טעם מצוה קדושים – לא תקלל חרש

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'"[א] – אלו שתי מצוות במניין תרי"ג, ובלשון ספר החינוך "שלא לקלל אחד מישראל"[ב] ו"שלא להכשיל תם בדרך [אלא לתת עצה טובה, שייך לזמן הזה, תהא שנת עצה טובה]"[ג].

איסורי קללה

ישנם ארבעה איסורים בקללה, שהרמב"ם מונה זה אחר זה במניין המצוות: "[מצוה שטו] שלא לקלל הדיין שנאמר 'אלהים לא תקלל'[ד]. [שטז] שלא לקלל הנשיא והוא המלך או ראש ישיבת ארץ ישראל שנאמר 'ונשיא בעמך לא תאֹר'^ד. [שיז] שלא לקלל אחד משאר ישראל שנאמר 'לא תקלל חרש'. [שיח] שלא לקלל אב ואם שנאמר 'ומקלל אביו ואמו מות יומת'"[ה] (ולפי הסמ"ג יש איסור נוסף במקלל את עצמו, כדלקמן). לזה יש להוסיף את האיסור של ברכת ה', מגדף, שגם הוא נלמד מ"אלהים לא תקלל" (דהיינו שמאותו פסוק לומדים שני לאוים נפרדים, ברכת ה' וקללת דיין, כמו שמבאר הרמב"ם בספר המצוות ל"ת ס).

המקלל חייב מלקות למרות שזהו לאו שאין בו מעשה אלא דבור, כלשון הגמרא "כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם"[ו]. ופירש הרמב"ם במורה נבוכים[ז] שזה מפני חומרת העבירות: "בעבור מה שהוא חייב להאמינו מהגדלת השם יתעלה [ולכן נשבע לוקה]. ומימר, שלא יביא זה לבזות בקרבנות המיוחסות לשם יתעלה. ומקלל את חבירו בשם, להיות הזק הקללה להמון יותר גדול מהיזק שנופל בגוף".

והנה הרמב"ם כותב שאיסור "לא תקלל חרש" הוא "שלא לקלל שום אדם מישראל", לאו דוקא חרש, ומביא את דברי התורת כהנים "אין לי אלא חרש, מנין לרבות את כל האדם? תלמוד לומר '[ונשיא] בעמך לא תאור'. אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים", וכן רש"י בפירושו הביא את סוף דברי התורת כהנים. דהיינו, הרמב"ם מבין שהלימוד מ"בעמך לא תאר" מוכיח על איסור "לא תקלל חרש" שהוא בכל אדם מישראל, ומה שנאמר חרש זו דוגמה שבאה ללמד חידוש מיוחד.

ובהלכות סנהדרין[ח] כתב הרמב"ם "כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר 'לא תקלל חרש', ולמה נאמר חרש? שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו" – גם כאן כותב שהלאו כולל כל אדם מישראל, אלא שמסביר בדרך הפשט למה נאמר חרש, כדוגמה 'קיצונית', וכן כתב הרמב"ן (בפירושו לתורה) לפי פשוטו "כי אף על פי שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאד" – דהיינו שכאשר השני שומע יש בזה איסור נוסף מצד שמביישו ומצערו ועובר על "לא תונו איש את עמיתו"[ט], כמו שכתב אדה"ז "המקללו בפניו יש בו משום אונאת דברים לבד מאיסור קללה לשום אדם מישראל שהוא אפילו שלא בפניו כמ"ש לא תקלל חרש"[י]. ועוד כתבו המפרשים[יא] שנאמר חרש כי "דבר הכתוב בהווה" כיון "שאדם מקלל החרש ומכשיל העור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו, על כן 'ויראת מאלהיך' שהוא רואה הנסתרות" (לשון הרמב"ן).

אמנם בגמרא[יב] נאמר "'לא תקלל חרש', באומללים שבעמך הכתוב מדבר", ומבואר בגמרא שאילו נאמר חרש לא היינו לומדים לכל אדם מפני ש"חרשותו גרמה לו", ופירש רש"י "חרשותו גרמה לו, מתוך שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו מפני שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו", ומשמע שלפי המסקנה קללת כל אדם נלמדת מבניין אב (ב"צד השוה") מנשיא ודיין וחרש[יג]. אם כן, משמע מהגמרא שאיסור "לא תקלל חרש" מתייחס רק לחרש (או לשאר אומללים כמוהו) שמצטער בזה, אלא שיש לימוד אחר לאיסור קללת כל אדם, וכן פירש הרמב"ן לפי הגמרא, ולכן חולק על הרמב"ם שאומר שהאיסור הוא בכל אדם (והרמב"ם יפרש את הגמרא באופן אחר, או שדחה גמרא זו מפני מקורות אחרים, כמו שכתבו המפרשים[יד]).

והנה הרמב"ם כתב בפירוש המשנה[טו] "וכן אסור לו לקלל את חברו לפי שאמר ה' 'לא תקלל חרש' ובא בקבלה שהכוונה בכך לא תקלל מי שלא עשה מעשה שחייב עליו קללה אלא הוא חרש באותו הדבר" (מה שכותב "מעשה שחייב עליו קללה" היינו כמו שלומדים מנחמיה שקלל את החוטאים לצורך[טז], וכמו שפסק הרמב"ם "יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו ולהכות"[יז]). דהיינו, כמו ש"לפני עור" אינו כמשמעו אלא "לפני הסומא בדבר" (לשון תו"כ ורש"י), כך "חרש" הוא מי שאינו צד בעניין, כמו שחרש אינו שומע וממילא אינו נכנס למריבה[יח] (וכמו בלשון משנה "בצק החרש"[יט]), ובסגנון אחר: חרש הוא מי שמחריש (וראה לקמן שכך דורשים חז"ל. ואולי אפשר לפרש בכוונת הרמב"ם שחרש היינו אִלֵּם, שהרי סתם חרש שדברו בו חכמים אינו שומע ואינו מדבר[כ], אבל זה קצת דחוק שהרי בתורה כתוב גם אלם ואם כן היה עדיף לכתוב "לא תקלל אלם"). ודומה לזה כתב החינוך "שלא לקלל אחד מישראל... ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר לא תקלל חרש ובא הפירוש עליו מי שאינו שומע קללתך וכן תרגם אונקלוס [שתרגם "לא תלוט דלא שמע", ואילו במקום אחר שכתוב חרש תרגם 'חרשא'[כא]]", וכיוצא בדברי הרס"ג[כב] – וגם לפי זה חרש אינו כמשמעו, ואינו מתייחס לאדם מסוים (חרש או אומלל) אלא למצב מסוים, וממילא ברור שהאיסור מתייחס לכל אדם, מתאים לפסק הרמב"ם ולא כרמב"ן.

ובמקלל אביו ואמו אין אזהרה מיוחדת בתורה, אלא רק עונש מיוחד ("ומקלל אביו ואמו מות יומת"), ומכל מקום מונה זאת הרמב"ם כלאו בפני עצמו, ומביא (בספר המצוות) את המכילתא שהאזהרה נלמדת מבנין אב משלשת האחרים, דיין ונשיא וכל אדם (חרש). אך הרמב"ן חולק ואומר שכיון שאין אזהרה מיוחדת אין למנות זאת כאיסור בפני עצמו[כג] (כיוצא בזה נחלקו במכה אביו ואמו, שנאמר בו עונש מיוחד, "ומכה אביו ואמו מות יומת", ואילו האזהרה נלמדת מאיסור הכאה של כל אחד מישראל, שהרמב"ם מונה זאת כלאו בפני עצמו והרמב"ן חולק עליו[כד]. והרמב"ם ביאר את שיטתו במקום אחר, שלפעמים מאיסור אחד בלשון התורה נלמדים כמה אזהרות וכל אחד נמנה כלאו בפני עצמו[כה]).

ועוד כתב הרמב"ם (בסהמ"צ ובהלכות) שהמקלל חברו עובר בלאו אחד, "לא תקלל חרש"; המקלל דיין לוקה שניים, משום "לא תקלל חרש" ו"אלהים לא תקלל"; המקלל נשיא לוקה משלשה לאוין, נוסף "ונשיא בעמך לא תאר". ומביא את המכילתא "יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום ארבעה דברים, משום 'לא תקלל חרש', משום האב, משום דיין ומשום 'נשיא בעמך' מכל מקום". אבל הרמב"ן לשיטתו חולק בשתי נקודות: א. כיון שאזהרת כל אדם נלמדת בצד שוה מנשיא ודיין וחרש, לא יתכן שהמקלל דיין ונשיא ילקה גם משום קללת כל אדם. ב. כיון שאזהרת מקלל אביו ואמו נלמדת בצד שוה מהאחרים לא יתכן שילקה משום אב בנוסף על השאר.

בפנימיות, איסורי הקללה השונים מקבילים באופן מובהק למבנה היסודי של ארבע אותיות שם הוי' עם קוצו של י:

מגדף כנגד הכתר, קוצו של י, ומקלל אביו ואמו כנגד חכמה, י שבשם. שני אלו באים יחד היות ש"הוקש כבודם [של אב ואם] לכבוד המקום"[כו], והקב"ה הוא "אבינו שבשמים". בשניהם יש חיוב מיתה (לעומת האחרים שאין בהם מיתה), סקילה המכוונת כנגד החכמה בארבע מיתות בית דין. החכמה נקראת 'אבא', מגדף פוגע באביו שבשמים, ובמקלל אביו ואמו עיקר האיסור נכתב על האב "מקלל אביו ואמו [האמא נכללת באבא]";

קללת נשיא כנגד בינה, ה ראשונה שבשם. בינה נקראת אמא, מלשון אומה ("אמו זו כנסת ישראל"[כז]) והנשיא הוא הסמכות העליונה באומה;

קללת הדיין-השופט ("אלהים") כנגד המידות, זעיר-אנפין, ו שבשם. עיקר המידות הוא התפארת שעליה נאמר "משפט רחמי"[כח] (פנימיות התפארת היא מדת הרחמים ומשפט התורה הוא רחמי אמת);

קללת כל אדם מישראל, שנלמדת מ"לא תקלל חרש", כנגד המלכות, ה אחרונה שבשם. אנשי העם הפשוטים הם המלכות, שהרי "אין מלך בלא עם"[כט], כולל "עם הארץ", "שבגינו נבראת הארץ"[ל]. לדעת הרמב"ן, הלאו המיוחד של "לא תקלל חרש" הוא דוקא על האומללים, כנגד המלכות שנקראת עניה ומסכנה (אין לה מעצמה כלום).

ורמזים: הוי' אב נשיא דַיָּן חרש = הוי' פעמים הבל (סוד מילוי סג, אותיות המילוי עולות הבל)[לא]. נשיא דין חרש = איש איש איש (הערך הממוצע של כל תבה), כדברי הרמב"ן שמשלשתם לומדים לכל איש מישראל. אב נשיא (שתי דרגות הנסתרות, י-ה) = יעקב יעקב, יעקב אבינו הוא אב כפשוטו וגם נשיא, כידוע ברמז ניצוץ של יעקב אבינו ר"ת נשיא[לב]. אם נכתוב במקום חרש 'איש ישראל', אזי ארבע המדרגות אב נשיא דין איש ישראל = 5 פעמים אהרן (ממוצע כל מלה), המקלל פוגם במדת אהרן הכהן "אוהב שלום ורודף שלום" (הקשר בין יעקב לאהרן רמוז בביטוי "הוא בנו", שבמספר קדמי עולה 37, 219 – שני המספרים יחד עולים אהרן, וההפרש ביניהם עולה יעקב).

פסוקי חרש ועור

בתורה נאמר "חרש" רק בעוד מקום אחד, בדברי ה' למשה כשסרב לשליחות "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'"^כ כאשר בשני הפסוקים חרש ועור מופיעים יחד. בפסוק זה יש רמזים מופלאים: כל הפסוק מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי הוי' = 50 ברבוע, דהיינו מי כפול מי (פעמיים "מי" בפסוק)! מי רומז לחמשים שערי בינה, וכן "מי דקיימא לשאלה [דהיינו הבינה]"[לג], "משה זכה לבינה" (ויש לומר שפעמיים "מי" היינו בינה ותבונה).

בפסוק יש ארבע פעמים "או", 7, וכל הפסוק הוא בכפולות שבע: אלם חרש פקח עור = 7 פעמים 149 (ועם המלים באמצע אלם או חרש או פקח או עור = 7 פעמים 152). מי ישום = 7 פעמים חן. פתיחת הפסוק מי שם פה לאדם (עד ה"או" הראשון) יחד עם סופו הלא אנכי הוי' = 7 פעמים יש = לא פעמים כן, סוד "לא כן עבדי משה"[לד], היינו שתחילה לא יכול לדבר (בהיותו כבד פה וכבד לשון) ולבסוף כן יכול לדבר (וכן בשאר החושים), סוד חש-מל, שתיקה ודבור, דהיינו שבמשה מתקיים סוד החשמל של מעשה מרכבה. בכלל, חרש לשון חש, חוש.

בנביאים יש כמה פסוקים בהם נאמר חרש ועור יחד. הבולט ביניהם הוא בדברי ישעיהו "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'"[לה] – ומפרש הרד"ק שתחילה הנביא קורא לישראל עורים וחרשים, ואחר כך אומר שישראל אומרים שהנביאים חרשים ועורים, ונמצא שישראל עוברים על "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול", מבזים ומכשילים את הנביאים שלא עשו להם דבר (כפירוש הרמב"ם הנ"ל). והמצודות מפרש: "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח" אלו דברי הנביא שגם הכשרים בישראל (הנקראים עבדי ומלאכי) הם כחרשים ועורים כיון שעושים עצמם כחרשים ועורים ואינם מוכיחים את הדור (וממילא הם ראויים לקללה ולמכשול).

אמנם מסתבר לפרש ש"עבדי-מלאכי" נקרא חרש ועור למעליותא, וכן מפורש במדרש: "'הבו לה' בני אלים', בני אלמים בני חרשים, בנים שיש להם מה להשיב למקום ואינם משיבים. וכן ישעיה אמר 'מי עור כי אם עבדי'. וכן אברהם אמר 'ויקרא את שם המקום ההוא ה' יראה', מהו ה' יראה? אמר לו ראה מה שהיה להשיבך ולא השבתי אלא החרשתי. אמר לו הקב"ה מה היה לך להשיב? אמר לו אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ועכשיו אתה אומר לי 'קח את בנך'? כשם שהיה לי להשיבך ולא השבתי אלא החרשתי כך כשיבאו בני לידי עבירות תזכור להם זו השעה"[לו]. ובספר צרור המור[לז] פירש "'מי עור כי אם עבדי' שרמז בזה שראוי לעובדי ה' להיות חרשים ועורים בענייני העולם הזה". אם כן, נראה שעבדי ומלאכי היינו מלך המשיח, כמו שנאמר עליו "הנה ישכיל עבדי... משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם... נבזה וחדל אישים איש מכאבות וידוע חולי... ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומעֻנה... וכרחל לפני גזזיה נאלמה ולא יפתח פיו"[לח] – ומתאים שהוא עור וחרש. לפי זה יש לדרוש "לא תקלל חרש", לא לקלל ולזלזל באותו אומלל הנראה חרש ומחריש ובאמת הוא-הוא מלך המשיח. דברי הנביא על המשיח שהוא ידוע חולי, חרש ועור – הם ודאי היסוד לסיפור של רבי נחמן על שבעת הקבצנים הנראים כבעלי מומים, הראשון עור והשני חרש וכו', אבל באמת הכל בגלל מעלתם: העור אומר "אין אני עור כלל" אלא שכל זמן-העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, והחרש אומר "אין אני חרש כלל רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם".

והנה הדמות המובהקת של חרש בתנ"ך הוא חשים בן דן, שלפי חז"ל היה חרש[לט] (וכנראה דרשו את הקשר בין חשים לחרש, כנ"ל שהשער של חרש הוא חש). חשים אותיות משיח, הוא זה שהרג את עשו בהתנוצצות משיחית ומזרעו יצא שמשון שהוא "משיח דתוהו" (וכמו שחשים הרג את עשו בהיותו חרש כך שמשון הרג בשעת מותו, יותר מאשר בחייו, בהיותו עור). ורמזים: לחשים החרש יש חן מיוחד, חשים בן דן = 8 פעמים חן (הערך הממוצע של כל אות). ההפרש בין חשים-משיח לחרש הוא 150, וכן ההפרש בין יצחק למשיח ובין חן ליצחק (דהיינו שבין המלים חן יצחק משיח חרש יש 150). חשים בן דן ר"ת חבד, הארת המוחין בחוש הבריא של חושים[מ].

האיסור מצד מעשה המקלל או הפגיעה במקולל

ממה שנאמר "חרש", שאינו שומע את הקללה, הוכיחו כמה מפרשים שהאיסור הוא מצד התנהגות המקלל ולא (רק) מצד הפגיעה בשני, כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות "כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד [האיסור אינו בצער שנגרם לו] אבל הקפידה בענין המקלל גם כן, שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס".

והאריך הרמב"ם לבאר את הפעולה הנפשית של המקלל כשמתעורר אצלו כעס, שאינו נח עד שיעשה פעולה כלשהי: לפעמים מסתפק הכועס בקללת חברו אע"פ שחברו אינו שומע, לפעמים אינו נח עד שיצער את חברו בדברים, לפעמים עד שיזיק לממונו, לפעמים עד שיזיק לגופו ולפעמים עד שיהרגהו. והתורה הזהירה אפילו מהפעולה הקלה ביותר – קללה לשון קלה.

חמש המדרגות שמונה הרמב"ם בפעולת הכעס מקבילות לחמש הרבדים בנפש האדם, מהנסתר והנעלם עד לגלוי ביותר: קללה כשהזולת אינו שומע – כנגד הכתר, הרובד העל-מודע בנפש. המקלל פוגע (לפחות לפי דעתו) ב'מזלו' הנעלם של המקולל; קללה כאשר המקולל נוכח ושומע – כנגד החכמה, ראשית הגילוי במודע של האדם; נזק לממונו של הזולת – שייך לבינה, הממון הוא "מאד", הסביבה המקיפה את האדם, כמו הבינה שהיא האם החופפת על המדות; פגיעה בגופו של הזולת – כנגד המדות, "תפארת גופא"; הריגה כנגד המלכות, "הדם הוא הנפש" [נפש היא מלכות].

והנה מדברי הרמב"ם מוכח, כמו שדייק בעל החינוך מדבריו, שמצד האמת הקללה אינה מזיקה כלל, והאיסור הוא רק מצד המדה הרעה של המקלל "שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות". אלא שהמקלל בדמיונו חושב ו'מרגיש' שהזיק לחברו בקללתו, ובכך נח רוגזו. וכן לשון הרמב"ם הנ"ל במורה נבוכים "היזק הקללה להמון", בעיני המון העם דוקא ולא מצד האמת (וכן מוכח עוד ברמב"ם כמו שיובא בהמשך).

אמנם החינוך עצמו נוטה לומר שקללה יכולה לפעול ולהזיק לזולת, כמו שמקובל בפי הבריות לחשוש מקללה, ומסביר בטעם הדבר שהנפש המדברת שבאדם מקורה מן העליונים, שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ומתרגם אונקלוס "לרוח ממללא". וכן יש כח בדבור האדם לפעול לטובה (והרי "מרובה מדה טובה ממדת פורענות"), וכח זה מתגבר ככל שהאדם מזוכך יותר, "ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו" (עד כאן מהחינוך. ומכל מקום לאחר שמביא החינוך את דברי הרמב"ם הוא כותב "וכל דברי רבנו נקבל עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר").

וכן עולה מדברי חז"ל (בהרבה מקומות) שיש בקללה כח לפעול, כמו שאמרו "קללת חכם אפילו בחנם היא באה"[מא], ו"אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך"[מב], וכן כמה מעשים שהדבור פעל לרעה בדרך של "כשגגה שיוצאה מפי השליט"[מג], וכמו שנפסק להלכה "אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל... כי ברית כרותה לשפתים"[מד]. וכן כתב הרשב"א[מה] ש"לפי הנראה מהכתוב והסכמת חכמי התורה" שיש כח בקללה ובברכה של האדם, שלא כדברי הפילוסופים שתולים הכל בטבע המובן (וכיוצא בזה יש ב"עין רעה" כח להזיק[מו], כח הקללה היינו "לא תקלל חרש" ועין רעה רמוזה ב"לפני עור לא תתן מכשול" שאינו רואה את הנזק שחברו גורם לו בראייתו).

וכן נאמר בספר הזוהר "רבי חייא פתח... 'לא תקלל חרש ולפני עור וגו''... תא חזי, מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא, והאי קרא דלאו חבריה עמיה [זהו 'חרש', שאינו נמצא כאן] והוא לייט ליה, ההיא מלה סלקא, דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין [מלאכי חבלה] מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא בר נש", ופירש הריקאנטי "כמה גדול כח הדבור לפעול הן לטוב הן להפך, כי האותיות ביוצאם מהפה עושות רושם באויר ופועלות למטה", ובדברי השל"ה (בטעם מצות "לא תקלל חרש") "לפי שיש כח בדיבור מצוייר במחשבה [לפעול] לטוב או להפכו, ובלעם יוכיח", דהיינו שבלעם הרשע הוא הדוגמה המובהקת של "מקלל חרש" (רצה לקלל את ישראל בלא ששמעו)[מז]. אמנם הסביר אור החיים הק' (לגבי בלעם)[מח] שהקללה פועלת רק כאשר יש עוון כלשהו אצל המקולל (אלא שה' האריך אפו ועכשיו הקללה פועלת שיענש). וכן נאמר "קללת חנם לא/לו תבוא"[מט] – כתיב "לא תבא", שלא תבוא על המקולל, וקרי "לו תבא" שתשוב אל המקלל.

[והוסיף הריקאנטי "ואף כי לפי האמת אין הבדל בין חרש לאדם אחר, יש ליתן טעם לפי הפשט כי החרש חסר ממנו כח הדבור והשמיעה, והחסר מן הדבר מוכן לקבל היזק מן החוש החסר בו יותר ממקום אחר". זהו חידוש גדול, שהחוש פועל ביותר דוקא על מי שאין לו חוש זה, ולפי זה אין ללמוד מחרש לשאר אדם (קרוב לשיטת הרמב"ן דלעיל שהאיסור הוא דוקא באומללים). והנה "מרובה מדה טובה" ויש ללמוד מכאן שפעולת החכם גדולה יותר דוקא על הטפש המרוחק מן החכמה, כמובא בחסידות[נ] שעם הארץ שבטל לגבי החכם ואינו מחשיב עצמו לכלום הרי דברי החכם פועלים בו 'הזזה עצמית' (והיינו דוקא עם הארץ שיש בו בטול, טפש שהוא חכם, משא"כ טפש בעל גאוה. אמנם יש לומר שגם הטפש הגאוותן נפעל במשהו מהחכם הגדול)].

על כל פנים, גם לדעת רוב המפרשים ("הסכמת חכמי התורה") שיש כח בקללה להזיק, עדיין ניתן לומר שעיקר האיסור "לא תקלל חרש" אינו מצד הנזק לחברו (שזה ודאי אסור, מ"ואהבת רעך כמוך") אלא מצד מעשה המקלל, כדברי הרמב"ם.

ועוד כותב החינוך בפשטות, שהקללה יכולה להגיע לאזני חברו ולגרום למריבה, כמו שכתוב "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל [קול לשון קללה] וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר"[נא].

אם כן, מצינו שלשה טעמים לאיסור קללה: לפי הרמב"ם עיקר איסור קללה הוא רק מצד המקלל, פחיתות של מדה רעה בנפש, ואילו לפי החינוך יש טעם לאיסור מצד הנזק שעלול לגרום לחברו בקללה, או מצד המריבה שעלולה להתגלגל כאשר הדברים יגיעו לאזני חבירו. מלבד זה, יש את הפגם ביראת שמים במה שמקלל בשם ה', וכמו שיתבאר. וסיוע לחינוך יש מלשון הגמרא "מקלל חבירו בשם כיון דקעביד תרתי, דקא מפיק שם שמים לבטלה וקמצער ליה לחבריה"[נב] – הרי נקטה הגמרא שמצער את חברו, או במה שהקללה עצמה מזיקה או במה שנודע לחברו והוא מצטער, אמנם הרמב"ם יפרש שזה לא נשאר במסקנת הגמרא[נג].

שלשת הטעמים לאיסור קללה (מלבד הזלזול בשם ה'), מקבילים בפנימיות לסוד חש-מל-מל (דהיינו מעשה עבירה שהוא ה"לעומת זה" של סוד חש-מל-מל דקדושה): לדעת הרמב"ם שאין הקללה מזיקה באמת הרי דבור הקללה הוא כשתיקה, 'חש'; הטעם של מריבה קשור לכריתה-הבדלה שלילית בין אנשים, 'מל' מלשון כריתה; והטעם של הקללה כפועלת נזק שייך ל'מל' מלשון דבור, "עוף השמים יוליך את הקול [של הקללה]", היפך ההמתקה.

והנה הרמב"ם כתב "ויראה לי שהמקלל את הקטן לוקה, הרי הוא כחרש"[נד] – דהיינו שקטן אין בו דעת ואינו מצטער, והיה מקום לומר שאין חייבים על קללתו, ולכן מחדש הרמב"ם ("יראה לי") ומוכיח מחרש שחייבים על קללתו אע"פ שאינו שומע. והרמב"ם לשיטתו שהאיסור אינו מצד נזק שהקללה גורמת, ולכן צריך לחדש (בלשון "יראה לי") ולהוכיח שחייבים על קללתו, אבל לפי החינוך שהקללה מזיקה פשוט שקללת קטן אינה שונה מקללת גדול[נה].

נפקא-מינות אפשריות בין הטעמים

לגבי מקלל עצמו נאמר בגמרא[נו] שלוקה מפני שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאד"[נז] (ו"השמר" הוא לא תעשה), וכן כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין "המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך'". והסמ"ג מנה זאת כמצוה בפני עצמה, אך הרמב"ם סובר כנראה שהפסוק "השמר לך" מוכיח שזה נכלל באיסור "לא תקלל חרש" (וכן בספר המצוות בלאו של לא תקלל חרש הזכיר גם המקלל עצמו). על כל פנים, הלימוד מ"השמר לך ושמור נפשך" מובן לדעת החינוך, שהקללה יכולה להזיק, ולכן אסור לקלל את עצמו, אבל לדעת הרמב"ם קשה לכאורה, איך לומדים מכאן איסור לקלל עצמו, והרי כשם שהקללה אינה מזיקה לאחרים כך אינה מזיקה למקלל את עצמו[נח]! ויש לומר שמתוך שהאדם מבזה את עצמו ומקל בעצמו (לשון מקלל) הריהו בא לכל מרעין בישין, גם לעבור על דברי תורה או לזלזל בחייו ובריאותו וכו'[נט].

עוד יש לבאר בעניין מקלל עצמו (לדעת רוב המפרשים שקללה פועלת), שכל קללה באמת חוזרת ופוגעת במקלל, "קללת חנם לו תבא". זאת מפני שכל קללה היא בחינת "קול חוזר": כמו שיש חילוק בין אור ישר בדרך המשכה והשפעה (מהמשפיע אל המקבל) לאור חוזר בדרך העלאה והסתלקות, כך יש קול ישר של המשכה והשפעה וקול חוזר של העלאה והסתלקות וזוהי קללה. לכן מובן שקללה חוזרת למקלל עצמו (כמו 'בומרנג'), ודוק. בשורש העליון, בחינת הקללה הראשונה היא בהסתלקות אור אין סוף שנעשה בצמצום הראשון (המבואר בדברי האר"י) כאשר נעשה חלל חשוך במקום האור – חלל מתחלף בקלל (חילוף אותיות חק המופיע בכמה מקומות כמו קדש-חדש).

והמנחת חינוך כתב[ס] שתתכן נפקא-מינה בין הרמב"ם לחינוך במקלל כמה בני אדם בדבור אחד: לפי הרמב"ם שהאיסור הוא מחמת המקלל בלבד אם כן זהו מעשה אחד (כמו באיסורי שבועת שקר), אבל לחינוך שהקללה פועלת במקולל יתכן שיש כאן "גופים מחולקים" וחייב על כל אחד ואחד (ולמשל, מי שמכה שני אנשים במכה אחת, שעובר ב"לא יוסיף להכותו", מסתבר שחייב שתי מלקויות), אך לבסוף חזר בו המנ"ח מזה כי "טעמי התורה נסתרו מאתנו" (אבל ניתן לטעון להיפך: כיון שטעמי התורה נסתרו מאתנו מניין שהאיסור הוא מצד מעשה המקלל ולא מצד הפגיעה במקולל).

ולכאורה יש נפקא מינה נוספת בין הטעמים, במי שנתן רשות לחבירו לקללו: לדעת הרמב"ם שהאיסור הוא מצד המדה הרעה של המקלל מסתבר שלא מועילה נתינת רשות של חברו[סא], אבל אם נאמר שעיקר האיסור הוא מצד הפגיעה בחברו לכאורה יש לומר שתועיל נתינת רשות. אבל באמת ממה שאסור לקלל את עצמו מוכח שהאדם אינו בעלים על הדבר וממילא אינו יכול למחול לחברו על כך, כמו בנזקי גופו שנתינת רשות לחברו להזיקו אינה פוטרת[סב], וכמו שביאר אדמו"ר הזקן "אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער"[סג]. אמנם לכאורה בקללה שיוזק בממונו (ולא בגופו) תועיל מחילה, אבל יותר נראה שגם בזה לא תועיל מחילה להתיר שימוש ב'נשק' של הקללה, והרי נאמר "בכל מאדך, בכל ממונך... יש אדם שממונו חביב מגופו", ו"צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם" (ואע"פ שבדרך כלל פגיעה בממון נחשבת פחות מפגיעה בנפשות, יש גם צד להיפך).

ועוד ועיקר, נראה שזה גופא נכלל בלשון המיוחדת "לא תקלל חרש" – כמבואר שחרש אינו דוקא חרש כפשוטו אלא מי שהוא כחרש לעניין זה, שאינו חש ומרגיש את חומרת הקללה, ואם הוא נותן רשות זה גופא מוכיח שהוא "חרש" ואסור לקללו (וסימנך: חרש נוטריקון חובה רשות, גם כשנותן לך רשות אל תקללו). ועוד, כפי שיתבאר יש בקללה גם עניין של חילול השם (לפחות כשמקלל בשם), ופשיטא שלזה אין מחילה מועילה כלל.

קללה בשם ובלא שם

כתב הרמב"ם "אחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן. הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי". והראב"ד השיג "אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי".

והנה בגמרא^מ מבואר שהמקור לחיוב מלקות במקלל את חברו בשם (אע"פ שזהו לאו שאין בו מעשה) הוא מהפסוקים "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ. וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים"[סד], ומפרשת הגמרא ש"והפלא" היינו מלקות כמו שנאמר "והפילו השופט והכהו לפניו"[סה]. ופירש רש"י "אם לא תשמור לעשות וגו' עד ליראה את השם – שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן מקלל את חבירו בשם מוציאו לבטלה". ולפי זה יש לפרש "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'" – ש"ויראת מאלהיך" מתייחס גם לקללת חרש שמקללו בשם ה'.

והנה ניתן לפרש את הגמרא בשני אופנים: א. הלימוד מגלה שחייבים מלקות על הלאו של "לא תקלל חרש" (כאשר הקללה היתה בשם). ב. חיוב המלקות אינו מאזהרת "לא תקלל חרש" אלא מפני חילול שם ה' ומזה שעבר על יראת ה'. ומדברי התוספות נראה שהסתפקו בין שתי האפשרויות[סו], ומהירושלמי נראה כאפשרות השניה שחיוב המלקות הוא על "ליראה את השם"[סז]. וכן מבואר בדעת הראב"ד, שמחלק בין שם המיוחד לשאר כינויים, מפני שחיוב מלקות הוא מ"ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" שמדבר על השם המיוחד, ואילו בשאר הכינויים יש רק איסור "לא תקלל חרש".

ונחלקו הדעות בדין המקלל בלא שם ובלא כינוי: הבית יוסף הבין מדברי הרמב"ם שהמקלל בלא שם כלל אינו עובר באיסור דאורייתא, וכן נראה מדברי רבינו יונה[סח], אבל מרש"י[סט] נראה שיש איסור דאורייתא גם בלא שם, וכן החינוך כתב "שאסור לקלל בכל עניין [משמע שזה איסור דאורייתא] ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות", וכן נראה מדברי הטור שכתב "אינו לוקה אבל איסורא איכא [ומשמע שזה איסור דאורייתא]", וכן כתבו הב"ח והש"ך שיש איסור דאורייתא גם בלא שם. ולכאורה מחלוקת זו תלויה בשאלה הקודמת לגבי חיוב מלקות: אם האזהרה לחיוב מלקות היא מ"לא תקלל חרש" מסתבר שכשם שחיוב מלקות הוא רק במקלל בשם כך עצם האזהרה היא רק בשם, ואם חיוב מלקות הוא דין עצמאי מ"ליראה את ה'" אז ניתן לומר שאיסור "לא תקלל" הוא גם בלא שם.  

והנה עד כאן התבאר בטעם איסור "לא תקלל חרש" שהוא מצד פגם המדות של המקלל (רמב"ם), או הנזק המגיע לחברו (חינוך), וכעת מתברר שעניין עיקרי באיסור קללה הוא הפגם ביראת ה' וחילול שמו הגדול – כמו שרומז הקשר בין השורשים קלל-חלל כנ"ל. אלא שהדבר תלוי בדעות השונות עד כמה השם הוא מהותי באיסור קללה: לפי הדעה שיש איסור דאורייתא גם בלא שם, ובמיוחד אם נאמר שחיוב מלקות הוא (לא מאיסור קללה אלא) מ"ליראה את השם" – נמצא שעדיין איסור קללה עצמו אינו מטעם יראת ה' וחילול השם.

מכל מקום, נמצא כעת שיש שלשה פגמים במקלל, והם כנגד שלש ה'קומות' היסודיות בספירות ובנפש, חב"ד חג"ת נה"י – מושכל מורגש מוטבע: מצד בזיון שם ה' – כנגד החב"ד, המושכל. ורמז: בזיון שם הוי' = אמת. "ה' אלקים אמת" ולעומת זה הוא מי שמקלל ובזה מיקל ומזלזל בשם ה'; מצד המדה הרעה של המקלל, כדברי הרמב"ם – כנגד החג"ת, מורגש. זהו פגם במדות-המורגש; ומצד הפגיעה בזולת (החינוך) – כנגד הנה"י, מוטבע, זהו הפגם למעשה בזולת (וזה עצמו מתחלק לפגיעה של הקללה עצמה או לסכסוך שנגרם ממנה). והנה יש הבדל מהותי בין המושכל למורגש ומוטבע, וזה מתבטא בשתי האפשרויות האם בזיון שם ה' נכלל ב"לא תקלל חרש" או שהוא דין בפני עצמו, ודוק.

שלשת אלו רמוזים באופן מובהק בשלש המלים "לא תקלל חרש": "לא" מצד בזיון שם ה', לא היפוך אותיות אל, ורומז לאיסור "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". "תקלל" כנגד הפגם שמצד המקלל עצמו (מדה רעה). "חרש" היינו המקולל, חרש-אומלל שניזוק בקללה והופך להיות אומלל עוד יותר.