אז הפך להיות "אב המון גוים" (פירוש שם אברהם) והתקיים בו "ואגדלה שמך".

ורמז מובהק: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך = 6 פעמים אברהם (שהוא אברהם 'פנים ואחור'), הערך הממוצע של כל תבה! ועוד, חלק המילוי של לך לך (מד ף מד ף) = אברהם. כלומר, עיקר הטעם של "לך לך" הוא כדי שאברם יזכה להשלים את רמ"ח אבריו ולהקרא אברהם, ודוקא אז יזכה לבנים ולירושת הארץ.

המושג שֵם שייך במיוחד לשם בן נח. והנה לקמן מפרש רש"י שהארץ נפלה בחלקו של שם (והכנעני הלך וכבש אותה ממנו), וכן מפרש ששם הוא "מלכי צדק מלך שלם" שנתן את הכהונה לאברהם ("אתה כהן לעולם") – אברהם ממשיך את שם בן נח, יורש אותו ומקבל ממנו את הארץ, הוא הופך להיות בעצמו "בעל שם", "ואגדלה שמך". כמו שאדם הראשון נתן שמות לכל הברואים, כך שם ואברהם מקבלים את כח השם.

הפסוק שלנו מחולק לשלשה חלקים, ויש בהם רמז מובהק במספר האותיות: "ויאמר הוי' אל אברם" פתיחה של יה אותיות; "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (עד האתנחתא), הוי' אותיות; "אל הארץ אשר אראך", אחד אותיות. הפסוק כולו הוא בסוד "כי ביה הוי' צור עולמים", ושליחות אברהם היא לפרסם בארץ את "הוי' אחד". אברהם עצמו נקרא אחד, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" והוא מפרסם את ה' אחד.

טיב וטבע

נדרוש את שני הנוסחים ברש"י, טיבך-טבעך. טיב רומז לטוב גמור, אך טבע הוא נוטריקון טוב ורע, משרש "עץ הדעת טוב ורע". כלומר, רע אינו רק במשמעות רע גמור אלא מלשון למטה, כמו "מלרע" ו"ארעא" בארמית (אלא שבאמת השרש הטוב של הרע הוא "מלרע", כמבואר בחסידות), וכך היחס בין טוב לרע הוא בין שמים (טוב, כמו ה"אור כי טוב") לארץ (ארעא-מלרע). והנה, החידוש של אברהם, ביחס לצדיקים שקדמו לו, הוא שפרסם אלוקות בארץ למטה, כדברי רש"י לקמן (פרשת חיי שרה) שתחילה ה' היה נקרא "אלהי השמים" ורק לאחר עבודת אברהם הוא נעשה גם "אלהי הארץ", לאחר "שהרגלתיו בפי הבריות" – זהו "טבעו של אברהם" לפעול את התיקון ב"עולם הטבע" התחתון. אם כן, טיב-טוב הוא בשמים, וטבע (טוב רע) הוא בשמים ובארץ יחד.

והנה טיב אותיות ביט, לשון הבטה, כמו שנאמר בהמשך הפרשה "הבט נא השמימה וספר הכוכבים... כה יהיה זרעך", גם כאן טיב-טוב הוא בשמים, טיבו של אברהם שזרעו נמשל לכוכבי השמים (גם הצירוף טיב קשור להבטה, שהרי האור הוא "טוב", "טוב רואי"). נמצא ששתי ההבטחות העיקריות שניתנו לאברהם, הזרע והארץ, הן בחינת שמים וארץ: הזרע הוא ככוכבי השמים והארץ היא ארץ כפשוטה.

[ביט הוא שם קדוש, כמבואר בקבלה, ביט מתחלף באתב"ש לשמן, קשור להטבת הנרות ולסוד הדלקת נרות חנוכה). טיב-ביט = אהיה.]

יותר מזה, אפשר לפרש טבע, טוב-רע, גם ביחס לטוב ורע ממש (לא רק שמים וארץ). דהיינו "דעת טוב ורע" – ידיעת הטוב כדי לקרב בימין מקרבת, וידיעת הרע כדי לרחק בשמאל דוחה. אצל אברהם היה איזון מושלם בין הימין והשמאל (סוד ה'מתקלא'), כאשר הסדר היה כפשט הלשון "שמאל דוחה וימין מקרבת" ("סור מרע ועשה טוב"), קודם שמאל דוחה בשבירת הפסלים של תרח אביו, ובזכות זה הגיע לימין מקרבת. הרי כל מסעו של אברהם הוא לצד ימין, דרום: עצם ההליכה מחרן לארץ ישראל היא לימין (כמו שפירש רש"י על קריאת שם בנימין), וכן בהמשך "כל מסעיו הנגבה, ללכת לדרומה של ארץ ישראל" (רש"י לפס' ט).

---

[א] רש"י במדבר י, ב.

[ב] דפוס ראשון וכתבי יד.

[ג] ספר הליקוטים פרשת לך לך "ומ"ש שכרך הרבה מאד ר"ת משה לרמז על מרע"ה. והבטיחו גם כן שבזמן המשיח יבוא משה עמהם".

[ד] לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (כאן האתנחתא) ועוד שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל (אתנחתא) = 5476 = 74 ברבוע. ההפרש בין הפסוקים הוא 2500, 50 ברבוע! לקמן נראה את הקשר של "לך לך" ל"בראשית", אם כן נוסיף ל-5476 את בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ונקבל 37 פעמים 221 = טוב פעמים ארץ כנען (כאשר פסוק "בראשית" עולה 37 פעמים 73, דהיינו 73 במשולש). היחס בין המחלקים 221 ו-ארץ כנען, 481, הוא: 221 = 13 פעמים 17 (השראה 11). 481 = 13 פעמים 37 (השראה 16).

[ה] ראש השנה כח, א.

[ו] לכל זה ראה מעין גנים בפרשתנו. הממד הפנימי פרשת שלח. פורים לנו עמ' רסד.

[ז] מצוה עצה טובה ר"ת מעט. והנה נאמר "אתם המעט מכל העמים, שממעטין עצמכם", ויש לפרש: ממעטים עצמכם לקבל מה' יתברך מצוות שהן עצות טובות. ועוד נאמר "מעט מעט אגרשנו מפניך", ויש לדרוש: אגרשנו מפניך על ידי קיום שני מעט, מצוה-עצה-טובה, "לך לך" ו"שלח לך" (כמו שיתבאר שגם בזה יש מצוה ועצה יחד).

[ח] וראה קדושת לוי בתחילת פרשתנו, שמפרש "אל הארץ אשר אראך" – "שלזה הארץ אשר יהיה הסיבה שילך ילך שם", ולכן ברעב ירד אברהם למצרים.

[ט] יש שתי בחינות, "כח העצם" ו"אור העצם". כח העצם שייך לשם סג, אור העצם שייך לשם מה. שניהם מתיחדים על ידי שם עב, בחינת אברהם שהתחיל להאיר.

[י] כתובות פ"א מ"ח.

[יא] ראה ספר התשבי ערך טבע. המתרגם ר' שמואל אבן תבון הוא שהכניס את השימוש ב"טבע" (כמו שכתב ב"פירוש מלים הזרות"). אכן בנדה כ, ב נאמר "טבעא דבבל גרמא לי" ובהגהות יעב"ץ שם "נראה שהוא עניין טבע העולם, שנשתמשו במלה זו הרבה הטבעיים ומכאן לקחוה. ולא מצינו לה חבר בתלמוד", וראה שערי זהר שם. ראה עוד מאמרו של הרב בולג בחוברת המעין סיון תש"ע.

[יב] גם המושג טבע קשור למטבע כמובן, המטבע טבוע בציור מסוים והטבע הוא התכונה הטבועה בדבר.

[יג] רמב"ם הלכות גזילה ואבדה פ"ה הי"ח.

[יד] מגילה יד, ב. ובירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג "עדיין מוניטה דמרן שאול קיים" (פני משה: מטבע שלו).

[טו] בבא קמא צז, ב.

[טז] בראשית רבה טל, יא. מובא בתוספות ב"ק שם.

[יז] ראה עבודה זרה ב, ב "שטבעה יוצא בכל העולם" ופירש רש"י "טבעה, שמעה".