חיפוש בתוכן האתר

להוליד נשמות חדשות - אור לכ' תשרי תשפ"א – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ' תשרי תשפ"א – כפ"ח

להוליד נשמות חדשות

שמחת בית השואבה (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

בחלק נוסף משיעור שמחת בית השואבה (ששני חלקים ממנו התפרסמו בשני הגליונות הקודמים) לימד הרב מתוך פסוקי "אשרי". בפרק הנדפס כאן יש התבוננות עמוקה בפסוק "דור לדור ישבח מעשיך וגבורֹתיך יגידו", ממנה עולה הסבר על הכח המיוחד של הדור בו "עושין רצונו של מקום".

עשית רצונו של מקום היא היכולת לפרוץ גבולות בתוך הנפש – לאהוב את ה' בלי גבול, "בכל מאדך" – ומתוך כך לפרוץ את גבולות המציאות, את 'חוק שימור האנרגיה', ולהכניס ליקום אנרגיה חדשה. החידוש הוא שהכח הזה בא בד בבד עם רוח הקדש המאפשרת לגלות אלקות, במדרגות נעלות, גם לדורות נמוכים של "אין עושין רצונו של מקום". זהו, בעצם, כחו של אברהם אבינו – היהודי הראשון, אוהב ה' בכל מאודו, שמוליד עם חדש ומפרסם אלקות לכל באי עולם.

מצורפים כאן פרקים נוספים, שלא הודפסו, בהם התבוננויות נוספות ב"אשרי" (ובמהדורה זו הם פחות מוגהים מהפרק הראשון, שנדפס).

א. יהל אור: הסברה מדור לדור

"דור לדור ישבח מעשיך"

אנחנו אומרים שלש פעמים ביום "אשרי יושבי ביתך". נאמר כעת ווארט מהצמח-צדק (האושפיזין החסידי של היום, אם מתחילים למנות מהבעל שם טוב, לכן גם שרנו קודם ניגונים שלו – "אלי אתה" ו"ימין הוי'") על הפסוק "דור לדור ישבח מעשיך וגבורֹתיך יגידו" [ב].

ידוע שבסידור עם דא"ח – מאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי – יש על כל פסוק ב"אשרי" דרושים גדולים ועמוקים. גם ב"פירוש המלות" של אדמו"ר האמצעי יש דרושים גדולים מאד על "אשרי". מענין מאד שב"יהל אור" – פירוש תהלים של הצ"צ – יש גם דרושים גדולים על חלק מהפסוקים, אבל הדרושים אחרים, דרושים חדשים לגמרי. הפירוש שנראה הוא דוגמה לכך.

למה בחרנו בפסוק זה? כי כתוב "פרי עץ הדר", האתרוג, ואמרנו שגם הלולב הוא הדר – המלך הדר, יוסף הצדיק – ובכלל כל המינים הם הדר. על האתרוג כתוב שהוא "הדר באילנו משנה לשנה"[ג] – סופג את כל האוירים, מאחד את כל הזמנים. זמן בגימטריא מהיטבאל[ד], אשתו של המלך הדר – הוא כולל את כל הזמנים. בכלל, צריך לדעת שהאשה כוללת את כל העונות, כל הזמנים, כי כח עתים של קהלת הם כח מחנות שכינה של הירח[ה] – בחינת נוקבא, זמן. מהיטבאל כוללת את כל הזמנים, כל העונות, של כל השנה. היא נשואה להדר (שמצווה "ועונתה לא יגרע"[ו]), ה'חי' שלו, כמו שאמרנו קודם. זו הערה בדרך אגב. האתרוג "דר באילנו משנה לשנה", אבל הייתי יכול לומר משהו אחר – אם זו היתה המציאות, כנראה שלא ולכן לא אומרים כך – שדר באילנו מדור לדור, לשון דר. זהו אתרוג מיוחד, לא רק אתרוג שנתי, אלא אתרוג שהוא לגמרי הדר – שנמצא שם מדור לדור. אם כן, האתרוג רמוז בפסוק הזה באשרי – "דור לדור ישבח מעשיך". האתרוג, שהוא "פרי עץ הדר", הוא ה"דור לדור ישבח מעשיך וגבורֹתיך יגידו". זהו לא הווארט של הצמח צדק.

שני דורות של דחילו ורחימו

הווארט של הצמח צדק[ז] הוא ש"דור לדור" מכוון בפרט לשני דורות – שני סוגים של דורות. לפני שנביא את ההסבר שלו, נקדים עוד הסבר:

יש ווארט ידוע – לא שלו – שדור נוטריקון דחילו ורחימו[ח]. יש שתי קומות של "דחילו ורחימו", כמו שב"לשם יחוד" אומרים/מכוונים – בנוסחים המורחבים[ט] – "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו". "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו" הם כנגד י-ה-ו-ה. יש "דחילו ורחימו" עילאין ב-י ו-ה (יראה עילאה, יראת הרוממות, ב-י ואהבה רבה ב-ה עילאה) ויש "דחילו ורחימו" תתאין ב-וה (אהבה זוטא, "אהבת עולם", ב-ו ויראה תתאה, יראת המלך ואפילו יראת העונש, ב-ה תתאה).

בחלקים הראשונים של ההתוועדות[י] דברנו על ארבע מדרגות ביחס לצמצום, כנגד י-ה-ו-ה: י – תפיסת הצמצום ככניסת המאור במקום האור; ה – תפיסה שהצמצום לא כפשוטו; ו – תפיסת הרשימו ש"לא נגע בו הצמצום"; ה – תפיצת הצמצום כפשוטו (מצדנו). במושגים אלה, המחשבה שהאור נכלל בעצם המאור מעוררת דחילו עילאה; המחשבה שהאור כולו כאן מעורר רחימו עילאה; ההתבוננות שרוב האור הסתלק אבל נשאר משהו, "רשימו", מעורר רחימו תתאה; ההיתכנות של צמצום כפשוטו, ומצדנו, דעת תחתון, באמת צמצום כפשוטו, מעוררת דחילו תתאה – יראת העונש, יראה תתאה (כפי שהוסבר באריכות).

שוב, יש שני 'דורות' של דחילו ורחימו – דחילו ורחימו של יה ודחילו ורחימו של וה דור של "הנסתרֹת" (של עיסוק בחסידות ושלילת פשוטו של הצמצום) ודור של "והנגלֹת"[יא] (של לימוד פשט דברי האריז"ל, על צמצום ורשימו, לפני גילוי אור החסידות), "דור לדור ישבח מעשיך". אלה לא דבריו, אבל קרוב אליהם.

דור מחדש ודור ממחזר

הצמח צדק אומר ששני דורות הם בעצם שני סוגי נשמות. הוא מביא מספר הבהיר[יב] שיש דור שעושין רצונו של מקום ודור שלא עושין רצונו של מקום. בכלל, בדורות עולם היו דורות של צדיקים (שלא היו זקוקים לאות הקשת), כמו דורו של רשב"י ושל חזקיהו המלך. יש דור שעושה רצונו של מקום. "רצונו של מקום" ראשי תבות רֹשם – סוד הרשימו, הצדיק, הלולב, "אנא סימנא בעלמא"[יג], ה-ו של שם הוי', כמו שהסברנו קודם. יש דור שהוא רושם טוב, עושה רצונו של מקום, ויש דור שלא עושה רצונו של מקום.

במה מתבטא ההבדל בין הדורות? ספר הבהיר אומר ווארט יפה, חידוש. כל הענין של בני אדם, של נשמות, הוא להוליד – "פרו ורבו"[יד] – וההבדל בין הדורות הוא בתולדה. הוא אומר שדור שעושה רצונו של מקום מוליד נשמות חדשות לתוך העולם ואילו דור שלא עושה רצונו של מקום מסוגל להוליד רק נשמות ישנות, נשמות שכבר היו פה. הפסוק בתחלת קהלת, "דור הֹלך ודור בא"[טו], כפי שהוא מפרש, לא מדבר על שני דורות אלא אותו דור, שהולך ובא-חוזר עוד פעם בגלגול (סיום הפסוק, "והארץ לעולם עֹמדת", מתייחס למלכות דאצילות) – לכן "הכל הבל", לא קרה שום דבר, אלה נשמות ישנות.

איך אנחנו לומדים תמיד, כל השנים, את הענין הזה? מסבירים שהיום במדע קוראים לכך 'חוק שימור האנרגיה' – מיסודות המדע, שאין בכלל משהו חדש ביקום, רמת האנרגיה קבועה, וכל השינויים הם רק שינויי צורה. לכן, למרות שיש מיליארד סינים, נראה שיש כל הזמן ריבוי והולדה, בעצם אין בכך שום חידוש. "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[טז] – מי שלא שייך לקדושה לא עושה "פרו ורבו" באמת, רק "דור הֹלך ודור בא", שינוי צורה, כי לא עושה רצונו של מקום. הוא לא יהודי, ובמובן מסוים הוא אפילו לא קיים במציאות – כמו שדברנו על שדים[יז] – בינתים, עד שלא נפיץ לו תורה במהפכה הרביעית, ובכך נקים אותו לתחיה-למציאות. בינתים הוא במסגרת של 'חוק שימור האנרגיה', ולא מחדש שום דבר. רק ליהודים יש כח להכניס אנרגיה חדשה ליקום, להוליד באמת, דבר שלא יתכן כלל על פי מדע. כל המצוות והמעשים הטובים שלנו הם הולדה[יח], אבל כשלא עושים רצונו של מקום מולידים רק דברים ישנים. רק מי שעושה רצונו של מקום מכניס אנרגיה חדשה ליקום במה שהוא מוליד, כלומר, בכל מה שהוא עושה בחיים. שוב, זהו נושא עתיק יומין אצלנו[יט], שכאן הוא מסמיך ל"דור לדור".

"עושין רצונו של מקום"

מה ההבדל בין "עושין רצונו של מקום" לעומת "אין עושין רצונו של מקום"? בגמרא[כ] כתוב שהפסוק "ואספת דגנך וגו'"[כא] – שמתאר מצב של "והיה אם שמֹע תשמעו אל מצותי וגו'"[כב]! – מדבר "בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". כלומר, גם הדור שלא עושה רצונו של מקום מקיים מצוות, אך אין בהן חידוש (כמו שגם אותו דור מוליד, אבל אלה נשמות ישנות ו'ממוחזרות') – "ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינם צדיקים גמורים"[כג].

בחסידות מסבירים[כד] כי ה"אין עושין רצונו של מקום" בפרשת "והיה אם שמֹע" מתבטא בכך שאמנם יש "לאהבה את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם", אבל חסרה שם המדרגה השלישית שנזכרת בפרשה הראשונה של קריאת שמע – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[כה]. "בכל לבבכם ובכל נפשכם" אומר שהאדם ממלא את כל המציאות המוגבלת שלו באהבה לה', אבל אינו חורג ממנה, ואילו "בכל מאדך" היינו הבלי-גבול שלך, מה שמעבר ל"בכל לבבך ובכל נפשך". במדרגה הראשונה האדם נמצא ב'חוק שימור האנרגיה' קודם כל בתוכו, משתמש בכוחותיו המוגבלים (ומשנה את צורתם לטובה ככל יכולתו), אבל במדרגה השניה האדם מוליד בתוכו אנרגיות חדשות – וכך פועל גם במציאות.

עוד מוסבר[כו] ש"עושין רצונו של מקום" פירושו עושים אצל ה' רצון חדש, ולא רק ממלאים את הרצון שלו – מי שפועל במסגרת הגבולות של עצמו ושל המציאות, רק ממלא את הרצונות שה' מגלה בעולם, אך מי שמצליח לפרוץ את הגבולות האלה, באהבת ה' בכל מאודו, עושה אצל ה' רצון חדש, שחורג מגבולות המציאות הקיימת, ומוליד הולדה חדשה בעולם. בעומק, זהו החידוש של אברהם אבינו, "אברהם אֹהבי"[כז], שמתהלך לפני ה'[כח] (ולא רק "את האלהים התהלך נח"[כט], עם ה', במגבלות המציאות) – פורץ דרך ועושה רצון לה', וככזה מאיר בעולם אור חדש ("אברהם התחיל להאיר"[ל]), מוליד נשמות חדשות ויוצר עם חדש (ולא בכדי "התהלך לפני והיה תמים" נאמר לאברהם אבינו במצות ברית מילה, כח היסוד-המוליד, עם שינוי שמו מ"אברם אינו מוליד" ל"אברהם מוליד"[לא]).

רוח הקדש – הסברה לדור התחתון

לאור זאת, מה פירוש "דור לדור ישבח מעשיך"? הצמח צדק אומר עוד ווארט, שלנשמות העליונות העושות רצונו של מקום מתגלה רוח הקדש. קצת קשה להבין, אבל מדבריו עולה שהיינו הך: עשית רצונו של מקום, שממילא גורמת להולדת נשמות חדשות בכל עת, הכנסה של אנרגיה חדשה ליקום במצוות ורוח הקדש – הכל אותו דבר. אותו דור בעל רוח הקדש – כי הוא עושה רצונו של מקום, מוליד נשמות חדשות – ממילא מסוגל להאיר לדור התחתון, לחנך, לקיים "ישבח מעשיך", לדור התחתון שאינו עושה (בינתים) רצונו של מקום.

הווארט כאן הוא מהי בכלל רוח הקדש – רוח הקדש היא יכולת להסביר משהו למי שלא שייך למדרגה הזו. אדמו"ר האמצעי כותב בתחלת קונטרס ההתפעלות שאביו, אדמו"ר הזקן, מסר את נפשו להסביר לאנשים שלא שייכים ליחודא עילאה מהו יחודא עילאה – שגם הם יטעמו טעם (רשימו) של יחודא עילאה. זו בדיוק המדרגה שמסביר כאן על "דור לדור ישבח מעשיך", שהדור העליון יכול להסביר ברוח הקדש שלו – וזו היא רוח הקדש! – מהו יחודא עילאה גם לנשמה ששייכת מצד עצמה רק ליחודא תתאה, גם לדור התחתון. בלשון הרמב"ם שאמרנו קודם, היינו מי שיכול להסביר למי ששייך רק לידיעת השלילה אפילו רשימו קטן של חיוב, של תאר חיובי של ה', כמו לומר על ה' שהוא עצם הטוב. לפי הרמב"ם אי אפשר לומר על ה' באופן חיובי אפילו שהוא עצם הטוב. המשכת טפת חיוב ביחס לקב"ה, טפת קשר ביני לבין הקב"ה, לתוך מי ששייך רק לידיעת השלילה – שחייב רק לבטל את כל מה שהוא יודע וחושב – היא גם רוח הקדש של "דור לדור ישבח מעשיך". הראשון שיש לו את רוח הקדש הזו, כיצד לגלות אלקות גם למי שלא שייך לכך, הוא אברהם אבינו – הדוגמה הראשונה ל"עושין רצונו של מקום", כנ"ל – שמקיים "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[לב] ומפרסם אלקות לכל האנושות.

כל זה פירוש יפהפה על ארבע המלים "דור לדור ישבח מעשיך". לכן גם צריך להיות קשור לצדיק, ששייך לדור העליון – לדחילו ורחימו עילאין. אותו דור עליון ש"ישבח מעשיך".

גבורות היסוד וגבורות המלכות

הפסוק מסיים "וגבורֹתיך יגידו". כהקדמה לביאור שלמדנו על "דור לדור ישבח מעשיך", הצמח צדק מזכיר השוואה בין הביטוי "וגבורֹתיך יגידו" לביטוי, בהמשך המזמור, "וגבורתך ידברו". מה הכוונה? עוד קודם לכן הוא הביא[לג] השוואה מהזהר בין שני הפסוקים ב"אשרי" בהם מופיעה המלה "וגבורתיך", עם שני הבדלים – בפסוק הראשון כתוב "וגבורֹתיך [לשון רבים] יגידו", ובהמשך כתוב "וגבורָתך [לשון יחיד] ידברו".

מה ההבדל? יש גבורות של ה' ששייכות לעלמא דאתגליא, אפשר לדבר אותן, ויש גבורות שאי אפשר לדבר אלא רק להגיד. היום השימוש במלה להגיד זהה למלה לדבר, אבל בפנימיות הגדה היא משהו אחר. הגדה שייכת לספירת היסוד – כח גברא (סוד יוסף-יצחק). היסוד נקרא בחז"ל גיד, למה? גימל-דלת היינו "גומל דלים"[לד] וה-י היא הטפה שהוא גומל. בתחלה יש "וגבורֹתיך יגידו" – עם י ב"גבורתיך", ה-י של הגיד, היסוד (שעולה לדעת כדי להמשיך את הטפה) – ואחר כך יש "וגבורתך ידברו", הגבורות של המלכות.

כהמשך לפירוש של "דור לדור ישבח מעשיך", הגבורות של המלכות – "וגבורתך ידברו" – הן הגבורות של הדור שאינו עושה רצונו של מקום, גבורות של צמצום והגבלה של העולם (החל מ'חוק שימור האנרגיה'). את הגבורות האלה אפשר לדבר-לבטא, כי הן שייכות לעולם המוגבל והמוכר, כשכל פעולה והולדה אינן אלא מִחזוּר ("והארץ לעולם עומדת" היינו המלכות עצמה, כנ"ל). החידוש של הדור שעושין רצונו של מקום הוא רוח הקדש המאפשרת להגיד-להמשיך את מה שאין לו מילים, את החידושים הפוריים הנמשכים-נולדים מהיסוד – תוספת אור ליקום – שם הגבורות הן כח הגברא להוסיף אנרגיה חדשה ליקום, כנ"ל.

ב. יביעו-ירננו-יאמרו-ידברו

ייעו-ירננו-יאמרו-ידבו – ארבע חיות המרכבה

נעבור לעוד משהו: אמרנו כעת שתי מלים באותו משקל – "יגידו" ו"ידברו". אבל יש קטע אחר בספר הזהר – קרוב לסוף הזהר, בפרשת פינחס[לה] – בו יש דרוש על ארבע מלים מתוך "אשרי": "יביעו", "ירננו", "יאמרו" ו"ידברו" (בלי "יגידו").

יש בפרק עוד שלש מלים כאלה, כדלקמן, אבל הוא דורש רק את ארבע המלים האלה כי הן שני פסוקים שבכל אחד מופיע זוג – וזה רק בפסוקים האלה. פסוק אחד אומר "זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו" – פסוק אחד שיש בו "יביעו" ו"ירננו", על אותו משקל. אחרי עוד כמה פסוקים כתוב "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו" – גם שני חלקי הפסוק עם מלה באותו משקל. בפסוק הראשון יביעו-ירננו ובפסוק השני יאמרו-ידברו. שם הזהר – בקטע שמזכיר רק את שני הזוגות האלה – מקביל את ארבע המלים לארבע חיות הקדש של המרכבה העליונה.

ארבע חיות המרכבה וארבעת המינים

כעת התחלנו עוד נושא שלם של ארבע: יש ארבע חיות – האריה, השור, הנשר (שהזכרנו) והאדם. אולי דברנו פעם – זו דוגמה עיקרית בתורה, מעשה מרכבה, שקשורה לארבעת המינים. הנשר, שהזכרנו הרגע, הוא הלולב – "דרך הנשר בשמים". כשאני לוקח את ארבעת המינים אני בעצם לוקח את ארבע חיות הקדש של המרכבה – אני נעשה מרכבה, ולא רק שאני נעשה מרכבה, אלא שאני נעשה האדם שרוכב על המרכבה. לקיחת ארבעת המינים מחר בבקר היא עיסוק ב"מעשה מרכבה".

כתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[לו] – חיוּת, כנ"ל. לכן מברכים על הלולב, בו עיקר החיות – "לא המתים יהללו יה", שלא יהיה יבש, שיהיה רענן. יש פה ארבע חיות. מי ה"פני אדם" של המרכבה (לא האדם שיושב על המרכבה)? אני, הנוטל, או האדם שרק לוקח את ארבעת המינים שכנגד ארבע החיות של המרכבה (כולל פני אדם) או האדם שעל המרכבה. מי האדם בין הארבע? פשיטא שהאתרוג – שקובע לעצמו מקום, ביד שמאל – הוא האדם. הנשר, כמו שאמרנו הרגע, הוא הלולב. האדם הוא נבדל. מי האריה? כתוב שאריה היינו "אריתי מורי עם בשמי"[לז] – הריח, הוא ליקוט חוש הריח, דווקא ההדסים. מיהו השור? "ומִפתַח שְפָתַי מישרים"[לח] – פסוק במשלי. הערבות הן שפתיים[לט]. שור הוא גם מלשון שירה – בפרק שירה שירת השור היא "אשירה להוי' כי גאה גאה"[מ] (כמו 'געה געה', כך כתוב[מא]), הלויים בצד שמאל שרים, וגם לשון ישר. אף על פי שבדרך כלל ישר הוא הקו האמצעי, התפארת, המקור שלו הוא בשור (היינו השמאל של המינים שנוטלים ביד ימין, ודוק). השפתים מדברות מישרים – "ומפתח שפתי מישרים". זהו הקשר, הרמז, בין פני שור ל"ערבי נחל".

זו גם כוונה מאד חשובה של י-ה-ו-ה, שאמורה להיות מקבילה גם לארבע המדרגות של הצמצום כנ"ל.

העמידה בנסיון הגאוה – ידיעת השלילה ויראת העונש

רק נאמר משהו חשוב מאד לגבי האתרוג: איזה נסיון האתרוג בא לתקן? מי זוכר את ארבעת הנסיונות? כתוב בתום ודעת – כל מי שלומד בתום ודעת צריך להיות בקי בספר תום ודעת... שם יש כמה דרושי סוכות, כולל הדרוש של ארבעת סוגי הנסיון – ארבעת המינים. אתרג ראשי תבות "אל תבואני רגל גאוה"[מב] (רמז של בעל ההפלאה[מג], רמז חסידי) – האתרוג בא לתקן את הנסיון של הגאוה, סוג שלם של נסיון. על בעל גאוה כתוב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"[מד].

מהו צמצום כפשוטו? עוד דרך להבין מה פירוש צמצום – שה' ברא אגו. בריאת האגו שלי היא הצמצום – ה' ברא אגו, שעליו כתוב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". כפיפה היא גם אתכפיא – בעל אגו לא יכול לעשות אתכפיא. אם נדמה לו שהוא עושה אתכפיא – בעצם עושה רק על מנת להתייהר, כמו כל מה שהוא עושה, וממילא לא שוה כלום, לא שוה גרוש, גארנישט. היות שיש פה אגו יש סוג של נתק – סוג של נגע בנגעים – ולכן הוא לא יכול לדעת את ה' בכלל. הרמב"ם מדבר לבעלי האגו, וממילא צריך להסביר להם לא להגשים את האלקות – רק לדעת שהכל שלילה, הכל זה לא אתה. אז הוא מתחיל קצת, מנסה לתקן את האגו.

בכל אופן, אמרנו שבמלכות צריכה להיות יראת העונש. מה כותב עליה הרמב"ם? שכמו שיש אמונה אמתית יש אמונה הכרחית[מה]. כל מה שנדבר על ידיעת השלילה הוא אמונה אמתית, אבל מהי אמונה הכרחית? צריך להאמין שה' כן כועס ומתוך הכעס שלו הוא ירביץ לי – כדי שהעולם לא יהיה הפקר. הוא אומר שזו אמונה בשביל המון העם. אצלנו היינו נשמות דעשיה, נשמות של "אף עשיתיו"[מו] (שעליהם להתבונן תמיד ב"אף" של ה', כך באים לתיקון של עולם העשיה). כדי שהעולם לא יהיה הפקר-וועלט, שלא יהיה ג'ונגל, צריך להאמין שה' כועס עלי אם אני עושה עבירה – אף על פי שזו האנשה מוחלטת, בדיוק ההיפך מכל השיטה שלו. הוא קורא לזה אמונה הכרחית, מוכרחת לקיים את החברה, וכך ה' נתן תורה. אבל מי שחכם יודע שזה לא נכון – החכם מכיר שאני מציאות של אגו, וממילא לא יכול להיות אני והוא בכפיפה אחת. אין שום צד שוה ביני לבין הקב"ה – לא יתכן, כי אני אגו. בכל אופן, בשביל לקיים את העולם צריך גם אמונה הכרחית שה' כועס עלי אם אני עושה עבירה. כל זה במדרגת המלכות – הכל קשור לאתרוג, נסיון הגאוה. יש את כל ארבעת הנסיונות – האגו הוא פני אדם של המרכבה.

בכל אופן, יש לנו כאן ארבע חיות וארבעת המינים. הזהר שם אומר שיביעו-ירננו-יאמרו-ידברו היינו החיות. זו עוד כוונה שלמה, שודאי לא כתבנו אף פעם, לארבעת המינים בסוכות.

פירוש העטרת צבי

יש ספר שהזכרנו בתחלת השנה כי בגימטריא תשפ"אעטרת צבי, לרבי צבי מזידיטשוב, דוד הרבי מקאמרנא, שהיה צדיק מאד גדול. היה מאד מוכר וחשוב בפולין – הרבה יותר מוכר מהרבי מקאמרנא. היו קוראים לו 'שר הזהר'. קשור ליוסף הצדיק, ניב על פי "שר בית הסהר"[מז] – במקום סהר זה זהר. כוונה חשובה לכל מי שזוכה לבית הסהר – מה טוב ללמוד שם? זהר. מבית הסהר אפשר לזכות לבית הזהר. הספר שלו על הזהר הוא עטרת צבי, בגימטריא תשפ"א.

במאמר מוסגר, שני ילדי הבעש"ט רמוזים בשנה שלנו. יש את הרמז של "אש דת למו", הפסוק ממנו לקח הבעל שם טוב את השם אדל, ויש "עטרת צבי", שם הבן של הבעל שם טוב (הבעל שם טוב קיים את מצות "פרו ורבו" לפי סדר הצירוף של תפילין דרבנו תם, מוחין דאבא – יההו – אב אם בת בן – היוצא מהפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידע [אותי]"[מח]). ידוע ש-אדל ו-צבי הם חלוקה חשובה של 137. שניהם רמוזים בשנה שלנו. זו שנה טובה לזכות להיות ילד של הבעש"ט, ולהוליד ילדים של הבעש"ט.

בכל אופן, בספר "עטרת צבי" על הזהר של יביעו-ירננו-יאמרו-ידברו כנגד חיות הקדש, הוא כותב[מט] בפירוש על דרכנו – פירוש קצר – שארבעת הלשונות הם כנגד י-ה-ו-ה. סימן שהוא שייך למשפחה... הוא אומר שזו דוגמה של י-ה-ו-ה, אפילו שעל פי פשט הפסוקים לכאורה אין קשר. "זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו" ואחר כך "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו". לא בדיוק נשמע, אבל כך הוא אומר – בלי להכנס לפשט הפסוקים. רק אומר שיש כאן ארבע מלים, שהזהר מקביל לארבע חיות המרכבה, ואני מבין שהן כנגד י-ה-ו-ה. למה? ווארטים יפים, בקיצור:

הבעה היא חכמה – לא מביא את הפסוק, אבל כתוב "יום ליום יביע אמר"[נ], "ויקרא אלהים לאור יום"[נא], אור הוא חכמה. הבעה היא לא בדיוק דיבור – יש הבעת פנים, יש הבעת עינים, יש הבעת אצבע. כל המלאכים היו רצים לראות איך הרבי אלימלך היה מזיז את האצבע – יש שם הבעה של רזין דרזין. החכם ניכר בהליכה שלו, כי היא הבעה. הוא לא כותב, אבל השער של הבעה הוא בע, עב, שם החכמה. הוא אומר ש"יביעו" היינו חכמה.

"ירננו" כמו "ועבד הלוי הוא"[נב] – גם לא מביא את הפסוק, רק כותב בקיצור שכנגד י-ה-ו-ה, אבל טוב. מתאים לפעלים, בלי שמסתכלים על מה הם כתובים בפסוק – אז פחות מסתדר. כשמתבוננים רק במלים הפירוש שלו מעולה. הבעה היא חכמה ורננה שייכת לבינה – "יצחק ירנן"[נג], השמאל, "אני בינה לי גבורה"[נד].

אחר כך, ההבדל בין "יאמרו" ל"ידברו" הוא כמו שאומרים – עד הושענא-רבה ועד בכלל – ב"לדוד הוי' אורי וישעי" "לך אמר לבי"[נה]. אמירה היא בלב ודבור בפה, אמירה פנימית לגבי דיבור חיצוני – לכן "יאמרו" היינו ה-ו של שם הוי' ו"ידברו" המלכות, ה תתאה של שם הוי'. אף על פי שעל "יאמרו" כתובה מלכות ועל "וידברו" כתובה גבורה, מדה של ז"א. אכן בסידור הוא מסביר ש"כבוד מלכותך יאמרו" היינו פנימיות המלכות, שמקבלת מחיצוניות המדות – "וגבורתך ידברו". הוא עושה התכללות, שבאמת "יאמרו" פנימיות ו"ידברו" חיצוניות, רק ש"יאמרו" הולך על המלכות ו"ידברו" על המדות.

שוב, פירוש מאד יפה, שמיד תפס את העין, בלי להתייחס לשאר המלים בפסוק:

י יביעו

ה ירננו

ו יאמרו

ה ידברו

ג. דרוש "אשרי"

שבע מלים באותו משקל

עד כאן מה שכתוב, אבל לא ראיתי בכלל משהו מתבקש – כמה מלים במשקל כזה יש ב"אשרי"? הראשון כמו שהתחלנו, "דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו" – מתחיל מ"יגידו". אחר כך יש "ועזוז נוראֹתיך יאמרו [שוב יאמרו] וגדֻלתך אספרנה [לא באותו משקל]". אם כן, יש שני "יאמרו". יש כבר ששה – יגידו יאמרו יביעו ירננו יאמרו ידברו. מה השביעי? "עיני כל אליך ישברו". נשמע משהו אחר – לא הגדה או דבור – אבל באמת יש בזה גם כן הבעה. כל שבעת הפעלים מתחילים מ-ד של אשרי, "דור לדור", ונגמר ב-ע, "עיני" – הסימן הוא דע.

שוב, אשרי כתובה לפי סדר האלף-בית, המלה הראשונה, "יביעו", ב-ד והאחרונה, "ישברו", ב-ע, ויש שבע מלים כאלה.

כל מלה היא בת 5 אותיות, 3 אותיות עיקריות באמצע ושתי אותיות – יו – מכאן ומכאן. האותיות שבאמצע: גיד אמר ביע רננ אמר דבר שבר = 1589 = 7 פעמים ברכה, הערך הממוצע[נו]. וביחד עם 7 ה-יו, הכל = 1701 = 7 פעמים 243, 3 בחזקת 5, הערך הממוצע של כל מלה.

הקבלת שבע המלים לז"ת

אם כן, מתבקש להקביל – בפשטות – כנגד הז"ת. אבל יש לנו פה שני "יאמרו", ועוד כל מיני דברים – לכאורה לא סיפור פשוט. אם מתבוננים כן אפשר להסביר בפשטות: הכל מתחיל מ"יגידו" – לכבוד יוסף הצדיק, האושפיזין של עכשיו. בתוך הז"ת איפה "יגידו"? איזו ספירה מגידה? היסוד, הגיד, ה"גומל דלים". אם כן, מהן "גבורֹתיך יגידו"? כמו שאמרנו קודם, כח-הגברא שיש ביסוד, יוסף-יצחק, נטית היסוד לשמאל. מתחיל "וגבורתיך יגידו".

אחר כך "ועזוז נוראתיך יאמרו". יש לנו שני "יאמרו" – "ועזוז נוראתיך יאמרו" ו"כבוד מלכותך יאמרו". כעת נשים לב לא רק לפעלים אלא גם להקשר שלהם: "כבוד מלכותך יאמרו" צריך להיות מלכות. כך באמת מסביר בסידור, שזו פנימיות המלכות – הלב של המלכות, הפנימיות היא אמירה, "כבוד מלכותך יאמרו". אם זו המלכות, מה ה"יאמרו" של "ועזוז נוראתיך יאמרו"? כאן מלת המפתח היא נורא – בתפארת, "האל הגדול הגבור והנורא", כמאמר יעקב "מה נורא המקום הזה"[נז]. הכל כאן גבורות, אבל זו גבורה של תפארת. יש יחוד יראה-נורא[נח] – התגלות ה', הנורא, היא בתפארת. אם כן, את "ועזוז נוראתיך יאמרו" נשים בתפארת ואת "כבוד מלכותך יאמרו" נשים במלכות. יוצא ששני ה"יאמרו" הם עיקר יחוד זו"נ, תפארת ומלכות, המשכת אור-מים-רקיע להוליד מציאות חדשה, סוד אמר כנודע[נט].

נלך הלאה, לארבע המלים המובאות יחד בקטע הזהר: "זכר רב טובך יביעו" בחסד ("ורב טוב לבית ישראל"[ס]). "וצדקתך ירננו" – מהו צדק? אם לא היתה מלכות בפירוש – הייתי אומר ש"צדק מלכותא קדישא"[סא], אבל כבר יש מלכות. אם כן, ה"צדק" צריך להיות בהוד, "איהי בהוד"[סב]. "ירננו" הוא שמאל, או גבורה או בינה, לפי העטרת צבי, או "בינה עד הוד אתפשטת"[סג]. גם ההוד מרנן, באור חוזר – כמו "באבֹד רשעים רנה"[סד], אור חוזר ממטה למעלה, בכל קו שמאל. לכן "וצדקתך ירננו" יהיה ההוד. עכשיו פשט, "וגבורתך ידברו" – זו גבורה. "ידברו" היינו חיצוניות, גילוי של גבורה. אם כן, יש לנו הכל חוץ מ"עיני כל אליך ישברו" שנשאר לנצח. למה נצח? מהו נצח? פנימיות הנצח היא בטחון. הפשט של "ישברו" הוא לבטוח. בפרק הבא בתהלים כתוב "אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על הוי' אלהיו"[סה] – "שברו" היינו בטחונו, סוג מסוים של בטחון. לפי הפסוק זהו בטחון שמתבטא בעינים – "עיני כל אליך ישברו" – והוא הרגשת תלות, שאני תלוי אך ורק בך. מה שייכות הנצח לעינים? הנצח של ז"א עושה את עיני הנוקבא. העינים של המלכות – העינים של כנסת ישראל – באות מנצח והוד, אבל בעיקר מהפרקים העליונים ששניהם נצח. אם כן, "עיני כל" הם נצח ו"עיני כל אליך ישברו" היינו בטחון.

כך סימנו דרוש שלם, סוד שבע המלים באותו משקל בפסוקי "אשרי". אבל אמרנו שיש קטע בזהר שרק מייחד ארבע ופירוש הצ"צ רק על הראשון, "דור לדור ישבח מעשיך". מביאים ממקור אחר בזהר שמתייחס ל"וגבורֹתיך יגידו" לעומת "וגבורתך ידברו". זהו דרוש שלם בפני עצמו.

חסד

"זכר רב טובך יביעו"

גבורה

"וגבורתך ידברו"

תפארת

"ועזוז נוראתיך יאמרו"

נצח

"עיני כל... ישברו"

הוד

"וצדקתך ירננו"

יסוד

"וגבורֹתיך יגידו"

מלכות

"כבוד מלכותך יאמרו"

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] תהלים קמה, ד.

[ג] סוכה לא, ב.

[ד] אם לבינה אות ו סעיף כח.

[ו] שמות כא, י.

[ז] יהל אור תהלים קמה, ד (עמ' תקנ – ד"ה "וגבורותיך יגידו"). וזה לשונו:

ובספר הבהיר פי' שכשישראל עושין רש"מ נמשכים נשמות חדשות ממקור העליון וכשאין עושין רש"מ נמשכים מבחי' ודור בא שכבר בא. בז"ג בראשית עמוד פ"ח. וגם עד"ז י"ל פי' דור לדור ישבח מעשיך שבחי' נשמות העליונות העושין רש"מ להם מתגלה רוח הקודש והם ישבחו מעשיך לדור שכבר בא כו'.

[ח] ראה קרן ישועה, ליקוטים, ד"ה "והיא שעמדה"; תורת יחיאל פרשת בראשית אות כז. ובכ"ד.

[ט] וכן הוא בנוסח "לשם יחוד" בשער רוח הקדש.

[י] נדפסו בגליונות בראשית ונח.

[יא] דברים כט, כח.

[יב] אות קנה. וזה לשונו:

שביעי הוי מזרחו של עולם, ומשם בא זרעם של ישראל, כי חוט השדרה משוך מן המח של אדם, ובא לאמה ומשם הוא הזרע, דכתיב (ישעי' מ"ג ה) ממזרח אביא זרעך, כשישראל טובים מזה המקום אביא זרעך, ויתחדש לך זרע חדש, וכשישראל רעים מן הזרע שכבר בא לעולם שנאמר (קהלת א' ד) דור הולך ודור בא, מלמד שכבר בא.

[יד] בראשית א, כח.

[טו] קהלת א, ד.

[טז] ע"פ זהר ח"ב קג, א. ועיין ע"ח שמ"ח (הקליפות) פ"ב.

[יז] ראה סיום שיעור "סוד הצמצום" (שמחת בית השואבה ח"ב) בגליון פרשת נח.

[יח] ראה סוטה מו, א. בראשית רבה ל, ו.

[יט] ראה גם אותיות לשון הקדש אות מ (צורה, נשמות), חסדי דוד הנאמנים ח"ב עמ' 60, ובכ"ד.

[כ] ברכות לה, ב.

[כא] דברים יא, יד.

[כב] שם פסוק יג.

[כג] ברכות שם תוד"ה "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום".

[כד] לקו"ת שלח ד"ה "וימצאו איש מקושש" וביאורו (מב, ג ואילך) וד"ה "מעט ביאור ע"פ אני" (נ, ד ואילך) ובריבוי מקומות.

[כה] דברים ו, ה.

[כו] קדושת לוי אבות פ"ו מ"א (בשם המגיד ממעזריטש). ראה גם לקו"ת בלק ד"ה "ביאור על פסוק מי מנה" (סח, א; ע, א).

[כז] ישעיה מא, ח.

[כח] בראשית יז, א (וראה רש"י עה"פ שבהערה הבאה).

[כט] שם ו, ט.

[ל] שמות רבה טו, כו.

[לא] בראשית רבה מד, י. אברהם פרסם אלקות עוד לפני שנקרא אברהם ולפני ברית המילה, ולכאורה כבר עשה נפשות חדשות – "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה). אכן, זו עשית נפשות לפי חכמת ספר יצירה שחיבר אברהם – חכמת היצירה יש מיש, ולא חידוש אמתי יש מאין – ובסופו של דבר גרים אלו גם לא התקיימו.

[לב] בראשית כא, לג.

[לג] וזה לשונו:

גבורותיך יגידו בזח"א ויחי דרמ"ט ע"א חילק בין וגבורותיך יגידו ובין וגבורתך ידברו. דגבורותיך היא גבורה תתאה היינו מבחי' מלכות ובבחי' זו ידברו שיש להם השגה בהם. אבל וגבורותיך זהו ענין גבורות הוי' שעז"נ מי ימלל גבורות הוי' אינן באים בדבור כי הם גבורות שבעלמא דאתכסייא בחינת מחשבה ואינן מתגלים בדבור שהוא עלמא דאתגליא לכך אינן מושגים כ"א בבחי' הגדה. וענין הגדה פי' שם דף רל"ד ע"ב שמורה על יחוד העליון של גימ"ל ודל"ת ע"ד גומל דלים והיינו ע"י היו"ד המתמצע ביניהם כו' ע"ש.

[לד] ראה שבת קד, א.

[לה] רמא, ב.

[לו] יחזקאל א, יד.

[לז] שה"ש ה, א.

[לח] משלי ח, ו.

[לט] פע"ח שער הלולב פ"ג.

[מ] שמות טו, א.

[מא] ראה ע"ז כד, ב בהגהות הב"ח (ב).

[מב] תהלים לו, יב.

[מג] פנים יפות ויקרא כג, מ (ומקורו בספר הליקוטים תהלים פל"ו, ובכ"מ).

[מד] מטבע לשון שגור בקבלה וחסידות ע"פ סוטה ה, א (בשילוב עם יבמות קיב, ב).

[מו] ישעיה מג, ז.

[מז] בראשית לט, כא-כג.

[מח] ירמיה ט, כג. "יתהלל המתהלל השכל וידע" = 1430 = הכל פעמים הוי' כו', ר"ת הוי' ועוד שבת שבת – שתי שבתות שכאשר משמרין אותן מיד נגאלין (שבת קיח, ב).

[מט] הגהות והוספות לעטרת צבי, זהר ח"ג רמא, ב (סה, ג במהדורת ניו יורק, תש"ך):

והיינו יביעו. ירננו. יאמרו. ידברו. נ"ב יביעו חכמה דאיהו מעין הנובע והוא עולם אצילות ירננו בינה בסוד רנ"ה אתוון נה"ר והוא בריאה. יאמרו ת"ת מלשון התפארות כידוע והוא עולם יצירה. ידברו מלכות עולם הדבור עולם העשי'.

[נ] תהלים יט, ג.

[נא] בראשית א, ה.

[נג] תפלת מנחה של שבת.

[נד] משלי ח, יד.

[נה] תהלים כז, ח.

[נו] ראשי התבות הם: ג א ב ר א ד ש = 511 = 7 פעמים חכמה; אמצעי התבות: י מ י נ מ ב ב = 154 = 7 פעמים 22, יחד. חכמה, 73, היא המספר הראשוני ה-22; סופי התבות: ד ר ע נ ר ר ר = 924 = 6 פעמים 154 = 7 פעמים 132 = "אאלפך [חכמה]". נמצא שז"פ ברכה מתחלק לז"פ בך (אמצעי התבות), וז"פ רה (ראשי וסופי התבות), ודוק היטב!

[נז] בראשית כח, יז.

[נח] כש"ט (קה"ת) אותיות צגד, קלה, קס, קסב, קסג.

[ס] ישעיה סג, ז.

[סג] ע"פ הקדמת תקו"ז ז, א. ראה ע"ח שער הכללים פ"ד; ע"ח שכ"ט (הנסירה) פ"ח.

[סד] משלי יא, י.

[סה] תהלים קמו, ה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com