בע"ה

כ"ג חשון תשפ"א – טלפונית

"הוי' צדיק יבחן"

סוד עבודת הנסיונות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שחל בשבת שעברה, עסק הרב בביאורי החסידות לפרק יא בתהלים. המובא כאן הוא פרק ראשון – ועיקרי – מתוך הדברים, העוסק בעבודת הנסיונות.

פרק א הוא לימוד בדברי הרבי על המעלה המופלאה של עבודת הנסיונות, גם ביחס למסירות נפש, עד שהיא מחוללת שינוי מהות אצל הצדיק.

בשיעור מוסבר היחס בין שלש עבודות עיקריות – עבודת הבירורים (שנסתיימה בדורנו), עבודת הנסיונות ועבודת היחודים (העבודה השייכת לקראת ימות המשיח) – כאשר פרק ב מציג כמה מבנים שמקבילים לשלישיה זו של עבודות.

עיקר החידוש הוא בהצגת עבודת הנסיונות כשלב מעבר בין שתי העבודות האחרות – עבודת הבירורים ועבודת היחודים – שממילא מעניקה הבנה מחודשת בענינה הפנימי של עבודת הנסיונות (כאשר, ככל ממוצע, יש בה גם מעלה מעל שני הדברים שהיא מחברת, ולאידך היא בגדר 'אמצעי' לתכלית אליה היא מביאה).

א. נסיון – שינוי מהות הצדיק

הפרק החדש של הרבי הרש"ב

אנחנו יוצאים מיום הולדתו של הרבי הרש"ב – כ' חשון. השנה הוא חגג יום הולדת 161 (נולד בכ' חשון תרכ"א), כך שהפרק שלו, בסבב השני, הוא פרק יא. נלמד את פסוק ה – "הוי' צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו". כפי שנראה, חז"ל דורשים את הפסוק הזה על אברהם אבינו, בנסיון העקדה – שייך לפרשת השבוע שהיתה השבת. לפי קביעות השנה הזו, יום ההולדת של הרבי הרש"ב חל בשבת כך שבחת"ת באותו יום נלמדה פרשת העקדה – ובו-ביום הוא התחיל את הפרק הזה, פרק יא. זהו הפרק של כל ילד שמגיע ל"בן עשר למשנה" [ב] (שייך לגילוי הנשמה על ידי המשנה) – כנראה ילד בגיל עשר שייך ל"הוי' צדיק יבחן", בוחנים אותו על המשניות שהוא לומד.

"הקב"ה מנסה את הצדיקים"

נלמד מתוך תהלות מנחם [ג], בו אספו את פירושי הרבי על תהלים. הקטע הראשון כאן[ד] נקרא "נסיונות הצדיקים":

איתא במדרש "היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם ומי שהוא בודק בקנקנים יפים אפי' מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן וכתיב והאלקים נסה את אברהם".

יש שלשה משלים בחז"ל[ה] על כך שה' בוחן רק את הטובים, את המובחרים, ולא החלשים – מי שעלול להשבר. המשל היותר מפורסם הוא על הפשתני, שהרבי לא מביא כאן – נקרא אותו ממקום אחר.

יש על תחלת תהלים – מפרק א עד פרק נג ברצף – ביאור של רב ייב"י. ביאור נפלא, שכבר למדנו ממנו בעבר[ו] על סוד התשובה "באותו פרק, באותו מקום ובאותה אשה". יש מהספר שלו אסמכתא למנהג הבעל שם טוב לומר תהלים לפי השנים – הוא חי נג שנים ופירושו מגיע עד פרק נג בתהלים (ברציפות מההתחלה כנ"ל). נראה שכל שנה הוא פרש את פרק התהלים שלו, לפי מנהג הבעל שם טוב.

בכל אופן, בפרק יא הוא מתחיל מציטוט מתוך אותו המדרש היותר מפורסם:

אמר רבי יונתן הפשתני הזה, כשפשתנו לוקה אינו מקיש עליו ביותר, מפני שהיא שוקעת, וכשפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר, למה שהיא משתבחת והולכת. כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים, למה שאין יכולים לעמוד, ואת מי מנסה את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן.

המדרש מביא עוד משל שלישי:

לבעל הבית שהיה לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכחה יפה כך אין הקב"ה מנסה אלא הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן.

המשל הראשון (של קנקנים) הוא מן הדומם, השני (של פשתן) הוא מן הצומח והשלישי (של שתי פרות) הוא מן החי. ויש לומר שבכך רמזו לנו חז"ל שעל ידי העמידה בנסיון מתעלים בסולם השתלשלות העולמות כו' לסוג אחר לגמרי של מציאות.

בחינת הצדיק – נסיון לפי ערכו

נמשיך בדברי הרבי:

היינו שהמבחן של הצדיק הוא כ"כ קשה עד שגם לגבי דרגתו הרוחנית זה נחשב נסיון,

בהמשך נראה שהרבי מבסס את דבריו כאן על דברי רבי מנחם מענדל מהורודוק (אותם הוא לא מביא ישירות מספרו, פרי הארץ אלא מספר דרך מצותיך בשמו). הוא אומר כלל גדול, שכל נסיון הוא נסיון באמונה וצריך להתחזק ולהאמין למעלה מטעם ודעת בה'. שוב, הדברים מתבארים באריכות בספר פרי הארץ בפרשת וירא על העקדה – מהקטעים הכי מופלאים בפרי הארץ, קטע שכל אחד ואחד צריך להיות בקי בו.

הווארט שכותב הרבי כאן, שגם עבור הצדיק הכי גדול הנסיון הוא באמת נסיון עבורו – מוסבר על פי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"[ז]. היצר הרע הוא כח המנגד המעמיד את האדם בנסיון, וכמה שהצדיק יותר גדול כך יש לו יצר יותר גדול – שיכול באמת להעמידו בנסיון שקשה לו עד מאד לעמוד בו.

כי עבודתו ע"ד הרגיל היא עפ"י טעם ודעת, והנסיון הוא בדרגא שלמעלה מטעם ודעת.

אצל כל אחד – גם אצל משה רבינו – העבודה בשגרה ("ע"ד הרגיל") היא על פי טעם ודעת. יש מסלול קבוע (קשור לענין ההתחדשות, שעסקנו בו לאחרונה[ח]), שהוא על פי טעם ודעת, והנסיון שובר את השגרה ומכריח אותו להגיע למעלה מטעם ודעת שלו.

והענין בזה, דגם האבות שהיו מרכבה לאלקות ושלטו ברמ"ח איבריהם, עד ל(דוד [גם הוא במרכבה, שיש לו מדרגה מיוחדת:]) ש"הרגו בתענית", יתכן אצלם ענין הנסיונות [ואדרבה, יותר מתנסים.], כמו שמביא המדרש כאן את הפסוק "והאלקים נסה את אברהם".

בנסיון העקדה, הנסיון העשירי והאחרון של אברהם אבינו, הוא התעצם עם "הוי' אחד". והרמז: אברהם עמד בעשרה נסיונות[ט] עולה 1521 – הוי' אחד (39) ברבוע!

שלש עבודות – בירורים, נסיונות ויחודים

בשביל להסביר את הענין של הנסיון הרבי יבחין כאן בין עבודת הבירורים לעבודת הנסיונות. עיקר מה שנרצה לפתח מהקטע הזה הוא התבוננות בשלש עבודות. כאן מזכיר רק שתים, עבודת הבירורים ועבודת הנסיונות. מדובר הרבה על עבודת הבירורים, ולעתים – "הוי' צדיק יבחן" – יש עבודת הנסיונות, שדורשת מעבר פאזה לגמרי. על עבודת הנסיונות דברנו הרבה בשיעורים ב"להשכילך בינה"[י]. אך כידוע ישנה עוד עבודה – המוזכרת גם בתניא[יא] – עבודת היחודים, עוד סוג של עבודת השי"ת. רוצים להפיק מהקטע הזה של הרבי התבוננות ביחס בין שלש העבודות הללו.

הרבי אמר ש"נסתיימה עבודת הבירורים"[יב] והתכוון בפשטות שכעת עוברים לעבודת היחודים[יג] – חש-מל. אבל כל פעם שיש חש-מל יש עוד מל אחד באמצע – מל לשון ברית מילה[יד], גם אחד מעשרת הנסיונות של אברהם אבינו – והוא עבודת הנסיונות. עבודת היחודים תהיה בעיקר לעתיד לבוא – זו תהיה השגרה כביכול, המסלול לעתיד, שכבר לא עוסקים בבירורים אלא ביחודים. תיכף נפתח זאת עוד יותר.

בין מסירות נפש לנסיון

הרבי מחדד שנסיון הוא משהו שאי אפשר להבינו (תוך כדי הנסיון):

כי ענין הנסיון אינו ענין שאפשר להשיגו עפ"י טעם ודעת,

וגם כשההגיון מכריח התמסרות למעלה מטעם ודעת, בכל זאת הוא שייך לטעם ודעת (ע"ד המבואר בענין אור הסוכ"ע, שלהיותו סובב כל עלמין הוא שייך עכ"פ לעולמות), וה"ז בכלל עבודת הבירורים.

הוא אומר כאן חידוש גדול – מסירות נפש למות על קידוש השם היא עדיין עבודת הבירורים ולא עבודת הנסיונות.

המסלול הרגיל של עבודת הבירורים לא מצריך למסור את הנפש, אבל יש מצב שדורש מסירות נפש – שיודעים שכך על פי הלכה. כמו שר' אלחנן וסרמן הי"ד מסר שיעור לתלמידיו על מצות קידוש ה' לפני שכולם נרצחו בשואה. גם למסירות נפש יש מצוה בתורה, אפשר להבין את הגדר – לכן בשביל צדיק עצם מסירות הנפש הוא דבר פשוט, לא נחשב לנסיון, כמו שנראה בדברי רבי מענדל'ע מהורודוק.

מסירות נפש היא למעלה מטעם ודעת, אבל לא הפוכה מהטעם והדעת, בניגוד לנסיונות:

אלא עבודת הנסיונות היא היפך טעם ודעת, ע"ד הניסיון של אברהם, שבתחילה אמר לו הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ולאח"ז אמר לו "והעלהו לעולה", שעפ"י טעם ודעת אין לזה מקום, ומ"מ לא הרהר אחר הקב"ה.

יש עוד שלב: אחרי שאברהם בא לקיים למעלה מטעם ודעת את הצווי "והעלהו שם לעֹלה"[טו] המלאך אמר לו "אל תשלח ידך אל הנער"[טז]. נראה היפוך רצון, שלא יתכן כלפי מעלה (הרי על ה' כתוב "אני הוי' לא שניתי"[יז], אין אצל ה' שינוי רצון ח"ו). יש שלשה שלבים – "כי ביצחק יקרא"[יח], "והעלהו שם לעֹלה", "אל תשלח ידך" – כן-לא-כן. ה' אומר – כמו שמביא רש"י בחומש – שבאמת "לא שניתי", הכל דבר אחד, שמתגלה רק אחרי שאדם עומד בנסיון.

ובזה יובן גם ענין נוסף, דלכאורה למה ניסיון העקידה מתייחס לאברהם ולא ליצחק, הרי העקידה על המזבח היתה ליצחק ולא לאברהם? ותירץ הרה"ק רבי מנחם מענדל מהאראדאק שאכן הנסיון הי' לא בפעולת העקידה כשלעצמה, כי אם בזה שאברהם לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה.

כלומר, עיקר הנסיון הוא בלבוש המחשבה, בפנימיות – לא להרהר – ובעצם הוא בטול לבוש המחשבה, וכמו שעוד נבאר. במראי מקומות כאן מציינים לדרך מצותיך, שם יש מאמר גדול בסוף הספר על עבודת הנסיונות, ד"ה "אחרי" וביאורו. בכל אופן, זהו מאמר שלם בפרי הארץ. הוא שואל למה "עקדת יצחק" נקראת הנסיון העשירי של אברהם, וכן למה לא מופיע בפירוש בתורה הנסיון הראשון – נכונות המסירות נפש של אברהם באור כשדים. התירוץ אותו תירוץ – אצלם, אברהם ויצחק, צדיקים גמורים שבבחינת מרכבה, מסירות נפש אינה חידוש. היא מגיעה מהסובב, למעלה מטעם ודעת, אך לא מהעצמות, לא היפך טעם ודעת. החידוש הוא העמידה בנסיון באמונה – שלא להרהר אחר מדותיו של הקב"ה.

הגילוי שעל ידי העמידה בנסיון

וכאשר הצדיק עומד בנסיון זה, אזי מתגלה אצלו דרגא גבוהה בנפש – בחי' יחידה,

היות ש'סתם' מסירות נפש מגיעה מבחינת סובב כל עלמין, עולה שעמידה בנסיון – שלמעלה מעצם מסירות הנפש – מקבילה לעצמות, המקיף הרחוק, "יחידה ליחדך". מכאן משמע שמסירות נפש היא מצד החיה[יט], מקיף הקרוב, מקיף הישר – שיש לו שייכות לעולמות, למציאות. הגם שהוא למעלה מהשכל הוא שייך לשכל. היחידה היא מקיף דאור חוזר, בתנועת הסתלקות מן השכל, נגד השכל. הוא מקיף מרחוק – "עצות מרחוק אמונה אֹמן"[כ].

הרבי מוסיף כאן במעלת היחידה:

שלמעלה מטעם ודעת, ולמעלה מכל ההגבלות דזמן ומקום.

יפה שמקביל טעם ודעת לזמן ומקום ואומר שמה שלמעלה מטעם ודעת הוא למעלה מזמן ומקום. הרבי לא כותב, אבל מובן שאפשר לעשות הקבלה פרטית – שתסביר בכלל למה צריך שתי מלים, טעם ודעת, ולא מספיק לומר למעלה מהשכל. כנראה שטעם הוא כנגד זמן ודעת כנגד מקום, כמו שאומרים "על דעת המקום". הטעמים כל הזמן משתנים. הדעות לא משתנות, אבל הטעם מתחדש כל הזמן, כמו הזמן. גם זמן עצמו הוא לשון מן, נוטריקון זה-מן[כא], שמשתנה בטעמו[כב]. בכתר, שרש הדעת הוא ברצון ושרש הטעם בתענוג – תענוג ורצון הם שרשי הזמן והמקום. אך למעלה מתענוג ורצון יש אמונה פשוטה – למעלה מטעם ודעת ולמעלה מזמן ומקום.

ובכך מזכה את כל הבאים אחריו, שגם אצלם יהי' הכוח להתגבר ולעמוד בנסיון.

כאן מקור למה שאנו מסבירים תמיד[כג], שכאשר שוברים את השכל לגמרי, את ההגיון, מתחוללת בנפש מעין 'מוטציה' – 'מוטציה' חיובית, כשמדובר בנסיון של צדיק – וברגע שיש שינוי מהותי ועצמי הוא עובר בירושה. לכן אנחנו "מאמינים בני מאמינים"[כד] – דווקא האמונה עוברת בירושה מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[כה] (כמ"ש "תשורי מראש אמנה"[כו] – "תשורי" אותיות ירושת). אמונה בגימטריא בנים – את האמונה מורישים לבנים[כז]. בשביל להתעצם עם האמונה, היחידה שבנפש, היה צריך נסיון – והנסיון פעל. לשם כך ה' מנסה את הצדיק – "הוי' צדיק יבחן" – ופועל בו שינוי המהות, עד כדי שמורישים את השינוי הלאה.

עיקר הווארט שנסיון הוא לגמרי למעלה מטעם ודעת, והוא בחינת יחידה. הרמז – "למעלה מטעם ודעת", ביטוי שכיח בחסידות – עולה כב פעמים יחידה, שם שדי במילוי (שין דלת יוד, שדי, 314, ועוד 500, "פרו ורבו", ערך המילוי[כח]). אם מוסיפים את המלה יחידה עצמה כבר עולה חיה פעמים יחידה, "זה הדבר אשר צוה הוי'"[כט], נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה, שבאה מהמדרגה הזו.

ב. עבודת הבירורים, עבודת הנסיונות ועבודת היחודים

הכנעה-הבדלה-המתקה

נחזור לעיקר מה שרצינו כאן מהקטע, לדבר על שלש העבודות שהזכרנו – עבודת הבירורים, שכוללת גם מסירות נפש; עבודת הנסיונות, שהיא אמונה נטו, למעלה מתענוג ורצון; ועבודת היחודים.

מה צריך להיות המבנה? כמו שכבר הזכרנו, חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. עבודת הבירורים היא הכנעה, עבודת הנסיונות היא הבדלה ועבודת היחודים היא כבר המתקה.

למה בירורים הם הכנעה? המברר צריך להתלבש בלבושי המתברר. בשביל לברר אתה צריך להפיל את עצמך, שאתה שוה למתברר, והמתברר כאן יכול להיות במדרגה הכי נמוכה. זו ממש השפלות שר' אשר מדבר עליה, שאתה צריך להרגיש את עצמך שוה לכולם – המכנה המשותף הנמוך ביותר שיש במציאות – כדי באמת לברר את הניצוץ הקדוש שיש בכל דבר. כדי לברר את הניצוץ צריך ללמד זכות על הרשע הכי גדול – כשאתה עצמך הרשע הכי גדול, כפי שנראה בהמשך.

עבודת הנסיונות היא הבדלה. עיקר הדגש במאמרי חסידות על עבודת הנסיונות[ל] הוא שהנסיון אינו עבודה עם החוץ – כמו עבודת הבירורים או עבודת היחודים – אלא התעצמות פנימית בלבד. כלומר, בנסיון האדם נבדל מכל המציאות שחוצה לו.

עבודת היחודים היא המתקה, כמובן – תענוג שיש ביחוד ובחיבור עם כל המציאות.

בכל אופן, יש מעלה בהבדלה יותר מההמתקה. על העובדה שלעתיד אין נסיונות כתוב "ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"[לא]. רק בזכות זכרון הנסיונות התענוג לא יהפוך חלילה ל"תענוג תמידי" ש"אינו תענוג"[לב] אלא יתחדש תמיד. כלומר, הנסיון – עבודת הנסיונות – הוא מקור ההתחדשות בתענוג עבודת היחודים.

שלש רמות של מודעות

נאמר בצורה אחרת: שלש העבודות האלה הן שלשת סוגי המודעות שאנחנו מרחיבים לדבר עליהן – מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית[לג]:

עבודת הבירורים היא דווקא מתוך ממד של מודעות עצמית – ההכרה שאני צריך להתלבש במציאות הנמוכה, להתלכלך. יש ווארט מפורסם בחסידות[לד] שעבודת הבירורים התחילה מהרגע שה' אמר לאברהם אבינו "לך לך", ואנחנו דורשים שלשון 'לכלך' – תתלכלך[לה]. ברגע שאני מלכלך את עצמי, גם לרדת בפועל וגם בשכל כדי ללמד זכות – להוציא ניצוץ, לקרב, הכל הכנעה ושפלות.

אבל הנסיון דורש מהאדם לצאת מעצמו לגמרי. לא סתם למעלה מטעם ודעת אלא היפך טעם ודעת ואף על פי כן לא להרהר אחרי ה'. מה הכוונה? להפסיק לחשוב. אמרנו שהנסיון הוא במחשבה – הכוונה היא לא לחשוב משהו טוב אלא פשוט להפסיק לחשוב לגמרי. נושא גדול שדברנו עליו הרבה פעמים. כתוב "המחשבה משוטטת תמיד"[לו], לכאורה לבוש שאי אפשר להפשיט – ולכן היא נקראת "לבוש המיוחד"[לז] – אבל הנסיון כן דורש 'אין', שאתה פשוט מפסיק לחשוב. כי אם אתה חושב – אתה מהרהר אוטומטית. ברגע שאדם מפסיק לחשוב הוא חוזר להיות 'אין', רק ה' קיים ולא הוא בכלל. אין כאן יחוד, אלא שיא של מודעות אלקית – יש רק ה'.

עבודת הנסיונות היא "בלתי להוי' לבדו"[לח], אך אחרי ה"רצוא" המוחלט של עבודת הנסיונות בא ה"שוב", "שוב לאחד"[לט], של עבודת היחודים – להתחבר ולהתענג על כל מה שה' ברא לכבודו, וכך לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. זו פעולה בתוך המציאות מתוך מודעות טבעית שמאפשר לעשות חיבורים-יחודים בלי שום חיכוך והתנגדות. זהו הטבע היהודי להיות כל הזמן ביחוד, כל הזמן בכיף.

לפי ההסבר הזה יש כאן גם את שלשת הראשים שבכתר: כבר אמרנו שהנסיון שייך לאמונה, וכעת הודגש התענוג שביחוד. אם כן, עבודת הבירורים היא רצון. כשה' אומר לאברהם אבינו "לך לך" הוא אומר לו 'תתחיל לרוץ'. בירור הוא מתוך רצון – שאני רוצה לברר, יש 'אני' והוא 'רוצה' לברר את המציאות. אי אפשר לברר משהו בלי רצון, ועצם הבירור הוא הרצון – הרצון להוציא, לפדות, לגאול את הטוב מתוך הרע.

אם כן, בעצם יש כאן כל השלישיות הכי יסודיות שלנו. הסדר הוא רצון-אמונה-תענוג, מודעות עצמית-מודעות אלקית-מודעות טבעית.

שלש העבודות בקריאת שמע

נחתום בגימטריא נפלאה, שמסתמא פעם עשינו[מ]: ברורים נסיונות יחודים עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מא]! יש כאן שלשה ביטויים – "שמע ישראל, הוי' אלהינו, הוי' אחד" – שצריך להקביל אליהם את שלש העבודות:

עבודת הבירורים היא "שמע ישראל". הבירורים הם מתוך רצון לשמוע (כמו בפסוק "אם תאבו ושמעתם"[מב]) – כלומר, רצון לקלוט את הטוב, את נקודת האמת שבכל נמצא (סוד "אזן מלין תבחן"[מג], ברור בדרך שמיעה[מד]). "שמע" שוה שפל – ההכנעה של הבירורים, כנ"ל.

העמידה בנסיון היא בסוד "הוי' אלהינו" – "הוא עשנו ולא אנחנו"[מה], אנחנו לא פה, אני צריך להפסיק לחשוב בכלל כנ"ל.

"הוי' אחד", כפשוטו, היינו היחודים. היחוד – הטבע היהודי, בכיף ותענוג – הוא התענוג של "הוי' אחד".

ולסיכום:

עבודת הבירורים	הכנעה	מודעות עצמית	רצון	"שמע ישראל"
עבודת הנסיונות	הבדלה	מודעות אלקית	תענוג	"הוי' אלהינו"
עבודת היחודים	המתקה	מודעות טבעית	אמונה	"הוי' אחד"

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· כל נסיון הוא נסיון באמונה.

· "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" – ה' בוחן את הצדיק בנסיון גדול.

· הנסיון שובר את השגרה ומכריח להגיע למעלה מטעם ודעת.

· מסירות נפש היא למעלה מטעם ודעת, הנסיון הוא היפך טעם ודעת.

· בנסיון מתחוללת 'מוטציה' חיובית – גילוי אמונה העובר לדורות הבאים.

· בנסיון – אסור לחשוב.

· בירור דורש ירידה ולכלוך עצמי – להגיע למקום הניצוץ ולהעלותו.

· התענוג היהודי – בטבע היהודי – הוא יחוד עם כל מה שברא ה' לכבודו.

 

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] אבות פ"ה מכ"א.

[ג] הציטוט דלקמן מתוך מהדורת תשע"ד.

[ד] שמקורו ד"ה "למען דעת" תשי"ג.

[ה] בראשית רבה נה, ב ותנחומא וירא כ (לגבי אברהם אבינו, ועיין בראשית רבה לב, ג ולד, ב גם לגבי נח).

[ו] שיעור הכנה לסליחות – כ"ד אלול תש"ס.

[ז] סוכה נב, א.

[ח] ראה שיעור "תחילת החסידות" שנדפס לעיל בחוברת.

[ט] ראשי וסופי התבות = 572 = כב-יחד פעמים הוי', סוד כו-כב, אמצעי התבות = 949 = 13 פעמים 73, אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל.

[י] תניא אגה"ק יא. האגרת נתבארה בשיעורים כ"ב אדר עד ח' ניסן תש"פ.

[יא] תניא אגה"ק כו.

[יב] שיחת יום ב' דר"ה תשמ"ז; שיחת פרשת ויצא תשנ"ב (ע"פ שיחת שמח"ת תרפ"ט של הרבי הריי"צ). ובכ"מ.

[יג] ראה הטבע היהודי מאמר "תיקון הדעת" פ"ב.

[יד] כש"ט (קה"ת) כח.

[טו] בראשית כב, ב.

[טז] שם פסוק יב.

[יז] מלאכי ג, ו.

[יח] בראשית כא, יב.

[יט] כמו שבתניא (פרקים יח-יט) מוסבר שמסירות נפש באה מספירת החכמה, שכנגד החיה (מלכות-נפש, מדות-רוח, בינה-נשמה, חכמה-חיה, כתר-יחידה).

[כ] ישעיה כה, א.

[כא] אמונה ומודעות מאמר "האמונה במעגל השנה" עמ' קו. ובכ"מ.

[כב] ראה רש"י על במדבר יא, ה.

[כג] ראה על ישראל גאותו פכים חביבים טז (עמ' שכז ואילך) ובספר על האבולוציה שעתיד לראות אור בקרוב, אי"ה.

[כד] שבת צז, א; שמות רבה ג, יב; תנחומא שמות כג.

[כה] שמות רבה כג, ה.

[כו] שה"ש ד, ח.

[כז] "הוי' צדיק יבחן" = "בן אברהם", "והוי' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א), ראה רש"י.

[כח] רזיאל המלאך ד"ה "מאל אביך"; מובא בקהלת יעקב ערך 'פריה ורביה'.

[כט] שמות טז, טז ו-לב; לה, ד; ויקרא ח, ה; ט, ו; יז, ב; במדבר ל, ב; לו, ב.

[ל] ראה ד"ה "נתת ליראיך נס להתנוסס" תשי"א – נלמד בשיעור ט"ו תמוז ע"ה.

[לא] קהלת יב, א.

[לב] ראה לקוטי אמרים להה"מ (קה"ת) מא, א בשם הבעש"ט (ומובא רבות אצל תלמידי הבעש"ט והמגיד).

[לג] ראה מאמר "המודעות העתידית" בספר הטבע היהודי ולאחרונה בשיעור אמונה ובטחון 31 (נדפס בגליון הקודם).

[לד] לוח "היום יום" א חשון.

[לה] אנכי והילדים מאמר "העז והענוה" (עמ' לג-לז). פנים אל פנים עמ' קנז. שיעור ר"ח חשון ע"ד.

[לו] מאמרי אדה"ז תקס"ט ד"ה "זכור את יום השבת לקדשו", ובכ"מ בדא"ח.

[לז] ד"ה "ויאמר וכו' לך לך" תרע"א. ובכ"מ.

[לח] שמות כב, יט.

[לט] תניא פ"נ (ע"פ ספר יצירה פ"א מ"ח).

[מ] ראה שיעור ט"ו תמוז ע"ה פ"ג.

[מא] דברים ו, ד.

[מב] ישעיה א, יט. על הקשר בין הרצון, השמיעה והשפלות ראה מבחר שיעורי התבוננות ח"ז בסיום שיעור חדש אב.

[מג] איוב יב, יא; לד, ג.

[מד] "שמע" גם לשון אסיפה (כמו בפסוק "וישַמע שאול את העם" בשמואל-א טו, ד), על דרך אסיפת רפח ניצוצין ששרשם בשם סג, בחינת בינה-שמיעה ("ובאזניו ישמע – ולבבו יבין", ישעיה ו, י). אכן מפורש (שעה"כ ענין כוונת ק"ש דרוש ו; פע"ח שער ק"ש פ"ט) ש-שם של "שמע" עולה בן רפח – רפח ניצוצין ד-סג שנפלו ל-בן.

[מה] תהלים ק, ג.